האחים ונטורה 2 - סניור ונטורה

פרולוג

אני מתקשר לריי.

"ונטורה, במה אני יכול לעזור לך?" הוא עונה לשיחה.

"גווארו הולך לקנות אישה."

"או־קיי, אני חייב להודות שלא ציפיתי לזה," הוא משיב.

"זאת אישה שאנחנו מכירים. היא הייתה בת הזוג הראשונה שלו."

"ולמה אתה מספר לי את זה? אתה רוצה לקבל את ברכתי?"

"לא, אני פשוט יודע שברגע שהיא תיכנס לחיים של גווארו, אתה תחקור עליה, ואני יודע שלא תאהב את מה שתגלה."

"אז תבחר לו בחורה אחרת. לא חסרות נשים שירצו את הכסף שלו וילקקו לו את התחת."

"לא, אני רוצה שגווארו יקבל אותה."

"למה אתה מתעקש עליה?"

"כי אני יודע שגווארו מעולם לא התגבר על העזיבה שלה. ואני יודע שהוא רוצה אותה."

"וכל מה שאחיך הקטן רוצה הוא מקבל?" ריי מקניט.

"כל עוד זה תלוי בי, כן," אני עונה לו ברצינות גמורה. אני לא מתבדח כשזה מגיע לאחי הקטן.

"למה יש לי הרגשה שהשיחה הזאת מורכבת מדי לשיחת טלפון? תגיע לאחוזה, מאוריציו."

פרולוג 2

גווארו — עבר

אני עומד בפינת החצר, בן שלבוש כמו בת. אבא החליט להעניש אותי כי בכיתי אחרי שהוא היכה אותי בחגורה. הצלחתי להתאפק במשך חמש־עשרה מכות, אבל המכה השש־עשרה הייתה יותר מדי.

אבא אמר שאני בוכה כמו ילדה קטנה, ולכן אתלבש כמו ילדה כל השבוע. אני לבוש בחולצה מכופתרת ורודה ובחצאית בית ספר במקום מדי התלבושת של הבנים שאני אמור ללבוש. מאוריציו ניסה לשכנע אותו שאלבש את הבגדים בבית, אבל אבא התעקש. הוא אמר שמי שבוכה כמו בת צריך להתלבש כמו בת.

אני כבר לא בוכה. אני כועס. כועס על זה שאני צריך להתלבש כמו בת כשאני בן. כועס על אבא כי אני לא מבין למה הוא מתכוון? איך אני יכול לבכות כמו בת כשאני בן?

אני מסתכל על חבורת הנערים הצוחקת מבית הספר הציבורי. וכועס על זה שאני לא מבין מה מצחיק. בפעם הקודמת שנערים צחקו צחקתי גם כי רציתי להשתלב, אבל אז מאוריציו בא, כעס עליהם והרביץ להם. אחרי זה כבר אף אחד לא צחק.

אמרתי לו להפסיק שהכול בסדר שאנחנו רק צוחקים, והוא אמר שהם צוחקים עליי ולא איתי ושהוא לא ייתן לאף אחד לצחוק עליי. זה קשה לדעת איך להתנהג בלי להבין את החוקים. זה מבלבל. איך אני אמור לדעת אם חיוך הוא טוב או רע? וגם פעם שמעתי מישהי שאמרה שהיא 'בוכה מאושר' ולא הבנתי אם היא מאושרת אז למה היא בוכה? היא לא אמורה לחייך? כששאלתי אז אבא אמר שהיא בוכה כי היא נקבה מטומטמת, אימא אמרה שיכולים לבכות מהרבה סיבות ומאוריציו אמר שלא כל מי שבוכה הוא עצוב ולא כל מי שמחייך הוא שמח.

הרבה פעמים אני לא מבין התנהגות של אנשים ולא יודע איך נכון להגיב. אבא אומר שזה כי נולדתי פגום. אימא אומרת שזה בגלל האוטיזם שלי כי אני ילד מיוחד ומאוריציו, הוא מוכן להרביץ לכל מי שצריך כדי שלא יקראו לי בשום שם חוץ מגווארו ונטורה. ועכשיו, מאוריציו לא כאן ואני לא יודע מה לעשות. הנערים מתקרבים אליי וצוחקים. אולי הם בכל זאת רוצים שאשחק איתם.

