הדרך לשבעה באוקטובר

מבוא 

לספר שלפניכם שני חלקים והם כתובים בצורה שונה זה מזה. אבקש לומר על כך מילים אחדות.

החלק הראשון, המחזיק את חלק הארי של הספר, הינו חיבור בהיסטוריה פוליטית. חלק זה מבקש להראות את מערכת היחסים בין ארגון החמאס ובנימין נתניהו מימי כניסתו למשרד ראש הממשלה ב-1996 ועד 7 באוקטובר 2023. על מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, בתקופת נתניהו בכלל וכלפי הפלסטינים והעולם הערבי בפרט, יש עוד הרבה מה לכתוב ושלא נכתב פה. בחיבור הנוכחי אני מתמקד בעשייתו הפוליטית של נתניהו בהקשר של חמאס והרשות הפלסטינית. בחלקו האחרון של הטקסט אני מתייחס גם למדיניותו של נתניהו כלפי הגרעין האיראני. אטען ש"קונספציית הכלת" חמאס (אטען שאלו מושגים מכובסים) מהווה את הצד השני של המדיניות שאפשרה לאיראן להתקדם בפרויקט הגרעין הצבאי שלה. בין לבין, אציע כמה הבחנות כלליות על הפוליטיקה של נתניהו ועל המוטיב המניע אותו. מי שמצפה לקרוא בחלק זה על הכיבוש בכלל או על ההיסטוריה של פרויקט ההתנחלויות — יתאכזב.

החלק השני, המחזיק את השליש האחרון של הספר, דן בשבועות הראשונים של המלחמה הנוכחית. בהקדמה לחלק ב' ארחיב על הסיבות שהביאו אותי לכתוב את הספר עוד במהלך ימי המלחמה — ולא להמתין לסופה. "המדינה המצורעת" (כותרתו של חלק זה) כתוב בצורה השוזרת עולמות תוכן שונים. אני מבקש לצייד את הקורא בידע מתחומים מגוונים כדי לסייע לו לרדת לשורש טענותיי לגבי הפוליטיקה של נתניהו. אני מקווה שהקוראים יצליחו להתמודד עם "מבוך המנהרות" הטקסטואלי המופיע שם.

בינתיים, אומר זאת עתה בקיצור נמרץ: נתניהו עשה שימוש ברגשות הנקם שהציפו — מסיבות ברורות לגמרי — את הישראלים לאחר טבח הדמים ביישובי הנגב המערבי, על מנת לקדם מדיניות החותרת לשמר את הסכסוך ואת האינטרסים שחמאס מייצג. דבר זה בא לידי ביטוי מובהק בקמפיין ההפצצות האסטרטגי האווירי שישראל ביצעה בימי הלחימה הראשונים. יותר מכך, אני טוען שנתניהו פעל כדי להפוך את ישראל ל"מדינה מצורעת": הן מבחינת מקומה בין העמים והן מבחינת אופייה של החברה הישראלית. לשיטתי, פוליטיקת המלחמה של נתניהו היא המשך ישיר למדיניות המהפכה המשטרית שביקשה לגדוע ענפים עבים בדמוקרטיה הישראלית.

כמה בנאלי לכתוב זאת, אך לא תכננתי לכתוב את הדרך לשבעה באוקטובר. לאחר שאחד ממאמריי על הברית בין נתניהו וחמאס פורסם בראשית המלחמה, הפציר בי העיתונאי אורי משגב להרחיב בנושא. לא טמנתי את בקשתו בבוידם. בשיחה שהקלטנו עבור אחת מסדרות הפודקאסטים של עקבות — המכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שוחחתי עם עורך הדין מיכאל ספרד על סוגיות של מוסר ולחימה. אחד הדברים שעלו בשיחתנו הוא "הפשע" שנעשה על ידי ישראל בעזה (לאו דווקא זה "הפלילי" שאותו צריך להוכיח בבית המשפט, אלא זה "הפוליטי" שהחברה הישראלית מודעת לו ועוצמת עיניה מולו). האופן שבו פוליטיקאים מערבים את הציבור במעשים שונים בצורות מניפולטיביות הוא נושא שמעסיק אותי מזה שנים וכמה ממחקריי דנים בכך. רק נכון היה לבדוק ולהציע הבחנות ראשוניות בסוגיה בעקבות המלחמה הנוכחית. הסיבה ברורה: יש לכך משמעות פוליטית לגבי עתיד העמים החיים בחלקת ארץ זו.

