העולם בצהוב

מבוא

מהפכת התורכים הצעירים הביאה לשינוי פניה של התקשורת בארץ ישראל. הודעה רשמית שפורסמה בקונסטנטינופול ב-24 ביולי 1908 החזירה לתוקפה את החוקה הליברלית מ-1876. היתה לכך משמעות דרמטית, שכן החוקה הדגישה את חשיבות חופש הייצור, ההפצה והקריאה של תקשורת כתובה ואפשרה להגביר את תדירות הופעתה של העיתונות הקיימת ולהגדיל את מספר המו"לים, המדפיסים, והעורכים של עיתונות חדשה.1

בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים פעלו בארץ ישראל שני עיתונים מרכזיים. "חבצלת", שייצג את החברה המסורתית של היישוב הישן, נוסד ב-1863, פסק מלהופיע עד שנת 1870, ומאותה שנה יצא לאור ברציפות עד שנת 1911; ו"הצבי", עיתונו של אליעזר בן־יהודה, שייצג את היישוב החדש, נוסד ב-1884 ושינה פעמים מספר את הלוגו שלו: "האור" בין השנים 1893-1890, "השקפה", שהופיע תחילה במקביל ל"הצבי" בשנים 1900-1896 והיה מיועד בעיקר לקורא בחו"ל, ואחר כך בא במקומו של "הצבי" בשנים 1908-1902. שני העיתונים, "חבצלת" ו"הצבי" היו שבועונים שסיפקו לקורא חדשות שוטפות ופרשנות. באוגוסט 1907 החל לצאת לאור גם ירחון בשם "הפועל הצעיר", ביטאונה של מפלגת הפועל הצעיר. בעקבות מהפכת התורכים הצעירים החליטו עורכי שלושת העיתונים לשנות את תדירות הופעתם. "הפועל הצעיר" יצא לאור פעמיים בחודש, "חבצלת" נדפס שלוש פעמים בשבוע, ואילו משפחת בן־יהודה החליטה, לראשונה בתולדות העיתונות בארץ, להפוך את "הצבי" ליומון בספטמבר 1908.

"הפועל הצעיר" ו"חבצלת" היו עיתוני דעה שכלתניים ודנו בשאלות פוליטיות, כלכליות ודתיות שהעסיקו את היישוב, ואילו עיתוני בן־יהודה ניסו להציג שילוב בין עיתוני הדעה לעיתוני סנסציה עממיים נוסח פריס וברלין. אולם בסוף אוקטובר 1908 החליטו עורכיו החדשים של "הצבי", בן־אב"י וחמדה בן־יהודה, לחזק את הממד הסנסציוני של העיתון ולהפכו לעיתון המון עם כותרות ענק ועיסוק נרחב בפלילים, באסונות, ברכילות ובתופעות על־טבעיות שהוצגו בדרך דרמטית וספקטקולרית. השינוי המהפכני הביא לגל של חיקויים. הבולט שבהם היה העיתון "החרות", שנוסד במאי 1909 והפך ליומון במאי 1912. כמה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבה משפחת בן־יהודה את הארץ ועיתונה נסגר בדצמבר 1914.

עיתון ההמון היומי של משפחת בן־יהודה שפעל בין השנים 1908 ל-1914 עומד במרכזו של הספר. מדוע החליטה המשפחה לאמץ את ז'אנר עיתונות ההמון? מהם מאפייניה של עיתונות זו? מה היו מגמות התפתחותה? כיצד היא הופקה? כיצד היא הופצה? מה היו האידאולוגיות שלה? איזה דיאלוג היא ניהלה עם קהל קוראיה? מה היו יחסיה עם מכלול העיתונות העברית הארץ־ישראלית? ומה היתה השפעתה על החברה, התרבות והפוליטיקה הארץ־ישראלית בתקופה העות'מאנית? אלה השאלות המרכזיות הנבחנות בספר.