"אתה תמיד תישאר לבד," אחד הנערים אומר. למה להגיד דבר כזה למישהו? בכל מקרה, הוא טועה. "אני לא לבד. יש לי את מאוריציו." אנחנו תמיד נישאר יחד. הוא הבטיח.

"הוא לא נחשב. הוא אחיך אין לו ברירה, אבל אף בחורה לא תרצה מישהו עם פיגור שכלי," אומרת הבחורה שנמרחת עליו.

"אין לי פיגור שכלי. יש לי אספרגר זה סוג של אוטיזם. יש הבדל בין פיגור שכלי לאוטיזם. בעוד פיגור שכלי מתאפיין בפגיעה ביכולת הביצועית והקוגניטיבית, אוטיזם זאת הפרעה במגוון — " פתאום, אחד הנערים דוחף אותי לאחור.

"מפגר, אוטיסט, למי אכפת. אתה עדיין פגום."

"אוטיזם ופיגור אלה שני דברים שונים, ואתה פגום אם אתה לא מבין את זה," אני מתעקש.

"שתוק! מעצבן מטומטם. אתה מוזר ואין מקום כאן לאנשים מוזרים."

"אני לא מוזר. אני מיוחד," אני חוזר על המשפט שאימא הייתה תמיד אומרת לי, אבל הבטן שלי מתחילה להתהפך. אני צריך את מאוריציו הוא תמיד מגן עליי מנערים כאלה. כולם מפחדים ממנו.

"מיוחד?" הנער צוחק, "אתה זונה. מתלבש כמו נקבה מזדיינת."

"אף אישה לא תהיה איתך. אתה תהיה לבד כשכולם סביבך יהיו עם משפחות ונשים אתה תישאר לבד. אתה והמחשב שלך," הנערה אומרת ועכשיו השפתיים שלי רועדות כשאני מרגיש את פרץ הרגשות מסתער עליי. אני רוצה לצעוק מתסכול כי לוקח לי זמן לחבר את המשפט שאני רוצה להגיד ואני לא מצליח להשיב לה. אני מחפש בעיניי את מאוריציו שוב, הוא נעלם עם אחד החברים שלו לפני כמה דקות כדי לקנות משהו והם לא נראים בסביבה.

"אתה מחפש את אחיך כדי לבכות לו? מאוריציו צריך להגן עליך כמו על זונה," אני לא יודע על מה הוא מדבר כי אני ממש לא עונה על ההגדרה של 'זונה' מאחר ואני לא מספק שירותי מין בתשלום. אני בכלל עוד לא שכבתי עם אף אחת אפילו לא פעם אחת.

"אני לא זונה!" אני צועק אחרי שנער נוסף קרא לי זונה.

"נכון, אתה לא זונה. אתה קוקסינל. בן שמתלבש כמו בת. מעכשיו נדבר אליך בלשון נקבה!" אחד אחר צוחק.

"אני לא בת. אני בן!" אני מרים את הקול יותר. הייתי מראה להם, אבל אימא אמרה שאסור להוריד את המכנסיים ברחוב. אני מרגיש את הזעם מטפס לראשי במהירות. למה הם משקרים?

"אתה קוקסינל אוטיסט!" נערה אחרת מתחילה לצחוק, "יותר נכון, אוטיסטית. שכחת שהוא נקבה?" נער אחר ממשיך וכולם צוחקים עליי יחד.

אני רוצה לצרוח עליהם להפסיק להגיד עליי דברים לא נכונים ולצחוק צחוק רע, אבל שוב המילים נתקעות במוחי.

"נקבה? ממש לא," קול נשי אומר אני מסובב את ראשי לכיוון הקול. זאת נערה, יש לה שיער ארוך, בלונדיני, עבה וגלי. העיניים שלה בהירות, אבל אני לא מצליח לראות את הצבע המדויק שלהן. היא עוצרת נשימה. היא יכולה להיות מהבנות האלה שמופיעות בטלוויזיה ומשווקת מוצרים בתשלום. כולם משתתקים כשהיא מחבקת את צווארי, היא נמוכה ממני וכדי להסתכל עליי, היא מרימה את ראשה. אני לא מצליח להבין מה קורה, "אני שמחה שהספקת למצוא זמן לראות אותי, אמרת שאתה עסוק," היא אומרת בחיוך יפה כל־כך שגורם לנשימתי להיעתק. אני לא מכיר אותה, אבל היא מתנהגת כאילו היא מכירה אותי. יכול להיות שאני כן מכיר אותה, ושכחתי? לא. אני לא שוכח דברים. אימא אומרת שאני גאון. גם מאוריציו אומר את זה. אני לא מכיר אותה. למה היא משקרת?

