אגדות דשא 2.0

מבוא

"יש ערמה של חבר'ה על הדשא
אני דברים כאלה מחבב" 

מילות הפתיחה של מאיר אריאל לשיר האלמותי "אגדת דשא" שהלחין שלום חנוך היו גם מילות הפתיחה למהדורה הראשונה של הספר "אגדות דשא". אלה גם מילות הפתיחה של ספר זה — "אגדות דשא 2.0, דור המילניום".

כי אחרי הכל ולפני כל המילים הגבוהות שיבואו, מאחורי כל המספרים המפוצצים והסיפורים עוצרי הנשימה שיופיעו, אנחנו בסך הכל מחבבים כמה חבר'ה על דשא. 22 שחקנים על מגרש ענק או 14 ילדים במגרש מקומי. בסוף, זו תמצית הסיפור וזו מהותו, זיקוק מדויק של כל מה שרצינו להעביר. רק שאנחנו לא "מחבבים" כפי שכתב אריאל — אנחנו מתים על כדורגל. מטורפים, חולים, משוגעים. קשורים אליו בראשנו ובנפשנו.

המהדורה החדשה לוקחת אותנו קדימה אל עומק המאה ה-21. לקראת שנת 2000 לא ידענו כיצד העולם ימשיך להסתובב, איך יצעד קדימה או כיצד נצלח את "באג אלפיים". אז אמנם אנחנו פה, אבל ככל שעברו השנים כך התרבו השאלות והתהיות, כך נהיינו מבולבלים ומודאגים יותר. ובין כל הסערות והמערבולות, דבר אחד נותר כסלע יציב ואי בודד עבורנו — הכדורגל. כי למרות אוצר המילים שהתרחב לים ענק של ביטויים, בו לעיתים אנחנו טובעים מסטטיסטיקות מתקדמות או ממפות חום, ממערכות VAR משוכללות וטכנולוגיות מתקדמות או ממסירות מפתח מדויקות — סוד קסמו של הכדורגל נותר בפשטות. זה בדיוק מה שהספר לפניכם מנסה להשיב על כנו.

"דור המילניום" החל בעונת 1999/2000, למעשה מיד לאחר שער הניצחון הדרמטי של מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות האחרון של המילניום הקודם, וחיבר בין העולם המודרני שמחוץ לאצטדיון ובין העולם שבתוכו. עידן של גלובליזציה, של התפתחות מטאורית בליגות ברחבי העולם או במפעלים יבשתיים כמו ליגת האלופות, עם חוקים חדשים, טכנולוגיות שנועדו להעמיק את הקשר בין המשחק לקהל. גופי שידור, חבילות ספורט, צפייה ישירה, רשתות חברתיות. הכדורגל נמצא כיום בכל מקום, כל היום. הוא הפך לבמה — והבמה כולה מכוסה בדשא.

הקונספט נשמר מהמהדורה הראשונה — ספר דירוגים, לכאורה. הרי כל אחד מאיתנו יכול להתחבר לז'אנר בצורה כזו או אחרת. להתווכח מי ראשון, מי שני או מי סוגר את הרשימה. אבל גם כאן, בדור שנות האלפיים ששוחה במספרים, היה לנו חשוב לזכור ולהזכיר שמספר הוא מספר, גבוה או נמוך, אך רק משני לסיפור.

גם הפעם, זהו ספר של סיפורים.

סיפורים על משחקים, מאמנים ושחקנים, שמרכיבים את הסיפור השלם שהוא הכדורגל בשנים המוצלחות ביותר שלו. סיפורים חדשים, מחודשים ומעודכנים, קצרים או ארוכים, מצחיקים או מעצבנים, מעוררי השראה או השתאות, אשר מתמצתים את הרגעים והשחקנים שגרמו לנו להתאהב במשחק הזה. אם היה סיפור טוב בדור האחרון, סביר להניח שהוא מצא את דרכו לדפים הבאים. סיפורים על מפגשים עוצרי נשמה, על אגדות שהיו באמת ועל אמת שהפכה לאגדה. סיפורים שגרמו לנו להתרגש, לשמוח או לבכות. סיפורים שגרמו לנו לחבב כדורגל.

