היתוש

פתח דבר

אנחנו נתונים במלחמה עם היתוש.¹

צבא אדיר ומשחית של 110 טריליון יתושים אויבים שורץ בכל פינה על פני כדור הארץ, חוץ מבאנטרקטיקה, באיסלנד ובכמה איים זעירים בפולינזיה הצרפתית. הלוחמות העוקצניות של אוכלוסיית החרקים המזמזמת הזאת חמושות לפחות בחמישה־עשר כלי נשק ביולוגיים, שכל אחד מהם עלול להיות קטלני או להמיט מחלה על 7.7 מיליארד בני האדם, שלרשותם עומדים רק אמצעי הגנה מפוקפקים, ולא פעם מזיקים. למעשה, תקציב ההגנה שלנו — סך כל ההוצאה על מגינים אישיים, תרסיסים וחומרים דוחים — מתקרב במהירות ל-11 מיליארד דולר בשנה, ורק מוסיף לעלות. ואף על פי כן היתוש אינו נרתע, ומתקפותיו הקטלניות ופשעיו נגד האנושות נמשכים בלי הרף. מתקפות הנגד שלנו אמנם מפחיתות את מספר הנפגעים בשנה, אבל היתוש עדיין ראוי לתואר צייד האדם הקטלני ביותר על פני כדור הארץ. בשנה שעברה קטל היתוש 830,000 בני אדם "בלבד". אנחנו, הומו סאפּיינס החכם והנבון, עומדים במקום השני בלבד — אנחנו קטלנו באותה שנה 580,000 מבני מיננו.

קרן ביל ומֶלינדה גֵייטס, שתרמה כמעט 4 מיליארד דולרים לחקר היתושים מאז נוסדה בשנת 2000, מפרסמת דוח שנתי המונה את בעלי החיים המסוכנים ביותר לאדם. התחרות אפילו לא צמודה; האלוף הבלתי מעורער, טורף־העל של האדם מאז ומעולם, הוא היתוש. מאז שנת 2000, הממוצע השנתי של מיתות אדם בגלל עקיצת יתוש עומד על 2 מיליון בקירוב. אנחנו במקום השני, משתרכים הרחק מאחור עם 475,000 מיתות, ואחרינו בא הנחש (50,000), הכלב וזבוב החול (25,000 כל אחד), זבוב הצֶה־צֶה והפשפש של מחלת צ'אגאס (10,000 כל אחד). הרוצחים האכזריים מן האגדות ומסרטי הוליווד מרוחקים יותר במורד הרשימה: התנין ניצב במקום העשירי והוא גורם ל-1,000 מקרי מוות של בני אדם בשנה, אחריו בא ההיפופוטם עם 500 קורבנות, ואחריו הפיל והאריה, שכל אחד מהם מפיל 100 חללים בשנה. הכריש והזאב, הידועים כל כך לשמצה, חולקים את המקום החמישה־עשר וכל אחד מהם קוטל 7 בני אדם בשנה בממוצע.²

במהלך ההיסטוריה הרג היתוש יותר בני אדם מכל גורם תמותה אחר. חישובים סטטיסטיים מעמידים את המחלות שנגרמות עקב עקיצת יתוש בתור גורם המוות של קרוב למחצית מכלל בני האדם שחיו אי פעם. במספרים מוחלטים מדובר בכ-52 מיליארד בני אדם, מתוך כ-108 מיליארד בכל תקופת קיומנו הקצרה יחסית בתור מין, כמאתיים אלף שנים.3

ועם זה, היתוש עצמו אינו מזיק לאף אדם באופן ישיר. מה שגורם למבול הסבל והתמותה הוא המחלות הממאירות והמפותחות מאוד שהוא מעביר לבני אדם. בלעדיו לא היו מחוללי המחלה הזדוניים האלה עוברים לבני אדם ולא היו משלימים את מחזור ההדבקה. למעשה, אלמלא היתוש המחלות הללו לא היו קיימות כלל. בלעדיו אין להן קיום. ולולא המחלות האלה, היתושה המרושעת — שכל־כולה אינה עולה במידותיה ובמשקלה על חרצן של עינב — לא היתה מזיקה יותר מנמלה מצויה או מזבוב הבית, והספר הזה לא היה נכתב. כל שלטון המוות של היתוש היה נמחק מדפי ההיסטוריה, ולי לא היו סיפורים מרתקים ומיוחדים במינם לסַפֵּר. האם נוכל לתאר לנו עולם בלי יתושים קטלניים, או עולם נטול יתושים לחלוטין? העולם וכל תולדותיו כמו שאנו מכירים אותן, או חושבים שאנו מכירים אותן, היו שונים בתכלית השינוי, ועולמנו היה נראה ככוכב לכת זר בגלקסיה רחוקה.

בתור גורם ההשמדה הראשי שלנו, חרמשו של מלאך המוות וקוטל האוכלוסיות הגדול, עמד היתוש תמיד בקו החזית של ההיסטוריה ושימש מרכיב מכריע בשינויים היסטוריים. הוא מילא תפקיד גדול בעיצוב ההיסטוריה, יותר מכל בעל חיים אחר שחולק איתנו את החיים בכפר הגלובלי שלנו. בעמודי הספר הזה, הרוויים דם ומחלות, תצאו למסע כרונולוגי מיוסר ומוכה יתושים בהיסטוריה הקולקטיבית הפתלתלה שלנו. ב-1852 הכיר קרל מרקס בעובדה ש"בני אדם בוראים את ההיסטוריה שלהם, אבל אין הם בוראים אותה כרצונם." היתוש העיקש, שאינו יודע שובע, הוא שחרץ את גורלנו. "ייתכן שזו סטירת לחי חצופה לכבוד העצמי של המין שלנו," כתב ההיסטוריון המהולל פרופסור ג'ון ר' מֶקניל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, "לחשוב שיתושים נחותים ונגיפים חסרי דעת מסוגלים להכריע בעניינים בינלאומיים; אבל הם מסוגלים." אנו נוטים לשכוח שההיסטוריה איננה תוצאה של הבלתי נמנע.

בסיפור הזה קיים מוטיב חוזר, והוא יחסי הגומלין בין מלחמה, פוליטיקה, נסיעות, מסחר, הדפוסים המשתנים של האקלים הטבעי והשימושים שעושה האדם בקרקע. היתוש אינו חי בחלל ריק, ושליטתו העולמית נולדה מתוך מאורעות היסטוריים, הן טבעיים והן מעשה ידי האדם וחברתו. מסענו הקצר יחסית, מהצעדים הראשונים שעשינו באפריקה ועד נדודינו ההיסטוריים מחוץ לאפריקה וברחבי העולם כולו, הוא פועל יוצא מן הזיווג האבולוציוני הזה בין טבע לחברה. אנחנו, בני האדם, מילאנו תפקיד חשוב בהעברת מחלות שנישאות בידי יתושים, באמצעות נדידות עמים (כפויות או אחרות), צפיפות אוכלוסין ולחצים דמוגרפיים. ביות צמחים ובעלי חיים (שהם כלי קיבול למחלות) בידי האדם במהלך ההיסטוריה, התפתחות החקלאות, בירוא היערות, שינויי האקלים (עקב גורמים טבעיים או מלאכותיים), מלחמות, סחר עולמי ונסיעות — כל אלה תרמו את חלקם בטיפוח האקולוגיות האידיאליות להתפשטותן ולתפוצתן של מחלות הנישאות בידי יתושים.