"הוא? אין מצב שהוא חבר שלך," אחד הנערים אומר והפעם אין צחוק בקול שלו הוא נראה עצבני.

"כואב לך, טימי, שסירבתי לך בשבילו?" היא לוקחת את ידי ומלפפת את זרועי סביב מותניה הצרים.

"הוא אוטיסט," טימי מסנן, ואני בטוח שהוא עצבני. הפנים שלו מאדימות והמבט רע כמו הפנים של אבא כשהוא עומד להרביץ לי. "את באמת מעדיפה לצאת עם אוטיסט שמתלבש כמו זונה?"

"אתה חושב שאתה גבר? אתה לא מתקרב לקרסוליים שלו. הוא לובש שמלה ורודה ועדיין פי אלף יותר גבר ממך," היא צועקת עליו.

"באמת? איך בדיוק?" הוא משיב בטון עצבני יותר. פניו הופכות לאדומות עוד יותר והידיים שלו מתאגרפות.

"אתה לא היית מעז ללבוש שמלה כי מבחינתך מה שהופך אותך לגבר הם הבגדים שלך, הוא יודע שלא משנה מה ילבש, הוא תמיד יישאר גבר. גבר שלא צריך שהבגדים יגדירו אותו, הוא גבר שלא נגרר לוויכוחים, גבר שלא מקניט אחרים רק כדי להרגיש גבר. גבר כמו שאני אוהבת." היא מסתובבת אליי כך שהחזה שלה צמוד לבטן שלי, היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ומחברת בין שפתינו.

אני קופא.

ראיתי את מאוריציו ואת אבא מתנשקים עם נשים קודם, אבל מעולם לא עשיתי את זה בעצמי. היא מניחה את ידה הקטנה על לחיי ואת ידה האחרת על עורפי ומקרבת את ראשי אליה. אני מחקה את התנועות שלה והיא מחדירה את לשונה אל בין שפתיי. אני לא מבין מה קורה, הבטן שלי מתהפכת, אבל שלא כמו במקרים שאני כועס או עצוב, הפעם התחושה טובה. עד כדי כך טובה שלא אכפת לי להרגיש אותה שוב. כשהיא מרחיקה את שפתיה ויורדת חזרה לעמידה רגילה, היא מסתכלת לתוך עיניי, ואני שם לב שבעיניים שלה קיים כל צבע אפשרי – יש בהן חום, ירוק, כחול, אפור ואפילו זהב. הן כמו ציור מושלם של עלי הסתיו שמתחילים להתייבש.

היא מחייכת אליי והבטן שלי מתהפכת שוב. אני מחייך אליה במבוכה כשאני מודע לגמרי לאיברי שזקוף כמעט לגמרי. הנערה מורידה את עיניה אל הזקפה שלי שמרימה את החצאית ומחייכת חיוך נעים. היא מפתיעה אותי יותר כשהיא מניחה את ידה הקטנה עליה ומסתובבת לחבורת הנערים שנשארו פעורי פה. "תסלחו לנו אני והחבר שלי צריכים לשחרר קצת קיטור," היא אומרת לכיוון הנערים, כולם מסתכלים עלינו בהלם מוחלט, ואז היא פורצת בצחוק מתגלגל ויפה כל־כך, "בוא נלך מכאן," היא משלבת את אצבעותיה בשלי ומובילה אותי לכיוון החנויות.

"לאן אנחנו הולכים?" אני שואל אותה.

"להשיג לך בגדים אחרים," היא משיבה ונכנסת לחנות בגדים, "גם אם זאת הבחירה שלך בנוגע ללבוש, אתה לא יכול ללבוש את זה. הם יציקו לך בלי סוף."

"לא בחרתי את זה. אבא שלי העניש אותי," אני אומר, "מי שבוכה כמו בת, מתלבש כמו בת," אני חוזר על דבריו של אבי.

"שטויות! גם בנים בוכים," היא בוחרת עבורי מכנסיים מחויטים וחולצה. אני לא מתווכח ולובש את הבגדים שבחרה עבורי.

"עכשיו אתה לבוש כמו שבנים מתלבשים."

