רון ארד

הקדמה
 

בפברואר 1972 באתי בפעם הראשונה בשערי המוסד שהיה מוסווה בבניין משרדים שגרתי למדי במרכז תל אביב. בניין, הידוע אז והיום כבית הדר דפנה.

כעבור 25 שנה, כשנה וחצי לאחר שסיימתי את תפקידי כראש היחידה לשו"ן במוסד ועברתי לתפקיד פיקודי אחר, הגעתי לריאיון אישי עם ראש המוסד דני יתום, אשר מונה לתפקידו כמה חודשים קודם. יתום הציע לי בריאיון לעמוד בראש אחד האגפים. באותו ריאיון הודעתי לו על רצוני לפרוש מהמוסד. בכך הסתיים פרק משמעותי בחיי, שבמהלכו היה לי הארגון לבית שני ולמשפחה גם יחד.

עם פרישתי גם באה לסיומה תקופת חיים של חצי יובל, שהיתה רצופה במבצעים חשאיים שלקחו אותי בפועל לכל קצוות תבל. גויסתי למוסד בשלהי תקופתו של צבי (צביקה) זמיר, המשכתי תחת פיקודם של יצחק (חקה) חופי הנערץ ושל נחום אדמוני אציל הנפש, ולבסוף שֵׁירַתִי תחת שבתי שביט, שלזכרו ולמורשתו מוקדש ספר זה.

שבתי היה מפקדי הישיר בהיותו ראש אגף קיסריה, ושנים לאחר מכן, כאשר עמד בראש המוסד. איש מבצעים נועז, הן כמבצע והן כמפקד, שהשכיל להנהיג ולהתוות את דרכו של המוסד בבטחה וביד רמה. מנהיג ישר דרך ואמין. יהי זכרו ברוך.

שבתי עודד אותי לכתוב על פועלה של היחידה לטיפול בשבויים ונעדרים במוסד בעת שיחידה זאת היתה תחת פיקודי, ואף ליווה את כתיבת הספר בתחילת הדרך.

לאחר שעיין בנוסח הראשוני של כתב היד הוא כתב לי את הדברים הבאים:

מבוא
 

בקומת חדרי הניתוח בבית החולים שבפרברי אחת מבירות אירופה, הניתוח להחלפת מפרק הירך היה בעיצומו. ניתוחים מסוג זה החלו להיות נפוצים כבר משנות ה־60 של המאה ה־20, וב־1993 נחשב ניתוח כזה לעניין שבשגרה כמעט בכל בית חולים ברחבי העולם. מפרק הירך החלופי, המבריק והסטרילי, העשוי מקובלט־כרום שיוצר במפעל קטן וחדשני בשווייץ, היה כבר מוכן להשתלה. המפרק הפגום נחשף והמנתחים החלו לשלוף אותו מגופו של המנותח. ההליך הרפואי התנהל כמתוכנן, בהתאם לנהלים הקפדניים של המוסד הרפואי בעל ההיסטוריה העשירה, שנוסד בתחילת המאה הקודמת.

הניתוח התקדם בהתאם לפרוטוקול, והיה נראה כי הוא צפוי להסתיים בהצלחה. המנותח, שהיה מורדם, לא תיאר לעצמו בחלומותיו הפרועים ביותר שהפרוצדורה שהוא עובר היא אמנם ניתוח של ממש, אך הנסיבות קושרות אותו לפעילות של המוסד, שהניתוח הזה הוא שלב חשוב בה, חלק ממבצע שנועד לחשוף מה עלה בגורלו של נווט חיל האוויר הישראלי רון ארד, שעקבותיו נעלמו בלבנון ב־1988 ואולי אף קודם לכן. כמו המנותח, גם המנתח המיוזע וצוותו לא היו מודעים כלל להיבטים החשאיים של ההליך הרפואי השגרתי.

ספיחים של המלחמה המתמשכת במזרח התיכון בין ישראל ואויביה ידעו תמיד להיקשר להתרחשויות שגרתיות לכאורה באירופה וביבשות נוספות.