אבל היסטוריונים, עיתונאים והזיכרון האנושי המודרני רואים במחלות ובמגפות נושא משעמם למדי, בניגוד למלחמות, כיבושים, וגיבורי־על לאומיים שהם לא פעם מנהיגים צבאיים אפופי אגדה. הספרות נוטה לייחס את גורלן של אימפריות ואומות, את הניצחונות והמפלות במלחמות מכריעות, ואת עיצובם של מאורעות היסטוריים הרי גורל למעשיהם של שליטים יחידים ומצביאים דגולים, או לפעולתם של גורמים אנושיים כלליים יותר כגון פוליטיקה, דת וכלכלה. היתוש נמחק כליל מן ההיסטוריה והוצג בתור משקיף מן הצד, ולא בתור גורם פעיל בעיצוב תהליכי הציוויליזציה. זוהי דיבה של ממש, שגוזלת מן היתוש את תהילתו ואת השפעתו הרבה על מהלך ההיסטוריה. היתושים והמחלות הכרוכות בהם, שנלוו לנוסעים, לסוחרים, לחיילים ולמתיישבים בכל רחבי העולם, היו קטלניים הרבה יותר מכל המצאה ונשק מעשה ידי אדם. מאז ומעולם תקפו היתושים את האנושות בחמת זעם שלא נפוגה, והם טבעו חותם בל יימחה על סדר העולם הקיים.

יתושים שכירי חרב עמדו בראש צבאות מגפה ופשטו על שדות קרב בכל רחבי העולם, ובמקרים רבים קבעו את תוצאתן של מלחמות הרות גורל. שוב ושוב המיט היתוש חורבן על הצבאות הגדולים ביותר של דורו. בפרפרזה על דברי החוקר הנודע ג'ארד דיימונד — המדפים האינסופיים של ספרי ההיסטוריה הצבאית, והסרטים ההוליוודיים המעלים על נס מצביאים עטורי תהילה, כל אלה מעוותים את האמת, אשר מוציאה את כל האוויר מן האגו המנופח שלנו: מחלות שנישאו בידי יתושים היו הרסניות וקטלניות יותר מכוחם של האדם, כלי המלחמה והתחבולות של המצביאים המבריקים ביותר. כשאנו מסיירים בין ביצורים וחפירות, ומבקרים בזירות מלחמה היסטוריות, ראוי לנו לזכור שחייל חולה פוגם במכונת המלחמה יותר מחייל הרוג; הוא לא רק דורש החלפה, אלא גם מוסיף לכלות משאבים יקרים. בכל ימי קיומנו עתיר המלחמות, המחלות שהפיצו יתושים היו מעמסה קשה, רצחנית ונפוצה בשדות הקרב.

מערכות החיסון שלנו מותאמות היטב לסביבה שאנו חיים בה. סקרנותנו, תאוות הבצע שלנו, כושר ההמצאה, היהירות והתוקפנות הבוטה שלנו מטילים גם את החיידקים אל מערבולת המאורעות ההיסטוריים העולמיים. יתושים אינם מכבדים גבולות בינלאומיים, גדרות וחומות. צבאות צועדים, חוקרים סקרנים, מתיישבים תאבי קרקעות (ועבדיהם האפריקנים) הביאו מחלות חדשות לארצות רחוקות, אבל הם גם הוכרעו בידי מיקרו־אורגניזמים באותן ארצות רחוקות שביקשו לכבוש. וכששינה היתוש את נופי הציוויליזציה, בני האדם נדרשו מבלי משים להגיב על קריאת התיגר העולמית הזאת. אחרי ככלות הכול, האמת העוקצנית היא שהיתוש, בתור הטורף הקטלני ביותר שלנו, כיוון את המאורעות של ההיסטוריה האנושית שעיצבו את המציאות הנוכחית יותר מכל גורם חיצוני אחר.

נראה לי שאני יכול לומר בביטחון שלרוב קוראי הספר הזה יש דבר אחד משותף — שנאה יוקדת ליתושים. מעיכת יתושים היא בילוי אוניברסלי, וכך היה משחר ההיסטוריה האנושית. בכל הדורות, מאז ההומינידים הקדמונים באפריקה ועד ימינו, אנו נתונים במאבק הישרדות לחיים ולמוות עם יתוש, שאינו יצור פשוט כלל וכלל. בכל ההיסטוריה שלנו לא היה לנו שום סיכוי במאבק המוטה הזה, במאזן הכוחות הלא־שקולים. באמצעות הסתגלות אבולוציונית הצליח אויבנו המושבע והקטלני להתגבר על כל מאמצינו להשמידו. היתושים ניזונו דרך קבע מדמנו והוסיפו לקיים את שלטון הטרור. היתוש הוא עודנו מחריב העולמות הגדול ורוצח האדם הראשון במעלה בעולם.

מלחמתנו ביתוש היא מלחמת העולם שלנו.

פרק 1

תאומים ארסיים: היתוש ומחלותיו

זה הקול המוכר והמציק ביותר בעולם כבר יותר מ-190 מיליון שנים — קול זמזומו החדגוני של יתוש. אחרי יום ארוך של טיולים ברגל, עם בני משפחה או עם חברים, אתם חוזרים אל אתר הקמפינג שלכם, מתקלחים בזריזות, מתרווחים על כיסא נוח בחוץ, פותחים פחית בירה קרה ופולטים אנחת רווחה ושביעות רצון. אבל עוד לפני שהספקתם ללגום אפילו לגימה אחת כבר עולה באוזניכם הקול המוכר כל כך, המבשר על בואם של היתושים המציקים.