"אלה לא הבגדים שלי."

"נכון, אבל מה חשוב יותר? שתלבש את הבגדים שלך או שתתלבש כמו בן כדי שלא יצחקו עליך?"

אני חושב על השאלה שלה ומסכים שכרגע חשוב יותר שלא יצחקו עליי.

"מה עכשיו? אין לי כסף," אני אומר.

"גם לי אין."

"תשאיר את הבגדים שאתה לובש כאן ונברח בלי לשלם."

"את רוצה לגנוב?"

"אבקש מההורים שלי לשלם מחר, עכשיו בוא נלך," היא אומרת ואני מסתכל על הבגדים, "קדימה," אני מביט בחולצה הוורודה ובחצאית שפשטתי. לא מסוגל לזוז ולפתע היא לוקחת את הבגדים שלבשתי ביד אחת, מושכת את ידי בידה האחרת ואנחנו בורחים מהחנות לקול צעקותיה של המוכרת. היא צוחקת תוך כדי ריצה ואני נשבע שזה הצליל הכי יפה ששמעתי בחיי. הוא גורם לי לחייך.

אנחנו חוזרים למקום שבו היינו קודם ונתקלים במאוריציו ובחברים שלו. מאוריציו מסתכל על הנערה היפה, עליי ועל ידינו השלובות ואז על הבגדים שאני לובש. הוא יודע שאלו לא הבגדים שיצאתי איתם הבוקר מהבית.

"גווארו, מאיפה הבגדים?" מאוריציו שואל ואני מביט לכיוון החנות ממנה ברחנו. "איך שילמת? ילדה, אני לא יודע מי את, אבל אם את חושבת שלנצל את אח שלי ולהפוך אותו לגנב זה מצחיק, את טועה ואת תשלמי על זה."

מאוריציו כועס והנערה שלצידי רועדת ומסתתרת מאחוריי. אני רוצה להגיד לו שהיא לא ילדה ושלא גנבנו כי ההורים שלה ישלמו מחר. להגיד לו שהיא חושבת שאני גבר אפילו שלבשתי בגדים של בנות, להגיד לו שהיא נישקה אותי. אני פותח את פי, כשהנער שהיא אמרה שאני גבר יותר ממנו, צועק, "תראו, הקוקסינל, קרא לאחיו הגדול שיגן עליו."

"מה הוא אמר?" מאוריציו מסנן בזעם, "אני שמעתי נכון?" הוא מאגרף את ידיו לצד גופו וברגע שאני רואה אותו מתחיל לרוץ לכיוונו של הנער במטרה לפגוע בו אני יודע שעכשיו יתחיל הבלגן האמיתי. חבריו של מאוריציו רצים איתו יחד לקבוצת הנערים ומתנפלים עליהם במכות.

"טוב, אני רואה שאתה מסתדר, אז אני אלך," הנערה שלצידי אומרת כשאצבעותיה עדיין שלובות באצבעותיי. היא מנתקת את האחיזה בידי ומתחילה להתרחק.

"רגע, איך קוראים לך? איך אדע למצוא אותך שוב?" אני שואל על אף שאני מסוגל בקלות למצוא אותה עם היכולות שלי לפרוץ למערכות של המצלמות ולראות לאן היא הולכת. אבל אני רוצה שהיא תאמר לי.

"ספארו," היא עונה בחיוך, "ואני גרה בבית הפינתי." היא מצביעה קדימה.

"ספארו כמו הציפור."

היא מחייכת ומהנהנת, "אל תיתן לאנשים להעליב אותך, אוטיזם זה לא מחלה זה קושי חברתי ורגשי. ולמי בעולם הזה אין קושי במשהו? כולנו אוטיסטים במובן מסוים בתחום שאנחנו מתקשים בו."

היא משאירה אותי חסר מילים. בעצם, יש לי מילים, אבל קשה לי לבטא אותן. אני רוצה לומר לה שהיא יפה. יפה מבפנים ומבחוץ באופן שווה.

היא מתקרבת אליי ונושקת ללחיי, "להתראות... איך קוראים לך?"

"סניור ונטורה," אני אומר ומחייך כמו שראיתי את מאוריציו מחייך לבנות.

"סניור ונטורה?" היא חוזרת אחריי וזוקפת גבה.

אני רואה שהיא לא אוהבת את איך שהצגתי את עצמי לכן אני ממהר להגיד, "את יכולה לקרוא לי גווארו. גווארו ונטורה."

