הילי תורן וגביש הברקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילי תורן וגביש הברקים

הילי תורן וגביש הברקים

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אתי אלבוים

אתי אלבוים (נולדה ב-1963) סופרת, מחזאית ועיתונאית. מנחה סדנאות כתיבה ומפגשי סופרת בבתי ספר. בין ספריה: סדרת "אמא קסומה" לילדים, הטרילוגיה "תעתועים" לנוער וספר העדות "נערה באושוויץ" שכתבה עם אִימה, בהוצאת ידיעות ספרים ועוד. בעבר עסקה בהדרכת טיולים באזור שער הגיא. כדור שני לשואה עוסקת בתיעוד שואה ומעבירה הרצאות על השואה. 

 

תקציר

החיים של הילי תורן בת האחת־עשרה רחוקים מלהיות מושלמים. הוריה רבים, אין לה חברים בכיתה והיא לא מצליחה להתרכז בלימודים.

בוקר אחד הילי מסתנוורת מברק תועה ומגלה שיש לה יכולות לקרוא מחשבות ולהזיז חפצים ללא מגע, אבל למתנה הזאת יש מחיר. היא מוצאת את עצמה נרדפת על ידי קוסמים כחולי גלימה הטוענים שכוחות הקסם הגיעו אליה בגלל טעות של קוסם פרופסור שיצר ברק חוצה עולמות. כדי שיהיה אפשר להעניק לפרופסור חנינה, הם מבקשים ממנה לחתום שהיא מוותרת על כוחות הקסם, אבל כשהיא פוגשת את הקוסם שן־דרקון, מתברר להילי שאם תמצא חמישה קוסמים בכירים מחמישה עולמות שונים ותחתים אותם על גביש קסום, תוכל להמשיך להחזיק בכוחות החדשים.

הילי עוברת בין העולמות, נסחפת להרפתקאות ונהפכת לאחת מיחידי הסגולה ביקום שברשותם גביש ברקים רב־עוצמה. אך מי מהקוסמים דובר אמת ומי משקר? מי רוצה לעזור לה ומי מנצל את יכולותיה לטובתו? האם הילי תמשיך להחזיק בגביש או שתיאלץ לוותר עליו?

הילי תורן וגביש הברקים הוא הספר הראשון בסדרת פנטזיה חדשה לילדים.

אתי אלבוים היא סופרת ועורכת. עם ספריה נמנים סדרת הפנטזיה האהובה לילדים אמא קסומה, טרילוגיית ספרי הפנטזיה לנוער תעתועים, ספר העדות שכתבה עם אמה נערה באושוויץ, שתורגם לשפות שונות, וספר העיון הסיפורי גיבורות התנ"ך. רבים מספריה השתתפו במצעד הספרים של משרד החינוך.

פרק ראשון

אותו יום החל כמו כל יום רגיל. התעוררתי לקול הקריאות של אבא: "הילי, קומי. כבר חצי שעה אני מעיר אותך. גם היום את מאחרת. תכף ההסעה תברח לך!"

התמתחתי וניסיתי להיזכר מי אני ואיפה אני ולמה אני, כי לפני שנייה עופפתי בחברת חדי־קרן מעל נחל ירוק בעולם קסום והנה אני ב... חדר שלי, בבית שלנו, שנמצא במושב בגליל. בחוץ השתוללה סופת רעמים וברקים, גשם כבד ניתך על החלון, ואני רציתי להמשיך להתחפר מתחת לשמיכה או לפחות לקחת אותה איתי לכל מקום היום.

אבא עבר להעיר את אחותי דנה, שצעירה ממני בשנתיים ומתקשה לקום בבוקר לפחות כמוני. מהמסדרון שמעתי את אחי איתי בן החמש נוסע על המכונית שלו ברחבי הבית, נתקל בקירות וברהיטים וקורא: "הילי ודנה, אני נהג ההסעות. אתן מאחרות גם היום!"

"איתי, לך להתלבש כבר," קרא אליו אבא.