הגבר והאישה הצעירים, שעמדו מול הכניסה לבית החולים, הביטו בשעוניהם. הגיע הזמן לשנות את המיקום של עמדת התצפית שבה ניצבו בשעה האחרונה. מסביב הכול נראה רגוע, והגבר העביר דיווח ביניים קצר במכשיר הקשר המוצפן, הסמוי מהעין, שנשא על גופו. "הכול שקט", אמר בשפת המקום, בעודו לוחץ על לחצן השידור המוסווה בשרוול מעילו. למתבונן מהצד, נראה הזוג הצעיר ככל זוג אחר המטייל לתומו בשדרה הגובלת בבית החולים. הסיבה האמיתית להימצאותם שם היתה לוודא שאיש אינו מתכוון להתערב באותו ניתוח להחלפת מפרק ירך ואינו מגלה התעניינות חריגה בנעשה בין כותלי בית החולים. הכול נראה שקט, וצמד המאבטחים, שכבר השתתף באינספור מבצעים חשאיים ברחבי העולם, החל להקיף פעם נוספת את בית החולים.

"הזוג המטייל" נמנה עם חוליות של נשים וגברים שתפקידן קריטי במבצעי מודיעין חשאיים. על זוגות כאלה מוטלת המשימה לגלות כל סימן לפעילות חשאית עוינת בסביבה שבה מתנהל המבצע, או לכל ניסיון אחר לחשיפת המשתתפים במבצע ומטרותיו. בדרך כלל לא מתרחשים אירועים חריגים במבצעים מסוג זה, והמאבטחים מדווחים שהכול שקט ורגוע. אולם במקרים הבודדים שבהם מתגלים בשטח כוחות עוינים, הרי שחוסר דריכות, ולו הקל ביותר, עלול להוביל לתקלה חמורה, עד כדי פגיעה במשתתפי המבצע. הפגיעה במאבטחים עלולה להיות פיזית, על ידי פעילי טרור, או יכולה להתבטא במעצר של משתתפי המבצע ושל המאבטחים עצמם על ידי כוחות הביטחון של המדינה שבה הם פועלים. אך בינתיים א.מ.ל - אין מה לדווח.

באותו הזמן בדיוק, בתוך בית החולים עצמו, בחדר הניתוח המשוכלל, ארבעה גברים ואישה אחת עמלו סביב מיטתו של המנותח המורדם. אחד מהם היה צעיר איטלקי בעל גון עור כהה במעט, שעניינו המקצועי בניתוח עצמו היה מוגבל, והוא חש בחילה מסוימת למרות שנותיו כסטודנט רפואה. האיטלקי הרים את עיניו משולחן הניתוחים ובחן את הרופא האיראני, המבוגר ממנו בשנים רבות, שהיה מעורב באופן פעיל ומיומן בתהליך החלפת המפרק. מוחו של האיטלקי היה עסוק בשאלה, כיצד ישכנע את הרופא האיראני להצטרף אליו לאחר הניתוח לארוחת צהריים אשר במהלכה יהיה עליו למצוא דרך לגרום לו להגיע לפגישה עסקית בז'נבה, אף כי האיראני יודע כי מטה החברה שהזמינה אותו לבצע את הניתוח ממוקם דווקא ליד ציריך. הצד הרפואי של הניתוח עניין את האיטלקי במידה פחותה בהרבה.

נחזור בהמשך אל אותה חבורה הרכונה סביב מיטתו של המנותח ונגלה כיצד היא קשורה לתעלומה שמקורה במלחמות המתנהלות ללא הרף במזרח התיכון המדמם.

האם לכתוב וכיצד?
 