היא מחייכת. "להתראות, גווארו ונטורה," היא הולכת לפני שאני מספיק לומר לה משהו נוסף.

1

ספארו — הווה

"ספארו, תיכנסי למטבח. עכשיו!" אבא צועק ואני רצה למטבח, מסתירה את עצמי במקום שאני יכולה להסתכל בו על מה שקורה במסעדה, אבל אי אפשר לראות אותי, אלא אם כן מסתכלים מזווית ספציפית מאוד. הוא נכנס למסעדה והנוכחות שלו הופכת את בטני. בדרך כלל מי שמגיע לאסוף את כספי הפרוטקשן מההורים שלי אלו החיילים הזוטרים. מה הוא עושה כאן? הוא יודע שחזרתי לטקסס? הייתי צריכה להקשיב לאבא שלי ולהישאר רחוקה. זה היה המעשה ההגיוני לעשות, אבל איך אוכל להישאר רחוקה כשאני יודעת שאבא חולה כל־כך? אימא כבר לא מצליחה להשתלט על העסק לבדה. הם היו קורסים כלכלית בלעדיי.

"שילמתי. אני נשבע ששילמתי," אבא נראה מפוחד עד לשד עצמותיו. אני רוצה לצאת ולנסות להרגיע אותו לא הייתי רוצה שיחטוף התקף לב נוסף, אבל אני יודעת שאם אצא לשם אבא יילחץ פי כמה וכמה מאשר עכשיו כשהוא יודע שאני מאחור ולא בסכנה.

"אפשר לקבל תפריט? מה זה השירות הגרוע הזה?" אני לא יודעת אם הוא מרים את הקול בכוונה כדי שכולם ישמעו אותו, אבל מה שבטוח זה שכל יושבי המסעדה הבחינו בו כרגע. הוא מתיישב על כיסא ליד אחד השולחנות במרכז המסעדה ומתרווח כאילו הוא לא תופס את כל המקום רק מעצם נוכחותו, מתרווח על הכיסא כאילו המסעדה שייכת לו. אני שונאת את האיש הזה. הוא הדבר הכי נורא שאלוהים יצר. ואני יודעת שאימא אומרת תמיד שאין דבר כזה אדם רע, אבל זה פאקינג בולשיט. כי רק מלהסתכל עליו אפשר לראות את הרוע. הוא הרוע בהתגלמותו.

אבא יוצא מהבר וניגש אליו עם תפריט בידו. "על מה אתם ממליצים?" הוא מעלעל בתפריט כאילו הוא קורא הוראות הרכבה של איקאה לארון שהוא לא הזמין, שעמום מוחלט על פניו. כאילו לא עומד מולו אדם מבוגר שהולך לחטוף התקף לב מרוב פחד.

"הפסטה אדוני. הפסטה עם הסלמון המעושן," אבא מצביע על המנה בתפריט. ואני שוקלת לשפוך אקונומיקה על צלחת האוכל שלו. אם אוכלים אקונומיקה מתים מזה? אני לא יכולה לקחת סיכונים כשמדובר באדם הזה. אם הוא היה יכול לשמוע את המחשבות שלי כנראה שהוא כבר היה עורף לי את הראש ומבקש מאבא שלי לבשל לו אותו רק בשביל להשתעשע.

"אני לא יודע..." הוא מניח את התפריט, "אתה יכול לקרוא לטבחית? היא בטוח תדע לקלוע לטעם שלי."

"ה־הטבחית? אשתי היא — " אבא מגמגם. הוא מפחד מדי כדי לומר לו לא ומפחד עוד יותר שאצטרך לצאת לשרת את האדם הנוראי הזה שאלוהים יודע מה הולך בראש המעוות שלו.

"אני לא מתכוון לאשתך. אתה יודע בדיוק למי אני מתכוון." הוא קוטע את הגמגום הלא ברור של אבי.

"היא לא... ה־היא..."

"ה־היא כאן. אני יודע שהיא כאן." הוא מחקה את הקול המבוהל של אבא שלי ומזדקף לישיבה מאיימת.