בין הערביים היא שעת הסעודה החביבה ביותר על היתושה. אמנם שמעתם את קול הזמזום כשהתקרבה אליכם, אבל אינכם מרגישים בה כלל כשהיא נוחתת ברוך על הקרסול שלכם; בדרך כלל היא עוקצת קרוב לקרקע. זו תמיד יתושה נקבה, דרך אגב. היא פותחת בסיור עדין וחקרני של עשר שניות ומחפשת כלי דם משובח. אחר כך היא מרימה את אחוריה ומכוונת אל המטרה שש מחטים מתוחכמות. שני להבי חיתוך משוננים הקבועים בלסתה התחתונה (דומים לצמד להבי סכין אלקטרונית שנעים קדימה ואחורה) מנסרים את העור, ובמקביל שתי מחטים נוספות מפרידות ופותחות מַעֲבָר לחדק, שאינו אלא מזרק תת־עורי הנשלף מתוך נרתיק המגן שלו. באמצעות הקשית הזאת היתושה שואבת שלושה עד חמישה מיליגרם של דם, פולטת מיד את המים שבהם ומרכזת את 20 אחוזי החלבון. כל אותו הזמן, מחט שישית מפרישה פנימה רוק שמכיל חומר מונע קרישה, כדי שהדם לא יתקרש בנקודת הדקירה.⁴ הזרקת החומר הזה מקצרת את משך ההזנה ומפחיתה את הסיכוי שהקורבן יחוש בדקירה וימחץ את היתושה בחבטת כף ידו.

החומר הזה אף גורם לתגובה אלרגית ולתפיחה מגורה בתור מתנת פרידה. עקיצת היתושה היא טקס הזנה מורכב וחדשני, שדרוש לה כדי להתרבות — היא זקוקה לדם כדי לגדל את ביציה.

אל תחשבו שאתם יוצאי דופן, יחידי סגולה מיוחדים במינם — היא עוקצת את כולם. זה טבעה המולד בתור יצור חי. אין שמץ של אמת במיתוסים העקשניים שהיתושות מעדיפות נשים על גברים, שהן מעדיפות בעלי שיער בהיר ואדמוני, ושככל שהעור שלכם כהה וקשה יותר כך אתם מחוסנים יותר מעקיצתה. אבל נכון שיש בני אדם שהיא מעדיפה על פני אחרים.

בעלי סוג דם O חביבים עליה כמדומה יותר מבעלי סוג דם A, B ו-AB. בעלי סוג דם O נעקצים כפליים מבעלי סוג A, ובעלי סוג B הם אי שם באמצע. אנשי חברת דיסני־פיקסאר הכינו שיעורי בית כשהציגו יתושה מבוסמת שמזמינה לה "בלאדי מרי O-חיובי" בסרטם "בּאג לַייף" משנת 1998. מי שיש בעורם רמות גבוהות יותר של חומרים מסוימים, בייחוד חומצת חלב, גם הם נעקצים יותר. לפי החומרים האלה היתושה יודעת להסיק מה סוג הדם של הקורבן שלה. אותם חומרים קובעים גם את מספר החיידקים על העור ואת ריח הגוף המיוחד לכל אדם. מי שריחו הטבעי רע וחריף יותר אולי מרחיק מעליו בני אדם אחרים, ואולי אף דוחה גם אותו עצמו, אבל פירוש הדבר שמספר החיידקים על עורו גדול יותר ולכן הוא מושך פחות יתושים. כשמדובר ביתושים, אם כך, הניקיון איננו מתנה גדולה — חוץ מסרחון רגליים, שגם הוא נגרם בגלל חיידק (אותו חיידק שמבשיל סוגי גבינות מסוימים), ומסחרר את ראשן של היתושות. גם ריחות סבון, בושם, דאודורנט וחומרי ריח מלאכותיים אחרים מושכים את היתושות.

רבים מכם אולי יתמרמרו על חוסר ההגינות שבכך, אבל היתושה — מסיבה לא ידועה — מראה חולשה לשותי בירה. גם בגדים צבעוניים אינם בחירה נבונה, שכן היא צדה גם בעזרת המראֶה. חוש הריח שלה משמש אותה בעיקר כדי לאתר את הפחמן הדו־חמצני שנפלט מן המטרה הפוטנציאלית. לכן אם אתם מתרוצצים ומתנשפים בשצף קצף אתם מגדילים את הסיכון למשוך אליכם יתושות. היתושה יכולה להבחין בריח פחמן דו־חמצני ממרחק שישים מטרים. כשאתם עוסקים בספורט, לדוגמה, אתם פולטים יותר פחמן דו־חמצני, הן מבחינת הכמות בכל נשיפה והן בשל קצב הנשימה המואץ. באותו הזמן אתם גם מזיעים ופולטים אל האוויר את החומרים מעוררי התיאבון, בייחוד חומצת חלב, שמסבים את תשומת לבן של היתושות. וחוץ מזה, בעת פעילות גופנית גם הטמפרטורה של הגוף עולה, ואתם מייצרים את חתימת החום המובהקת שהיתושות מחפשות. בממוצע, נשים הרות סובלות כפליים מעקיצות יתושים, מפני שפליטת הפחמן הדו־חמצני שלהן גדולה ב-20 אחוזים וחום גופן גבוה מעט יותר. כמו שנראה בהמשך, אלה חדשות רעות לאם ולעובר כשמדובר במלריה ובקדחת זיקה.

אבל אנא מכם: אל תכריזו על שביתת רחצה והפסקת התעמלות, אל תחרימו את הדאודורנט, אל תאפסנו את החולצות הצבעוניות, ואל תמהרו להתנזר מן הבירה האהובה עליכם. לרוע המזל, 85 אחוזים ממה שגורם ליתושים להימשך אלינו טבוע מראש במעגלי החיווט הגנטי שלנו: סוג הדם, החומרים בעורנו ומספר החיידקים שעליו, כמות הפחמן הדו־חמצני שאנו פולטים, חילוף החומרים שלנו והריחות שאנחנו מדיפים. בסופו של דבר, היתושה תינק את הדם שהיא זקוקה לו מכל מטרה חשופה מזדמנת.

שלא כמו הנקבות, היתושים הזכרים אינם עוקצים. כל עולמם עומד על שני דברים — סקס וצוף. כמו חרקים מעופפים אחרים, כשהיתושים מוכנים להזדווג הם מתקבצים יחד על בליטה כלשהי בנוף — ארובה, אנטנה, עץ או אדם. רבים מאתנו רוטנים באי־נחת ומנופפים בידיים בקדחתנות כשנחיל של חרקים מזמזמים מרחף מעל ראשנו ומאפיל עלינו, נע בעקבותינו ומסרב להתפזר. אתם לא פרנואידים; אתם לא מדמיינים את התופעה הזאת; מוטב שתראו בה מחמאה — היתושים הזכרים בחרו להעניק לכם את הכבוד להיות "סמן הנחיל" שלהם. תועדו כבר נחילי יתושים שמתנשאים לגובה 350 מטרים, והם דומים לענני משפך של סופת טורנדו. וכשהזכרים הנחושים מתקבצים בעקשנות מעל ראשכם, הנקבות עפות פנימה ומחפשות להן זיווג הולם. יתושים זכרים יכולים להזדווג לעתים קרובות במהלך חייהם, אבל מנת זרע אחת היא כל מה שהנקבה זקוקה לו כדי להטיל אצוות רבות של ביצים. היא מאחסנת את הזרעים ומשתמשת בהם במנות קצובות, אחת לכל הטלה. רגע התאווה הקצר שלה מניב את אחד המרכיבים הנחוצים להתרבות; עכשיו חסר לה רק הדם שלכם.