שנים רבות התלבטתי מתי, כיצד ואם בכלל עלי להעלות על הכתב את קורותי בתקופה שבה התמסרתי לפתרון תעלומת הנווט הנעלם רון ארד ונעדרי הקרב בסולטן יעקוב. מעולם לא חשתי צורך לספר, בין בעל פה ובין בכתב, על חוויותי במוסד, לרבות הפעילות המבצעית המרתקת והאינטנסיבית שהשתרעה על פני חמש יבשות, שבה הייתי מעורב במשך יותר מ־20 שנה. לכל מי שניסו לקבל ממני מידע על אותן חוויות, ידעתי "להסביר" כי מאחר שהפורשים מהמוסד עוברים טיפול ב"מחיקון" - בדומה לאמצעי שהופעל בישראל בשנות ה־70 של המאה הקודמת שנועד למחוק את הצבע ממסכי הטלוויזיה - לא נותר בזיכרונם כל פרט על עברם במוסד.

אף שלא חשתי צורך לספר על עיסוקי במוסד במהלך רבע מאה בתחום שו"ן (שבויים ונעדרים), היה לי ברור שיש צורך ממשי לספר, בגוף ראשון, כיצד נרתמה הזרוע החשאית של מדינת ישראל, "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים", לחשיפת פרטים על היעלמותו הטרגית כל כך של הנווט, המתמצית זה עשרות שנים בכותרת המינימליסטית "רון ארד".

חשתי כי עלי לספר כיצד ארגון חשאי זה נוטל על עצמו משימה שאינה חלק משגרת עבודתו היומיומית, מייחד למשימה גוף מבצעי/מחקרי וכיצד הוא מנסה להגיע להגשמתה. חשתי כי באה העת לספר כיצד אותו ארגון השתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו, ובמיומנות המבצעית שצבר לאורך שנים בפעילויות של אגפיו השונים, על מנת לשפוך אור על התעלומה. כיצד ראש הממשלה באותה תקופה, יצחק רבין, גילה קשב אינסופי לסוגיית השו"ן ולפרטים המבצעיים הסובבים אותה.

באחת מפגישותי עם שבתי שביט, שהיה מפקדי הישיר בתקופה שבה עמד בראש המוסד וגם קודם לכן, ושנינו כבר גמלאים ותיקים, סיפרתי לו על הצורך שהתעורר בי לכתוב על פעילותי כמייסדה של היחידה לשו"ן ועל פועלה בעת ששימשתי כמפקדה. שבתי, שניחן בסגנון ניהול ריכוזי, והיה מצוי בזמנו בכל פרט ופרט של פעילותנו ביחידת השו"ן, עודד אותי להתחיל בכתיבה. "יש לפעילות הזאת חשיבות רבה למורשת המוסד וגם לציבור הרחב", אמר לי, "ולכן, קודם כול תעלה הכול על הכתב ואחר כך נראה מה אפשר לפרסם. אף אם הספר לא יותר לפרסום, יוכלו לפחות עובדי המוסד לקרוא אותו".

כמה שבועות לאחר מכן נפגשנו שוב באירוע חברתי, ושבתי שאל אותי, בטון פיקודי מתריס משהו: "עשית משהו עם מה שאמרתי לך?" השבתי בשלילה, והוא הפטיר: "חבל".

זרז נוסף ועוצמתי לרצון שלי לתאר בכתב את הפעולות חובקות העולם שבוצעו בתקופה שבה פיקדתי על היחידה (אין בידי כל מידע על פועלה של היחידה לאחר שסיימתי את תפקידי בה) היה הריאיון שהעניק ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ב־2020.

בריאיון שהעניק, במסגרת תחקיר של כאן 11 על פרשת רון ארד ("זמן אמת", עונה 4, פרקים 1 ו־2 ששודרו באוקטובר 2020), טען ראש הממשלה לשעבר כי בעניין רון ארד לא נעשה מספיק, וכי על מנת לתרץ את היעדר העשייה המספקת, הומצאה תיאוריה לפיה רון הוחזק גם על ידי איראן. אולמרט טען: "במשך שנים רבות לא ידעו שום דבר, ולטעמי לא עשו מספיק, והדרך לפטור את עצמנו מאי־העשייה היתה לומר: 'הוא באיראן. מה, אנחנו יכולים עכשיו להגיע למעמקי המרתפים באיראן?!'" המילים שבהן השתמש אולמרט, "אי־עשייה", והטענה שההערכה המודיעינית, הגורסת שאיראן קשורה להיעלמותו של ארד, היא תירוץ לאי־העשייה, קשות מאוד להאזנה ולעיכול, במיוחד כשהן נאמרות על ידי ראש ממשלה לשעבר. ראש הממשלה הוא הממונה הישיר על ראש המוסד, כך שלאמירה שלו לגבי פעילותו של המוסד יש תוקף רב.