רצתי לצחצח שיניים. במבט חטוף במראה ראיתי שהשיער שלי, כמו תמיד, נראה כאילו בוערת לי על הראש מדורה קטנה. הוא לא ממש כתום, יותר חום־כתום כהה, אבל זה מספיק בשביל שארגיש יוצאת דופן ואשתדל תמיד לכסות את הראש בקפוצ'ון או בכובע. אני היחידה במשפחה שקיבלה צבע שיער כזה. להורים שלי, לאחי ולאחיותי יש שיער חום. אבא אומר שהשיער שלי "ערמוני". אמא מנסה לשכנע אותי שזה צבע שיער מיוחד, אבל אני לא ממש משתכנעת, כי לפעמים ילדים מכנים אותי "חלודה". במיוחד ביום שיער רע. ואני כנראה תמיד ביום שיער רע. למה אני היחידה במשפחה עם צבע השיער הזה? ומאיפה הוא הגיע?

העיניים הירוקות שלי נראו לי עייפות. גם הן ייחודיות במשפחה. לכל השאר יש עיניים חומות. כנראה להן ולצבע השיער יש אותו מקור — איזה סבתא או סבא מלפני כמה דורות. נאנחתי. עם ירושה גנטית אי־אפשר להתווכח.

חזרתי לחדר, התלבשתי במהירות, כמו תמיד, בסווטשרט עם קפוצ'ון וחיפשתי את הנעליים שלי. ליד המיטה היתה רק נעל אחת.

"שוקו!" קראתי לכלב שלנו, כי היה לי ברור מי הגנב. "עוד פעם לקחת לי את הנעל? בגללך אני אאחר גם היום להסעה!"

יצאתי לסלון עם נעל אחת וראיתי את הכלב השובב, החום־לבן, שנמצא אצלנו שנתיים ועדיין לא הצלחנו לאלף אותו. הוא היה מעורב משני גזעים — פודל וקוקר־ספנייל, או "קוֹקָפּוּ", ככה אמרו לנו בצער בעלי חיים שקוראים לו כשאספנו את הגור. לא הצלחנו להגיד את המילה הזאת והיא הזכירה לנו את המילה "שוקו", וכך, בזמן שחשבנו איך נקרא לו, התקבע השם "שוקו". ועכשיו הוא נגס בנעל ההתעמלות שלי, וכשרצתי אליו, הוא תפס אותה בשיניו ורץ ברחבי הבית.

"הילי, תפסיקי לרוץ בבית," גער בי אבא. "במקום זה תעזרי לי להלביש את מיכלי. אוף, גם אני מאחר היום, ויש לי ישיבה חשובה, ואני עוד מנהל החֶברה."

הוא הדף לחיקי את אחותי מיכלי בת השנתיים ורץ אל הכיריים כדי להפוך את החביתה החצי־שרופה. קיוויתי שהיא לא תעשה את דרכה דווקא לכריך שלי, אבל אז ראיתי שכל החביתות שרופות.

נכנסתי עם מיכלי לחדרה והלבשתי אותה. אחר כך לקחתי אותה איתי לחדרי, שם חיכה לי שוקו על המיטה, כשהנעל שלי שמוטה לפניו והוא מכשכש בזנבו כאילו עשה את הדבר הכי חכם בעולם.

"כלב שובב," אמרתי לו ונעלתי את הנעל.

דחפתי לתיק את הספרים של יום רביעי, ואז נזכרתי שהיום אני צריכה להגיש את עבודת החקר שעשיתי על חדי־קרן בספרות פנטזיה. הדפים נחו על השולחן, ואני חייכתי אליהם. כשנותנים לי לעשות עבודות על נושאים שאני אוהבת, אני משקיעה במיוחד. העבודה היתה כתובה בכתב יד יפה ומקושטת בציורים. חיפשתי במגירה תיקייה להניח בה את הדפים, אבל שוקו הקדים אותי, זינק מהמיטה אל השולחן ותפס אותם בפיו.

"לא!!!" זעקתי. "רק לא את העבודה שלי!"