הספר נכתב במסגרת עבודתי במכון "עקבות" והחברים בו שומעים את דעותיי על הא ועל דא לא מעט. חברי ליאור יבנה, מנהל המכון, עודד אותי להשלים את כתב היד וסייע כשביקשתי את עצתו. הספר הנוכחי הוא ביטוי למחויבות המשותפת לכולנו לבניית חברה צודקת וטובה יותר. חברה שבה "זכויות אדם" הן לא אסקופה נדרסת.

מספר חברים ושותפים קראו את כתב היד והעירו הערותיהם (ובמהירות רבה יש לציין): אמנון ארבל, עודד בלבן, אלוף בן, יותם גבעולי, יגאל וגנר, עינת ויצמן, אורי זילברשייד, שלומי זכריה, אחיה יצחקי, תום נבון, שניר קליין, ניר רוטנברג. יבואו כולם על הברכה על עצותיהם, הערותיהם וביקורתם.

ביולי 2023, בימי המחאה האדירה נגד ההפיכה המשטרית פורסם ספרי הדמגוג — המכניזם של הפעלת השררה.3 הספר משתייך לסוגת התיאוריה הפוליטית ואינו עוסק בנתניהו. אולם, כך אני רוצה להאמין, מי שקרא את הדמגוג ויקרא את הספר הנוכחי, יעמוד מיד על הקשר בין שני החיבורים. פרקים כגון "הרחבת הבורות", "סילוף ההיסטוריה", "החברה הרודפת", "אימת המלחמה", "המלחמה והמבנה החברתי", "השליטה בשפה" ואחרים, המופיעים בדמגוג, רלוונטיים למדי למה שמתחולל כיום בפוליטיקה ובחברה הישראלית — חברה השבויה בלפיתת חנק של נתניהו.

המלחמה עשתה בכולנו משהו. על נחילי הדם הישראלי והפלסטיני שנשפכו עוד נתאבל דורות קדימה, אך נדמה לי שדיון ביקורתי על מה שעודנו מתרחש ועל העבר הקרוב מאוד, רלוונטי יותר מתמיד. הספר נכתב במשך שבועות ספורים במהלך ינואר עד ראשית פברואר 2024. במובן מסוים, אפשר לומר שלא כתבתי אותו אלא צעקתי אותו על הדף. הבירור שיוצג פה הוא, כמובן, עוד רחוק מלהיות שלם. כולי תקווה שלהגות בדברים כבר בשלב זה יסייע לקיים דיון פורה על המתחולל בקרבנו.

תמיד נחמד להקדיש ספרים לאנשים שאתה אוהב ועכשיו הגיע תורם של אימי נאוה ואבי אלון. אימי ואבי עצרו חלק מחייהם בחודשים האחרונים והתמסרו בצורה מעוררת הערכה לפעולות מחאה נגד הממשלה, לצעדות ולהפגנות לטובת שחרור החטופים ולסיוע לנפגעי פוסט־טראומה. בין לבין הם לקחו את הנכדים כדי שיהיה אפשר קצת לקרוא ולכתוב. לאורך חודשי המלחמה אימי ואני קיימנו כמה שיחות על פוליטיקת הנקמה של נתניהו. אני מקווה שהספר הנוכחי עושה סדר בטענותיי.

חלק א'
הדרך לשבעה באוקטובר

הדרך לשבעה באוקטובר:
על זהות האינטרסים בין בנימין נתניהו והחמאס

ראש הממשלה נתניהו מעולם לא דגל בחיזוק החמאס, אלא בדיוק ההפך — הוא הנחית על חמאס מכות קשות בשלושה מבצעים. ב"עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר חומות" — שבהם חוסלו אלפי מחבלים ומפקדים בכירים של החמאס.⁴

מתוך חשבון ה-X (לשעבר טוויטר) של הליכוד.