עיתונות ההמון
ב-1955 פרסם חבר מערכת "הארץ", ד"ר משה קרן, מאמר ובו סרטט את דיוקנה של העיתונות הישראלית. קרן הבחין בין "עיתונות רצינית" ל"עיתונות סנסציה קלוקלת": המידע החדשותי והפרשנות בעיתונות הרצינית מקיפים, אמינים ומנומקים, מנוסחים בזהירות ונשענים על קו אידאולוגי־לאומי אחראי. עיתונות הסנסציה חסרת חוט שדרה אידאולוגי ומוסרי ומשקפת רצון לרווחים מהירים בכל דרך, גם במחיר ויתור על אמינותו של המידע החדשותי ודיוקו. כדי לממש מטרה זו מנסים עורכי עיתון הסנסציה, על פי קרן, לפנות ל"יצריו הקלוקלים" של הקורא וממלאים את דפיו הראשיים במידע חדשותי ו"אזוטרי" (אסונות, פלילים, רכילות, תופעות על־טבעיות וספורט), המוצג בכותרות ענק ובניסוח דרמטי, רגשני וווּלגרי. בניגוד לעיתון הסנסציה הקלוקל, ההופך את המידע החדשותי לסוג של בידור זול וירוד, מנסה העיתון הרציני לפנות לתבונתו של הקורא, לספק את סקרנותו האינטלקטואלית ולעסוק בנושאים פוליטיים, דיפלומטיים, כלכליים ותרבותיים הנבחנים לעומקם. בין הקוטב הרציני לקוטב הקלוקל הציב קרן את "העיתון הקל", זה המעביר לציבור הרחב מידע רציני ומעמיק בלבוש סגנוני קל ונגיש: שפה בהירה ופשוטה, טקסט קצר, שימוש נרחב באיורים ובתצלומים ושילוב של סיפורים, שירים וקריקטורות. על בסיס חלוקה זו קבע קרן בסיפוק שרוב העיתונות הישראלית בתקופתו היא "רצינית" ומיעוטה "קלה": "אולם אין בישראל, וזאת בניגוד לרוב העמים הדמוקרטיים, עיתונות קלוקלת, אין אצלנו אותו סוג של עיתונים בעלי התפוצה הגדולה ביותר שכל שורה שלהם פונה אל היצרים הקלוקלים של האדם".²

טענה זו של קרן אינה עומדת במבחן המציאות. שנים רבות נהגו חסידי העיתונות הרצינית בארץ להגדיר את העיתונות של בן־יהודה ובן־אב"י בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט "עיתונות קלוקלת". בעת שפורסם מאמרו של קרן זכו לתואר הזה גם היומון "ידיעות אחרונות" והשבועון "העולם הזה". שלא כקביעתו של קרן, קיימת לטענתי חלוקה בינארית בין "עיתונות עילית" לבין "עיתונות המון". עיתונות העילית נחשבת בעיני יוצריה כאיכותית, מוסרית והגונה ומיועדת לאליטות חברתיות־תרבותיות. עיתונות זו נאמנה למסורת הרואה בעיתונות את הרשות הרביעית במדינה דמוקרטית (לצד הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת) ואמורה לשרת את האינטרסים של הציבור הרחב. עיתונות ההמון פונה לכל מי שאינו שייך לאליטה החברתית־תרבותית ותכניה מעוצבים על בסיס מכנה משותף רחב. זו עיתונות שעם קוראיה נמנים השכבות הנמוכות הלא משכילות, והמעמד הבינוני המחפש מידע נגיש, מעניין ומבדר. כאמור, עיתונאים כד"ר משה קרן העניקו ציונים לעיתונות ההמון והבחינו בין עיתונות המון "טובה" לבין עיתונות המון "רעה" מתוך הנחה שהעיתונות הקלה היא גם עיתונות אחראית ומחנכת, בעוד העיתונות הקלוקלת פועלת מאינטרסים פרטיקולריים, אגואיסטיים ותמורת בצע כסף.³ האבחנה של קרן בין סוגים שונים של עיתוני המון מניחה גם שלכל קטגוריה יש קהל קוראים מועדף. בעוד העיתונות הקלה פונה ל"עם הטוב", היצרני, הרוחש כבוד לאליטה, העיתונות הקלוקלת פונה ל"אספסוף", לאוכלוסייה של מובטלים ויושבי קרנות משועממים, לעבריינים פליליים ו"אנרכיסטים" המבקשים להרוס את הסדר הקיים ולהשליט תוהו ובוהו, או לקהל הנוהה אחרי דמגוגים ועוסק בפולחן אישיות של פוליטיקאים המציגים עצמם כנבחרי האל.