ערימה של סיפורים על דשא.

מקאמפ נואו ועד לסטר

הדרך לדור המילניום

כשהשופט הרביעי בקאמפ נואו הניף את השלט האלקטרוני ועליו סימון לשלוש דקות תוספת זמן, נראה היה שמדובר בעניין פורמלי בלבד. 180 שניות לפני שגמר ליגת האלופות 1999 הופך לעוד אנקדוטה בספרי ההיסטוריה, 180 שניות לפני שאפשר לסמן וי על משחק דלוח למדי ולהמשיך הלאה. 180 שניות לפני שבאיירן מינכן מנצחת את מנצ'סטר יונייטד 0:1 ומוכתרת לאלופת אירופה. או כמו שראמזי עבד ראמזי מ"קופה ראשית" היה אומר: "יאללה, בסדר".

אבל אתם יודעים היטב מה קרה לאחר שהשלט הונף. דייויד בקהאם הגביה קרן, פיטר שמייכל נגח, באיירן הרחיקה רע, ראיין גיגס בעט, טדי שרינגהאם המשיך לרשת. ואתם גם יודעים שזה לא נגמר שם. שוב קרן, שוב משמאל, שוב בקהאם, שוב שרינגהאם והפעם ואולה גונאר סולשיאר המשיך לרשת. 1:2, מהפך.

מה שנחשב בעיני רבים ל-180 השניות הגדולות בתולדות הכדורגל הפך באופן רשמי ל-180 השניות הגדולות האחרונות של הכדורגל במאה ה-20.

בין 1900 ל-1999 הפך הכדורגל מעסק פרטי של אליטות ואוניברסיטאות למשחק של העם — כל עם, בכל העולם. המשחק הפך לגדול הרבה יותר מסך דקותיו, והיה חלק מהותי בתרבות ובפולקלור של מדינות רבות. אם היו מבשרים לנו כי 180 השניות הללו היו האחרונות במעמד גדול לפני ש"באג 2000" מחריב פה הכל, אפשר היה להיפרד מהמשחק הזה בחיוך. כי מכאן, לאן אפשר עוד לעלות?

למעלה, למאה ה-21. לדור המילניום. כי השער ההוא של סולשיאר לא היה הסוף, אלא רק ההתחלה.

עם תחילת האלף החדש הכדורגל רק צמח ותפח להיקפים שלא הכרנו, לעיתים לממדים מפלצתיים. הכדורגל, שהיווה בריחה מהעולם האמיתי, החל להתערבב עם העולם הזה והתפתח יחד עמו. המשחק הפך למגוון, שונה, מרתק ומצליח מאי פעם. כדורגל שיש בו מדע, רפואה, טכנולוגיה ואפילו פילוסופיה. לראשונה, במקום לשקף את המציאות שבחוץ, הכדורגל הפך להיות חלק מהמציאות.

בדור המילניום המשחק הוא ביזנס — אחד הגדולים בעולם — עם הסכמי שידור על סך מיליארדים. שוויו של משחק בודד בערב שני בין ברנלי ללוטון מתחתית הפרמיירליג מתקרב ל-10 מיליון פאונד, והוא מועבר בשידור ישיר למיליונים ברחבי העולם; בדור המילניום הצריכה, העניין והסיקור אינסופיים. משחקי מחשב לקחו את המציאות המדומה והפכו אותה למציאות לכל דבר, גופי תקשורת יוצרים סרטי תעודה, בין אם זה על ארגנטינה במונדיאל 2022 או על סנדרלנד ורקסהאם הקטנות; בדור המילניום הכדורגל הוא מצרך הבידור המרכזי בצפיות משותפות בפאבים, בערבים רומנטיים עם בן/בת זוג, בטיולי בר מצווה משפחתיים. אפשר לצפות בו מהמגרש או בטלוויזיה, בשידור ישיר או בתקצירים לנייד, בסרטונים בטיקטוק או באינסטגרם, לנתח בפודקאסטים, לצייץ בטוויטר, לכתוב בספרים.