הוא מחפש אותי. אלוהים אדירים, בפעם האחרונה שזה קרה נאלצתי לעזוב כל דבר שיש לי בחיים. לעזוב את החברים מהבית ספר. לעזוב את החוגים שלי שאהבתי לעסוק בהם, לעזוב את ההורים שלי, לעזוב את הבית ואת המשפחה. לעזוב את גווארו. אבא אמר שעצם זה שהוא חיפש אותי אומר שיש איום על חיי. על אף היותו רק נער שזה קרה, הוא בהחלט היה יכול לרצוח מישהו בלי להניד עפעף. ראו את זה בעיניים הרעות שלו כמו שאני בטוחה שיהיה אפשר לראות בעיניו גם היום. איך יכולתי להיות כזו תמימה מובן שהוא המשיך לעקוב אחריי כל השנים כדי לוודא שאני מקיימת את מה שהוא ביקש ממני.

"אדוני... אני אשרת אותך. אביא לך כל מנה על חשבון הבית. אם אתה רוצה אכין לך טעימות מכל אחת מהמנות בתפריט." אני יכולה לשמוע את הרעד בקולו של אבא.

"אני נראה לך כמו אחד שחסר לו כסף בכדי לרכוש ארוחת צהריים?" הוא שואל בטון מקפיא. ולא. הוא לא נראה כמו אחד שצריך כסף לרכוש ארוחת צהריים. הוא נראה כמו אחד שיגנוב לך אותה מהפה אם לא תיתן לו אחת בחינם.

"סליחה. לא, מובן שלא. לא התכוונתי להעליב את אדוני," אבא נשמע על סף התקף חרדה. אני רוצה לצאת. אני מפחדת על הלב שלו, אבל אימא מזהירה אותי במבט תקיף לא לעשות שטויות ולהישאר במטבח.

"תקרא לספארו אני רוצה שהיא תשרת אותי," הוא פוקד, ידעתי שזה יגיע.

"בבקשה, אשלם כפול. אני נשבע. אקח הלוואה היום ואשלם לך." אבא מתחנן והתחנונים שלו הופכים את הבטן שלי. איך הוא מעז לתת לאדם מבוגר להתחנן אליו? מי הוא חושב שהוא?

"הרגע דרשתי ממך כסף?" הענק נשמע כאילו איבד את סבלנותו. ואני יודעת שזה עניין של זמן עד שהוא יתחיל לפעול בדרך שהוא מכיר ואוהב. אלימות.

"לא אדוני." אבא משפיל את עיניו.

"אז מה ביקשתי?" הוא משחק איתו, איתנו.

"שאקרא לבת שלי לשרת אותך."

"אז למה אתה מזיין לי את המוח במקום לעשות את מה שאמרתי לך?!" הוא דופק על השולחן ומרים את הקול. אם לא אצא עכשיו הדבר הבא שהוא ידפוק עליו יהיה הגב של אבא. הוא יכה אותו למוות. מאוריציו לא נמנה על האנשים שיש להם סבלנות. אז אני יוצאת מהמחבוא שלי וממהרת לכיוונם.

"אני כאן. אני אשרת אותו. זה בסדר אבא," אני אומרת, נוגעת בכתפו של אבי ומבקשת ממנו ללא מילים להתרחק מהמשוגע הזה.

"מה תרצה לאכול היום, אדוני?" אני לא משירה אליו מבט. אני שומרת על משפטים קצרים וענייניים.

"שבי," הוא פוקד.

"לא אשב לאכול איתך, אדוני. אני בעבודה וזה לא מתאים." גם אם לא הייתי בעבודה לא הייתי יושבת. בגדול, אני מעדיפה לשבת על ציפורי טרף מורעבות מאשר לשבת לאכול איתו.

הוא צוחק. מי צוחק על פחד וסבל של אנשים אחרים? רק אדם חולני ומעוות כמוהו.

"את רוצה שאבקש ממך שוב? בפעם הבאה לא אשתמש במילים."

אני יודעת שאני אמורה לציית לו. אני יודעת שאם לא אעשה את זה הוא יכה אותי, כנראה. או יוציא את האקדח שלו וירה לי בראש, אבל אלוהים יודע כמה אני לא רוצה לשבת לאכול איתו. או לשבת בכלל לצידו, מולו או במרחב שלו.

"מת'יו," הוא קורא לאבא שלי ואבי מייד מופיע.

"כן, אדוני."

"אני צריך שתחתוך לעצמך את כף היד."

הוא לא באמת מתכוון לזה, נכון?

