דיבס: הילד המחפש את זהותו

הקדמה

זהו סיפור צמיחתה של אישיות בריאה וחזקה בילד מופרע ביותר. בראשית הסיפור כבר ביקר דיבּס כשנתיים בבית־הספר. בתחילה לא דיבר כלל. פעמים ישב כל שעות הבוקר אילם וללא תנועה, או שהיה זוחל על רצפת הכיתה, מתעלם מן הילדים והמורה. פעמים היה נתקף התפרצויות זעם קשות. המורים, הפסיכולוג ורופא־הילדים של בית־הספר היו תוהים: האם היה מפגר בשכלו? האם סבל ממחלת־נפש קשה? האם מוחו נפגע בלידה? על־כך לא היתה תשובה.

ספר זה הוא דו"ח על דבר, שהמחברת מכנה אותו "החיפוש אחר האני" אצל יצור אנושי קטן, חולה עד לעורר רחמים. ובסופו - כתוצאה מן העזרה הקלינית הנבונה והמקצועית לעילא של ד"ר אקסליין הוא מתגלה כאישיות מבריקה ומוכשרת - מנהיג אמיתי.

המחברת ידועה בעולם הפסיכולוגיה בשל תרומותיה לתיאוריה ולמעשה של ריפוי־ילדים במשחק. ספרה "ריפוי־במשחק: כוחות־מניע פנימיים של הילדות", זכה לשבחים רבים ולתפוצה גדולה.

"דיבּס" הוא ספר מרתק ומעניין עבור כל קורא. ההורים, המתעניינים בהתפתחות הנפשית של ילדיהם, יקראו בו בהנאה ויפיקו ממנו תועלת רבה. גם לאנשי־המקצוע, החוקרים את גיל־הילדות ואת חיי־הנפש הנורמליים והבלתי־נורמליים של הילד, יהיה הספר לעֵזר רב.

הילד המתואר בספר זה הוא בלתי־רגיל בהחלט, אך לעוסקים בפסיכולוגיה ופסיכותרפיה ידועה מזמן העובדה שגילויים רבים של תהליכי הנפש הבריאה והתפתחותה הושגו על־ידי חקר צורות ההתנהגות היוצאות־דופן דווקא. כמו־כן יש לציין שמן הבחינה ההיסטורית חייבת הפסיכולוגיה המודרנית הרבה לאנליזה מדוקדקת של מקרים בודדים. בהקשר זה נזכיר את העבודות הראשונות של פרויד ושל מורטון פרינס.

אין ספק כי אחת הבעיות הראשיות של דורנו, דור הטכנולוגיה וההמוניות, היא בעיית ההבנה הנאותה של האמצעים שיבטיחו שינויים לאורך־ימים באישיות ובהתנהגות שלה. מבחינה זו נודעת ל"דיבּס" חשיבות מרובה, בתור מחקר במבנה־הנפש והתנהגות האדם. כל מי שיקרא ספר זה בעיון, שוב לא יהיה סבור שצמיחה פסיכולוגית־אנושית, הצלחה על ספסל־הלימודים, או רכישת מיומנות ניתן להשיג על־ידי שינון או על־ידי טיפוח צורות תגובה רגילות בלבד.

הספר בא להדגיש רעיון חדש, והוא - שטיפול יעיל ועמוק בילד המופרע עשוי לסייע הרבה להגברת ההיגיינה הנפשית של הוריו. רעיון זה הוא היפוכה של הדֵעה המקובלת, האומרת כי טיפול קליני מוצלח בהורי הילד היא, לעתים, הדרך הטובה ביותר של הטיפול בילד המופרע עצמו.

אך בראש־לכול "דיבּס" הוא ספר־קריאה מצוין! לדידי, הוא מרתק כסיפור בלשי ממדרגה ראשונה.

ליאונארד קארמיצ'ל

פרולוג

ספר זה הוא סיפורו של ילד בחיפוש אחר זהותו תוך כדי תהליך של פסיכותרפיה. הספר הוא תוצאת ניסיון־חייו של ילד קטן בשם דיבּס. כאשר יצא ילד זה ונתקל במפתיע בכוחות החיים, צמחה בתוכו הכרה חדשה של ערך עצמו, ועמה תגלית עוצרת־נשימה שגילה - כי יש בו עמידה, וחוכמה וכי אלה מתפשטים ומצטמצמים, ממש כדרך הצללים, המושפעים על־ידי השמש והעננים.