אין בלבי ולו צל של ספק, שאילו היה ניתן להגיע למידע מוסמך ומדויק, המאשר כי רון ארד כלוא במרתף בטהרן או בכל מקום אחר, אז המוסד, יחד עם הגופים החשאיים הנוספים של מדינת ישראל, היו מאחדים כוחות ועושים כל מאמץ אפשרי על מנת להגיע לאותו מרתף, בטהרן או בכל מקום אחר. יהיו עֵדַי הלוחמים וקציני המודיעין והמטה במוסד ובכוחות הביטחון האחרים, שעשו ועושים לילות כימים, הרחק מעינו של הציבור, על מנת להשיב את הנעדרים ממלחמות ישראל הביתה לחיק משפחותיהם, בין אם בחיים ובין אם כחללים. חשתי שהאמירה של ראש הממשלה לשעבר אסור שתישאר ללא כל תגובה.

באותה תקופה ולפניה (וכמובן אחריה), המוסד והזרועות החשאיות הנוספות של מדינת ישראל פעלו אף במקומות סבוכים ומסוכנים לא פחות מ"מרתפים בטהרן". מניסיוני האישי, ניתן לומר בוודאות שהדבקות הבלתי מתפשרת במשימה זו משותפת לכל זרועות הביטחון בישראל.

בהקשר לכך, יצחק רבין, שכיהן כראש הממשלה בכל התקופה שבה שֵירַתִי כראש היחידה שעסקה בשו"ן, ושזכיתי לפגוש לא מעט במסגרת תפקידי, היה מחויב ומסור בכל נפשו ומאודו לאיתורו של רון ארד, וכמוהו כל ראשי קהילת המודיעין ובכיריה, לרבות ראש המוסד דאז, שבתי שביט.

התלבטתי אם לכתוב ספר על פרשה כאובה זאת, חרף הסיכוי הלא מבוטל שהצנזורה תפסול את רובו. תהיתי אם עלי לבקש מהנהגת המוסד לאפשר לי, ולוּ למען שימור מורשת הארגון והכשרת הדורות הבאים, גישה לארכיון המוסד. לאחר בירור קצר עם הנהלת המוסד החלטתי להתחיל לכתוב ללא הסתייעות כלשהי בארכיון המוסד, שהיתה עלולה לסבך מאוד את תהליך הכתיבה, ובעיקר להקשות את הוצאתו של הספר לאור.

היחידה שהוקמה, הספר ומה שביניהם
הספר עוסק בפעילותה המבצעית של יחידה שהוקמה במוסד, במחצית הראשונה של 1992, כדי לשפוך אור על סוגיית הנעדרים מקרב סולטן יעקוב שהתרחש ב־1982 ובמטרה לנסות לחשוף מה עלה בגורלו של נווט חיל האוויר רון ארד, שנפל בשבי ארגון אמל באוקטובר 1986, ועקבותיו נעלמו ב־1988 ואולי אף לפני כן. היחידה הוקמה על ידי כותב שורות אלה על פי המתכונת שאישר ראש המוסד דאז שבתי שביט.

הקמת היחידה קידמה ראייה כוללת, במוסד ומחוצה לו, של כלל הפעולות הקשורות למאמצים לאיתורם של רון ארד והנעדרים הנוספים שעל בירור גורלם הופקדה היחידה. הקמת היחידה אף תרמה להגברת הבהירות והחדות של החלטות מבצעיות שהתקבלו במוסד, כולל החלטות שבהן היה מעורב הדרג המדיני. היחידה החדשה אף סיפקה למוסד מבט כולל והערכה מושכלת של המידע שהתקבל וההכוונה המבצעית הנסמכת על מידע זה והנובעת ממנו.