דור המילניום מכיר ויודע טוב יותר את המשחק. בין אם מדובר בהרכב הפותח של אוססונה דרך "המנג'ר" או בטקטיקות והגישות של יורגן קלופ ופפ גווארדיולה בזכות יוטיוב. דור בו אפשר גם להתמוגג מ-0:0 בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, כי וירג'יל ואן דייק ולוק שואו יביאו לנו 12 נקודות בפנטזי, לא כולל בונוסים. דור שיצר את הבילוי המושלם — "מנג'ר" בצהריים, שידור כדורגל בערב, "פיפ"א" עם חברים אל תוך הלילה.

במאה ה-21 הכדורגל הסכים סוף סוף להכיל בתוכו את העולם החדש. בין אם זה על הדשא עם המצאות שמאפשרות לדעת במדויק אם הכדור עבר את הקו או לא, ובין אם בתפיסות היסטוריות שנרמסות, מתוך הבנה כי כמו בענפים אחרים הטכנולוגיה יכולה רק לעזור. גם אם ה-VAR עדיין מעצבן אתכם.

אבל השינוי הגדול ביותר התחולל על הדשא. כי מי שראה כדורגל לפני 1999, רואה משחק שונה לגמרי אחרי 1999. האיתות הראשון לכך הגיע בגמר ההוא בקאמפ נואו, מהרכב של 11 שחקנים משמונה לאומים שונים. רגע היסטורי שקרה הודות לאיש אחד. ולא, זה לא אלכס פרגוסון.

"דור המילניום" אמנם נפתח מיד לאחר כיבוש השער של סולשיאר, אבל הדרך לשם מתחילה ארבע שנים לפני כן, ב-15 בדצמבר 1995. זה לא קרה על הדשא, אם כי בבית הדין האירופי הגבוה לצדק, כאשר שחקן בלגי אפרורי למדי בשם ז'אן־מארק בוסמן נלחם על זכויות הפרט שלו ושל מיליוני כדורגלנים — ועל הדרך שינה את המשחק מן הקצה אל הקצה. באותו יום הוסרה מגבלת הזרים בכדורגל האירופי ושחקנים היו רשאים לעבור ללא הגבלה וללא צורך בפיצוי בין קבוצות, מיד בתום חוזיהם.

המהלך ההיסטורי התיר כדורגלנים מכבלי "העבדות" שהשאירו את הכדורגל עמוק במאה ה-19, והפך לשגרה בשנות ה-2000. כבר אין יותר "הקבוצה האנגלית" או "הספרדים". זה יישמע מגוחך. הכדורגל הפך לכפר גלובלי אחד ענק, אשר תחום בין ארבעה קווים לבנים. שחקן מליגת המשנה בבוליביה יכול לחלום על הליגות הבכירות באירופה, אקדמיות קוטפות כישרונות בגיל 12 וקבוצות פאר מלאות בלאומים משתלטות על העולם. בלי בוסמן אין את ברצלונה של פפ גווארדיולה, אין את ריאל מדריד הווינרית עם כריסטיאנו רונאלדו, אין את מנצ'סטר סיטי של פפ.

מרומן אברמוביץ' בצ'לסי, שהיה הראשון שהשתמש באופן בוטה ו"קטלני" בחוקי בוסמן, דרך האחים גלייזר ביונייטד או ארקדי גאידמק בישראל, ועד למדינות שלמות שנכנסו למשחק והפכו אותו למגרש הפרטי שלהן. אוליגרכים מרוסיה או קרנות הון מקטאר וסעודיה — כולם הבינו שכדורגל מספק כוח, הכרה ולגיטימציה שמאפשרים לטשטש את המציאות.

