פרק 1
בדרך כלל בערבים דומים לאלה, העדיף כריס את השקט המרגיע של הטבע או את שק האגרוף הגדוש בחציר שהמתין לו באורווה, אבל הערב הזה היה שונה.
סיקרט דהר וליבו של כריס דהר איתו.
המילים האחרונות שאמרה קלייר הדהדו במוחו ללא הרף: “אל תחפש אותי יותר כריס...”; “הכל היה טעות...”; “הם יהרגו אותי וזה יהיה על המצפון שלך.”; “אני טיפשה שנסחפתי אחריך ולא הקשבתי לחוק. אסור היה לי להתקרב אליך. בגדתי בעצמי. בכולם, ועכשיו לא נשאר דבר.”
ככה זה נגמר.
היא אפילו לא נתנה לו הזדמנות להגיד משהו ואילצה אותו להסתלק מהעץ שלה בלב הולם ועיניים צורבות.
כוכבים ראשונים נראו ברקיע המתקדר והוא נשא עיניו אליהם. “הכל היה טעות, קלייר?” שאל אותם. “ומה עם כל מה שסוער בתוכי בגללך?”
סיקרט האט כשהגיעו אל השטחים הבנויים. הוא ידע את המקום הזה על פה אבל לא באמת רצה להיות כאן. היא בגדה בעצמה, חשב כריס בכאב. הוא בן אצולה והיא בת כפר. זאת היתה המציאות האכזרית שבה הם חיו. והוא, אף פעם לא הסכים להיכנע לחוק. הוא שנא אותם ובראש ובראשונה את אביו, המחוקק. איך יגלה לה את הסוד של חייו?
“לאן אתה מגיע, אדוני?” קרא קול מבין הצללים.
כריס חידד את מבטו והבחין בשער ברזל שבצידו עמד שומר.
“העלמה קומנץ,” השיב.
השומר הנהן ופתח את השער. “מיד אקרא לעגלון שיגיע לטפל בסוס עבורך,” אמר, אך כריס סימן בידו בביטול, קפץ מעל גבו של סיקרט ופנה משם בלוויית סוסו.
שלא כמו החצר בביתו בזאת היתה בריכת דגים. בילדותו נהג לשחק בה עם אחיה של ססיליה.
כדים גדולים עשויים חרס בהיר עמדו במרכזה מתוכם נבעו מים שגלשו לתוכה. עששיות שנתלו על עמודים שסבבו אותה האירו על צמחייה שופעת ומסתורית. המים החיים העירו את חושיו כשפסע אל האורווה המוכרת של קומנץ.
בתוכה היו שלושה עגלונים ששתו תה וצחקו, אך חגיגתם הקטנה הסתיימה מיד עם היכנסו. הוא הרכין את ראשו והתבונן בערימות החציר הגבוהות שהעידו כי לא מזמן נאסף.
“אדוני!” פנה אליו אחד מהם. “במה נוכל לעזור לך?”
“יהיה מספיק שתגיד לעלמה ססיליה שבאתי לראות אותה,” אמר והפנה את סוסו אל ערימת קש גדולה.
“אתה בנו של סייקר,” אמר אחד מהשלושה.
כריס התעלם מהערתו ושיכן את סוסו על החציר ובידיו הבוטחות הרגיעו שינוח והתיישב לידו.
העגלונים מלמלו משהו ועזבו את האורווה ועל כך היה אסיר תודה.
“הבן של סייקר,” לחש כריס לסיקרט. “הזהות המטונפת שלי.”
החום והשקט של סיקרט היו נחמה נפלאה הוא הניח את ראשו על צווארו וידו ליטפה את רעמתו השופעת.
הדקות חלפו מהר מדיי לטעמו וצעדיהן של הנשים הגיעו אל המבואה ופנימה אל האורווה.
“כריסטופר,” קולה החמים של ססיליה הפעים את ליבו אך הוא נשאר במקומו ללא ניע. שיערה השחור והחלק היה שרוע על כתפה ואת שמלתה עטף חלוק קטיפתי.
“את בטוחה שיהיה בסדר אם אשאיר אותך כאן לבדך?” שאלה המשרתת.
כריס גלגל עיניים. “את תמיד שואלת מלי, אפילו שאת מכירה אותי שנים.” אמר והתבונן בנשים שעמדו במרחק מה ממנו.
“מלי, אני בסדר, זה כריס, הבן של סייקר, הוא ידוע ומוכר להיות גביר נעים הליכות.” אמרה והתקרבה אליו.
“בסדר,” הנהנה מלי והביטה בגבירתה. “אם כך, אחזור פנימה.”
דלת האורווה נסגרה בקול חרישי שאישר פרטיות כשססיליה ניצבה לפניו.
עיניו הסתכלו עליה, כל כך אחרת מזו שניפצה לרסיסים את ליבו. גבות שחורות מסגרו עיניים עמוקות ומסתוריות, כהות כמעט כמו שיערה. סנטרה קטן אבל דומיננטי, שפתיה, אחת עבה מהאחרת.