נחזור אל תרחיש הקמפינג מתחילת הפרק: זה עתה חזרתם מטיול מאומץ ברגל; עברתם במקלחת והתקרצפתם בסבון ובשמפו. אחר כך התנגבתם והתזתם על גופכם תרסיס גוף ודאודורנט בשפע, ולבשתם בגדי חוף בצבעים זוהרים של אדום וכחול. הגיעה שעת בין הערביים, שעת ארוחת הערב של יתושות אַנופֶלֶס. אתם מתרגעים לכם על כיסא נוח על המדשאה ולוגמים בירה צוננת, שהרווחתם ביושר. בכך עשיתם כל מה שיכולתם כדי למשוך אליכם נקבת אַנופֶלֶס מורעבת. (אני, דרך אגב, עברתי לכיסא רחוק מכם ככל האפשר.) היתושה, שזה עתה הזדווגה בתוך נחיל רוגש של מחזרים זכרים להוטים, מקבלת בשמחה את ההזמנה שלכם ואז מסתלקת לה, כשהיא נושאת עימה כמה טיפות מדמכם.

סעודת הדם ששאבה מכם היתושה גדולה פי שלושה ממשקל גופה, ולכן היא ממהרת למצוא משטח אנכי קרוב, ונעזרת בכוח המשיכה כדי לפלוט את המים שהיא ממצה מן הדם שלכם. הדם המרוכז שנותר ישמש לה בימים הקרובים לפיתוח ביציה. אחר כך היא תטיל כמאתיים ביצים צפות, על פני מקווה קטן של מים עומדים. די לה אפילו במעט מים שנקוו על פחית בירה מעוכה, שנותרה בגינה אחרי שאתם וחבריכם הלכתם הביתה בתום המסיבה. היתושה תמיד מטילה את ביציה במים, והיא לא זקוקה למים רבים — מברֵכה או נחל קטן ועד מקווה זעיר של מים בתחתית של מכל ישן, של צמיג משומש או של צעצוע זרוק בחצר. יש מינים של יתושים שתלויים בסוגים מסוימים של מקווי מים — מתוקים, מלוחים או מליחים — ויש יתושים שיסתפקו בכל מקווה מים.

היתושה שלנו תוסיף לעקוץ ולהטיל ביצים כל חייה הקצרים — שבוע עד שלושה שבועות בממוצע, ולעתים נדירות עד חמישה חודשים. טווח הטיסה שלה גדול במקצת משלושה קילומטרים, אבל כמו רוב היתושים, רק לעתים רחוקות היא תתרחק יותר מ-400 מטרים ממקום הולדתה. בטמפרטורה גבוהה יבקעו הביצים בתוך יומיים או שלושה — מעט יותר בטמפרטורות נמוכות — ויֵצאו מהן זחלי מים מתפתלים (ילדים). הזחלים מוצאים את מזונם במים ומתפתחים במהירות לגלמים אנכיים בצורת פסיק (מתבגרים), אשר נושמים באמצעות שתי "חצוצרות" שמזדקרות מתוך עכוזיהם החשופים מעל פני המים. ימים אחדים לאחר מכן נבקעת קליפת הגולם ויתוש בוגר בריא מגיח ממנה וממריא אל־על. כך בא לעולם דור חדש של נקבות ערפדיות, מוכנות ומזומנות להיזון מדמכם. כל תהליך הבגירה המרשים הזה מביצה לבוגר נמשך כשבוע בלבד.

מחזור החיים הזה חזר ונשנה על פני כדור הארץ שלנו בלי הפסקה מאז הופיעו בו היתושים. חוקרים טוענים שכבר לפני 190 מיליון שנים חיו יתושים שווים במראם לאלה שחיים כיום. הענבר — שרף עץ מאובן — הוא גולת הכותרת של החרקים המאובנים, מפני שאפשר להבחין בו בפרטים דקים של חרקים לכודים, כגון רשתות, ביצים ואברים פנימיים. שני היתושים המאובנים העתיקים ביותר נמצאו לכודים בענבר, בקנדה ובמיאנמר, והם מתוארכים לתקופה שבין 105 ל-80 מיליון שנים לפני זמננו. העולם שבתוכו התעופפו מוצצי הדם הקדומים האלה היה שונה בתכלית השינוי מעולמנו, אבל היתוש נותר כשהיה.

כדור הארץ שלנו היה שונה מאוד מזה שאנו חיים בו היום, וכך גם בעלי החיים ששכנו בו. כשאנו עוקבים אחרי מהלך האבולוציה של החיים עלי אדמות מתבררת מיד השותפות הפתלתלה והסמויה בין החרקים ובין המחלות. חיידקים חד־תאיים היו צורת החיים הראשונה שהופיעה, זמן לא רב אחרי היווצרות כוכב הלכת שלנו לפני כ-4.5 מיליארד שנים. הם נולדו בתוך קלחת של גזים ואוקיינוסים קדומים מבעבעים, ועד מהרה התפשטו בכל מקום והעמידו ביו־מסה גדולה פי עשרים וחמישה משל כל הצמחים ובעלי החיים האחרים יחד, והם הבסיס לנפט ולדלק המאובנים של ימינו. בתוך יום אחד יכול חיידק אחד להעמיד יותר מארבעה סֶקסטיליון (מספר של 21 אפסים) צאצאים — יותר מכל האורגניזמים האחרים החיים על פני כדור הארץ. החיידקים הם מרכיב יסוד ואבן בניין חיונית לכל מערך החיים בעולם. כשהחלה ההתמיינות הסתגלו החיידקים הלא־מיניים, המתרבים על ידי חלוקה, לחיות במשכנות נוחים ובטוחים יותר, בתור אורחי קבע על פני יצורים אחרים או בתוכם. גוף האדם מכיל חיידקים במספר גדול פי מאה ממספר תאי הגוף עצמם. היחסים עם החיידקים האלה הם סימביוטיים בדרך כלל; הדיירים והפונדקאי מביאים תועלת הדדית זה לזה.