בדור הזה הפערים בין הקבוצות הלכו וגדלו, ליגות נותרו יבשות מכישרונות, סכומים יצאו מפרופורציה. זהו דור שחקנים שונה מקודמיו. חזק יותר, מאומן יותר, עצמאי יותר, עמוס בביטחון עצמי, לעיתים עמוס מדי. דור שקיבל את המנדט ליצור לעצמו דרך משלו, דור שלקח שליטה על המשחק וחושב באופן עצמאי.

אבל גם דור שלקח אותנו לשיאים חדשים.

כי בסוף היום, הרגש עדיין מנהל כאן הכל. רגש של גול בדקה ה-90, רגש של מפגשים גדולים או שחזורים היסטוריים. זה יכול להיות משחק צמרת באנגליה, יריבות נוסטלגית באיטליה, קלאסיקו בספרד או סיבוב ח' בגביע המדינה בישראל. זה העידן שבו באיירן מינכן זוכה ב-11 אליפויות רצופות, אבל גם התקופה שבה לסטר זוכה באליפות או איאקס של 18/19' מציתה את הדמיון. תקופה שבה גמר המונדיאל הוא עדיין משדר הטלוויזיה הנצפה בעולם.

דור מורכב, משוגע וכאוטי, שהתחיל אי שם בקאמפ נואו, ב-180 שניות קסומות של כדורגל.

(דוידוביץ')

הניצחון של יונייטד על באיירן

המשחקים הגדולים של המילניום

מאת שרון דוידוביץ'

10

זיכרון גורלי

כשטרוי דיני הרעיד את העולם

הזמן והמקום: 12 במאי 2013, אצטדיון ויקרג' רואד, לונדון

האירוע: ווטפורד ולסטר נפגשות לגומלין חצי גמר פלייאוף ההעפלה לפרמיירליג, ברצף אירועים שטומן בחובו את כל מה שיפה בכדורגל

לעיתים אנחנו זוכרים דברים שכלל לא חווינו. אם אתם לא עכברי כדורגל אנגלי שמתמצאים בכל המחילות שלו; אם אתם לא אוהדי ווטפורד וגדלתם על השערים של רוני רוזנטל; אם לא הייתה לכם חיבה מיוחדת ללסטר לפני 2016 — לא הייתה לכם שום סיבה לצפות בגומלין חצי גמר פלייאוף ההעפלה לפרמיירליג ב-2013. "כולה" ליגה שנייה באנגליה, ב-14:30 ביום ראשון בישראל, בשעות העבודה ואפילו לא בזמן הפסקת הצהריים.

אז איך אפשר להסביר שלמעלה מעשור חלף, וכל אוהד כדורגל יגיד בגאווה "וואו, איזה רגע זה היה!". איך יכול להיות שבעולם שלם של שיאים וריגושים, קטע שראו מעטים הפך לנחלת הכלל. איך יכול להיות שילדים שבקושי נולדו אז, משחזרים את הרגע בסרטונים שחורכים את הרשת. כי זה חלק מהזיכרון של כל אוהד כדורגל, אפילו אם לא חווה אותו.

ספק למשל אם אנחנו זוכרים את לסטר של 2013. מועדון שהתאושש באותם ימים מקריסה עד לליגה שלישית ונעדר במשך תשע שנים מהפרמיירליג. מצד שני אלה היו גם ימים של התחדשות בבעלים מתאילנד ובשלד שעליו תתבסס הסינדרלה הגדולה בכל הזמנים.