היחידה עוצבה באופן שאִפשר גישה ישירה לכל גוף ממלכתי בישראל, בכיר ככל שיהיה. היטיבה להגדיר זאת דליה, חוקרת מודיעין שעסקה בשבויים ובנעדרים שנים לפני הקמת היחידה וגם במסגרתה: "הפסקנו לעמוד בתור, הדלתות נפתחו!"

מאחר שרון ארד הוגדר בשעתו כ"נעדר, שבוי חי אלא אם יוכח אחרת" (והגדרה זו נותרה על כנה), הרי שהמאמץ העיקרי של היחידה הוקדש, מטבע הדברים, לחשיפת קורותיו ומצבו העדכני, שכן הקשר עמו, שנשמר באמצעות מתווכים, נקטע למעשה ב־1987, יותר מארבע שנים לפני הקמת היחידה. משימה נוספת שהוטלה על המוסד היתה חשיפת גורלם או מקום קבורתם של נעדרי הקרב בסולטן יעקוב שהתחולל בשנת 1982. הפעילות שנעשתה בעניין נעדרי סולטן יעקוב אינה נדונה בספר זה, המוקדש לפעילות היחידה בנושא רון ארד בלבד, מיום הקמתה במחצית הראשונה של 1992 ועד מאי 1995, אז מוניתי לתפקיד אחר.

עשיתי כל מאמץ להביא את הדברים באופן המדויק ביותר אף כי אין בידי כל מסמך כתוב מאותה תקופה והפרטים המופיעים כאן נסמכים על הזיכרון בלבד. מאחר שחלפו כ־30 שנה מאז האירועים המתוארים, ייתכנו אי־דיוקים שנובעים מפער הזמנים ומחולשתו של הזיכרון האנושי ואני מתנצל על כך מראש.

כל טעות שנפלה בספר היא באחריותי הבלעדית.

הטייס והנווט נוטשים את המטוס
 

במסגרת שירותו בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), שימש רון ארד כנווט מטוס פנטום שיצא לתקוף מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון ב־16 באוקטובר 1986. תקלה טכנית במרעום של אחת הפצצות, או טעות בעיתוי השחרור של הפצצות, גרמה להתפוצצות של חימוש בקרבת המטוס בעת שתקף בשטח לבנון. כתוצאה מכך, שני אנשי הצוות, הטייס והנווט, נאלצו לנטוש את המטוס. כוחות לבנוניים שונים מיהרו לאזור הנחיתה כדי לשבות את הטייס והנווט לפני שכוחות החילוץ של חיל האוויר הישראלי יגיעו למקום.

מסוק החילוץ, שכלל צוות לוחמים של יחידת החילוץ 669 וריחף באזור בהמתנה לחשכה, נאלץ לעזוב את האזור ולחזור לשטחנו כדי לתדלק, מאחר שהדלק במכליו הלך ואזל. אסף מיטיב ואבי חכמון, טייסי מסוק קרב מסוג קוברה, שליווה את מסוק החילוץ והמתין אף הוא לחשכה, החליטו להישאר באזור. הם איתרו את טייס הפנטום ישי אבירם שהצליח להפעיל את מכשיר הקשר שברשותו. תחת אש עזה ותוך גילוי תעוזה רבה ויכולת הטסה ברמה הגבוהה ביותר, הצליחו טייסי הקוברה לרחף מעל אבירם. טייס הפנטום זינק ממקום מחבואו ונתלה על אדני המסוק (ראו תצלום בעמוד הבא), שטס לעבר חוף הים כשאבירם תלוי בין שמים וארץ. כשהמסוק יצא מאזור הלחימה, מחוץ לטווח האש, הצליח צוות הקוברה להכניס את אבירם לתוך המסוק. לאחר החילוץ הנועז הוענק למיטיב ולחכמון צל"ש הרמטכ"ל.