דיבּס חש עמוקות את התהליך המורכב של הגידול, את החתירה למַתּוֹת־חיים היקרות־מפז, את הטבילה באור־החמה של תקוותיו ובגשם יגוניו. אט־אט, מנסה תמיד, גילה דיבס כי ביטחון עולמו אינו נמצא כולו מחוצה לו, וכי המרכז המייצב, אחריו חיפש בעוצמה כה רבה, נמצא עמוק בתוך עצמו.

סיפורו נהיה לסיפורנו אנו, כיוון שהוא מדבר בלשון המציגה אתגר בפני שלוותם של כה רבים מאתנו וכיוון שהוא נכסף להשיג עצמיות שתוכל לבסס בגאווה את שמו ומקומו בעולם. דרך חוויותיו והתנסויותיו בחדר־המשחקים, בבית ובבית־הספר נפתחת לאִטה אישיותו ומעשירה את חיי האנשים שזכו להכירו.

פרק ראשון

השעה היתה שעת ארוחת־הצהריים, שעת השיבה־הביתה, והילדים היו מתרוצצים סביב ברעש, כשהם לובשים את מעיליהם וחובשים את כובעיהם, אך לא כן דיבס. הוא נסוג לפינת־החדר והשתופף שם. ראשו מושפל, ידיו שלובות בחוזקה על חזהו, כשהוא מתעלם מהעובדה שהגיע הזמן ללכת הביתה. המורות חיכו. תמיד הוא נוהג כך בבוא השעה ללכת הביתה. העלמה ג'יין והֶדָה עזרו לילדים שהזדקקו לעזרתן ובחנו את דיבס בחשאי.

הילדים האחרים עזבו את בית־הספר משבאו אמהותיהם לקחתם. כאשר נשארו המורות לבדן עם דיבס החליפו השתיים מבטים והסתכלו בילד שהתכווץ אצל הקיר. "תורך," אמרה העלמה ג'יין ויצאה בשקט את החדר.

"בוא, דיבס! הגיע הזמן לשוב הביתה, לאכול ארוחת־צהריים!" הדה דיברה בסבלנות. דיבס לא נע ולא זע. התנגדותו היתה עקשנית ותקיפה. "אעזור לך ללבוש את המעיל," אמרה הדה, מתקרבת אליו באִטיות ומביאה לו את מעילו. הוא לא הרים אליה את מבטו, רק נלחץ כנגד הקיר, ראשו טמון בזרועותיו. "אנא, דיבס, אמך תבוא עוד מעט." האם איחרה תמיד, אולי מתוך תקווה שבבואה יסתיים כבר קרב המעיל והכובע, ודיבס ילך אִתה בשקט.

הדה היתה עתה קרובה אל דיבס. היא הושיטה את ידה וליטפה את כתפו. "בוא, דיבס," אמרה רַכּוֹת, "אתה יודע שהגיע הזמן ללכת הביתה."

דיבס תקף אותה בפראות, כשהוא חובט באגרופיו הקטנים, שורט, מנסה לנשוך וצווח. "לא הולך הביתה! לא הולך הביתה! לא הולך הביתה!" צעקה זו השמיע מדי יום ביומו.

"אני יודעת," אמרה הדה, "אבל אתה צריך ללכת הביתה, לארוחת־הצהריים. הרי אתה רוצה להיות גדול וחזק, לא כן?"

לפתע רפה גופו של דיבס. הוא חדל להיאבק עם הדה והניח לה לתחוב את ידיו בשרוולי מעילו ולכפתר את הכפתורים.

"להתראות מחר!" אמרה הדה.

כשבאה אמו לקחת אותו, הלך דיבס אִתה, כשעל פניו סימני־דמעות והבעתם אטומה.

לעתים היה הקרב נמשך זמן רב יותר ובבוא האם עדיין לא נסתיים. במקרה כזה היתה האם שולחת את הנהג להביא את דיבס. האיש היה גבוה מאוד וחזק. הוא היה נכנס, אוסף את דיבס בזרועותיו ונושאו החוצה למכונית מבלי לומר דבר. לפעמים היה דיבס צווח לאורך כל הדרך עד למכונית וחובט בנהג באגרופיו. לפעמים היה משתתק לפתע - רפוי ומובס. האיש לא דיבר אל דיבס מעולם. נדמה, כי לא אִכפת לו אם הילד נלחם וצווח או נכנע ושָׁקַט.