שוב רצתי אחרי שוקו ברחבי הבית. מיכלי רצה אחרי וצחקה, במחשבה שזה משחק. מבחוץ נשמעה הצפירה של ההסעה. דנה יצאה מהחדר שלה, תפסה כריך ופירות מהידיים של אבא ורצה החוצה. בדרך היא קראה לעברי: "הילי, יא מעצבנת, בגללך כל האוטובוס יאחר!"

אבא הושיט גם לי כריך ופירות.

"ראית שהוא חטף לי את העבודה?" שאלתי בעיניים מוצפות בדמעות.

אבא תפס את שוקו ומשך מפיו קרעי ניירות. הוא נאנח. "הילי, אם היית מכינה הכול ערב קודם..."

"אני עוד אשמה?!" זעקתי. פתחתי את הדלת בתנופה ונתקלתי באמא, שנכנסה הביתה אחרי תורנות של יום ולילה בבית החולים. היא רופאה ועדיין היתה לבושה בחלוק הלבן. שערה היה סתור והיא בקושי הצליחה להחזיק את העיניים פקוחות.

"אוי, שוב אתם מאחרים?" היא קראה אל אבא. "אוּרי! הבטחת שתארגן את כולם מוקדם. אני קורעת את עצמי בתורנות כפולה, וכל מה שאני רוצה זה לדעת שאתה פה אחראי על הילדים..."

"מה את חושבת, ששיחקתי כל הבוקר מטקות בחוף?" ענה אבא. "את לא יכולה לחזור אחרי יום ולילה שאני איתם ולהגיד שאני לא אחראי..."

אמא הסתכלה על הרצפה והתבוננה בקרעי העבודה שלי, ששוקו פיזר בסלון, בנעליים שהוא גנב מכל החדרים ופיזר ברחבי הבית, בצעצועים של איתי הזרוקים בכל מקום, ולבסוף הרימה מבט אל השיש המלוכלך. "כן, ממש אחראי," היא סיננה.

צפירות נשמעו מבחוץ, ואני אטמתי את האוזניים. רק לא לשמוע שוב את ההורים רבים. לבשתי מהר את המעיל, כיסיתי את הראש בקפוצ'ון, רצתי החוצה וזינקתי לאוטובוס.

"ממחר אני לא מחכה לך אפילו חצי דקה, הבנת?" נזף בי דודי הנהג בפנים אטומות.

השבתי לו מבט קפוץ, התיישבתי בספסל האחורי והתחפרתי בתוך עצמי. בחוץ ירד גשם, ברקים הבזיקו מעבר להרים ורעמים זיעזעו את האוטובוס. התגעגעתי לשמיכה שלי. הבטתי בילדים האחרים שישבו באוטובוס והתגעגעתי לימים שבהם הייתי חברה של כולם.

עדי, שהיתה עד לפני שלוש שנים החברה הכי טובה שלי, סובבה אלי את הראש. היא הביטה בי בעיניים החומות שלה, עם התלתלים הבלונדיניים הקופצניים והנמשים החיוורים על האף. אחרי רגע היא כבר סובבה את ראשה וחזרה לדבר עם חברותיה, שרון שישבה לידה ויסמין ודור, שישבו לפניה. ארבעתן היו בעבר חברות שלי, אבל משום מה התרחקו ממני. עדי דיברה איתן על משהו שחלמה בלילה ורצתה לכתוב עליו היום. סובבתי את הראש אל החלון. לא רציתי שהן יראו את הדמעות שלי.

לפני ישב דניאל, שגר בתחילת הרחוב שלי. עד לפני שלוש שנים הוא, עדי ואני היינו שלישייה שאי־אפשר להפריד, אבל עכשיו כל אחד מאיתנו חי את חייו ואנחנו רק לומדים באותה כיתה. דניאל צילם במצלמה את הנוף האפרורי שניבט מחלונות האוטובוס. הוא צלם חובב ואוהב במיוחד לצלם בעלי חיים ונופים. ראשו היה עטוף בכובע צמר, ושערותיו השחורות הציצו מתחתיו. הוא הסתובב אלי, עיניו הכחולות ננעצו בי והוא שאל: "הילי, על מה עשית את עבודת החקר?"

