המסע אל האשרה

שער ראשון

"מה הלאה?" שואלת רותי, וקמה ממקומה למול המחשב אחרי שלושה חודשים של הסתגרות מכווצת מעלבון בדירתה.

ובכך מתחיל מסעה של רותי. מסע אשר יוביל אותה לארץ רחבה ונסתרת, מסע שבו תמצא איש ואלוף, ובבוא העת תעמוד על ספו של מצוק ותבקש לתת את חייה. מסע שבמהלכו תשנה את צבע שערה שלוש פעמים, ותלמד לדבר בקולותיהם של ציפור, אריה ונחש.

המקום הראשון שאליו היא פונה הוא המטבח. היא נעמדת זקופה במרכזו, ומנסה להבין מדוע לכל הרוחות קברה את חייה ואת עצמה תקופה כה ארוכה. משה, בן-זוגה בשנתיים האחרונות, עזב אותה לפני שלושה חודשים, מודיע כי קבע מועד לנסיעה לחיפוש עבודה בארצות-הברית. היא ביקשה אז כי יישאר, בכתה בלי קול, אך הוא נותר שותק ועיניו מרוחקות. "קח אותי אתך," הצליחה לומר בקול יציב, "אלך מאחוריך, אפילו לא תדע שאני שם." חשה מושפלת, וסטרה לו בכל כוחה. משה כשל לאחור, מלמל סליחה וברח.

עתה היא עומדת, חשה עדיין בכאב חסרונו, אך נחושה בדעתה למצוא לעצמה נתיב חדש. סדק נפתח סוף-סוף במעטה השריון שהניחה על ליבה, והיא חייבת לנצל אותו, אחרת תשקע שוב ותיעלם במעמקי המיטה והגלישה במחשב.

לאן? כל הארץ פרושה לפניה... לא מזמן שמעה על חבורת תימהונים שרושמת את קורות מדינת ישראל לקראת החורבן הבלתי נמנע. כתב הרדיו סיפר כי הם חיים ביישוב נידח בגליל. אולי תציע להם לתעד את התפרצויות המחלות הגדולות מאז הקמת המדינה. זו תהיה דרך מצוינת לשכוח את מצוקתה, היא חושבת לעצמה בגיחוך מר.

רותי נכנסת למטבח ומביטה במפת הארץ שתלו היא ומשה לפני זמן רב. היה להם תכנון מתוק מדבש לעבור דרך כל נחלי המים החיים מצפון הארץ ועד לדרומה. משה אהב אהבה גדולה את מראה המים החותרים באדמה, ולרותי היה חלום למצוא בריכה טבעית שאיש עדיין לא גילה.

עיניה סוקרות את אזור הגליל, אחר כך יורדות אל המרכז ומשם אל הנגב ההולך וצר, ובקצהו... אילת. זהו! לזה היא זקוקה. גברים שזופים ויפהפיות בביקיני זעיר. אין לה ביקיני, אבל היא תקנה, ובשמחה תשתתף בחגיגת החושים שהמקום מבקש. מגיע לה. ארבע שנים היא לומדת רפואה באוניברסיטת תל אביב, והיא מוכרחה הפוגה לאחר חודשי הפרידה ולפני הצלילה לבחינות סוף השנה. אם לא תנצל אותה עכשיו, תחזור לחיי עבדות בלי שהספיקה לנשום ולוּ קצת אוויר חופשי.

את משה הכירה בקפטריה של מדעי הרוח, המקום החביב עליה בכל האוניברסיטה. האנשים המבקרים בה אינם כה זהירים ומסוגרים, ובעיניהם יש יותר שאלות מתשובות. אך הסיבה העיקרית לחיבתה למקום היא ציוריו של קנדינסקי שעל הקירות. קווי צבע אשר סובבים ונצמדים זה לזה, כאילו באים מהשכל, אבל מכוונים ישירות אל הלב. הם מחממים את נפשה של רותי בניגוד לקור הנושב מקירות המֶנזה בפקולטה לרפואה.