מן הסתם דרושה לשני השותפים הבטחת העוינות ביניהם.⁵

ברטולט ברכט

התנגדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לחלוקת הארץ ולכינונה של מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל מאפיינת את דרכו הפוליטית מראשיתה. התנגדות זו גלויה לכול גם בימי המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס (2024-2023), עת נתניהו מכריז חזור ושָנֹה על התנגדותו להחזרת שלטונה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה בפרט ולמדינה פלסטינית בכלל. נניח בשלב זה לסיבות להתנגדותו ארוכת השנים לעצמאות פלסטינית, אך חשוב להדגיש שמדיניות זו ננקטה גם בימי כהונתו הראשונה כראש ממשלה בשנים 1999-1996.⁶ כבת לוויה למדיניות האמורה, ניצבת מדיניותו "המכילה" (לשון מכובסת לתהליך הסדרה מול ארגון טרור) כלפי ארגון החמאס. גם זו מלווה את דרכו הפוליטית מזה זמן רב.

לאחר הבחירות שנערכו בפברואר 2009, ועם כניסתו של נתניהו למשרד ראש הממשלה בפעם השנייה כחודש לאחר מכן, מדיניות זו חזרה להתממש במלואה והובילה את מהלכיהן של ממשלות ישראל תחת הנהגתו במשך כעשור וחצי. עם זאת, מראשית הקדנציה השנייה של נתניהו ואילך, המדיניות לבשה צורה אחרת, שונה מזו שעטתה על עצמה כעשור ויותר קודם לכן, בעקבות ההתפתחויות הפוליטיות האזוריות שחלו. בפרט, היא הסתייעה בעובדה שחמאס השתלט על רצועת עזה ביוני 2007, וסילק באלימות רבה את אנשי הפת"ח מהמקום. היה זה תנאי מסייע למדיניות שנתניהו ייצג, המבכרת את המשך הסכסוך בין ישראל והרשות הפלסטינית.⁷ בכך יעסוק חלק הארי של החיבור הנוכחי.

יש לשים לב למושגים שבהם אנו משתמשים כשאנו מדברים על "הסכסוך", "הקונפליקט" וכן הלאה. אין הכוונה רק לאשליה המושלת בתודעתם של רבים כאילו מדובר על "סכסוך מאוזן" שבו שני הצדדים הם שווי כוחות והאחריות על הנעשה בשטח מתחלקת ביניהם (נניח פה לשאלה איך "מחלקים" ו"מודדים" אחריות); אלא לכך שמי שמתנגד לחלוקת הארץ, כנתניהו (ונניח גם לשאלה אם ישראל תחזיר לפלסטינים 90 אחוזים או 85 אחוזים או כל מספר אחר בהסכם עתידי) — בהכרח תומך בשימור הסטטוס־קוו. ויש להודות שגם ביטוי זה — "הסטטוס־קוו" — מעוות עד מאוד את המציאות החברתית ומעמעם את המצוקה האדירה הנגרמת על ידי "שימורו".