כמו חלקים רבים בסיפור, גם לסטר כלל לא הייתה אמורה להיות כאן. אחרי פתיחת עונה מדהימה היא נקלעה לרצף מתסכל של שני ניצחונות בלבד ב-16 משחקים ונפלה מפסגת הטבלה עד למקום השביעי, מתחת לרף הכניסה לפלייאוף. רק בזכות שער של אנתוני קנוקארט בדקה ה-92 של מחזור הסיום של העונה, במקביל לאובדן נקודות מפתיע של בולטון, עלתה לסטר לחצי גמר הפלייאוף.

ספק גם אם אנחנו זוכרים את ווטפורד של אותה עונה. מועדון לונדוני שהיה רחוק מימי הזוהר שלו בשנות ה-80 ובילה את מרבית המילניום בליגת המשנה. אל הקווים נקרא הקוסם האיטלקי ג'אנפרנקו זולה. וכן, גם היא בכלל לא אמורה הייתה להיות כאן — ווטפורד פספסה עלייה אוטומטית לפרמיירליג במחזור הסיום של העונה, משום שהפסידה בדקה ה-90 ללידס ואיבדה את המקום השני להאל סיטי.

וספק אם אנחנו בכלל זוכרים את מהלך המשחק. ווטפורד אירחה את הגומלין אחרי שנכנעה 1:0 לנגיחה של דייויד נוג'נט, מלך השערים של לסטר, שלושה ימים קודם לכן. בדקה ה-15 מרקו קאסטי האיטלקי הקפיץ מעל הגנת לסטר ומצא את מאטיי וידרה, ה־כוכב של ווטפורד שכבש בעונה הסדירה 20 שערים אבל הגיע למפגש לאחר בצורת של 13 משחקים. זה לא הפריע לצ'כי לשלוח וולה אדיר ולתקוע את הכדור בחלק העליון של הרשת. 0:1 לווטפורד, 1:1 בסיכום שני המשחקים. בקושי ארבע דקות עברו וקרן מצד שמאל נחתה על הראש של נוג'נט, ששוב כבש וקבע 1:1 ו-1:2 ללסטר בסיכום הכללי.

היה זה משחק צ'מפיונשיפ קלאסי, עם התקפות בלתי פוסקות ודחיפה קדימה של הכדור בכל שלב. בדקה ה-65 קיבל וידרה דאבל־פס ברחבה כדי להשלים צמד, שגם העניק לו בהמשך את תואר שחקן העונה בצ'מפיונשיפ. 1:2 לווטפורד, 2:2 בסיכום שני המשחקים. לשערי חוץ אין שום חשיבות. בתוצאה כזו, עוברים להארכה.

את כל מה שסיפרנו עד עתה, ספק אם אנחנו זוכרים. אבל את מה שהתרחש ברגע הבא, לעולם לא נשכח.

עמוק בתוספת הזמן התחפש קנוקארט לצוללן באוקיינוס האטלנטי וסחט את אם־כל־הפנדלים הרכים. נגיעה קלה ברחבה, נפילה גדולה, שריקה חזקה. אין VAR, יש פנדל. הצרפתי, אשר לא לקח בעיטת עונשין בכל הקריירה שלו באנגליה, התעקש לבעוט, בזמן שהארי קיין הצעיר והמושאל צפה מהצד וג'יימי וארדי הפחות צעיר והבכלל לא מוכר התבונן מהספסל.

גמר הפלייאוף קיבל את הכינוי "המשחק היקר בעולם" עם רווח אפשרי של כ-100 מיליון פאונד למנצחת, וקנוקארט כל כך רצה להיות הגיבור שלוקח לשם את קבוצתו; הוא רצה לכבוש את השער שישלח את לסטר לוומבלי למשחק ישיר על העלייה לפרמיירליג. אבל כמו שאומר המשפט: "תוותר על בעיטת הפנדל כגיבור או שתתעקש עליה מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל".

בעיטה חלשה למרכז השער נעצרה על ידי שוער ווטפורד מנואל אלמוניה, שאמנם זינק שמאלה אבל השאיר רגל ארוכה באמצע. קנוקארט הגיע לריבאונד שלו עצמו, שוב בעט — ושוב נעצר!