משה ישב מתחת לאחד הציורים, ונדמה היה שקו יורד מהציור ומחבר אותו אליו. רותי הופתעה מהמתווה שנוצר, ובלא ההיסוסים הרגילים התיישבה למולו והציגה את עצמה. הוא חייך אליה ומייד שקעו בדיבור שנדמה כזורם וקולח מעצמו.

חודש ימים נפגשו כמעט יום-יום, עד שעברו לדירה משותפת. לבה מתכווץ. הייתה שם הבטחה לקשר נפלא, עמוק ומיטיב. הכעס והעלבון תופחים שוב במוחה, ועמם הכרה בתרומתה לכך שיחסיהם הפכו למריבה אחת מתמשכת. היא חורקת בשיניה, אינה מצטערת על כך שלקראת פרידתם יחסה הפך להיות ילדותי. גם משה תרם את חלקו. לבה רק כואב על קשר נהדר שאבד.

דקירת הכאב מתחזקת ואז שוככת. רותי מזדקפת בנחישות ופונה לארוז. היא נוסעת לאילת. תשכב על החוף ותאזין למשפטי הפיתוי של התיירים שיעוטו עליה. עליה רק לקנות ביקיני זעיר בצבע אדום או כתום. עוד יספרו עליה אגדות, היפהפייה מרמת גן שהגיעה לאילת, ניצחה ונעלמה.

היא בוחנת את בבואתה בראי. חזה גבוה ועגלגל, אגן מעט רחב המשתפל לירכיים חזקות, ומעל לכל אלו פנים מתוקות ועיניים נוקבות. אני אשה, היא קובעת בינה לבין עצמה, אף אחד לא יעמוד בפני.

באילת החלו שבועיים קודם לכן לבנות בית עירייה חדש. נחמיה, ראש העיר, מתייצב כבכל אחר צהריים לצד הקבלן ומתבונן בדחפור ענק שנועץ כף כבדה באדמה. סלע גדול מתרומם לאטו ונבקע, לטאה מזנקת מעליו ונבלעת בין השיחים. כף הדחפור שבה ומעמיקה, ונחמיה טופח ברצון על כתף הקבלן ופונה לשוב למכוניתו. על פי התכנון ישכון משרדו בקומה החמישית, ובימים בהירים יוכל לצפות ממנו אל ארמון המלך בעקבּה.

שרשראות הדחפור נעות ואחר דוממות. הערב יורד וגדר סוגרת על אתר הבנייה. שני שומרים בדווים יושבים רכונים מעל למדורה הקטנה, שקועים במחשבותיהם. לאחד מהם מעקצצת הבוהן והוא מסיר את נעלו. תנועותיו לוכדות את תשומת לבה של רותי החולפת באותה עת על פני השער שבגדר. אורה של המדורה ושתי הדמויות האפלות שלצדה מעוררים את סקרנותה, אך היא עייפה אחרי הנסיעה הארוכה וברצונה למצוא חדר ללון.

האשה שמקבלת את פניה במלון הקטן מדברת עברית נהדרת במבטא אנגלו-סקסי. רותי חושבת לעצמה שבוודאי נשארה באילת מאז תקופת המנדט ושואלת לשמה. "הֶנְיָה", משיבה הזקנה ורושמת בקפידה את פרטיה. רותי שוכרת את החדר לשלושה ימים. בחדר שתי מיטות צרות אותן היא מצרפת לאחת רחבה.

בבוקר היא מתעוררת מאוחר. כיבתה את המזגן לפני השינה ועורה לח מזיעה. היא נחפזת למקלחת ודקות ארוכות מתענגת על המים הזורמים. אחר כך יוצאת לרחוב. האוויר מרענן, והיא נעמדת ושואפת מלוא חזה.

"פססט..." נשמעת שריקה. נער חולף על אופניים ומשמיע צליל התפעלות. רותי מחייכת והנער נעצר בחריקה, "צריכה עזרה?"

"תודה, אני מסתדרת..." היא משתהה, "בעצם אני מחפשת משהו."

מצחו של הנער מתקמט, ואחר מתבהר, "יפה כמוני?"

רותי פורצת בצחוק מתגלגל, "לא, אני מחפשת משהו, לא מישהו."

הנער מתעשת כהרף עין, "אני אלוף במציאת משהו."