מבחינת חיבור זה, המתמקד בהיבט אחד ומרכזי בפוליטיקה של נתניהו — חיזוק חמאס — התנגדות למדינה פלסטינית אינה אלא לשון אחר עבור שימור הסכסוך. הרי כל אדם סביר הבקיא ולו במעט במתרחש באזורנו יודע שהארץ הזו כבר מחולקת בפועל בין שני העמים, שאף אחד מהם אינו עתיד להתנדף מחלקת האדמה עליה הוא יושב — ואף על פי כן, ישראל משמרת את אדנותה על הקרקעות הפלסטיניות. לפיכך, התנגדות לחלוקת הארץ, צריך להיות ברור לכול, משמעה המשך הכיבוש הישראלי בשטחים שנכבשו ב-67'. ראוי לשים לב שהדיבור על "שימור" או "ניהול" הסכסוך יוצר גם הוא עיוות מסוים בהכרת המציאות. הסכסוך לא "נשמר" ועומד על כנו, אלא מתפתח ומשתנה תדיר ומכלה את חייהם של רבים. אמרו אפוא, שמי שמעוניין למנוע מדינה פלסטינית תומך במודע גם בשימור הכיבוש ובמצוקה שהוא יוצר ומשכפל מזה שנות דור. בתנאים הנוכחיים, כל תיאור אחר הוא בגדר זריית חול בעיניים. בהמשך הפרק נצביע על המקור והתכלית של עיוותים אלה, ואף של ההטמעה של מושג נוסף שהפך פופולרי בשנים האחרונות: "הכלת" חמאס.

את מדיניותו של נתניהו אל מול הפלסטינים בקדנציה הראשונה אפשר לסכם כמאבק נגד גורמים קונסטרוקטיביים בתוככי אש"ף וכניסיון עיקש לחבל במערכת היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית הצעירה, שהוקמה זה מכבר בעקבות הסכמי אוסלו. המאבק הומר למעין שיתוף פעולה עם ארגון החמאס בקדנציה השנייה ואילך. על אף שהשחקנים הפוליטיים והנתונים הגיאו־פוליטיים השתנו, הרציונל נותר זהה מזה כשלושים שנה: שמירת הסכסוך על כנו.

מבחינת המדינאי נתניהו רק האמצעים השתנו לאורך הדרך והתאימו את עצמם לנסיבות החדשות התלויות באין ספור התפתחויות שונות. המשך הפרק נועד לתקף את שנאמר בשורות האחרונות.

מנהרות הכותל והרחבת ההתנחלויות

כאמור, עיקרו של הפרק מוקדש למדיניותו של נתניהו כלפי ארגון החמאס מאז חזר לשלטון ב-2009, ולא נתפנה פה לדיון מקיף על מדיניותו בסוגיה הפלסטינית בקדנציה הראשונה. עם זאת, לא נצא ידי חובה בלי להזכיר בקצרה כמה עובדות על תקופה זו ואירועי מפתח שהתרחשו בה: (א) מהומות מנהרת הכותל, (ב) הבנייה בהתנחלויות ו"פרשת הר חומה" ו־(ג) הנסיגה מבקשת ההסגרה של מוסא אבו־מרזוק, ראש הלשכה המדינית של חמאס. על הפרשה האחרונה, המוכרת הרבה פחות לציבור מהאירועים האחרים, אדון ביתר הרחבה, שכן היא נוגעת לחמאס וקושרת אותנו לימינו אנו.

פרשת פתיחת מנהרת הכותל בסוף ספטמבר 1996, שחוללה אירועי אלימות קשים, הייתה העימות הראשון בין ישראל למנגנוני הביטחון הפלסטיניים מאז נחתם הסכם אוסלו שלוש שנים קודם לכן. פתיחת המנהרה נועדה להפריע לתהליך הבנייה ולשיתוף הפעולה שנרקם ברצינות וביעילות בין כוחות הביטחון הישראליים לאלו הפלסטיניים בעקבות הסכם העקרונות שנחתם על מדשאות הבית הלבן. "עד לאירוע מנהרת הכותל בספטמבר 1996 התקיים שיתוף פעולה הדוק למדי בין מערכות המודיעין בישראל וברשות," כתב רונן ברגמן, "[ו]מדי שבוע ולפעמים אף באופן תכוף יותר נערכו פגישות בדרגים הגבוהים ביותר, תוך חילופי מידע סדירים."⁸ היה זה האירוע הביטחוני האזורי הראשון הגדול שנתניהו "ניצח" עליו, ושממנו ניתן לעמוד על היבט מרכזי במדיניותו: הנכונות לגרות את השטח במטרה לחבל במהלכי הייצוב האזוריים.