אבל, בכמה מקרים מעטים היחסים אינם מתנהלים על מי מנוחות. עד היום זוהו למעלה ממיליון מיני חיידקים, אבל רק 1,400 מהם עלולים לגרום נזק לבני אדם.⁵ הרעלן בּוטוּלינוּם, למשל, המיוצר על ידי החיידק הגורם להרעלת מזון — די ב-340 גרם ממנו, כמשקלה של פחית משקה תקנית, כדי להרוג כל אדם על פני כדור הארץ. אחר כך באו הנגיפים ובעקבותיהם הטפילים, ושניהם שיקפו את הסדרי הדיור של הוריהם החיידקים, ומאז התגוונו מאוד האפשרויות והשילובים המביאים לידי מחלה ומוות. האחריות ההורית היחידה של המיקרו־אורגניזמים האלה היא להתרבות... ולהתרבות.⁶ חיידקים, נגיפים וטפילים, כמו גם תולעים ופטריות, הפיצו סבל שאין לו שיעור ומידה ושלטו במהלך ההיסטוריה האנושית. למה התפתחו גורמי המחלה האלה כך שהם מחסלים את הפונדקאים שלהם?

אם נשתחרר לרגע מדעות קדומות, נראה שהיצורים המיקרוסקופיים האלה עשו כברת דרך ארוכה של ברירה טבעית, בדיוק כמונו. זאת הסיבה שהם עדיין גורמים לנו לחלות, ושקשה כל כך להכחיד אותם. אפשר לתהות מה הטעם וההיגיון בהריגת הפונדקאי; המחלה אכן הורגת אותנו, אבל תסמיניה הם הדרכים שבהן היצור רותם אותנו למלאכת ההתרבות וההפצה שלו. אם נחשוב על כך לרגע נראה שהרעיון מחוכם מאין כמוהו: בדרך כלל, החיידקים מבטיחים את ההידבקות של פונדקאי חדש — ואת ההתרבות שלהם — עוד לפני שהם הורגים את הפונדקאי הנוכחי.

מקצתם, כמו חיידק הרעלת המזון סַלמונֶלה וכמה מיני תולעים, ממתינים עד שייבלעו; יש קשת רחבה של גורמי שלשול שמועברים במים, ובהם ג'יאַרדִייָה, כולרה, טיפוס, דיזנטריה ודלקת הכבד (הֶפַּטיטיס). אחרים, ובהם גורמי ההצטננות המצויה והשַפעות למיניהן, מועברים באמצעות שיעול והתעטשות. ויש גורמי מחלה כגון אבעבועות שחורות, שמועברים במישרין או בעקיפין דרך נגעים בעור, פצעים פתוחים, עצמים נגועים או שיעול. החביבים עלי ביותר — מנקודת המבט האבולוציונית בלבד, כמובן — הם אלה שמבטיחים בחשאי את התרבותם בדיוק בשעה שאנחנו מבטיחים את התרבותנו שלנו! בין אלה נכללים שפע של חיידקים וטפילים שמחוללים מחלות המופצות באמצעות יחסי מין. ויש גורמי מחלה מרושעים רבים שמועברים מן האם אל העובר שברחמה.

מחוללי מחלה אחרים כגון טיפוס, דֶבֶר הבלוטות, מחלת צ'אגאס, מחלת השינה האפריקנית ורשימת המחלות שבהן עוסק הספר הזה — "תופסים טרמפ" על נָשא (בעל חיים מעביר מחלות) כגון פרעוש, קרדית, זבוב, קרצייה וידידנו היתוש. כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלהם, חיידקים רבים נעזרים בכמה שיטות התפשטות. האוסף המגוון של התסמינים או דרכי ההעברה שאימצו להם מיקרו־אורגניזמים נולד מתוך ברירה טבעית מתמחה של האבולוציה, שנועדה להבטיח ולייעל את קיומו של המין. החיידקים האלה נאבקים על הישרדותם בדיוק כמונו, אבל הם מקדימים אותנו צעד אחד במרוץ האבולוציה, ואינם חדלים להשתנות כדי לחמוק מכל אמצעי ההשמדה שלנו.

הדינוזאורים, שהתהלכו על פני האדמה מלפני 230 מיליון שנים ועד לפני 65 מיליון, מָשלוּ בכדור הארץ במשך פרק זמן מדהים של 165 מיליון שנים. אבל הם לא היו כאן לבדם. החרקים והמחלות שהם מעבירים היו קיימים לפניהם, והתקיימו גם בכל תקופת שלטונם של הדינוזאורים ולאחריה. החרקים הופיעו לראשונה לפני 350 מיליון שנים ועד מהרה חברו אליהם המוני גורמי מחלות ארסיים, בברית קטלנית מאין כמוה. החרקים וזבובי החול של עידן היוּרה כבר היו חמושים בנשק הביולוגי הזה להשמדה המונית. ככל שהמשיכו החיידקים, הנגיפים והטפילים בהתפתחותם הערמומית והמשוכללת, גדל והלך מרחב מחייתם, תיק הנדל"ן שלהם תפח, והם קנו להם שליטה בתיבת נוח שלמה ובטוחה של בעלי חיים נשאים. בברירה הטבעית הדרווינית הקלאסית, ריבוי פונדקאים מגדיל את סיכויי ההישרדות והרבייה.

נחילים תוקפניים של יתושים לא נבהלו מן הדינוזאורים הענקיים וראו בהם טרף. "מערכות החיסון של הדינוזאורים לא יכלו לעמוד במחלות שנשאו חרקים וטפילים אחרים שכבר היו קיימים זמן רב," כך שיערו הפּלֵיאו־ביולוגים ג'ורג' ורוברטה פּוֹינאר בספרם ?What Bugged the Dinosaurs ("מה בעצם קרה לדינוזאורים?") "בזכות כלי נשקם הקטלניים היו היתושים העוקצניים לטורף־העל בשרשרת המזון, ויכלו לשלוט בגורלם של הדינוזאורים, כדרך שהם מעצבים את עולמנו כיום." לפני מיליוני שנים — גם זה כמו היום — מצאו יתושים שאינם יודעים שובע דרך להבטיח את חטיפי הדם שלהם, והזמזום, העקיצה וסעודת הדם לא השתנו מאז ועד היום.

הדינוזאורים דקי העור, כמו הזיקית ולטאת ההֶלודֶרמה הארסית בימינו (שנושאות מחלות יתושים רבות), היו טרף קל ליתושים הזעירים והחמקמקים. אפילו הזוחלים המשוריינים בכבדות היו בוודאי פגיעים לעקיצתם, מפני שהעור המכוסה בקשקשי קֶראטין עבה (החומר שממנו עשויות הציפורניים שלנו) היה מטרה נוחה ליתושים, ממש כמו עורם של הדינוזאורים העטויים נוצות או פלומה. בקצרה, כולם היו ארוחה זמינה, כמו הציפורים, היונקים, הזוחלים והדו־חיים בימינו.