"ותעזור לי ככה, בלי שום סיבה?"

"אולי נשיקה אחת, קטנה."

רותי שבה ופורצת בצחוק.

הנער מביט בה בכמיהה. היא קרֵבה ונושקת לו על לחיו, "הנה."

"יו... פגשתי נסיכה." הנער מניח אצבע על לחיו, "יש לך רמז על המשהו שאת מחפשת?"

"עוד לא, כשאדע אולי אספר לך."

הנער מביט בה במבט ממזרי, "תצעקי אֱנוֹשׁ ואני אתייצב. כולם מכירים אותי כאן."

"אני בטוחה." רותי מחייכת כשהוא מדווש באופניו ומתרחק.

קודם כל קפה להתחלת היום. עיניה מאתרות בית קפה שאפלוליתו מפתה, היא נכנסת לתוכו ומתיישבת.

מלצר מתקרב, "הלו?" הוא אומר באנגלית.

רותי מזהה מבטא זר, "קפה הפוך ועוגת גבינה בבקשה."

"הזמנה טוב מאוד," אומר המלצר.

"אתה מהולנד?" שואלת רותי.

"דנמרק."

"דנמרק?" רותי מופתעת. המלצר פונה ללכת, "חכה רגע, יש לי שאלה. הכלבים הגדולים שקוראים להם דנים הם באמת מדנמרק?"

המלצר מתבונן בה בחוסר הבנה. הוא צעיר מאוד, מבחינה רותי.

"הכלבים בדנמרק קטנים, אוספים כבשים," הוא משיב.

"והכלבים הדנים הגדולים?"

"לא ראיתי אף פעם."

רותי נשענת לאחור מעט מאוכזבת. המלצר קד ומתרחק.

הקפה מגיע. גופה של רותי מתחמם והיא מרחיבה באצבעותיה את צווארון חולצתה. אל תדאגי, היא חושבת. באת למקום הנכון. רק תני לעצמך זמן.

רגליה נושאות אותה לחוף. את הביקיני לבשה עוד בחדרה, ועתה היא פושטת את בגדיה ורצה למים. איזה תענוג. היא מתהפכת על גבה, עיניה נעצמות ולרגע היא חולמת:

שני צבים נעים ממזרח למערב. על גבו של אחד יש תבליט שדומה למפת שבילים. הוא נושא על גבו כס קטן ועליו יושבת תולעת בגו זקוף. "שלום," אומרים שלושתם לרותי, "טוב לראותך."

"שלום," היא משיבה, "אנחנו מכירים?"

"יש לנו מכתב עבורך," אומר הצב שעל גבו מפת השבילים, "כתוב עליו רותי גבעול, האם זו את?"

"אני בכבודי ובעצמי."

אנחת רווחה חולפת בין הצבים. התולעת רוכנת קדימה ומוסרת לה גליל נייר, "הכתב קצת רשלני, היה לנו אך מעט זמן."

רותי אוחזת בעדינות במגילה הזערורית, "אקרא כשאשוב לחדר, או שאתם צריכים תשובה מיידית?"

"לא, המגילה הועברה ואין צורך לעשות דבר."

עיניה של רותי נפקחות. השמים מעליה כחולים ובוהקים והיא מתקשה להאמין שממש נרדמה תוך ציפה על פני המים. מזל שגופה דאג להחזיק אותה למעלה. שני צבים ותולעת, איזה חלום! היו לתולעת עיניים גדולות ועגולות, והיא יכולה להישבע שראתה בהן חיוך כשמסרה לה את המגילה.

היא מתחילה לשחות בתנועות חתירה חזקות לעומק הים. מתרחקת כמה שמעזה, ואז מתהפכת על גבה, מניחה לגופה לשוב ולצוף. הפעם היא חוששת לעצום את עיניה ומתבוננת בשמים מעליה.

אחר הצהריים היא פונה לשוב כשגופה לוהט מהשהייה הממושכת בשמש. כל רצונה להתקלח ואחר כך להשתרע על המיטה בחדרה. היא תשכח את משה ואת לימודי הרפואה, ותניח לאווירת הכלום שאופפת את אילת לעטוף גם אותה.