החלטתו של ראש הממשלה, שכיהן בתפקידו מזה חודשים אחדים, לפתוח את מנהרת החשמונאים בכותל — מנהרה להובלת מים שנחפרה בתקופת חזקיהו מלך יהודה ושהיוותה במשך שנים אטרקציה ברובע היהודי — נתקבלה על אף התנגדותם של רוב גורמי הביטחון ושרי הממשלה, ותוך התעלמות בוטה מהמלצתם לפתוח את המנהרה במסגרת הסכם עם הוואקף המוסלמי השולט בהר הבית. "אמרתי לנתניהו," כתב עמי איילון, ראש השב"כ אז, "שאם הוא רוצה לפתוח את המנהרה מבלי לגרום למשבר, יש לתאם זאת עם הווקף המוסלמי שמנהל את החיים על ההר, עם ערפאת כשותף לתהליך המדיני, ועם המלך חוסיין [...] כל עוד המהלך ייעשה בתיאום ולא באופן חד־צדדי, היה ניתן להערכתי ליצור מציאות שבה הדבר אפשרי."⁹ הפתיחה החד־צדדית של המנהרה הפרה את עיקרי ההסכמות בין ישראל, הרשות הפלסטינית והוואקף המוסלמי, שגובשו בתקופתו של יצחק רבין. ודוק, הוואקף הסכים לבקשה הישראלית לפתוח יציאה נוספת ברובע המוסלמי (המזרחי), אך מראש כוון לכך שהמהלך יזכה להשלמה בצורה של הטבות לקהילייה המוסלמית במתחם אורוות שלמה.

נתניהו, פחות או יותר על דעת עצמו, תוך עקיפת הגורמים המוסמכים, ובידיעה שכל שינוי בהר הבית שאינו מתואם עם הסמכות המוסלמית באתר הוא בגדר גפרור בוער ליד חבית חומר נפץ, בחר לפעול בצורה חד־צדדית ובלי שום הכנות מקדימות ברמה הדיפלומטית והביטחונית כאחת.¹⁰ למעשה, הוא לא רק הורה על פתיחת המנהרה ללא תמיכת הגורמים המקצועיים, אלא אף מנע מכוחות הביטחון הישראליים את האפשרות להיערך בהתאם להתנגשות הצפויה מהפעולה הלא מתואמת. מאה פלסטינים ו-11 חיילים ושישה אזרחים ישראלים שילמו על כך בחייהם בימים שלאחר מכן, כשמהומות התפשטו ברחבי הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים.

עיון בהליך קבלת ההחלטות בפרשת מנהרת הכותל חושף היבט מעניין באשר לאופן השליטה של נתניהו: בישיבת קבינט שנערכה ימים אחדים לפני ההחלטה על פתיחת המנהרה הוחלט שלא לפתוח אותה ונקבע שייערך דיון קבינט נוסף, שבו ימשיכו הגורמים הרלוונטיים לדון בסוגיה.¹¹ אולם, הדיון האמור לא נערך ונתניהו קיבל לבדו את ההחלטה. שר הביטחון, יצחק מרדכי, כלל לא שותף בדיונים; ראש השב"כ עודכן ברגע האחרון; וראש אמ"ן, משה יעלון, שמע על ההחלטה לפתוח את המנהרה מהרדיו — וזאת רק לאחר שזו כבר נפתחה.¹² "לא האמנתי למשמע אוזניי," כתב איילון כשנודע לו מאיש שב"כ שהעבודות עתידות להתחיל באותו יום.¹³ על מנת להרחיק את עצמו מן הפיצוץ הצפוי יצא ראש הממשלה מן הארץ שעות ספורות לאחר פתיחת המנהרה. נתניהו לא היה, הוא נעלם, קבע לימים ראש השב"כ איילון.¹⁴ כידוע, הפרשה פגעה בתיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית, שעודנו היה בחיתוליו, ואף סיכנה את המשכו. חמאס, מצידו, התחזק מהפרשה ועשה בה שימוש אל מול הציבור הפלסטיני, כשטען שהרשות היא בובה של ישראל.¹⁵