כיצד לסמן את הגבול בין עיתון ההמון ה"טוב" לזה ה"רע"? מתי עיתון חדל להיות קל והופך לקלוקל ולהפך? ומתי הקורא הטוב הופך לאספסוף ולהפך? העיתונות הקלוקלת זכתה לשפע של כינויים. בצרפת היא כונתה "עיתונות סנסציה" (presse à sensation) בשל כותרותיה הצעקניות ופנייתה לרגש ולחושים ולא לתבונה, ובגרמניה היא זוהתה כ"בולווארד צייטונג" (Boulevardzeitung), "עיתונות בולווארד", מכיוון שעיתון ההמון זוהה עם התרבות הקלה של תאטרון הבולווארד העממי שפרח בברלין ובפריס. כמו התאטרון, גם העיתונות מסוג זה עסקה בסיפורי פשע, אלימות וסקס.⁴

הכינוי הנפוץ לסוג זה של עיתונות הוא "עיתונות צהובה״ (Yellow Journalism). מקור השם בארצות הברית של סוף המאה התשע־עשרה, שם נטבע המושג כדי להגדיר עיתונים שפנו להמון, כמו "ניו יורק וורלד" (New York World) של ג'וזף פוליצר (Pulitzer) או "ניו יורק ג'ורנל" (New York Journal) של ויליאם רנדולף הרסט (Hearst). מקורו של הכינוי בסיפור מצויר בהמשכים, ״הילד הצהוב״, שהופיע תחילה ב"ניו יורק וורלד" ואחר כך גם ב"ניו יורק ג'ורנל", וכך נולד היחס המזלזל בעיתון הממיר מידע רציני בקומיקס ילדותי או בעיתון המספר סיפורי הרפתקאות מבדרים במקום להביא דיווח עובדתי אמין בנושאים חשובים. ג'וזף קמפבל, שפרסם מחקר מקיף על העיתונות הצהובה בארצות הברית במאות התשע־עשרה והעשרים, סיפר כיצד תוארו כתבי העיתונים "ניו יורק ג'ורנל" ו"ניו יורק וורלד" כמי שהביאו לקהל הקוראים האמריקני תיאורי זוועה על מעשי טבח שביצעו כביכול הספרדים בקובה, כשלמעשה הם בילו רוב הזמן בברים של המלונות המפוארים בהוואנה, שתו קוקטיילים והמציאו בדיות. לטענתו, תיאור זה של פעילות עיתונות ההמון בקובה רחוק מהמציאות. הכתבים של הרסט ופוליצר היו בשדות הקרב והיו עדים למעשי אלימות קשים, אולם עורכיהם בניו יורק הגדילו והעצימו את הסיפורים באמצעות כותרות ענק, חומר ויזואלי רב ותיאורים מצמררים.⁵

עיתונות ההמון זוהתה כ"צהובה" ו"קלוקלת" גם בשל תאוות הבצע שיוחסה לבעליה ולעורכיה. הרסט ופוליצר למשל, תוארו כמי שהיו מוכנים לעשות הכול כדי להגדיל את תפוצת עיתוניהם ובד בבד כמי שהיו מוכנים תמורת בצע כסף למכור את דפי העיתון לכל המרבה במחיר. האשמות בנושא פברוק מידע ושחיתות היו גם מנת חלקה של עיתונות ההמון הצרפתית, שנציגיה המרכזיים בסוף המאה התשע־עשרה — "לה פטי ז'ורנל" (Le Petit Journal), "לה פטי פריסיין" (Le Petit Parisien), "לה מטן" (Le Matin), ו"לה ז'ורנל" (Le Journal) — הואשמו בפרשת פנמה ב-1892, בדיסאינפורמציה ובהגנה על מעשי מרמה שהביאו להתרוששותם של מאות אלפי משקיעים.⁶

בשנת 1900 בערך, הגיעה העיתונות הצהובה לשיא השפעתה וגם סופרים ועיתונאים כותבי עברית התייחסו אליה. ב-1905 מתח יוסף חיים ברנר במאמר בכתב העת "הצופה" ביקורת חריפה על עיתוני היידיש בארצות הברית ובאירופה, והגדירם עיתונות צהובה. ברנר זיהה את העיתונות הצהובה על פי צורתה החיצונית — הכותרות הגדולות וריבוי סימני הקריאה והשאלה. יחסו לעיתונות זו הושפע מן הגישה המרקסיסטית. מרקס הגדיר את העיתונות שפנתה להמון האירופי ככלי נשק בידי המערכת הקפיטליסטית השלטת. מטרת עיתון ההמון, על פי מרקס, היא להעתיק את תשומת לבו של ההמון מנושאים הקשורים לתופעת אי־השוויון והניצול הכלכלי הקפיטליסטי שהפכו את חייו לקשים ואומללים, לעולם אחר, של בריחה והסתרה. הריגוש שנוצר בשל העריכה הדרמטית־סנסציונית, יוצר תחושת הנאה זמנית ומסתיר את יחסי הכוח והניצול האמתיים השוררים בחברה.⁷ בעקבות מרקס סבר ברנר שהעיתונות הצהובה באירופה ובאמריקה היא תוצר של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, ״כי העיתונות הלזו היא פרי חיי התגרנות הכלכלית והמדינית המבוהלת והאכזרית עד לקיצוניות״. הוא סבר שעיתונות היידיש בניו יורק ובלונדון צהובה אף יותר מזו הכללית ואפיין אותה כצעקנית, כזבנית ושחצנית: "אם צעקנות — אז צריך כבר לבלבל לגמרי את חושי בן האדם העובד עבודת פרך כל היום, לתפוס בבגדו ולבלי תת לו להימלך בדעתו או להשיב רוחו, ולמען ישכח את הטוב הרע, האור והחושך גם יחדיו. אם כזבנות — אז כדאי כבר להקדיר את השמש בצהרים, להשתמש באופנים שאין עומד נגדם, בחינת הרינו יורקים בפניכם להנאתנו — ומה תעשו לנו [...]?".⁸