"לא עניינך," עניתי וטמנתי את הפנים במעיל הרטוב.

כשירדתי מהאוטובוס בכניסה לבית הספר האזורי, היה ברור שאטבול את הרגל בטעות בשלולית, כי אם הכול כל כך גרוע, למה שלא יהיה גרוע יותר?

 

בשעה הראשונה עוד הצלחתי להתחפר בתוך עצמי ולא לדבר עם אף אחד, כי לכבוד חנוכה המתקרב היתה התכנסות של שכבת כיתות ה' ואף תלמיד או מורה לא שם לב אלי. אבל כשנכנסתי לכיתה בשעה השנייה כבר לא הצלחתי לחמוק מהרדאר של המורה עדינה.

"הילי, הכול בסדר?" היא שאלה כשהתיישבתי.

"הכול נפלא," מילמלתי ועיקמתי את הפרצוף.

עדינה ביקשה שנמסור את עבודות החקר, ואני חשבתי על העבודה היפה שלי, שנהפכה לפתיתי נייר בפיו של שוקו. מה יכולתי לומר לה? הכלב אכל לי את שיעורי הבית? זה הרי תירוץ כל כך משומש שקשה להאמין לו.

"אני אגיש מחר," לחשתי כשעדינה נעמדה לידי.

"חבל," היא אמרה. "אני מצפה ממך ליותר, הילי. בזמן האחרון את לא משקיעה בלימודים וזה ניכר בתוצאות."

עדינה ביקשה שנוציא חוברות לשון. חיפשתי את החוברת בתיק שלי, אבל לא מצאתי אותה.

"היום לא יום רביעי?" שאלתי את איילת שישבה לידי, אפילו שהיא לא סובלת אותי ואנחנו בכלל לא מדברות.

"שלישי," היא אמרה וסובבה אלי את הגב.

התבוננתי בספרים ובמחברות המיותרים ששכנו בתיק שלי. באמת היה עדיף להביא במקומם את השמיכה. סופת הברקים המשיכה להשתולל בחוץ. הגשם הכה על חלונות הכיתה. התבוננתי בטיפות היורדות וחשבתי שהלוואי שהחיים שלי היו שמחים יותר, שהכול היה טוב יותר. שההורים שלי לא היו רבים, שאחותי דנה היתה נחמדה אלי, כי אני אחותה הבכורה והיא לא אמורה לזלזל בי, שהכלב שלנו היה מאולף. שהייתי יכולה לחזור להיות חברה של עדי ודניאל, שהיו לי הרבה חברים בכיתה. שהייתי מצליחה להתרכז בלימודים, שהייתי זוכרת להכין שיעורים וללמוד למבחנים ואם כבר, שהייתי גם זוכרת איזה יום היום...

אור לבן הבזיק, אחד החלונות נפתח בתנופה, ודרכו עופפה לתוך הכיתה ציפור כחולה. היא היתה רטובה, וטיפות מים זלגו מכנפיה אל הרצפה.

הציפור חגה מעלינו והתיישבה על כתפו של יניב, שישב כיסא לפנַי. חלק מהילדים צרחו ואחרים נותרו קפואים במקומם. גם יניב וגם המורה נותרו בפה פעור ולא זזו מילימטר.

חשבתי על הציפור האומללה שנקלעה לכאן בסופה ובטח לא יודעת איך לצאת. חשבתי על יניב, שנראה חיוור כאילו הוא עומד להתעלף. קמתי, התקרבתי אליו, הושטתי יד אל הציפור והרמתי אותה. ניגשתי איתה אל החלון הפתוח ושיחררתי אותה. באותה שנייה הבזיק ברק אל תוך עיני ופתאום ראיתי רק אור לבן.

פקחתי עיניים וראיתי מעלי את מזכירת בית הספר, חדוה, שתמיד עסוקה ואי־אפשר לדבר איתה.

"הילי תורן, את שומעת אותי?" היא קראה ובחנה אותי.