חשבו על עונות היתושים, או על ההיתקלויות האישיות שלכם, הממושכות לפעמים, באויבים העקשניים האלה. אנו מכסים את עורנו, מורחים אותו בחומרים דוחים, מדליקים נרות ציטרונֶלה ושורפים סלילי קטורת, מצטופפים סביב מדורה, מנופפים וחובטים בכפות ידינו ומבצרים את עמדותינו ברשתות, במסכים ובאוהלים; ואף על פי כן, כל כמה שאנו מנסים, היתושה מוצאת תמיד את נקודת התורפה של שריוננו ופוגעת בעקב אכילס שלנו. איש לא ימנע ממנה את זכותה הברורה, הלא־מעורערת, להתרבות באמצעות הדם שלנו. היא תמצא את המקום החשוף היחיד שלנו, תנקב את בגדינו ותסכל את כל מאמצינו להתגונן מפני התקפותיה הבלתי נלאות למצוא בנו את מזונה. המצב לא היה שונה בימי הדינוזאורים, אלא שלהם לא היו אמצעי הגנה.⁷

בתנאי הלחות הטרופיים של עידן הדינוזאורים, היתושים בוודאי התרבו והיו פעילים כל השנה, והגדילו את מספרם ואת כוחם. מומחים מדמים אותם לנחילי היתושים בקנדה הארקטית: "אין באזור הקוטב די בעלי חיים להיזון מהם, וכשסוף־סוף הם מוצאים אחד מהם הם מתנפלים עליו בשצף קצף," אומרת דוקטור לורן קאלֶר, אנטומולוגית במכון דַרטמוּת' לחקר הקוטב. "הם עקשנים ומתמידים. הם לא מפסיקים. בתוך שניות הם מכסים אותך לגמרי." וככל שאייל הצפון עוסק במנוסה מיתושים תוקפים הוא מייחד פחות זמן לאכילה, לנדידה ולחִברוּת, והתוצאה היא הידלדלות חמורה של האוכלוסייה. נחילי יתושים רעבתנים עלולים לגרום לאיילים צעירים למות מאובדן דם לאחר שהותקפו בקצב של תשעת אלפים עקיצות בדקה. לשם השוואה, בקצב הזה הם היו מרוקנים מחצית מדמו של אדם מבוגר בתוך שעתיים בלבד!

יתושים קדומים שנמצאו בתוך ענבר הכילו דם של דינוזאורים שהיה נגוע במחלות הנישאות בידי יתושים, ובכלל זה מלריה, צורה קדומה של קדחת צהובה, ותולעים דומות לאלה שבימינו גורמות לדירוֹפילַריאזיס בכלבים ולאֶלֶפֶנטיאזיס בבני אדם. ואכן, בספרו של מייקל קרייטון פארק היורה הופק דנ"א של דינוזאורים מבטנם של יתושים טבועים בענבר, ובטכנולוגיה דמוית קריספר (CRISPR) נבראו ממנו דינוזאורים חיים חדשים, והושמו בשמורת טבע פרהיסטורית ורווחית מאוד בנוסח "ספארי האריה האפריקני" שבטורונטו. בתסריט הזה היתה שגיאה בפרט קטן, אבל מכריע — היתוש שהוצג בסרט "פארק היורה" שובר הקופות של סטיבן ספילברג משנת 1993, הוא בן אחד המינים המעטים שאינם זקוקים לדם כדי להתרבות!

מחלות רבות שנגרמות בשל עקיצת יתוש ופוגעות בבני אדם ובבעלי חיים בימינו היו קיימות כבר בימי הדינוזאורים, וכבר אז דיללו היתושים את האוכלוסייה בדייקנות קטלנית. בכלי דם של דינוזאור טי־רֶקס נצפו סימנים מובהקים של מלריה ושל תולעים טפיליות אחרות, ושרידי מחלות דומים נמצאו גם בלשלשת מאובנת של דינוזאורים ממינים רבים. בימינו, יתושים מעבירים 29 צורות שונות של מלריה לזוחלים, אם כי לרובן אין תסמינים או שהתסמינים נסבלים, מפני שהזוחלים כבר פיתחו את החיסון הדרוש למחלה העתיקה הזאת. לרשות הדינוזאורים בוודאי לא עמד אמצעי המגן הזה, מפני שבאותו הזמן היתה המלריה כלי משחית חדש, שנספח אל שאר מחלות היתושים לפני 130 מיליון שנים בקירוב. "כשהמלריה הנישאת בידי פרוקי רגליים היתה מחלה חדשה יחסית," משערים בני הזוג פּוֹינאר, "מן הסתם נודעה לה השפעה הרסנית על הדינוזאורים, עד שאלה הצליחו לפתח להם מידה של חיסון... האורגניזמים הטפילים של המלריה כבר פיתחו את מחזור החיים המורכב שלהם." בניסוי שנערך לאחרונה הוזרקו כמה מגורמי המחלות האלה לזיקיות, וכל משתתפי הניסוי מתו. אמנם לא כל המחלות האלה קטלניות תמיד, אבל בוודאי היתה להן גם אז, כמו היום, השפעה קשה ומחלישה. דינוזאורים נגועים בוודאי היו מתקשים לתפקד, נעשים חולים או אדישים וחשופים לפגיעתם של טורפים.

ההיסטוריה אינה מאוחסנת יפה בקופסאות מסומנות, שכן המאורעות לעולם אינם מבודדים זה מזה. הם מתרחשים על פני תחום נרחב, וכולם משפיעים זה על זה ומעצבים זה את זה. רק לעתים רחוקות בנויות פרשות היסטוריות על יסוד אחד. רובן הן תוצרי רשת מסובכת של השפעות הדדיות ויחסי סיבה־תוצאה בתוך הקשר היסטורי רחב יותר. היתוש ומחלותיו אינם יוצאים מן הכלל הזה.

קחו לדוגמה את מודל קריסת הדינוזאורים שלנו. ההשערה בדבר היכחדות הדינוזאורים עקב מחלה זוכה לתמיכה רבה, ואמינותה גברה והלכה בעשר השנים האחרונות, אבל היא אינה מחליפה ואינה מבטלת את התפיסה המקובלת זה זמן רב בדבר פגיעתו של אסטרואיד משמיד־עולמות. יש שפע של ראיות ונתונים, מתחומי מדע רבים, לכך שפגיעה הרסנית, אשר הניחה את חותמה בדמות מכתש שגודלו כמדינת ורמונט, אכן אירעה לפני 65.5 מיליון שנים, ממערב לקַנקוּן שבחצי האי יוּקַטַן במקסיקו.