זה קרוב לשנתיים שדיבס מבקר בבית־ספר פרטי זה. המורות ניסו כמיטב יכולתן לקשור עמו קשרים, לזכות להיענוּת מצדו, אולם לשווא. הכול היה ארעי וחולף. נראה היה, שדיבס החליט לדחות בני־אדם ולהרחיקם מעליו. כך, לפחות, סבורה היתה הדה. אמנם, חלה בו התקדמות מה, כשבא לבית־הספר לא דיבר הילד ומעולם לא העז לקום מהכיסא. הוא ישב אילם ללא־ניע במשך כל שעות־הבוקר. לאחר שבועות רבים החל יורד מהכיסא ומזדחל מסביב לחדר, ליד הקירות, ודומה, כמי שבוחן את העצמים סביבו. בהתקרב אליו מישהו היה מתקפל על הרצפה ככדור ולא זז. דיבס מעולם לא הישיר מבטו אל עיני האנשים ולא ענה כשדיברו אליו. כרטיס־החיסורים של דיבס היה ללא־דופי. יום־יום היתה אמו מביאה אותו לבית־הספר במכונית. היא היתה מכניסה אותו פנימה, כשהוא זועף ושקט, או שהנהג היה נושאו ומכניסו ומעמיד אותו על הרצפה, ממש ליד הדלת. דיבס מעולם לא צווח או בכה בדרכו אל בית־הספר. לאחר שהשאירו אותו בפנים ליד הדלת, היה עומד שם, מתייפח, ממתין עד שיבוא מישהו ויוביל אותו לכיתתו. כשהיה לבוש מעיל לא עשה כל ניסיון לפשוט אותו. אחת המורות בירכה אותו ופשטה מעילו מעליו והניחה אותו לנפשו. שאר הילדים היו עסוקים עד מהרה בפעילות קבוצתית או במשימה אישית. דיבס בילה זמנו בזחילה סביב־סביב החדר, מתחבא מתחת לשולחנות או מאחורי הפסנתר, או יושב ומתבונן בספרים במשך שעות.

היה בו בהתנהגותו של דיבס דבר־מה שלא הניח למורות לסווג אותו באורח שִׁגרתי ולשלחו לדרכו. התנהגותו היתה כל־כך לא־אחידה. עתים נדמה היה שהוא מפגר בשכלו בצורה חמורה, ועתים היה מבצע משהו בשקט ובמהירות שהיה בו כדי לרמז שניחן ברמת־אינטליגנציה גבוהה ביותר. אם חשב שמישהו מתבונן בו היה מתכנס בתוך עצמו. רוב הזמן היה זוחל מסביב לחדר ליד הקירות, מתחבא תחת שולחנות, משתופף על עקביו ומתנדנד קדימה ואחורה, לועס את כף־ידו, מוצץ את אגודלו. וכשהיה מי מן הילדים או המורות מנסה למשוך אותו אל פעילות כלשהי, היה מטיל עצמו אפיים ארצה ושוכב קשוח. הוא היה ילד גלמוד והעולם היה ודאי בעיניו עולם קר ועוין.

פעמים היה נתקף התפרצויות זעם בבוא השעה ללכת הביתה או כשניסה מישהו לאלצו לעשות דבר נגד רצונו. המורות החליטו מזמן שיהיו תמיד מזמינות אותו להצטרף לקבוצה, אך לא יאלצוהו לעשות מאומה, אלא אם כן יהיה הכרח בדבר. הן הציעו לו ספרים, צעצועים, הרְכּבות וכל מיני חומרים שעשויים היו לעורר את עניינו. מעולם לא לקח דבר ישר מידי האדם שנתנוֹ לו. אם היה החפץ מונח על השולחן או על הרצפה בסמוך לו היה לוקח אותו לאחר זמן־מה, ובוחנו בקפדנות. מעולם לא סירב לקבל ספר והיה מדפדף בו "כאילו ידע לקרוא", כפי שהיתה הדה חוזרת ואומרת.