ראיתי שאני יושבת על כיסא בחדר המזכירות, ואפילו לא זכרתי איך הגעתי לכאן. ליד חדוה עמד מנהל בית הספר, עמוס גפני, ושאל: "להזמין אמבולנס או שהיא מתאוששת?"

שיפשפתי את העיניים והתבוננתי בשניהם. סביב כל אחד מהם היה עיגול של אור שקוף בגוון אחר. העיגול של חדוה היה בצבע אדום בהיר ושל עמוס בצבע צהוב חיוור. בתוך כל עיגול היו עננים לבנים ובתוכם צצו משפטים. התבוננתי בחדוה בפה פעור וקראתי את המשפטים שצצו בתוך העננים שהקיפו אותה: אני מקווה שהילדה בסדר. אולי בכל זאת נזמין אמבולנס? אני חייבת להתקשר למדביר. חסר לי שהג'וק הזה שמתרוצץ פה מהבוקר יצא דווקא עכשיו. תנשמי, חדוה, תנשמי, ואם הג'וק יצא בדיוק עכשיו, תתאפקי ואל תצרחי וגם אל תזנקי על הכיסא.

הפה שלי נפער למקסימום האפשרי. הסתכלתי על המנהל וקראתי את המשפטים שצצו בעננים שהקיפו אותו: נראה לי שהילדה בסדר, חוץ מזה שהיא מסתכלת עלי בצורה מוזרה. אולי היא איבדה את הזיכרון? חשבתי שהבת של אוּרי תורן תהיה הרבה יותר מצטיינת. למדתי עם אוּרי באותה כיתה, והוא היה מבריק. אף פעם לא סבלתי אותו. בסוף דווקא הוא התחתן עם דפנה היפה. היא רופאה, והוא מנהל חברת הייטק מצליחה. מעניין כמה הוא מרוויח בחודש. רגע, מה חצה עכשיו את החדר? זה היה ג'וק???

הנשימות שלי נעשו כבדות. שיחזרתי את מה שקרה לי לפני שהתעוררתי בחדר המזכירות. רגע אחד עזרתי לציפור כחולה לצאת מהכיתה ורגע אחר כך סינוור אותי ברק.

"אני... מרגישה טוב יותר," אמרתי. "אני אחזור לכיתה."

אל החדר נכנסה סגנית המנהל, שולה, ובידה ספל מחדר המורים. "הכנתי לך תה," היא אמרה והגישה לי אותו באצבעותיה המשוחות בלק אדום. "תאמיני לי, תה מרפא הכול."

הרמתי את הראש וראיתי שהיא מוקפת באור ורוד בהיר. גם סביבה היו עננים ובהם משפטים: ילדה מתוקה כל כך. חבל שהיא נראית מוזנחת. אפילו אין לה זמן להסתרק בבוקר. איך נשאר לה ליד הפה כתם לבן ממשחת השיניים?

הדפתי את התה. אמרתי לשלושתם שאני מרגישה מצוין והסתלקתי משם.

רצתי במסדרון עד לשירותים ושם התבוננתי במראה. כתם של משחת שיניים קישט את הלחי הימנית שלי. באמת יפה מצד כל העולם שאף אחד לא טרח הבוקר לומר לי לנקות את הפנים. והשיער שלי, שנראה כמו אש... באמת לא הסתרקתי הבוקר ולא בשנה האחרונה.

לפתע הבחנתי בקווצת שיער דקה בצבע סגול זוהר. מין פס שירד מהקרקפת והיה צבוע בסגול עד לקצה.

"מה זה?" שאלתי את עצמי ונגעתי בקווצת השיער החריגה. התכופפתי ושטפתי את השערות במים, אבל הצבע הסגול לא ירד.

הזדקפתי והתבוננתי בעצמי בראי. סביבי היתה מעטפת של אור סגול בהיר וגם בה הסתובבו עננים שבהם צצו משפטים, אבל הם היו הפוכים, בכתב מראה: מה קורה לי? הכול בסדר אצלי? למה אני רואה מחשבות של אנשים? למה קווצת שיער שלי שינתה את הצבע? זה קרה לי בגלל הברק? מה שבטוח, עדיף שלא אומר לאף אחד מה קורה לי עד שאבין בעצמי.