ברנר דימה את קולה של עיתונות היידיש הצהובה לקולו של בעל עגלה בעל ריאות חזקות אבל חסר לב: ״האנחות התדירות על דא ועל הא — שערורייה! עוולה! דם ואש ותימרות עשן! הושיעו! הצילו! אני מתעלף! — מוכיחות למדי כי הגרוגרת אשר ממנה הן עולות לא תחריש לעולם״. הדיווח על אירועים בעיתונות זו מאופיין ״בעקמומיות מיוחדת ובהיפוך המציאות ובסירוס הדברים״, ועל מה שצריך להזכיר לגנאי תשפוך עיתונות זו ״עביטין, עביטין של שופכין״. העיתון הצהוב, טען ברנר, עוסק בעניינים קטנים וחסרי חשיבות כמו סכסוכים בין שוחטים, בין אדוקים לסוציאליסטים ובפיאור שמו של מלווה בריבית שמת. העיתונים גדולי הפורמט מלאים ביללות ובתחינות, אך חוץ מהטיפול הצעקני בסכסוכים ובמתים אין הם מציגים ניסיון להבין שאלות יסוד כגון יחסי יהודים־נוצרים או טיב החינוך שיש לתת לילדים. הם מעדיפים לדווח על מעשי פשע ואונס. אלה מצויים בסיפורי הפוגרומים. לכן, כשמגיעה אליהם ידיעה על פוגרום חדש, הם יוצאים בהודעת ניצחון שלמחרת יפרסם העיתון ידיעות בלעדיות על ״עוד פוגרום איום ונורא במקום פלוני ופלוני! כך וכך הרוגים! כך וכך פצועים! כך וכך שדודים! קנו את הגיליון של מחר! מחר נביא תמונות גדולות ואורגינליות ממרחץ הדם במקום פלוני! מעניין מאוד!״.⁹

הפרשנות המרקסיסטית של תקשורת ההמונים המשיכה להתפתח במהלך המאה העשרים. בשנות השלושים והארבעים הגדירו אנשי אסכולת פרנקפורט, תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, את העיתונות הצהובה כ"תעשיית תרבות". הם סברו כי עיתונות ההמון הפכה בתקופתם לחלק מתעשייה רחבה המשרתת את הסדר הקפיטליסטי ההגמוני. מצד אחד הפך עיתון ההמון, שהופץ במיליוני עותקים, למקור רווח (ממכירת גיליונות ומפרסום), ומצד אחר הוא שימש כלי לעיצוב תמונת עולם וזהות חדשה. העיתון השתתף בתהליך תִירבות רחב שעיקרו מחיקת התרבות העממית ה"אותנטית" של הקורא, שאופיינה כיצירתית וחתרנית, והחלפתה ב"תרבות המון". כלומר האליטה החליפה את התרבות של העם בתרבות שהיא עיצבה בשביל העם.¹⁰

בעוד העיתונות הקלה אמורה היתה להשתתף בתהליך בנייתו של סובייקט תבוני וביקורתי הנוטל חלק כאזרח פעיל במערכת דמוקרטית חופשית, סייעה עיתונות ההמון הצהובה ליצירת סובייקט צרכן המוּנע על ידי יצרים ורגשות. בשנות השישים כינה ההוגה הצרפתי גִי דבור את החברה שהעיתונות הצהובה השתתפה בעיצובה — "חברת ספקטקל", דהיינו חברה המחליפה את היחסים החברתיים הקונקרטיים ברפרזנטציות, במערך דימויים ספקטקולריים. התבונה הביקורתית מוחלפת בהשתוקקות יצרית, והיחיד המנותק מהמציאות שוקע בתוך הילולה צרכנית בלתי פוסקת המקדשת את הסחורה והופכת אותה לפֶטיש, למושא סגידה ולאלוהות חדשה.¹¹