חולצתה פתוחה וחזיית הביקיני האדומה צדה את עיני העוברים ושבים. היא חולפת על פני אתר הבנייה. הטרקטור מעמיק את חפירתו ואבני סלע עצומות מונחות בצד הבור כמקדש שקרס. על אחת האבנים בולטים סימני כתב ורותי עוצרת להביט. האות למ"ד כתובה בצבע שחור ולידה האות יו"ד. האותיות הסוגרות את המילה "ישראל", עולה מחשבה במוחה, רק בהיפוך. סלע כבד נוחת על ערימת הסלעים והאותיות מוסתרות.

ליד הטרקטור ניצב הקבלן ומתבונן בנעשה כשידיו משוכלות על חזהו. שליט בממלכתו, שבע רצון וזועף גם יחד. דחף עולה ברותי לעבוד עבודה פיזית, לשחרר את האש הכואבת, לגעת, לשבור. היא מטלטלת בחוזקה את ראשה להתנער ופונה להתרחק.

צעידתה מואצת והיא נחבטת בבחור שחוצה את דרכה. הוא מועף וצונח על המדרכה. עיניו מתרוממות והוא מביט בהתנצלות ברותי, "סליחה."

רותי מחייכת בדאגה, "לא קרה כלום." היא רוכנת אליו, מבקשת לראות אם נפגע.

"אני מאוד עייף," הוא אומר כמעט בלחש, "הסתובבתי כל היום. אני מחפש משהו."

רותי מביטה בו בשתיקה. היא מבקשת ללכת, אך חוששת להשאירו לבדו.

"דברים חשובים מאוד," הוא ממשיך בהסבר כמבקש להצדיק את מוזרותו. קולו דועך ורותי מזהה בעיניו חולשה. "מתי אכלת בפעם האחרונה?" היא שואלת בקול רך.

הבחור מביט בה מופתע, "אתמול, אני חושב."

רותי בוחנת אותו. אחת ההתמחויות ששקלה הייתה פסיכיאטריה, אבל אחרי התלבטות לא ארוכה היא החליטה נגד. אין לה שום דבר נגד פסיכים, אבל גם לא משיכה מיוחדת. "בוא נלך לאכול משהו. אחר כך תוכל להמשיך לחפש את הדברים החשובים."

שריקה חדה, וזוג אופניים עוצר מולם בחריקה. הבחור מביט בתמיהה באנוש המחייך לרותי.

"מסתדרת בלעדי?"

רותי מביטה בחיבה בנער, "בקושי."

עיני אנוש זוהרות, "אם הוא מפריע לך, רק תגידי ואני מעיף את החלשלוש הזה."

"אני מסתדרת," מבהירה רותי, ואנוש יוצא לדרכו.

הם מוצאים מסעדה ומתיישבים. רותי מזמינה קפה שחור וארוחה דשנה לבחוּר. הוא אוכל בתיאבון רב, משביע את רעבונו ללא כל מודעות למזון. טוב לרותי שהוא אינו מציף אותה במילים ובוחר להתרכז באכילה. אחרי שעה ארוכה הוא מסיים ונשען לאחור באנחת רווחה. בעיניו, מבחינה רותי, מופיעה בהירות שלא הייתה בהן קודם, ונדמה כאילו הוא מבחין בה בפעם הראשונה. "סליחה," הוא אומר, "הייתי אידיוט. קוראים לי מאור."

"רותי." היא מחייכת אליו, "נזמין קינוח ותהפוך לחכם."

הם מזמינים עוגת שוקולד ומחלקים אותה ביניהם. מאור אוכל בעונג רב ותחושתה של רותי כלפיו משתנה. הבחור אולי מוזר וילדותי, אך נראה קשור למציאות, ובעל חוש הומור אם היא מזהה נכון את קמטי החיוך שבזוויות עיניו.

"מהם הדברים החשובים שאתה מחפש?"

מאור מתבונן בה כתוהה אם היא ראויה לשמוע את הדברים שבפיו, "מצאתי ספר שבו כתוב על מעמד הר סיני, ועל שבירת הלוחות הראשונים בידי משה."