כיסיתי את ראשי בקפוצ'ון, חזרתי לכיתה, התיישבתי בכיסא והתבוננתי בכולם. כל הילדים וגם המורה עדינה היו עטופים בהילות אור צבעוניות. ראיתי שעדינה דואגת לי, כי באחד העננים שלה היה כתוב: הילי מדאיגה אותי, צריך לדבר עם ההורים שלה. אבל מיד צץ לידו ענן עם המשפט: אני גוועת ברעב. אם ההפסקה לא תגיע עכשיו, תכף אני טורפת פה את היומן.

צחוק קצר נפלט מפי, והעיניים של כל הילדים בכיתה נתלו בי.

"הילי, את רוצה לשתף אותנו במה שמצחיק אותך?" שאלה המורה.

כבשתי את הצחוק והרצנתי. אבל אז קראתי משפט נוסף בענן אחר מעל ראשה של עדינה: נו, מה קורה עם הצלצול היום? איך בא לי ארטיק שווה כזה, עם שוקולד לבן, מהמכולת ממול. אבל קרררררר היום. אה, אני יכולה להדליק תנור בחדר המורים ולאכול את הארטיק ליד התנור... ניסיתי לעצור שוב את הצחוק, אבל עכשיו כבר לא הצלחתי. מזל שברגע שהוא פרץ, נשמע הצלצול, לשמחתה של המורה ולשמחתנו. עדינה אספה את חפציה ויצאה מהכיתה.

כל הילדים הוציאו את ארוחת העשר שלהם וגם אני. לי חיכה כריך עם חביתה שרופה. איילת סתמה את האף באצבעות וסובבה אלי את הגב. ההילה סביבה היתה צהובה בהירה, ובתוכה ראיתי את העננים עם מחשבותיה: אני לא יכולה לסבול את הריח של החביתות השרופות שלה, זה עושה לי בחילה. והריח של המעיל שלה, כמו ריח של כלב מת. למה היא לא מכבסת אותו?

הבטתי באיילת. אם כך, זה מה שמפריע לה בי. הגיוני שלמעיל שלי יש ריח של כלב, כי שוקו אוהב לחטוף אותו ולהתכרבל בו. יש אנשים שרגישים לריחות, וכנראה איילת היא אחת מהם.

את המשך יום הלימודים העברתי בקריאת המחשבות של הילדים ושל המורים. פתאום הבנתי דברים שמעולם לא הבנתי. אצל המורים ראיתי את כל התשובות לשאלות שהם שאלו במהלך השיעור, וכך יכולתי להצביע ולענות נכון. כולם הרימו גבה וגם תהו בקול איך נהפכתי פתאום לחכמה של הכיתה.

וראיתי גם מה כל הילדים בכיתה חושבים — מה הם רוצים, מה מפריע להם ומה מפחיד אותם. להפתעתי, אצל עדי ודניאל ראיתי עד כמה הם מתגעגעים לחברוּת שלנו ותוהים למה אני מתרחקת מהם.

באוטובוס חזרה הביתה חשבתי לעצמי שבחיים לא היה לי יום כל כך מסעיר ומרתק.

 

נכנסתי לבית שקט. אמא השלימה שעות שינה אחרי התורנות הכפולה בבית החולים, אבא היה בעבודה, מיכלי היתה במעון, איתי היה בצהרון ודנה הלכה לחברה.

שוקו התעורר משנתו על הכרית שלו בסלון, רץ אלי וכישכש בזנב. להפתעתי, גם סביבו ראיתי הילה של אור ירוק בהיר וגם בתוכה היו עננים של מחשבות. המחשבות שלו היו קצרות יותר מאלה של בני אדם: אוכל. מים. נעל. מעיל. הילי. שלי. אוהב. חיבקתי אותו כפי שמעולם לא חיבקתי אותו ובפעם הראשונה הבנתי כמה הוא אוהב אותי.

