צלילי הנפש

קשה לי להגדיר את עצמי או שמא להעיד על עצמי שיוצר אני, אולם נשמתי בהחלט מתנהגת כפי שמיטיב לתאר הרב קוק. פעמים רבות עולה בי צורך עז לכתוב, להעלות על הדף מחשבות ורעיונות. פעמים אני לומד פסקה שירית מאת הרב קוק ומרגיש צורך לכתוב על כך שיר. פעמים אני מנהל שיחה עם אחד מתלמידיי ומרגיש שהמסר שעלה מן השיחה ראוי להיכתב בצורה שירית. פעמים אני קורא איזו כתבה על מקרה מצער או מרגש ומרגיש שהדברים חייבים לבוא לידי ביטוי בפרץ של כתיבה. ופעמים זו כתיבה אחרת לגמרי, כזו שרוצה להוציא החוצה את מה שבפנים.

אכן, במרוצת השנים גיליתי שאני יודע להתנסח ולהביע את עצמי, פעמים בכתיבה יותר מאשר בדיבור. אומנם גם בדיבור יש לי יכולת הבעה טובה, אבל בכתיבה יש משהו אחר, משהו משחרר ומגביל; מצד אחד היא מאפשרת לי לבטא את מה שאין לי אומץ לומר בעל פה או את מה שאני מתבייש לומר. היא אף מאפשרת לי להביע את עצמי בשפה גבוהה ועמוקה יותר, שבוקעת היישר מתוך הזוך הנשמתי. מצד אחר הכתיבה היא מוגבלת, מתוחמת באותיות, במילים ובמשפטים, כפופה לכללים ופעמים אף לחרוזים.

מכל מקום, גיליתי כי הכתיבה היא צורך עמוק ובלתי נשלט של נשמתי, אולם היא מתפרצת בתקופות מסוימות, כאלו שמאופיינות בנחת, בשהות לשבת בחדר ולחשוב, להרהר ולדבר עם עצמי, לאפשר לעצמי לשוט במרחבי הרוח. או אז בוער הרצון לכתוב כסנה.

אילו נדרשתי לסכם במילים אחדות מניין נובע הצורך לכתוב, הייתי עושה זאת כך:

לִכְתֹּב?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל מָה?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לְהִתְבַּטֵּא, אָז לָמָּה לֹא לְדַבֵּר?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לִצְעֹק, אֲבָל לֹא שׁוֹמְעִים?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לִפְרֹק, אֵין לְךָ עִם מִי לְדַבֵּר?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לִיצֹר, לָמָּה שֶׁלֹּא תִּבְנֶה מַשֶּׁהוּ שִׁמּוּשִׁי?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל הַכָּבוֹד, אָז לָמָּה לֹא לַעֲסֹק בְּמַשֶּׁהוּ מְכֻבָּד?

לִכְתֹּב כְּדֵי שֶׁיַּעֲרִיכוּ, אֲבָל הַאִם בֶּאֱמֶת מַעֲרִיכִים?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל שֶׁיָּבִינוּ, אָז לָמָּה אַתָּה כּוֹתֵב לֹא מוּבָן?

לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל שֶׁיַּשְׂכִּילוּ, מַדּוּעַ שֶׁלֹּא פָּשׁוּט יְחַפְּשׂוּ בְּגוּגֶל?

לִכְתֹּב עַל מְנַת לִפְתֹּחַ צֹהַר נוֹסָף הַמְּקַשֵּׁר בֵּין הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם!

לִכְתֹּב!

בספר זה אצא למסע לתוך נשמתי פנימה ומתוך נשמתי החוצה, לא על מנת להחצין, בבחינת "חוסר צניעות", אלא על מנת לקיים את שליחותי בעולם, כפי שאני רואה אותה, והיא להשפיע טוב, להיות שותף לאל בתכלית העולם, להאיר לעולם מעט מן האור שידחה המון מן החושך. אם אכן אצליח להשפיע על הקוראים, אפילו מעט אור, בכך שאצליח לחדור לתוך הנשמות, לגעת ולהאיר נקודות של טוב, זה יהיה שכרי.