מה הוא עושה פה? שאל את עצמו כשריחה הגיע אל אפו. בעבר בישר הריח הזה על עונג מתוק וחושני, אבל הערב... הוא עצם את עיניו וכיסה אותן בידו.
“מה איתך, כריס?” היא רכנה אליו ואספה את ידו אליה. “זה שוב האבא שלך?” שאלה. “או הכתבה שפרסמה אימך?”
הוא נאנח כשחשב על דבריה. בשבוע שעבר, אחרי הוויכוח העז שפרץ ביניהם החליטה אימו לצאת בהצהרה הפונה אל בנות האצולה בגינה שם ציינה שהנסיך יורש העצר פנוי להצעות.
“לא תספר לי מאיפה כל השריטות האלה?” שאלה ובחנה את זרועו.
“אני לא רוצה לדבר עכשיו, סיס-” הוא השיב.
ססיליה קמה על רגליה והתרחקה אל צל בפינת האורווה.
“אז פשוט תיזרק כאן?” שאלה כשחזרה אליו ובידה בד נוטף מים. “לא תרצה שנעלה לחדר שלי?” היא הציעה בחיוך ורכנה לעברו.
הוא הפנה ממנה את פניו והניד בראשו. “אני לא במצב רוח.” אמר והופתע ממגע הבד הקריר על זרועו.
“אתה מכיר את הקסמים שלי,” אמרה כמו מחייכת והחליקה את הבד על צווארו. “זאת לא פעם ראשונה שאתה בא אליי מצוברח.”
כריס הביט בה. “סיס,” הוא נאנח. “אני גמור מעייפות... אם את כל כך רוצה תישארי פה.” הוא נשכב על החציר.
“באורווה? השתגעת?” היא החמיצה פנים והניחה את הבד. “זה מסוכן שסיקרט רובץ ככה סביבך, אם תירדם הוא עלול למחוץ אותך.”
“אנחנו חברים טובים הוא ואני,” גיחך כריס ושלח יד ללטף את רעמתו. “את מכל האנשים כבר צריכה לדעת את זה.” הוסיף והישיר אליה מבט.
ססיליה עטפה את עצמה בחלוק הקטיפה שלה והסתכלה סביבה על העששיות. “טוב, אני חושבת שאני יכולה להישאר קצת.”
הוא הביט בה, משך את ידו וגרר שמיכה עבה מתוך ערימות הקש. הוא הרגיש צורך עז להסיח את דעתו ממכאוביו. קלייר והמילים שאמרה עדיין צרבו במוחו ופניו התעוותו בכעס. בעלבון. מי היא שתשפיל ותדחה אותו ככה?
והוא אוהב אותה. כמו אידיוט.
“סיס?”
“מה?” היא חייכה אליו והוא חיבב את החיוך הזה. תמיד מזמין כל כך.
“איפה אבא שלך מחביא את היין השווה שלו?” שאל והסתכל בפניה.
היא התקרבה אליו. “אני אביא לך, מותק,” לחשה באוזנו, נישקה את לחיו והשאירה את אצבעה להתעכב על שפתיו.
***
שמש של צהריים טיילה בין העננים וקלייר ואחיה עמדו בחצר, סמוך לשביל שחיבר בין הרפת לבקתה.
“מה? אני לא מאמין לך!” קרא טומאס וידיו אחזו בצידי ראשו. “איך הסתרת ממני דבר כזה כל כך הרבה זמן?” הוא ירה לעברה מבט חד. פגוע. “הכל בגלל האידיוט הזה,” הצביע אל האחוזה. “לא היה יום מאז שפגשת אותו שלא אמרתי לך שהוא טעות אחת גדולה. היית צריכה לשכוח ממנו, אני לא יודע מה קרה לך בראש...” הוא הביט סביבו. “אנטון לא מת בטעות, ולא תצליחי לשכנע אותי לחשוב אחרת,” סיכם והפנה אליה את פניו.
הוא נראה בעיניה כמו דוב שהפריעו את שנת החורף שלו, ואפילו שחזתה מראש את התנהגותו ברגע שתספר לו על מותו של אנטון, השאלה “למה” בצבצה במוחה רק כשכבר היה מאוחר מדיי. היא לא היתה מסוגלת לדמיין שיום אחד הדבר ייוודע לו ממישהו אחר ולא ממנה.
“תפסיק, כריס לא אשם,” היא אמרה. וכשאמרה את שמו נסגרו שיניה על לשונה.
“את צפויה כמו השמש,” אמר טומאס, התכופף והרים אבן מבין העשבים.
קלייר התבוננה בו כאשר השליך אותה ועקבה אחר מחול הציפורים המבוהלות שפרחו מהצמרת.
היא התקרבה אליו, ליבה הלם בקרבה ולשונה כאבה. “זאת היתה תאונה. כריס ניסה להגן עליו, למה אתה משוכנע כל כך שהוא רוצח?”
“קלייר, אני לא יודע מי את, אני מרגיש כאילו שאני מדבר עם מישהי אחרת. הוא בן אצולה! בני אצולה לא יגנו עלייך! את עוד תיווכחי שאני צודק. הפשיטה הזאת על הכפר זה הכל בגללו - אם הוא לא היה בא להטריד אותנו, אף אחד לא היה רואה אותך איתו וכלום מכל זה לא היה קורה!”