הוא מגיש לו את הסכין שמונח על השולחן כאילו ביקש ממנו עכשיו לחתוך לו סטייק. כשהוא רואה שלא אני ולא אבי זזים הוא אוחז את שורש כף היד שלי ומושך אותי קדימה כשהוא מניח בעוצמה על משטח העץ. היד שלי מזדעזעת מהמכה, אבל מההלם אני לא מצליחה למצוא את הקול שלי, "תחליט, או שתחתוך את כף היד שלך, או שאשבור את ידה הקטנה והעדינה של הבת שלך."

"לא! אעשה את זה," אבא אומר. ואני מתעוררת מההלם שלי.

"לא, אבא!" אני מנסה לשחרר את האחיזה שלו בי ולהתחמק ממנו, אבל הוא מפעיל עוד לחץ והעצמות שלי נמחצות על שולחן העץ. אם הוא ילחץ חזק יותר הן בטח יתרסקו.

"אני חותך. תניח לה, בבקשה," אבא מתחנן והענק הירוק משחרר את ידי וממתין לאבא שיקיים את דבריו.

"אל תעשה את זה, אבא. אני אשב. הנה, אני יושבת," אני מצייתת לבקשתו, אבל כבר לא אכפת לו שצייתי לו, הוא מסתכל על אבא וממתין שיחתוך את ידו, "עשיתי מה שרצית! אל תכריח אותו!" אני צועקת כדי ללכוד את תשומת ליבו. לא מצליחה לשלוט בדמעות שמטשטשות את שדה הראייה שלי. הוא מסתכל עליי ונהנה מהסבל שלי. אלוהים, האדם הזה מעוות כל־כך.

"עשית, אבל לא עשית מה שביקשתי בזמן. אני לא מאיים סתם, ספארו. אני מבצע. לכל אי־ציות שלך יהיו השלכות. ולא עלייך, אלא על ההורים שלך," הוא מבהיר לי וחוזר להסתכל על אבא, "עכשיו, תחתוך."

אבא לא מחכה לפקודה נוספת. הוא חותך את ידו ומנסה לחסוך ממני את גניחת הכאב שיוצאת מבין שפתיו. הלב שלי מתכווץ בכאב כשאני רואה את הדם. אני יודעת שזאת אשמתי. לא צייתי לו.

"יופי. תשאיר אותנו לבד." הוא מסיט את עיניו מאבא ומסתכל עליי.

"עכשיו כשיש לי את תשומת ליבך," הוא אומר, מתעלם מבכיי ומהכאב של אבי. לא אכפת לו מכלום כי אין לו מצפון, רגשות או לב.

"אני שונאת אותך!" אני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני יודעת שאשלם על חוצפתי, אבל אף פעם לא הייתי טובה במיוחד בלשמור את רגשותיי לעצמי.

"החיבה שלך מעניינת אותי כמו העיתון של אתמול, אפילו פחות. את רוצה להקשיב או שהפעם תהיה זאת אימא שלך שתסבול מחוסר הכבוד ומחוסר הציות שאת מפגינה?" הוא נשען על המשענת של הכיסא ומתרווח שוב.

אני רוצה לקלל אותו. לומר לו ללכת, לעזאזל. אני רוצה לקחת סכין ולדקור אותו במיקום שבו צריך להיות לב, אבל אני נושכת את שפתי התחתונה ומכריחה את עצמי לשתוק.

"אה! מי היה מאמין את יודעת לסתום את הפה לפעמים!" הוא מתגרה בי.

הוא מוציא מהכיס של המכנסיים כרטיס עם מספרי טלפון ומחליק על השולחן לכיווני, אני לוקחת את הכרטיס ומסתכלת עליו בשאלה. לא מבינה מה הוא רוצה.

"את הולכת להימכר במכירה פומבית," הוא אומר. אני מקווה שלא שמעתי נכון.

"מה?" אני שואלת. כשהוא לא ממשיך לדבר.

"יש מכירה פומבית בסוף השבוע, ואת הולכת להיות חלק מהנשים שימכרו שם." הוא מסביר.

לא יכול להיות שהוא רציני. אני חייבת לשכנע אותו לוותר על הרעיון. "אני לא — "

"את תימכרי לאח שלי ותעשי לו ילד. תביאי לו יורש. אם לא, מובן שיהיו השלכות לכך." הוא מסתכל לכיוון ההורים שלי.