סְעָרָה

יֵשׁ נְשָׁמוֹת בּוֹדְדוֹת, מְחַפְּשׂוֹת, לֹא יוֹדְעוֹת

לְאָן הֵן הוֹלְכוֹת,

רַק רוֹצוֹת לְהִתְקַדֵּם וְלָנוּעַ,

לִמְצֹא אֶת מָה שֶׁרָגוּעַ,

אוּלַי קָרוֹב, אוּלַי רָחוֹק,

לֹא מַפְסִיק מִמְּךָ לַחְמֹק.

כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁהִגַּעְתָּ אֶל הַמְּנוּחָה,

אַתָּה נִצָּב מוּל עַצְמְךָ.

וְחוֹשֵׁב – הַסְּעָרָה תֵּרָגַע אִם תִּזְרֹק אֶת עַצְמְךָ,

תִּשְׁכַּח מִי אַתָּה, תַּעֲצֹם, תַּעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם,

תַּעֲצֹר אֶת הַנְּשִׁימָה,

אֲבָל הִיא זוֹעֶקֶת, מְטֹרֶפֶת, בְּיַּם הַבִּלְבּוּל,

יְחֵפָה, חֲשׂוּפָה, אֲבוּדָה בַּגַּן הַנָּעוּל.

רְגָעִים שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהִצְלַחְתָּ לִמְצֹא,
הִנֵּה זֶה כְּבָר פֹּה.

נְשָׁמָה, אֶפְשָׁר קְצָת לָנוּחַ,

לֵהָנוֹת מִמָּה שֶׁבָּטוּחַ,

אוּלַי רָחוֹק, אוּלַי שׁוֹנֶה,

תַּרְפֶּה מִזֶּה, תֵּהָנֶה.

הַאִם זֶה לֹא שָׁוֶה?

תִּשְׁכַּח קְצָת מֵעַצְמְךָ.

וְחוֹשֵׁב – הַסְּעָרָה תֵּרָגַע אִם תִּזְרֹק אֶת עַצְמְךָ,
תִּשְׁכַּח מִי אַתָּה, תַּעֲצֹם, תַּעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם,

תַּעֲצֹר אֶת הַנְּשִׁימָה.

אֲבָל – הִיא זוֹעֶקֶת, מְטֹרֶפֶת, בְּיַּם הַבִּלְבּוּל,

יְחֵפָה, חֲשׂוּפָה, אֲבוּדָה בַּגַּן הַנָּעוּל.

נִפְתָּחִים הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה זֶה בָּא,

רְגָעִים שֶׁל נֶחָמָה.

מִתְרַפֶּקֶת עַל הַחִבּוּק הָעוֹטֵף,

וְלַמְרוֹת שֶׁהוּא חוֹלֵף

מֵאִיר מִתּוֹכָהּ אוֹר מְסַנְוֵר,

כָּזֶה שֶׁלָּהּ מְאַפְשֵׁר

לָצֵאת מֵהַגְּבוּלוֹת הַצָּרִים,

לְהַתְחִיל לִחְיוֹת תַּ'חַיִּים.

וּמֵבִין – הַסְּעָרָה תֵּרָגַע אִם תִּתְבּוֹנֵן בְּעַצְמְךָ,
תַּעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם וּתְגַלֶּה מִי אַתָּה.

השיר "סערה" נכתב מתוך התבוננות אל נפשי הסוערת, זו שאינה יודעת מנוח, זו שאף פעם אינה מסופקת מהמקום שאליו היא הגיעה. חוסר הסיפוק המתואר כאן אינו, חלילה, קרוב משפחתו של "חוסר הכרת הטוב". זהו חוסר סיפוק שמגיע מתוך תחושה עמוקה שהאופק טומן בחובו דברים גדולים, ואני רוצה להגיע אליהם ולחשוף אותם. האם אני עושה מספיק? האם אני מתאמץ מספיק? האם אני מנצל את היכולות ואת הכישרונות שלי? שאלות אלו אינן מרפות ממני. באחת הפסקאות של הרב קוק נוכחתי לדעת שהדבר תלוי בסוג הנשמות; יש נשמות רגועות ושלוות, שהמקום שבו הן נמצאות טוב להן, אולם יש נשמות שכל הזמן מרגישות חוסר ורק רוצות להתקדם ולנוע, מתוך רצון למצוא שלווה. אולם פעמים ונדמה שהשלווה תגיע רק אם אותן נשמות יתכחשו למאפיין הפנימי שלהן ופשוט יסתפקו במה שיש. כמובן, פתרון זה אינו קביל, הנשמה לא תאפשר זאת כי היא זועקת את עצמיותה החוצה. נכון, נשמות אלו כן חוות רגעים של נחת כשהן מגלות עולמות חדשים ומרתקים, אך שוב מתחיל מסע החיפוש והרצון להתקדם שמטלטל אותן, אז מה עושים? התשובה שנתתי בשיר היא שפשוט צריך להשלים עם העובדה שזו הנשמה שאלוקים נתן לאותם אנשים, ושמסע החיפוש מוכרח להימשך, אך לא מתוך טלטלה שמוציאה מאיזון אלא מתוך נחת ושלווה; מתוך הבנה שאין לאן למהר כי חיים שלמים לפנינו, חיים שלמים של חיפוש וגילויים של עולמות חדשים. ברגע שהאדם יתבונן בעצמו ויבין שזו מהותו, מהות של חיפוש וגילוי תמידי, הרי שהאור יוכל לבקוע ממנו החוצה בצורה שלמה.