אולם, בזמן פגיעת האסטרואיד כבר היו הדינוזאורים בנסיגה חמורה. משערים שעד 70 אחוזים מן המינים האזוריים כבר נכחדו אז, או עמדו בסכנת הכחדה. מהלומת הפגיעה, על החורף הגרעיני שחוללה והשינויים הרי האסון באקלים כדור הארץ, היתה בבחינת מכת חסד שהאיצה את היעלמותם הבלתי נמנעת. גובה פני הים צנח והטמפרטורות צללו, ויכולתו של כדור הארץ לקיים חיים התערערה קשות. "בין שדוגלים בהשערת האסון הפתאומי ובין שמאמינים בהתפתחות מדורגת," מסכמים בני הזוג פּוֹינאר, "אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שמחלות, בייחוד מחלות נישאות בידי יתושים זעירים, מילאו תפקיד חשוב בהכחדת הדינוזאורים." זמן רב לפני הופעתו של הומו סאפיינס כבר המיט היתוש חורבן אדיר ובסופו של דבר שינה באופן מכריע את מהלך החיים עלי אדמות. בזכות התפקיד שמילא היתוש בחיסול טורפי־העל הדינוזאורים עלתה קרנם של היונקים, ובכלל זה אבות־אבותינו הישירים, הקדם־הומינידים.

בזכות היעלמותם הפתאומית יחסית של הדינוזאורים הצליחו השורדים המעטים, המומים אך נחושים, לעלות מן האפר ולמצוא להם קיום בשממה אפלה ולא־סלחנית של אש, רעידות אדמה, התפרצויות געש וגשם חומצי. ומעל לנוף האפוקליפטי הזה סיירו גדודי יתושים מחפשי חום. אחרי פגיעת האסטרואיד שגשגו בעלי חיים קטנים יותר, שרבים מהם היו מצוידים בראיית לילה. הם נזקקו לפחות מזון, לא היו בררנים בבחירת מזונם, היו להם אפשרויות רבות יותר למצוא מחסה מן התופת הגועשת סביבם והם לא חששו עוד לביטחונם. שתיים מן הקבוצות הסתגלניות ביותר ששרדו ועשו חיל, ובסופו של דבר הביאו לעולם מגוון גדול של מינים חדשים, היו היונקים והחרקים. קבוצה אחרת היתה ציפורים בעלות מקור — בעל החיים היחיד כיום שנחשב לצאצא ישיר של הדינוזאורים. בזכות שושלת היוחסין הרצופה שלהם שמרו הציפורים על מחלות רבות שהיתושים הם נושאיהן, והפיצו אותן למינים רבים של בעלי חיים אחרים. גם כיום הציפורים הן המאגר העיקרי של נגיפים שמקורם ביתושים, ובהם קדחת מערב הנילוס וכמה סוגים של נגיפי קדחת המוח (אֶנצֶפַליטיס). בתוך הסחרחרת הזאת של יצירה, תחייה והתרחבות אבולוציונית נזרעו זרעיה של המלחמה הנמשכת והולכת בין האדם ליתוש.

הדינוזאורים אמנם נכחדו, אבל החרקים שסייעו להביא עליהם את קצם שרדו והוסיפו להזריק מוות וחולי בבני אדם בכל תולדותיהם. היתושים הם השורדים המוחלטים. החרקים הם עדיין מחלקת בעלי החיים המגוונת והשופעת ביותר על פני כדור הארץ — 57 אחוזים מכל האורגניזמים החיים, ושיעור מדהים של 76 אחוזים מכלל בעלי החיים, לעומת היונקים, שהם 0.35 אחוזים בלבד מן המינים בעולם. המספרים האלה מעצימים את השפעתם הכוללת של החרקים. הם נעשו עד מהרה למקומות מקלט ולפונדקאים מושלמים לכל מיני חיידקים, נגיפים וטפילים. הנפח העצום והמגוון האדיר של החרקים העניק לטפילים המיקרוסקופיים האלה סיכוי טוב יותר להמשך קיומם.

המעבר הטבעי של מחלות מבעלי חיים לבני אדם נקרא זוֹאוֹנוֹסיס ("מחלת בעלי חיים" ביוונית), אבל הוא מכונה בפי רבים "זליגה". זוֹאוֹנוֹסיס הוא הגורם ל-75 אחוזים ממחלותיהם של בני אדם, והשיעור הזה נמצא בסימן עלייה. הגידול החד ביותר בחמישים השנים האחרונות נרשם בקבוצת האַרבּוֹ־וירוסים, נגיפים שמועברים בידי נשאים פרוקי רגליים כגון קרציות, יבחושים ויתושים. ב-1930 היו ידועים רק שישה נגיפים כאלה שגורמים מחלות בבני אדם, והקטלנית שבהן היתה הקדחת הצהובה המועברת בידי יתושים. המניין הנוכחי עומד על 505. נגיפים ותיקים זוהו רשמית ונגיפים חדשים, כגון קדחת זיקה וקדחת הנילוס המערבי, עשו את המעבר מפונדקאים בעלי חיים לבני אדם באמצעות נשא חרק, במקרה הזה היתוש.

בשל הדמיון הגנטי בינינו ובין קרובינו הקופים ובשל מוצאנו המשותף, 20 אחוזים ממחלותינו משותפות גם להם או הועברו אלינו מהם, באמצעות כל מיני נשאים ובהם יתושים. היתוש ומחלותיו רדפו אותנו לאורך כל שלשלת האבולוציה שלנו, במיומנות ובדייקנות דרוויניסטית. מן המאובנים עולה שגרסה קדומה של טפיל המלריה, פּלַסמודיוּם, שהופיעה לראשונה בציפורים לפני 130 מיליון שנים, פגעה באבות־אבותינו כבר לפני 8-6 מיליון שנים. באותו הזמן חי כנראה האב הקדמון המשותף האחרון להומינידים ולשימפנזים, שארי בשרנו הקרובים ביותר ש-96 אחוזים מן הדנ"א שלהם שווה לשלנו, ובערך אז התפצל ענף ההומינידים מענף הקופים הגדולים.⁸

בן לווייתנו, טפיל המלריה הקדמוני, הטיל את צלו על שני הענפים וכיום הוא משותף לאדם ולכל הקופים הגדולים. לאמיתו של דבר, יש מי שמשערים שבני ענף ההומינידים שלנו נפטרו אט־אט מפרוותם העבה כדי לשמור על קרירות הגוף בסוואנה של אפריקה, וגם כדי להקל עלינו למצוא את טפילי הגוף והחרקים העוקצים ולהילחם בהם. "מלריה, המחלה הזיהומית העתיקה ביותר של האדם, ומבחינה מספרית ומצטברת גם הקטלנית ביותר, נשאבה אל תוך ההיסטוריה המוקדמת ביותר שלנו," מדגיש ההיסטוריון ג'יימס ווב בספרו Humanity's Burden ("משאה של האנושות"), הסוקר את תולדות המחלה. "מלריה היא אפוא פורענות עתיקה ומודרנית כאחד. ברוב ימיה הותירה המחלה סימנים מעטים בלבד. היא הכתה בנו בכל עידן, זמן רב קודם שידענו לתעד את חוויותינו. אפילו באלף האחרון היא רבצה בדממה ברישומי העבר שלנו למיניהם, בבחינת מחלה פשוטה מכדי לתבוע תשומת לב רבה. בתקופות אחרות פשטה המלריה כמגפה אלימה על פני נופי תולדות העולם, והניחה אחריה שובל של מוות וסבל."