גם מדינת הלאום המודרנית השתתפה בעיצובה של תרבות המון. ההיסטוריון אריק הובסבאום עמד על תפקידה של המדינה בין 1870 ל-1914 בעיצוב ובהמצאה של מסורות "עממיות", ובהן המצאת זיכרון והיסטוריה לאומית חדשה, סמלים, טקסים וריטואלים, ריקודים ושירים, דפוסי אכילה, לבוש, קריאה ובילוי. מקום מרכזי בתרבות זו תפסה המצאת הספורט המודרני כאמצעי בידור המוני מצד אחד, וכאמצעי פיקוח ושליטה תוך תיעול האלימות העממית לכיוונים המשרתים את מדינת הלאום מצד אחר.¹² כמו אנשי אסכולת פרנקפורט, גם אריק הובסבאום סבר ש"המצאת" התרבות העממית ה"לאומית" החדשה הביאה להיעלמות התרבות העממית ה"אותנטית", זו שבמשך מאות שנים צמחה מלמטה באופן ספונטני ואופיינה כתרבות יצירתית וחתרנית.¹³ הובסבאום סבר ש"תרבות ההמון הצרכנית" אינה נמצאת בהכרח בקונפליקט עם "תרבות ההמון הלאומית". במאות התשע־עשרה והעשרים הן השלימו והזינו זו את זו. הדדיות זו נבעה משיתוף הפעולה בין מדינת הלאום הריכוזית לכלכלת הצריכה הקפיטליסטית. מסוף המאה התשע־עשרה השתלבה עיתונות ההמון האירופית והאמריקנית במגמה זו והשתמשה במידע החדשותי הצהוב ככלי לעיצוב זהות לאומית וצרכנית גם יחד.

איש הדור השני של אסכולת פרנקפורט, יורגן הברמס, חיבר בין המושגים "תעשיית התרבות", "המרחב הציבורי" או "הספֵרה הציבורית". לטענתו, "תעשיית התרבות" תרמה להרס "המרחב הציבורי הדמוקרטי", הנשען על "דעת קהל" תבונית, והחליפה אותה במרחב ציבורי בידורי־צרכני השעון על המון המגיב ושופט את העולם הסובב אותו בכלים לא רציונליים, רגשיים ויצריים.¹⁴ הברמס סבר שהמרחב הציבורי הדמוקרטי נוצר כחזון אוטופי לשמש מודל לחיקוי ומטרה לבניית חברה דמוקרטית עתידית, אבל בפועל החזון האוטופי הזה שובש ונהרס במאה התשע־עשרה. הכוחות הכלכליים הקפיטליסטיים מצד אחד והפוליטיים והתרבותיים של מדינת הלאום מצד אחר, מנעו מהציבור לממש את זכויותיו הדמוקרטיות והפכו את המרחב הציבורי למרחב של מניפולציות תקשורתיות. הם השתמשו בעיתונות ההמון כדי להסתיר מציאות ולא לחשוף אותה וכדי להפיץ מידע כוזב, ועשו זאת בשירות אינטרסים של בעלי עוצמה. את מקום האזרח הנאור, השופט ופועל על בסיס התבונה, תפס צרכן לא רציונלי המונע על ידי רגשות, יצרים ודחפים. לפיכך במרחב צרכני ולאומני זה שובש גם המושג "דעת קהל". הוא הפך לפיקציה שהמציאו גורמים שונים כדי לתת לגיטימציה לאינטרסים זרים ומנוגדים לרעיון הדמוקרטי.¹⁵

לפי הפרשנות המרקסיסטית היתה הפעילות התקשורתית של עיתונות ההמון חד־כיוונית. מצד אחד ניצבה אליטה שהשתמשה בתקשורת המונים ככלי להפצה ולהפנמה של ערכים ושל תמונת עולם אידאולוגית עטופה בעטיפת צלופן מרהיבה של סיפורים דרמטיים מרתקים וספקטקל חדשותי רעשני, ומן הצד האחר ניצב הקורא העממי כשהוא מבודד, מנוכר, פסיבי, צייתן ומנותק מתרבותו האותנטית שהושמדה. סובייקט־צרכן זה קיבל והפנים בהכנעה את הטקסט שהעיתונות הצהובה הטמיעה בו.¹⁶

המשך בספר המלא