"מה?" אני מבינה את המילים, אבל אני לא מצליחה לעכל את מה שהוא אומר.

"מה פתאום אתה רוצה שאעשה לגווארו ילד? אני מכל הנשים? למה פתאום אתה רוצה שאתקרב לגווארו אחרי שאמרת לי להתרחק ממנו כי אתה רוצה אח ולא אחות. למה השינוי הקיצוני? אני אמורה פתאום לצעוד לגווארו ולהגיד 'חזרתי, מותק! אני בבית'."

"את לא תצעדי אליו ולא תגידי לו כלום. את תחכי שהוא יקנה אותך."

"אה, איך יכולתי לשכוח? אני אמורה להיות שפחת מין טובה עד שגווארו ירכוש אותי."

"איך שתגדירי את עצמך לא מזיז לי כל עוד גווארו יקבל את מה שהוא רוצה. מערכת היחסים המינית שתהיה לכם לא מעניינת אותי. גווארו רוצה יורש ואני רוצה שאת זו שתעניקי לו אחד."

"נחמד לדעת שאני לא מעניינת אותך. שאתה רוצה רק את הרחם שלי. למה לא להשיג פונדקאית שרוצה להיות פונדקאית? למה אני?"

"כי גווארו רוצה לרכוש אישה, ואני החלטתי שזו תהיה את."

למה שגווארו ירצה אישה? לא. לא. לא. הוא השתגע לגמרי? הוא דפוק לגמרי? הוא לא יכול לדרוש ממני לעשות דבר כזה!

"אני לא יכולה."

"את כן. ואת תעשי את זה."

"אתה מבקש ממני להיכנס להיריון וללדת ילד ממישהו ש..." אני משתתקת. הוא רוכן קדימה ומסתכל עליי בחיוך של טורף שננעל על הטרף שלו.

"מישהו ש..."

"אני התרחקתי ממנו כל חיי כי אתה גרמת לי לברוח!" אני מרימה את הקול בתסכול.

"את בטוחה שאני גרמתי לך לעשות את זה? או שאולי זה הפה הגדול שלך? לא היית צריכה להתערב."

"הייתי ילדה! חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון!"

"הרסת לגווארו את החיים וגרמת לו לסבול. ואת תשלמי על זה בכך שתביאי לו יורש."

"אני לא יכולה! אני לא יכולה לעשות את זה! זה פסיכי לגמרי! אתה שומע מה אתה דורש ממני לעשות? זה ילד! ומה אם מישהו אחר יקנה אותי? זאת מכירה פומבית, יש בה עוד קונים, לא?"

"לא סביר. ברגע שגווארו יזהה אותך, הוא יקנה אותך," הוא אומר בהחלטיות, "הוא מחפש אותך כל החיים, מהרגע שברחת, וספארו, אני מקווה שברור לך שכל מה שקרה עד היום בינינו, כל מילה שנאמרה, כדאי מאוד שלא תגיע לאוזניו של גווארו. אם ייוודע לו מה שנאמר כאן, אדאג לספר לו מה גרם לך לברוח ממנו לפני שנים רבות."

איך האיש הזה הוא האח הביולוגי של גווארו ונטורה? לא ברור לי.

"למה? הבנתי שאתה שונא אותי, אבל למה להכניס לעולם הדפוק הזה ילד תמים? למה לכפות על אחיך משפחה איתי?"

"את יודעת מה הוא עבר בגללך? אני אולי שונא אותך, אבל אחי אוהב אותך ומגיע לו כל מה שהוא רוצה."

"הייתי ילדה. לא ידעתי שזה מה שיקרה לכם. אני מתחננת. אל תכריח אותי."

"אני לא. ההחלטה אם לעשות את מה שביקשתי היא שלך."

"ואם לא אעשה את זה?"

"אז תאלצי אותי לספר לגווארו הכול."

אז אין לי ברירה אלא להימכר כמו חתיכת בשר, להיות אינקובטור אנושי. ומה אז? מה אחרי הלידה? ירשו לי בכלל להיות מעורבת בחיי הילד שלי?

"מסוף השבוע הזה יש לך תפקיד אחד בעולם הזה, לציית לי, לציית לגווארו. אעשה לך את זה יותר קל להבנה. התפקיד שלך זה לציית לוונטורה."

מאוריציו יוצא מהמסעדה אחרי שהקשר לאחים ונטורה החריב את חיי פעם נוספת.