דומה שהמלריה, כמו מזג האוויר, התלוותה תמיד למין האנושי," כך קונן דוקטור ו"ד טייגֶרט, מראשוני חוקרי המלריה במרכז הרפואי הצבאי על שם וולטר ריד, "וכמו שאמר מארק טוויין על מזג האוויר, דומה שרק מעט מאוד נעשה בעניין הזה." לעומת היתושים והמלריה, הומו סאפּיינס הוא ילד חדש בשכונה האבולוציונית. בדרך כלל מקובל להניח שהאדם החל את עלייתו המהירה בתור הומו סאפּיינס ("האדם התבוני") לפני כמאתיים אלף שנים בלבד.⁹ לפי כל אמת מידה אנחנו מין חדש יחסית.

כדי להבין את השפעתו הנרחבת והחמקמקה של היתוש על תולדות האדם עלינו לבחון תחילה את בעל החיים עצמו ואת המחלות שהוא מעביר. אינני אנטומולוג, ולא חוקר מלריה ולא מומחה למחלות טרופיות. ואף אינני אחד מן הגיבורים העלומים הרבים מספור בחזית המאבק הנמשך והולך בין המדע והרפואה ובין היתושים. אני היסטוריון, ולכן אשאיר את ההסברים המורכבים של היתוש, ושל גורמי המחלות שהוא מעביר, בידי המומחים. "כדי להתמודד עם סכנות הבריאות שהולכות ומחמירות במקומות רבים בעולם," יעץ האנטומולוג דוקטור אנדרו ספילמן, "עלינו להכיר את היתושה ולהבין היטב את מקומה בטבע. וחשוב יותר, עלינו להבין רבים מן הצדדים של יחסינו עם החרק הקטן והנפוץ הזה, ולבחון את המאבק ההיסטורי הממושך שלנו לחלוק בינינו את כוכב הלכת הזה." כדי להפיק את מרב התועלת משארית סיפורנו עלינו לדעת תחילה מי עומד מולנו במערכה. "דע את האויב," אמר המצביא הסיני סוּן טסוּ בחיבורו העל־זמני מן המאה החמישית לפני הספירה, חכמת המלחמה.

לפי ציטוט אורתודוקסי המיוחס בטעות לצ'רלס דרווין, "לא החזק בבני המין הוא ששורד, ולא הנבון ביותר שורד, אלא זה שמיטיב מכולם להסתגל לשינוי."¹⁰ יהיה מקורה של האמירה הזאת אשר יהיה, היתוש ומחלותיו, בייחוד טפילי המלריה, הם הדוגמה המובהקת ביותר לנכונותה. הם אמני ההסתגלות האבולוציונית. יתושים מסוגלים להתפתח ולהסתגל לסביבתם המשתנה במהירות, בתוך דורות אחדים בלבד. בשנות המערכה על אנגליה, למשל, בשנים 1941-1940, כשהגרמנים המטירו את פצצותיהם על לונדון, נמצאו אוכלוסיות מבודדות של יתושי כּוֹלכית (Culex) במקלטי הרכבת התחתית, שם מצאו להם מחסה גם המונים מתושבי העיר. עד מהרה הסתגלו היתושים הלכודים האלה למצוא את מזונם אצל עכברים, חולדות ובני אדם ולא אצל ציפורים, ועכשיו הם מין יתושים שונה מקרוביהם שמעל פני הקרקע.¹¹ זהו שינוי שמצריך בדרך כלל אלפי שנים של אבולוציה, אך כאן השלימו אותו היתושים, הכורים־החבלנים האלה, בתוך פחות ממאה שנים. "בעוד מאה שנים נוספות," התבדח ריצ'רד ג'ונס, נשיאה לשעבר של "האגודה הבריטית למדעי הטבע ולאנטומולוגיה", "אולי יהיו במנהרות שמתחת ללונדון מינים נפרדים של יתושים [לפי קווי הרכבת התחתית], סֶרקל, מֶטרופּוליטַן וג'וּבּילי."

לא זו בלבד שכושר ההסתגלות של היתושים הוא כמעט מעשה ניסים, היתוש הוא אף יצור נרקיסיסטי טהור. בניגוד לחרקים אחרים אין הוא מאביק צמחים בשום מובן של ממש, אינו מאוורר את הקרקע ואינו מעכל פסולת. בניגוד לאמונה הרווחת, היתוש אף אינו משמש מקור מזון בלעדי לאף בעל חיים אחר. אין ליתושה שום מטרה בחייה חוץ מהפצת מינה ואולי הרג בני אדם. בתור טורף־על בכל תקופת האודיסיאה שלנו, דומה שתפקידה היחיד ביחסים בינינו הוא לשמש כוח נגדי לגידול הלא־מבוקר של האוכלוסייה האנושית.

ב-1798 פרסם הכומר והמלומד האנגלי תומס מַלתוּס את חיבורו החלוצי An Essay on the Principle of Population ("מסה על עקרון האוכלוסייה"), ובו פירט את רעיונותיו בתחום הדמוגרפיה והכלכלה הפוליטית. מלתוס טען שברגע שאוכלוסיית בעלי חיים גדלה מעבר ליכולת הקיום שלה נכנסים לפעולה בלמים טבעיים, בדמות אסונות כגון בצורת, רעב, מלחמה ומחלות, וכופים עליה להצטמצם ולשוב להיות בת־קיום, וכך נשמר שיווי משקל בריא בטבע: "המידות המגונות של מין האדם הן גורמים פעילים ויעילים של צמצום האוכלוסייה. הן מבשריו של צבא חורבן עצום ורב, ולא פעם הן משלימות את המלאכה הנוראה בכוחות עצמן. אבל אם ייכשלו במלחמת ההשמדה הזאת, תבוא על האדם שורה נוראה של מחלות ומגפות, ואלה יטאטאו אלפים ורבבות. ואם עדיין לא תהיה ההצלחה שלמה, יבוא הרעב האדיר והלא־נמנע שאורב מאחוריהן." כאן נכנס היתוש אל הבימה, בתור הבלם המַלתוּסי העיקרי של התרַבות האדם בחזון האפוקליפטי הקודר הזה. ספקי המוות חסרי התחרות הם בעיקר שניים — יתושי אַנופֶלֶס ואֵדֶס — והם עצמם אינם נפגעים כלל. השחקניות הראשיות בשני הסוגים האלה מפיצות יחד יותר מ-15 מחלות שנישאות בידי יתושים.

המשך הפרק בספר המלא