רובד נוסף של השיר נתגלה לי בעקבות מקרה מצער. יום אחד קיבלתי בשורה מצערת, שמעתי שתלמיד שחינכתי בעבר נהרג. הכרתי אותו היטב בתקופת היותי מחנך שלו, והבנתי שהוא לא סתם נהרג אלא "איבד עצמו לדעת". כבר אז, שנים אחורה, עוד בהיותו בכיתה ח׳, ידעתי שהייתה לו התמודדות נפשית לא פשוטה. על אף היותו בחור חכם, מבריק ומוצלח, נפשו הייתה סוערת. הדבר הציף בי תהיות רבות על מהותן של נשמות "סוערות" כאלו; האם יש להן בחירה חופשית? האם זה היה יכול להסתיים בצורה אחרת? ופתאום אני מבין שהשיר שלי קיבל תפנית, זהו שיר ש"תפור" על מתמודדי נפש, אלה שנפשם זכה ועליונה כל כך, עד שקשה להם מאוד לעכל את העולם הנמוך שלנו ולהתמודד עימו. נשמות אלו הן נשמות טובות ומוסריות, שרואות בעולם מקום קר ואכזרי, ובעקבות זאת הן חוות סערה יום־יומית והתמודדות שאינה פשוטה כלל. פתאום הפזמון שעוסק ברצון לשכוח מעצמך ולזרוק את עצמך אל הים התפרש כפשוטו, וזה שבר אותי. אבל השיר מסתיים בנחמה, והנחמה היא שנשמות אלו צריכות לגלות את עצמן ולהבין את הייחודיות שלהן – בכך הן יוכלו להגיע לשלוותן, ויזכו הן והעולם כולו ליהנות מאורן המתוק ומהמבט הייחודי שלהן על העולם. הלוואי ונזכה כולנו לזהות את אותן נשמות, לאפשר להן להיות מי שהן, להכיל אותן ולחבקן חיבוק גדול.

גוף ונשמה, הילכו שניהם יחדיו?

האם הסערה יכולה אי פעם להירגע? לכאורה, נראה כי נגזר על האדם לחיות חיים של חוסר שלווה, שכן האדם מורכב מגוף ומנשמה, שני הפכים שמהותם מנוגדת לחלוטין. חז"ל² היטיבו לבטא קונפליקט זה במשל לעירוני שנשא בת מלך; מה יקרה אם אדם "רגיל", אפילו עשיר מאוד, יתחתן עם בת של מלך? האם הוא יוכל לספק לה את רמת החיים שלה הורגלה בארמון? ודאי שלא. ייתכן שבת המלך תבחר באהבה על פני חיי נוחות, ובכל זאת לכל אורך חייה היא תרגיש חוסר סיפוק, בעקבות חוסר הצלחתה להגיע לרמת החיים שלה הורגלה במשך שנים בארמון. כך גם נפשו של האדם היא חלק אלוק ממעל, רוחנית היא ועליונה, וכל מה שהגוף יעשה בעולם הזה לא יוכל לספק אותה, היא תמיד תערוג לצור מחצבתה, למקורה הרוחני והעליון. אז מה עושים? כיצד מתמודדים עם הקונפליקט הלא פתור הזה?