"תקשיב לי טוב, אדון שוקו־בוקו," אמרתי לו. "מהיום יהיו פה כללים ברורים בבית, אתה מבין אותי?" הוא הביט בי והטה את ראשו הצדה.

"אתה באמת מבין אותי?"

בתוך ההילה שלו ראיתי את המחשבות: הילי. אוהב. נעל.

"אז זהו, בעניין הנעליים שלי, מהיום יש לנו כללים בבית הזה," המשכתי. "אני אכין לך ארגז עם נעליים ישנות, ורק בהן אתה תשחק. הנעליים שלי הן מחוץ לתחום, כי בגללך כמעט איחרתי היום להסעה."

הוא השמיע יללה. סביב ראשו קפצו המחשבות: הילי. שלי. אוהב. דפים.

"שום דפים. גם בעניין הזה יהיו מהיום כללים חדשים," אמרתי. "אתה. לא. חוטף. לי. יותר. דפים. מהשולחן. ברור? חבר לא עושה דברים כאלה."

הוא יילל שוב וכיסה את עיניו בשתי כפות. אחר כך הוא הציץ בי בעין אחת וסביבו קפצו מחשבות: הילי. לכעוס. שוקו. אוהב. מעיל.

"וגם בעניין המעיל שלי יש כללים חדשים," הוספתי. "אני אביא לך מעיל ישן, ורק בו יהיה לך מותר להתכרבל. מהיום המעיל שלי מחוץ לתחום."

הוא נבח בתשובה. חיבקתי אותו וגירדתי לו מאחורי האוזניים. בתמורה הוא ליקק לי את הידיים. אם איילת היתה רואה את הליקוקים היא בטח היתה מבקשת בפעם החמישים מעדינה לעבור מקום, אבל המורה היתה עונה לה את אותה תשובה שהיא עונה לה כבר חודשיים: "מצטערת, איילת, כרגע אין מעבר מקומות בכיתה. עם סבלנות ופתיחות את והילי תלמדו להסתדר זו עם זו."

הורדתי את המעיל והרחתי אותו. אולי איילת צודקת. הלכתי לחדר הכביסה וראיתי שהמכונה ריקה. הכנסתי לתוכה את המעיל ותהיתי איך אני מפעילה אותה, כי מעולם לא עשיתי את זה. ניחשתי שצריך לשים נוזל כביסה באחד התאים הקטנים ומרכך באחר, אבל איך מפעילים אותה? שקלתי אם לחכות שאמא תתעורר או שאבא יחזור, אבל הרצון שלי להפעיל את המכונה עכשיו היה חזק. הבטתי במכונה וחשבתי: הלוואי שתפעלי עכשיו.

רעש מתכתי נשמע, מים זרמו בצינור ומכונת הכביסה החלה לפעול בלי שנגעתי בה.

אתי אלבוים

אתי אלבוים (נולדה ב-1963) סופרת, מחזאית ועיתונאית. מנחה סדנאות כתיבה ומפגשי סופרת בבתי ספר. בין ספריה: סדרת "אמא קסומה" לילדים, הטרילוגיה "תעתועים" לנוער וספר העדות "נערה באושוויץ" שכתבה עם אִימה, בהוצאת ידיעות ספרים ועוד. בעבר עסקה בהדרכת טיולים באזור שער הגיא. כדור שני לשואה עוסקת בתיעוד שואה ומעבירה הרצאות על השואה. 

 

עוד על הספר

הילי תורן וגביש הברקים אתי אלבוים

אותו יום החל כמו כל יום רגיל. התעוררתי לקול הקריאות של אבא: "הילי, קומי. כבר חצי שעה אני מעיר אותך. גם היום את מאחרת. תכף ההסעה תברח לך!"

התמתחתי וניסיתי להיזכר מי אני ואיפה אני ולמה אני, כי לפני שנייה עופפתי בחברת חדי־קרן מעל נחל ירוק בעולם קסום והנה אני ב... חדר שלי, בבית שלנו, שנמצא במושב בגליל. בחוץ השתוללה סופת רעמים וברקים, גשם כבד ניתך על החלון, ואני רציתי להמשיך להתחפר מתחת לשמיכה או לפחות לקחת אותה איתי לכל מקום היום.