קלייר שתקה רגליה בעטו באבנים שבצבצו מבין העשבים. שיערה הסתיר מעיניו את הכאב שצבע את פניה.
קול צעדים הפריע את הדממה. היה זה איזק. “על מה אתם רבים הפעם? ולמה כאן, בחלק הזה של החצר איפה שכולם יכולים לשמוע?” שאל וסקר את פניו של טומאס.
קלייר התיישבה תחת עץ האגוז ושיחקה באגוזים שנזנחו על האדמה.
“עזוב,” קרא. “אני בכלל לא מבין מה אנחנו עושים על שטחי אצולה, בוא נתחיל מזה.”
איזק שתק.
“די, נו,” הוסיף, “אנחנו חייבים ללכת. זה חוסר אחריות להישאר כאן ו-”
איזק התבונן בו ונראה מתוח. “מה אתה מתכוון לעשות?” שאל.
טומאס פלט נחרת גיחוך והסתובב. “לקחת את עצמי ואת הבנות ולהסתלק מפה.”
“וקלייר?” שאל כשמצאו עיניו את פניה תחת העץ.
טומאס הביט בה, “אני לא יודע,” השיב. “אני חושב שהיא השתגעה.” קלייר כחכחה בגרונה והוא זקף גבותיו לעברה.
“אני לא בטוח לגבי ההגדרה הזאת,” מלמל איזק. “בכל זאת אתה מדבר על אחותך הגדולה.”
“איזק, באמת...” הוא סימן בידיו וכיווץ מצחו. “אין לך מספיק עניינים להתעסק בהם? מה אכפת לך מאיתנו. ברצינות?”
איזק הזדקף. “במקרה שלא שמת לב, חבר, מאז שאתם כאן הפכתם להיות חלק בלתי נפרד מהבית שלי ומשגרת החיים של כולנו. וחוץ מזה, יש לי תחושה,” הוא גירד את צווארו. “שאני יודע בדיוק מה אוכל אותך.”
“מה אתה אומר?” טומאס שילב זרועות מרשימות על חזה רחב. “אני להוט לשמוע.”
איזק קרב אליו כמי שלא מתרשם ממראהו. “כריס הוא כמו אח שלי,” אמר בזעף. “הוא לא עוד בן אצולה נפוח כמו כולם פה, אוקיי? הוא בן אדם טוב והוא אוהב את אחותך באמת.”
גיחוך נפלט מפיו של טומאס וידו הצביעה על איזק. “עוד אחד,” אמר. “יש לך מתחרה, קלייר. גם אתה מאוהב בתלתלים המבריקים שלו.” קבע כמציין תגלית נדירה.
“אתה ממש מטומטם, אתה יודע?”
טומאס נשף על פניו. “לא כדאי לך לנסות אותי היום, איזק, ברצינות. כדאי שתשתוק.”
“באמת, ומי אתה חושב שאתה להגיד לי לשתוק-”
אגרוף נשלח בפניו של איזק והוא הוטח אל הקרקע.
קלייר מיהרה אליו, וכשהתרומם לישיבה הושיטה לו את זרועה. “אני מצטערת-” אמרה.
טומאס התקרב אליהם והזעיף פנים. “אתה לא מכיר את החיים שלנו ואתה לא יודע מי אנחנו. אף בן אצולה לא ישכנע אותי, מבין? הם כולם מנוולים ושקרנים ואני לעולם לא אתן בהם אמון!”
קלייר הפנתה מבטה אל השביל, דמה בער בה למשמע השנאה שבקולו, אך פניה התבהרו כשהבחינה באחותה מתקרבת אליהם.
“מה את עושה כאן הופ?” שאל אחיה.
הופ הרימה אליו מבט זועף “אתה כפוי טובה עלוב!” נהמה עליו ועיניה דומעות. “כריס הציל אותך, את מייגי ואת סול, הוא הביא אותנו לבקתה, כאן יש לך אוכל ומיטה, איך אתה מעז?”
איזק הביט בקלייר, עיניו ענקיות ולחייו סמוקות. “הופ...” הוא קרא.
היא בהתה בו בחטף. “אני מצטערת!” יבבה ופרחה מהמקום.
איזק שלח בה מבט וידו הונפה באוויר לכיוון שאליו רצה.
קלייר הנהנה וצפתה בו רץ בעקבותיה.
“מה אנחנו עושים כאן על האדמות שלהם?” שאל אותה טומאס בייאוש. “מחכים שייבחר עץ עם נוף מספיק טוב כדי שיתלו אותנו עליו?”
טומאס נשאר לעמוד שם כועס.
במקום קטן בליבה, קיוותה שיהיה נבוך או יביע חרטה על התנהגותו, אך למשמע דבריו כל שהרגישה היה אכזבה מרה. היא נעצה בו מבט קר. “אם אתה סובל כל כך, עדיף שפשוט תלך. לך טומאס! ואני מקווה שתחזור עם קצת יותר שכל בראש!”
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