פעמים היתה אחת המורות מתיישבת לידו, קוראת לפניו מתוך ספר או משוחחת עמו, בעוד דיבס שוכב על הרצפה, פניו כלפי מטה, אינו מסתלק - אך גם אינו מרים ראשו ואינו מגלה התעניינות כלשהי. העלמה ג'יין היתה מבלה כך עם דיבס לעתים תכופות. היא שוחחה על עניינים שונים, כשהיא מחזיקה את העצמים בידה ומדגימה את דבריה. פעם היה נושא שיחתה המגנט ועקרונות המשיכה המגנטית, פעם אחרת אבן־מחצב מעניינת שהחזיקה בידה. היא שוחחה על כל דבר שהיה עשוי, כך קיוותה, לעורר עניין בדיבס. היא אמרה שלעתים קרובות חשה את עצמה מגוחכת, כאילו היתה יושבת ומדברת אל עצמה, אך דבר־מה בתנוחתו אפיים ארצה עורר את הרושם כאילו היה מאזין. ומלבד זאת, שאלה שוב ושוב, מה יש להפסיד?

המורות היו נבוכות לגמרי בשל דיבס. הפסיכולוג של בית־הספר ערך בו תצפיות, וניסה כמה וכמה פעמים לבחון אותו, אך דיבס לא היה מוכן להיבחן. גם רופא־הילדים צפה בו מספר פעמים, ואחר הרים ידיו ביאוש. דיבס גילה רתיעה וחשדנות מפני האיש בחלוק הלבן ולא הניח לו להתקרב אליו. הוא היה נסוג, גבו אל הקיר, ומרים את ידיו "נכון לשרוט", נכון להילחם אם יתקרב מישהו יותר מדי.

"הוא טיפוס משונה," אמר הרופא. "מי יודע? מפגר בשכלו? חולה־רוח? פגום־מוח? מי יכול להתקרב אליו במידה מספקת כדי לגלות מהו הפגם?"

בית־הספר לא נועד לילדים מפגרים בשכלם או מופרעים מבחינה רגשית. היה זה בית־ספר פרטי, לילדים בני שלוש עד שבע, שמו הטוב הלך לפניו והוא משך אליו הוריהם של ילדים פיקחים וחברתיים מאוד.

אמו של דיבס שִׁכנעה את המנהלת לקבל אותו. ואף הפעילה את השפעת חבר־הנאמנים של המוסד בעניין זה. אחות־סבו של דיבס תרמה לבית־הספר ביד רחבה, והודות ללחצים אלה נתקבל הוא לכיתת־הגן.

המורות העלו מספר פעמים את הרעיון שדיבס זקוק לעזרת מומחה. תשובתה של האם היתה אחת: "תנו לו עוד זמן!"

חלפו כמעט שנתיים, ואף כי חלה התקדמות־מה, חשו המורות שאין זה מספיק. הן חשבו שאין זה הוגן כלפי דיבס להשאירו במצב זה. כל שיכלו לקוות היה, כי שוב לא יהיה מכונס בתוך עצמו. כשדיברו עליו - ולא עבר יום בלא שידברו עליו - היו מסיימות תמיד באותה תחושת־מבוכה כלפי הילד. אחר ככלות־הכול היה הוא בן חמש בלבד: האמנם יכול הוא באמת לחוש בכל אשר מסביבו ולשמור את הכול נעול וחתום בתוכו? דומה שקרא בספרים, שהיה מחזיק בידיו. אך זה, כך הסכימו כולן, היה מגוחך. כיצד יכול ילד לדעת לקרוא אם אין הוא מבטא עצמו בדיבור? היכול ילד כה מסובך, שהתנהגותו כל־כך לא־אחידה, להיות מפגר בשכלו? החי הוא בעולם פרי־דמיונו שלו? האם קשריו עם המציאות מנותקים? לעתים קרובות יותר נדמה כי הוא אומלל מאוד וחי במציאות רבת־פגעים וייסורים.

אביו של דיבס היה מדען נודע. מבריק, אמרו כולם, אך איש מעובדי בית־הספר לא ראהו מעולם. לדיבס היתה אחות צעירה ממנו. האם הכריזה שדורותי היא "פיקחית מאוד" ו"ילדה מצוינת". היא לא למדה באותו בית־ספר. הדה פגשה פעם את דורותי עם אמהּ בסנטראל־פארק. דיבס לא היה עמן. הדה סיפרה לשאר המורות שלדעתה "דורותי המצוינת" היא "ילדה מפונקת". אהדתה של הדה היתה נתונה לדיבס, והיא הסכימה שהערכתה את דורותי לוקה בדֵעה קדומה. היא בטוחה בדיבס והאמינה כי ביום מן הימים, בדרך מן הדרכים, ישתחרר מכלא־פחדיו והתקפי־זעמו.