רותי מביטה בו בתמיהה, "אני יודעת, קוראים לו התנ"ך."

"הספר שאני מדבר עליו הוא חיצוני לתורה, והתגלה לא מזמן. מתואר בו מעמד הר סיני בצורה יותר מפורטת. האותיות על הלוחות הראשונים היו עשויות מאש, ובספר נכתב כי גלשו מן הלוחות אחרי שבירתם והסתתרו במערה בצלע ההר." מאור עוצר מלדבר, ונועץ בה מבט חודר כמבקש להדגיש את חשיבות הגילוי.

רותי דולה ממעמקי זיכרונה את סיפור מתן תורה, ונזכרת כי משה ניתץ את לוחות הברית הראשונים בגלל חטאי העם. אחרי ששלח לטבוח בחוטאים, עלה שוב להר, וחזר עם לוחות חדשים. "אתה מחפש את לוחות הברית המקוריים?" היא שואלת בזהירות.

מאור מופתע, "מה פתאום? לא הלוחות מעניינים אותי, אלא האותיות שירדו מהם."

"ומה תעשה כשיתגלו בפניך?" באופן כלשהו יודעת רותי שזו השאלה הנכונה.

"בספר נאמר שאם אדם ימצא ולוּ אחת מאותיות האש, ייחשפו בפניו סודות הבריאה." מאור נבוך מעט, "יש לי כל כך הרבה שאלות. לפעמים אני כמעט משתגע מרוב שאלות!" הוא עוצר כמתחרט על התפרצותו. רותי מזהה את המבט על פניו מתוך זעזוע, אותו מבט עצמו נשקף מעיניה כשצללה לתהום אחרי שמשה נטש אותה.

היא מנסה לזהות את תחושתה כלפיו: זקן וילד, חכם וטיפש...

מאור נושא אליה מבט מבויש. "את האדם הראשון שאני מספר לו על כך. לא רציתי שיחשבו שאני משתגע. משום מה נראה היה לי שאת תקבלי זאת בהבנה."

רותי מקווה שמחשבותיה אינן משתקפות על פניה. עדיין אינה משוכנעת לחלוטין שהוא שפוי, אבל פניו התמימות הולכות ומתחבבות עליה. מאור מפרש את שתיקתה כהסכמה ונועץ שיניו ברעבתנות בשארית העוגה שנותרה על הצלחת.

לאחר שהוא מסיים הוא מבקש עט מהמלצר ומתחיל לפרש את שמה, נעזר ברישום על מפית. ה-ר' הוא מסביר, מייצגת תנועה לפנים, אך ה-ו' מתפקדת כמו יתד שתוקעת ומונעת ממנה להגיע ל-ת' אשר מייצגת את סוף הדרך. מאור מתגבר על הרעד שבלבו, ומציע לה בבדיחות להחליף את ה-ו' ב-ש' ולהפוך את שמה ל-רשת. כך תצליח לעקוף את הו"ו החוסמת, ולהתקדם כשהיא לוכדת את הדברים העומדים בדרכה.

רותי מביטה בו בסקרנות, תוהה כיצד הצליח בכלל להגיע לאילת. עדין ושביר למראה, ונראה כמו אחד שגדל במנזר ומעולם לא פגש בחיים האמיתיים. אבל היא מגלה שהיא נהנית משיחה שאין בה תרופות וחוליים. בלי דעת קלע מאור לתרעומת שמסתתרת בה על לימודי הרפואה. שם הכול מפורש וישיר, ונדמה כאילו הנסתר מן העין נעלם כליל.

"מאיפה הידע על האותיות?" היא שואלת.

"לי עצמי זה לא ברור." משיב לה מאור בנכונות, "כשהייתי ילד נהגתי לצייר רישומים של האותיות העבריות ושל סימני הניקוד, ובאיזשהו שלב קלטתי שמסתתר בהם משהו." הוא רוכן לפנים, "ראיתי חיבורים שלא הבנתי, וידעתי שיש שם חידות."

רותי מביטה בהבעת פניו. הלוואי שהייתי אחוזת תשוקה כמוהו למה שאני לומדת, היא חושבת לעצמה.