נווט הפנטום, רון ארד, לא הצליח כנראה להפעיל את מכשיר הקשר שהיה ברשותו. עדיין באור יום, הוא התגלה על ידי לוחמי הארגון השיעי אמל ("תקווה") ונלקח על ידם.

החילוץ של אבירם

מיד לאחר נפילתו של רון ארד בשבי, החליט ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, שאורי לוברני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, ירכז את הטיפול החשאי בניסיון ליצור ערוץ משא ומתן עם ארגון אמל ונביה ברי העומד בראשו.

לוברני עסק זה זמן בסוגיות הקשורות לחילופי שבויים ונעדרים בלבנון. ואכן, זמן לא רב לאחר שרון נלקח על ידי אנשי אמל, הצליחו לוברני וצוותו ליצור ערוץ תיווך עם ארגון אמל בסיוע של איש עסקים לבנוני שכינויו "הסייר", שחי בסיירה לאון שבאפריקה. ארגון אמל העביר ללוברני באמצעות "הסייר" מכתבים שכתב רון ותמונה אחת, אך הצלב האדום הבינלאומי לא הורשה לבקרו. בהמשך הועברה לישראל תמונה נוספת של הנווט השבוי באמצעות אותו ערוץ תיווך.

עד הקמת יחידת השו"ן במוסד היה צוות לוברני מעורב בפעילות נוספת במסגרת המאמצים והניסיונות לשחרר את רון ארד, כולל ניסיון לעסקה שבמסגרתה ישוחררו כמה מרגלים שנתפסו בישראל תמורת שחרורו, או שלפחות יועבר מידע מהימן לישראל על מצבו.

צילום של רון שהתקבל באמצעות ה"סייר". ניכר שהכתף חבושה או מגובסת

למעשה, צוותו של לוברני היה הגורם היחיד באותה עת שהצליח ליצור ערוץ תיווך שהוביל בוודאות אל הארגון שהחזיק ברון ארד. לצדו של לוברני פעלו עו"ד אורי סלונים ואל"מ ראובן ארליך, ולעתים גם אישים נוספים כמו עו"ד אמנון זכרוני.

לאחר נפילתו של רון ארד בשבי, היה ידוע כאמור שהוא מוחזק על ידי ארגון אמל בראשותו של נביה ברי, אך בפועל הוא היה נתון תחת אחריותו הישירה של מוסטפא דיראני, ששימש אז כממונה על הביטחון של אמל. נודע כי אנשים הכפופים לדיראני הם אלה ששבו את הנווט הישראלי ומסרו אותו לידיו כשהגיעו בחזרה לביירות.

בעוד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שוקל הצעה לעסקה עם שוביו של רון ארד, שהועברה לצוותו של לוברני על ידי אנשי ביניים, עקבותיו של רון נעלמו, והקשר עמו, שנוהל באמצעות המתווכים, נותק לחלוטין בסוף 1987 או בתחילת 1988. פרטי העסקה שהציע ארגון אמל, לרבות התנאים המפורטים שנמסרו ללוברני על ידי המתווך, ידועים לי באופן חלקי בלבד. מאחר שאין בידי מידע מלא, כולל חומר כתוב, על אותם מגעים, לא אוכל לפרטם.

שנים לאחר שהפסיקו להגיע דרישות השלום מרון באמצעות מכתביו ותצלומיו, ערב הקמת יחידת השו"ן במוסד ב־1992, לא היה בידי קהילת המודיעין כל מידע מוסמך ומוכח לגבי גורלו. האם הוא חי או מת, ואם נותר בחיים, מהו מצבו והיכן ועל ידי מי הוא מוחזק. מדי פעם הגיע מידע ממקורות שונים, אך בכל המקרים, המקורות המודיעיניים היו כאלה שלא היה ניתן להוכיח את נכונות ואמיתות המידע הנמסר על ידיהם.