לבסוף החליט סגל־העובדים שדבר־מה חייב להיעשות בקשר לדיבס. הורים אחרים התלוננו על נוכחותו בבית־הספר - בעיקר לאחר ששרט או נשך את אחד הילדים.

וכאן נכנסתי אני לתמונה. הוזמנתי לשיחת־הסגל שהוקדשה לדיון בבעיותיו של דיבס. אני פסיכולוגית קלינית לפי מקצועי, והתמחיתי בטיפול בילדים ובהורים. על דיבס שמעתי לראשונה באותה שיחה, וכל מה שכתבתי לעיל שמעתי מפי המורות, הפסיכולוג ורופא־הילדים. שאלוני אם ארצה לראות את דיבס ואת אמו, כדי שאחווה את דעתי, בטרם יחליטו להוציאו מבית־הספר.

השיחה נערכה בבית־הספר. הקשבתי בעניין לכל מה שנאמר והתרשמתי מההשפעה שנודעה לאישיותו של דיבס על אנשים אלה. הם חשו תִסכול ואתגר מתמיד גם יחד כתוצאה מהתנהגותו הבלתי־אחידה. הוא היה עקיב רק בדחייתו העוינת את כל מי שהתקרב אליו. אומללותו הבולטת־לעין, צינת־בדידותו הטרידה אנשים רגילים אלה עד מאוד.

"היתה לי שיחה עם אמו בשבוע שעבר," אמרה העלמה ג'יין. "אמרתי לה שקרוב לוודאי שניאלץ להוציאו מבית־הספר, כי אנו חשים שעשינו כל שהיה ביכולתנו לעשות למענו, אך אין זה די. היא היתה מודאגת מאוד, אולם היא אישה שקשה לעמוד על טיבה. היא הסכימה שנפנה למייעץ וננסה פעם נוספת להעריך את מצבו. סיפרתי לה עלייך. היא הסכימה לשוחח אתך על דיבס, וכן שתסתכלי בו כאן. אחר־כך אמרה, שאם איננו יכולים להחזיקו כאן, היא מבקשת שנמליץ לפניה על בית־ספר פרטי לילדים מפגרים־בשכלם. היא ובעלה, כך אמרה, השלימו עם העובדה שקרוב לוודאי שהוא מפגר בשכלו או פגום במוחו."

הערה זו גרמה להתפרצות מצִדה של הדה, שהכריזה: "היא מעדיפה להאמין שהוא לקוי בשכלו מאשר להודות כי ייתכן שהוא סובל מהפרעות רגשיות, ואולי היא אשמה בכך."

"נדמה שאיננו מסוגלות להיות אובייקטיביות כלפיו," אמרה העלמה ג'יין. "על־כן המשכנו להחזיקו כאן זמן כה רב והדגשנו כל־כך את ההתקדמות המעטה שאכן חלה. לִבּנו לא ייתננו לשלוח אותו מבלי לסייע בידו. לא הצלחנו לשוחח על דיבס מבלי שנגיב באורח רגשי כלפיו וכלפי עמדות הוריו, אם כי איננו בטוחים שיחסנו כלפי הוריו הוא מוצדק."

"אני משוכנעת שהוא עומד להתגבר על עצמו," אמרה הדה. "אינני חושבת שהוא יוכל להישאר במצב של התגוננות עוד זמן רב."

ברור כי היה משהו באותו ילד ששבה את התעניינותן ורגשותיהן. יכולתי לחוש בחמלתן עליו. ראיתי בעליל את השפעת אישיותו עליהן. יכולתי לחוש באורח ממשי מה רבות מגבלותינו־אנו בהבנת אישיות מורכבת ובהגדרה ברורה של מהותו. יכולתי להעריך את יחס הכבוד כלפי הילד ששרר באותה שיחה.

הוחלט שאפגש עם דיבס לסדרת פגישות של ריפוי־במשחק - אם יסכימו לכך הוריו. איש מאתנו לא יכול היה לשער מה ייתן ומה יוסיף צעד זה לסיפורו של דיבס.