אחרי דרמה שכזו אמור לבוא החלק ההגיוני. הרי הדקה היא הדקה ה-97. ממש ברגע זה חיי הקבוצה שלך ניצלו. זכית להזדמנות מחודשת, אחרי עונה מתישה של 48 משחקים. זה הזמן להתארגן, להסתדר. ההיגיון היה אומר פשוט להחזיק את הכדור, לבזבז את הזמן ולהמתין להארכה.

אבל היגיון חפשו במקום אחר.

ווטפורד חיפשה להעניש והעיפה את הכדור קדימה. היא פרצה דרך האגף הימני מול הגנה לא מאורגנת של לסטר, ופרננדו פורסטיירי המחליף הגביה לרחבה. ג'ונתן הוג, עוד מחליף, ראה בזווית העין את שוער לסטר קספר שמייכל בהומאז' לאביו האגדי יוצא בסערה משערו, מנופף בידיו וברגליו — והחליט לא לנסות להכניע אותו, אלא להוריד את הכדור עם הראש לדמות הקרובה אליו ביותר בחולצה צהובה.

לדמות הזו קראו — טרוי דיני.

כמעט שנה לפני אותו רגע, דיני היה בתחתית. עולמו כמעט חרב עליו. אביו מת ממחלה קשה ומספר שבועות לאחר מכן, מתוך צער, ייאוש וכמויות גבוהות מדי של אלכוהול, הוא פרק את התסכול שלו בקטטה בפאב מקומי, במהלכה תקף קשות סטודנט, בעט בפניו וגרם לו לאשפוז ולעשרות תפרים. דיני נעצר, הורשע ונכלא ל-10 חודשים מתוכם ריצה שלושה מאחורי סורג ובריח.

ווטפורד הסכימה לקבל אותו בחזרה, אבל הבחור הצעיר שגדל מתוך מצוקה, שכבר מעד בעבר, שהרבה לשתות לפני משחקים ונלחם בשדים של עצמו, הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו.

הוא תפס את עצמו, כבש באותה עונה 19 שערים והגיע ברגע הנכון למקום הנכון. החלוץ האנגלי הגיח מאחור לנגיחה של הוג ובבעיטה אדירה שלח את הכדור לרשת. 1:3 לווטפורד, 2:3 בסיכום שני המשחקים. דיני השתולל, הוריד את החולצה והשיל מעליו את כל העבר הרע, ובדרך הכי טבעית ואותנטית פשוט זינק אל האוהדים ביציע.

"אל תשפשפו את עיניכם!", הפציר בנו שדר המשחק האנגלי בקטע שהפך למונומנטלי, "אתם באמת רואים את הסיום הכי יוצא דופן שיכול להיות". 20 שניות עברו מעצירת הפנדל עד לגול של דיני, 20 שניות שבהן עולם שלם התהפך לכל כך הרבה אנשים.

את דיני צריך היה לחלץ מהיציע, אוהדים פרצו לדשא, אבוקות הודלקו, המאמן זולה נחנק מאהבת ההמון ואצטדיון שלם הפך ל"ספגטי" אחד גדול. "עם הבעיטה האחרונה של חצי הגמר הזה, דיני מנצח את המשחק ושולח את ווטפורד לוומבלי".

וזהו, פה הסתיים הרגע. ספק אם מי מאיתנו זוכר שווטפורד בכלל הפסידה בגמר הפלייאוף לקריסטל פאלאס, שלסטר הצליחה להתאושש בעונה הבאה, שדיני המשיך להיות "מר ווטפורד" ושקריירת האימון של זולה לא ממש התרוממה.

יש רגע אחד שאנחנו זוכרים, אף שבכלל לא היינו חלק ממנו. כי הוא תמיד חלק מאיתנו.

המשך הפרק בספר המלא