הרחבת מפעל ההתנחלויות הייתה שינוי משמעותי גם כן ממדיניותו של ראש הממשלה הקודם, יצחק רבין, שראה בחלק ניכר מההתנחלויות בלם לכל הסדר מדיני עתידי. עוד בנובמבר 1992 — חמישה חודשים לאחר כינונה — החליטה ממשלת רבין להימנע מהקמת התנחלויות חדשות והורתה על הפסקת הבנייה במרבית ההתנחלויות הקיימות. ממשלת נתניהו החדשה, לעומת זאת, אומנם החליטה — היה זה תרגיל כלפי חוץ ובפרט כלפי הממשל האמריקאי — שהתנחלויות חדשות יקומו רק בהחלטות ממשלה, אך ההחלטה הופרה דה־פקטו חיש מהר על ידי הקמת עשרות התנחלויות חדשות או הרחבה פיקטיבית של תחומי שיפוט של התנחלויות קיימות. פורמלית, נעשה המהלך בניגוד להחלטת הממשלה, אך הלובי המתנחלי ידע שנתניהו תומך בהם ועל כן לא חשש מפינוי. "לא תוכלו לעצור אותנו. יש לנו סיוע מגבוה," אמר אחד מראשי המתנחלים לאנשי המינהל האזרחי שהיו אחראים על אכיפת החוק. "הסיוע מגבוה" ניתן מנתניהו, שלעיתים הורה בעצמו לעצור את פקחי המינהל מלאכוף את החוק ולפנות מאחזים.¹⁶ בשלוש שנות הקדנציה הראשונה של נתניהו הוקמו למעלה מארבעים התנחלויות.¹⁷

על אף שמאות תיקים על בנייה בלתי חוקית וגזל אדמות נפתחו באותן שנים, הרשות הפלסטינית החליטה לבלוע את הצפרדע ולרוב דחקה את הנושא מסדר היום המדיני במגעיה עם ארצות הברית וישראל. כך לפחות נהגה עד פרוץ המשבר של פברואר 1997, אז אישרה ממשלת נתניהו הקמה של 6,500 יחידות דיור בשכונה החדשה בהתנחלות "הר חומה" שבפאתי ירושלים. כשם שנהג חצי שנה קודם לכן בפרשת מנהרת הכותל, גם הפעם החליט נתניהו להפר את ההבנות שהוסכמו בין הרשות הפלסטינית וישראל, לפיהן לא יהיו שינויים מהותיים בסטטוס־קוו באזורים השנויים במחלוקת שלא במסגרת של משא ומתן (היה מוסכם על הרוב שבהסכמי הקבע השכונות היהודיות במזרח העיר יישארו בידי ישראל).

היה זה ניסיון נוסף מצידו של נתניהו לגרות את השטח ולחזק את האלמנטים הקיצוניים בצד הפלסטיני. פייסל חוסייני, מחזיק תיק ירושלים ברשות הפלסטינית, הבהיר ללא כחל וסרק לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהבנייה בהר חומה (ג'בל אבו רניים) "עלולה להביא לפיצוץ, במיוחד כאשר אין תזוזה מדינית." אך זה בדיוק מה שנתניהו חתר לו. הניסיונות של הנשיא ביל קלינטון לפייס את יאסר ערפאת ולעכב את החלטת ראש ממשלת ישראל עלו בתוהו. "אני בונה השבוע בהר חומה, ושום דבר לא יזיז אותי מזה," הבהיר נתניהו. בתוך זמן קצר הפסיקו הפלסטינים את המשא ומתן על הסדר הביניים והקבע.¹⁸ נתניהו הצליח להשיג את מבוקשו ושכנע את ציבור תומכיו שהוא "חזק" מול הפלסטינים והעולם.

ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו־מרזוק

במקביל למדיניותו להחלשת הרשות הפלסטינית וערעור מעמדם של חלק ממנהיגיה, פעל נתניהו דה־פקטו באופן שחיזק את ארגון החמאס — אויב הרשות — שבאותם הימים ציין עשור להיווסדו, ונמצא בנקודת שפל כשקבוצת מנהיגיו העיקרית הייתה כלואה בכלא בישראל.19 אחת הדוגמאות הנשכחות לראשית מערכת היחסים המעסיקה אותנו היא פרשת (אי) הסגרתו מארצות הברית לישראל של מוסא אבו־מרזוק בשנים 1997-1995, כאשר האחרון כיהן כראש הלשכה המדינית של חמאס. נדון בפרשה זו ביתר פירוט בגלל חשיבותה מצד אחד, ודחיקתה מהזיכרון ההיסטורי, מצד שני.

להלן ביוגרפיה של אבו־מרזוק עד יולי 1995: הוא נולד ב-1951 ברפיח שברצועת עזה, והקשר שלו עם תנועת "האחים המוסלמים" התהדק כשלמד הנדסה במצרים. עם שובו לרצועה באמצע שנות השבעים הוא היה לאחד ממקורביו של השייח אחמד יאסין, מייסד החמאס. ב-1981 יצא ללימודי דוקטורט בהנדסה בלואיזיאנה, ועם סיומם השתקע עם משפחתו בווירג'יניה ועסק בהפצת האידיאולוגיה של "האחים" ברחבי המדינה. במאי 1989, לאחר מעצרם של כ-250 פעילים מרכזיים של חמאס, ביניהם השייח יאסין, אבו־מרזוק הוא זה שארגן ושיקם מחדש את התנועה והוביל את איסוף שבריה. כששב חזרה לארצות הברית, הוא סייע לחמאס להתעצם כלכלית באמצעות שורה ארוכה של ארגונים ואגודות, שחלקם שימשו עלה תאנה לגיוס כספי טרור (על כך הורשע שנים לאחר מכן).

בארצות הברית בנה אבו־מרזוק "תשתית בעלת מנגנונים צבאיים, כלכליים ואידיאולוגיים, שפעלה כארגון־ראי לתנועת חמאס בשטחים," נכתב בלקסיקון חמאס.²⁰ בעקבות פעולתו במחצית הראשונה של שנות התשעים, עבר מרכז הכובד של חמאס מן השטחים הכבושים — מהנהגתו של יאסין הכלוא — לארצות הברית. באותן שנים אבו־מרזוק ניווט את פעילות התנועה בשטחים באמצעות מערכת מסועפת של שליחים ופקסים. השיא הגיע בשנת 1991, כשהקים את הלשכה המדינית — מוסד ההנהגה העליון של חמאס — שהייתה ועודנה אחראית על קביעת המדיניות והאסטרטגיה של הארגון.

חיש מהר היה אבו־מרזוק למעצב דרכו של הארגון. הוא טווה את הקשרים עם מדינות שונות, בראשן איראן, והפך את חמאס לארגון בעל סניפים ושלוחות ברחבי העולם. הוא זה שהפך את חמאס לגוף שהצטייר בעיני רבים כחלופה ריאלית לאש"ף. כיום, ניתן למלא עמודים רבים בתיאור קשריו לטרור, אך די לנו אם נציין שב-1992 הוא סייע להקמת שלוחה של גדודי "עז א־דין אל־קסאם" בחברון ולמימון החוליות הצבאיות בהנהגת סלאח אל־עארורי.

ב-1993, לאחר פיגוע בחניון של מגדלי התאומים, שגרר מעצרים נרחבים של פעילים אסלאמיים, החליט אבו־מרזוק לעקור לירדן על מנת שלא להיעצר. שהותו בממלכה הייתה קצרה. במאי 1995 הוא גורש ממנה על רקע ביקורתו על הסכם השלום בין ירדן וישראל וחשד למעורבות בפעילות חתרנית באזור. הוא עבר לזמן קצר לתימן, התקבל ברוב הדר בטהראן, טס לדמשק ואז המשיך לארצות הברית. פה מתחיל סיפורנו עליו ועל מדיניות נתניהו כלפי חמאס.

המשך הפרק בספר המלא