התפיסה הרווחת אז היתה שב־1987־1988 ארד הועבר ככל הנראה על ידי דיראני לידי משמרות המהפכה של איראן, שפעלו באותה תקופה בלבנון, תוך תיאום בין דיראני לבין מפקד משמרות המהפכה בלבנון. הערכת מודיעין זו נתמכה במידע מכמה מקורות שחלקם דורגו כמקורות אמינים.

במקביל הגיע לידי ישראל מידע לפיו רון ארד נמצא במחנה מעצר בגבול סוריה־לבנון ושהוא נראה כביכול בכמה מקומות נוספים. כמה מדיווחים אלה נמסרו על ידי נוכלים שקיוו להרוויח כסף תמורת מידע שקרי או כזה המבוסס על שמועות ממוחזרות שרווחו אז או על שמועות שקריות בעליל.

22 שנה לאחר מכן, ב־2008, פרסם העיתון "מעריב" שקיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על ידי שוביו בליל 3 או 4 במאי 1988. באותו מועד התקיים מבצע "חוק וסדר" שבמסגרתו פעלו כוחות צנחנים ושריון נגד בסיס חיזבאללה בכפר מיידון. על פי דיווחים אחרים רון נהרג כאשר ניסה להימלט משביו בחסות הקרבות במיידון. אין בידי כל מידע המוכיח או שולל טענה זו.

ב־2020 שודר בערוץ כאן 11 התחקיר הנרחב במסגרת התוכנית "זמן אמת" המוזכר לעיל. אשת התקשורת טלי בן עובדיה הקדישה שני פרקים של התוכנית לתחקיר על רון ארד שבו שילבה ראיונות עם בעלי תפקידים לשעבר שהיו שותפים במאמצים לחשוף את התעלומה. הפרק השני שהוקדש לאותו תחקיר הסתיים באמירה שקיימות שלוש אפשרויות לגבי גורלו, וכולן קשורות לפעילותו של צה"ל במיידון ב־4-2 במאי 1988.

האפשרות הראשונה היא שארד נרצח על ידי שוביו או על ידי אחרים סמוך לפעולת צה"ל במיידון.

האפשרות השנייה היא שארד נמלט מכלאו במהלך פעולת צה"ל במיידון; וייתכן כי במהלך ניסיון הבריחה נעלם עקב תאונה כלשהי.

האפשרות השלישית היא שהוא הועבר ממקום שביו בכפר נבי שית למקום לא ידוע על ידי גורם בלתי מוגדר.

באותו תחקיר טלוויזיוני ציינו כמה מהמרואיינים בביטחון רב שרון ארד נרצח במועד שבו התקיימה הפעולה במיידון, וכי הנווט הישראלי מעולם לא שהה באיראן.

לכותב שורות אלה אין מידע כלשהו שיכול לאשש או לשלול פרסומים אלה. בה בעת, הפרסומים הללו מעוררים תהיות לגבי כמה פרטי מידע סותרים שנאספו על ידי המוסד זמן רב לפני שידור התחקיר. פרטי מידע אלה, כולל הנסיבות המבצעיות שהביאו לקבלתם, מובאים בהמשך הספר תוך התייחסות להשפעתם על עיצוב תמונת המודיעין באותה עת. ניתן להניח שחלק מהמשתתפים בתחקיר של ערוץ 11 ובראיונות ששודרו במסגרתו לא היו מודעים לפרטי המידע שייחשפו כאן, לרבות הנסיבות המבצעיות שהביאו להשגתם.

כל המתואר בספר הוא מכלי ראשון, שכן הכותב היה מעורב באופן בלתי אמצעי בכל הפעילות המבצעית המתוארת בעמודים אלה.

היעדר מידע מוצק באשר לגורלו של רון ארד הוא טרגדיה אישית ואכזרית ביותר של משפחת ארד לדורותיה: אמו של רון, בתיה, שנפטרה בינתיים, האחים חן ודודו, רעייתו תמי ובתו יובל. בצד היותו אסון משפחתי כבד, הוא רובץ מאז כמועקה כבדת משקל על אומה שלמה ועל הנהגתה.