"כשהגעתי באוטובוס לאילת, ראיתי מאחורי תחנת הדלק בכניסה גבעה שיש לה צורה מיוחדת," מפליג מאור למחוזות אחרים, ורותי ננערת ממחשבותיה, "חשבתי לחקור אותה."

"גם אני הבחנתי בה כשהגעתי," נזכרת לפתע רותי, "שאלתי את הנוסע שישב מאחורי עליה, והוא אמר לי שהיא נקראת גבעת אכבר, וגרים שם בדווים והיהודים לא מתקרבים אליה."

פיו של מאור נפער. "אני חייב לבדוק את המקום."

רותי מאבדת את סבלנותה. "אמרת שהמערה שבה התחבאו האותיות הייתה בהר סיני, אז מה הקשר לגבעה שליד אילת?"

"תסתכלי." מאור מפשפש בכיסו, מעלה שקית ניילון דקה, ומוציא מתוכה שלושה דפי נייר מקופלים. "צילמתי אותם מהספר שסיפרתי לך עליו."

רותי מקרבת ראשה להביט. באחד הדפים מצוירים לוחות הברית ומסביבם סימנים וסמלים מוזרים. מלאך בעל כנפיים רוקד מעל ללוח הימני, ואשה חשופת חזה מגיחה בחיוך מאחורי השני. "לִילִית," היא חושבת לעצמה. אצבעו של מאור נעה לאורך כנפי המלאך, ועוצרת ליד מילה שנכתבה בצד הכנף: "שלם". האצבע ממשיכה כלפי מטה, ורותי מזהה את השם: "אהרן". עיניה נעות לאורך הכנף ורותי סופרת שנים-עשר שמות כאלה.

"אלו המתווכים," לוחש מאור ביראת כבוד, "כולם היו כוהנים גדולים והם נבחרו להגן על לוחות הברית."

"מי היה שלם?" רותי חשה אף היא משום מה צורך ללחוש.

"מלכיצדק." מאור מדבר בידיעה בוטחת שמפתיעה את רותי, "הוא היה השליט הראשון של ירושלים ושמו נקרא עליה. כשדוד כבש אותה היא כבר נקראה במשך דורות עיר שלם."

"אתה רוצה לומר שהלוחות היו בירושלים לפני הר סיני?"

"לא נראה לי..." מאור מלעלע בגרונו ועוצר, "לא יודע, זה קצת מסובך, אני עדיין מנסה להבין."

רותי מבקשת להרגיעו. "תראה לי מאיפה הרעיון לחקור את הגבעה שבכניסה לאילת."

מאור מצביע על כתם לכלוך בצד לוח הברית השמאלי, "תסתכלי טוב." רותי מקרבת את עיניה. יש שם קטעי קווים ונקודות, דחוסים וקטנים מכדי שתוכל לזהות דבר.

מאור פורש את הדף השני. זו מפה משורטטת בקווים שחורים דקים. מדבר סיני נראה בה בבירור והזווית בין קטעי היבשה שיוצרת את ים סוף, "זו הגדלה פי מאה של הכתם." רותי מעבירה את עיניה בתדהמה מהכתם למפה, "עליתי על זה לגמרי במקרה. החלטתי לצלם בהגדלה את העמוד כולו ואז ראיתי שהכתם מסתיר משהו. הגדלתי אותו והגעתי למפה של כל סיני."

רותי בוחנת את התרשים בהתפעלות. קווי הנוף נראים בבירור, ובמרכז מתנוססת צורת הר ולידו צלב.

מאור מבחין במבטה השואל ומצחקק. "הצלב הרס גם אותי. אבל מייד נזכרתי שצלב הוא אחד הסמלים העתיקים ביותר, והיה נפוץ עוד לפני הנצרות. אני חושב שהציור הזה עתיק מאוד, תראי כאן." אצבעו יורדת אל המקום שבו נמצאת היום אילת. רותי מזהה סימנים דמויי אותיות. "זהו כתב עברי קדום. רשומה שם המילה 'תענך' שהיא שמו של אחד מארבעת היישובים שבנה שלמה לעובדים באזור המכרות."

רותי מביטה בו. "עדיין לא הבנתי למה אתה חושב שיש קשר בין המערה בסיני לאילת?"

"מייד תביני." אצבעו של מאור נעה במעלה ציור הלוחות, ידו של המלאך נוגעת בעיגול שבתוכו מרקדות שתי דמויות קטנטנות שמזכירות ליצנים.

הוא פותח את הדף השלישי. "זוהי הגדלה של דמויות הליצנים."

רותי מתנשפת בהתפעלות. "אני לא מאמינה!" רגלי הליצנים הפכו לערוצים, וראשיהם התרחבו לשתי פסגות מעל שטח הררי. עצים גדולים מעטרים את אחת הפסגות, והטבעת – שאותה זורק אחד הליצנים לחברו – הפכה לפתח מעוגל במדרון אחת הפסגות. בצדו מבחינה רותי בסימן צלב קטן, הדומה לזה שראתה במפה הגדולה.

הציור מזכיר בצורתו מפת דרכים מפורטת, וכמענה למחשבתה שולף מאור כקוסם מתיקו מפה של החברה להגנת הטבע ופורש אותה לצד הדף. "ערכתי השוואה בין שתי המפות. לפי החישובים שלי הצלב מסומן בדיוק במקום שהגבעה נמצאת בו, והוא מסמן את החיבור למערה בהר סיני. אני חושב שאולי יש בגבעה מערה נוספת עם קשר למה שקרה ללוחות."

רעד מטפס בגופה של רותי, עדין מכדי שייראה חיצונית, אך חזק מספיק כדי לחוש בו. זהו. מספיק. הבחור שהצילה נחמד ואולי מעניין, אבל היא באה לאילת לנקות את הראש ולהתרחק מכל מה ששורט את לבה.

עיניו של מאור פוגשות בעיניה, ורותי נדהמת משִפעת האמון שקורנת ממנו. ניכר שמאור אינו מודע להיותו כה חשוף לפגיעה. היא מצטמררת מן המחשבה מה היה קורה לוּ היה מציג את רעיונותיו בפני מישהו אחר. במאמץ גדול היא מחייכת אליו ושואלת אם יש לו מקום לישון. "לא הספקתי לסדר כלום," הוא משיב במבוכה. "וכסף יש לך?" מאור שולח ידו ומוציא ארנק מלא שטרות חדשים. "באתי מוכן לכל דבר. יש לי כאן מספיק כסף להסתדר חודשים אפילו, אם יהיה בכך צורך."

רותי רוכנת במהירות ומסתירה את הארנק הגדוש. "תכניס אותו חזרה. מה אתה חושב שזו עיר הצדיקים?!" מאור לובש ארשת רצינות, "אני יודע בדיוק איפה אנחנו נמצאים. אל תדאגי, הפנים שלי מסתירות מישהו הרבה יותר חכם מכפי שאני נראה."

רותי מופתעת ופורצת בצחוק. מאור מתגלה כמורכב יותר משחשבה. "בוא נלך לאכסניה שלי. אני חושבת שנשארו לבעלת הבית כמה חדרים פנויים."

בשבע בבוקר היא מתעוררת, אבל נותרת לשכב במיטה. כל כך נעים לה השחרור מהצורך לפעול. היא נזכרת במאור. כפי שקיוותה, היה חדר פנוי עבורו. השלישי בהמשך המסדרון. היא מתרוממת ללכת לשירותים ומופתעת לגלות דף נייר מונח בצד הדלת. מאור מודה לה מאוד על מה שעשתה למענו, הוא יחזור אחרי שיבדוק את המערה בגבעת הבדווים.

כעס מטפס בה באחת: כפוי הטובה! יכול היה להזמין אותה איתו. היא מסתובבת בחדר שוצפת, עד שעולה בה ההבנה שלמאור לא הייתה כל דרך לדעת שעורר את סקרנותה. הרי לא אמרה לו שסיפור שבירת הלוחות והאותיות הנחבאות משך את לבה, ושאי-שם במהלך הלילה קיבלה זמנית את המלצתו להחליף את ה-ו' בשמה ל-ש', ולהשליך את הרשת שלה לכיוונים חדשים.

*המשך הפרק בספר המלא*