אבא עבר להעיר את אחותי דנה, שצעירה ממני בשנתיים ומתקשה לקום בבוקר לפחות כמוני. מהמסדרון שמעתי את אחי איתי בן החמש נוסע על המכונית שלו ברחבי הבית, נתקל בקירות וברהיטים וקורא: "הילי ודנה, אני נהג ההסעות. אתן מאחרות גם היום!"

"איתי, לך להתלבש כבר," קרא אליו אבא.

רצתי לצחצח שיניים. במבט חטוף במראה ראיתי שהשיער שלי, כמו תמיד, נראה כאילו בוערת לי על הראש מדורה קטנה. הוא לא ממש כתום, יותר חום־כתום כהה, אבל זה מספיק בשביל שארגיש יוצאת דופן ואשתדל תמיד לכסות את הראש בקפוצ'ון או בכובע. אני היחידה במשפחה שקיבלה צבע שיער כזה. להורים שלי, לאחי ולאחיותי יש שיער חום. אבא אומר שהשיער שלי "ערמוני". אמא מנסה לשכנע אותי שזה צבע שיער מיוחד, אבל אני לא ממש משתכנעת, כי לפעמים ילדים מכנים אותי "חלודה". במיוחד ביום שיער רע. ואני כנראה תמיד ביום שיער רע. למה אני היחידה במשפחה עם צבע השיער הזה? ומאיפה הוא הגיע?

העיניים הירוקות שלי נראו לי עייפות. גם הן ייחודיות במשפחה. לכל השאר יש עיניים חומות. כנראה להן ולצבע השיער יש אותו מקור — איזה סבתא או סבא מלפני כמה דורות. נאנחתי. עם ירושה גנטית אי־אפשר להתווכח.

חזרתי לחדר, התלבשתי במהירות, כמו תמיד, בסווטשרט עם קפוצ'ון וחיפשתי את הנעליים שלי. ליד המיטה היתה רק נעל אחת.

"שוקו!" קראתי לכלב שלנו, כי היה לי ברור מי הגנב. "עוד פעם לקחת לי את הנעל? בגללך אני אאחר גם היום להסעה!"

יצאתי לסלון עם נעל אחת וראיתי את הכלב השובב, החום־לבן, שנמצא אצלנו שנתיים ועדיין לא הצלחנו לאלף אותו. הוא היה מעורב משני גזעים — פודל וקוקר־ספנייל, או "קוֹקָפּוּ", ככה אמרו לנו בצער בעלי חיים שקוראים לו כשאספנו את הגור. לא הצלחנו להגיד את המילה הזאת והיא הזכירה לנו את המילה "שוקו", וכך, בזמן שחשבנו איך נקרא לו, התקבע השם "שוקו". ועכשיו הוא נגס בנעל ההתעמלות שלי, וכשרצתי אליו, הוא תפס אותה בשיניו ורץ ברחבי הבית.

"הילי, תפסיקי לרוץ בבית," גער בי אבא. "במקום זה תעזרי לי להלביש את מיכלי. אוף, גם אני מאחר היום, ויש לי ישיבה חשובה, ואני עוד מנהל החֶברה."

הוא הדף לחיקי את אחותי מיכלי בת השנתיים ורץ אל הכיריים כדי להפוך את החביתה החצי־שרופה. קיוויתי שהיא לא תעשה את דרכה דווקא לכריך שלי, אבל אז ראיתי שכל החביתות שרופות.

נכנסתי עם מיכלי לחדרה והלבשתי אותה. אחר כך לקחתי אותה איתי לחדרי, שם חיכה לי שוקו על המיטה, כשהנעל שלי שמוטה לפניו והוא מכשכש בזנבו כאילו עשה את הדבר הכי חכם בעולם.

"כלב שובב," אמרתי לו ונעלתי את הנעל.

דחפתי לתיק את הספרים של יום רביעי, ואז נזכרתי שהיום אני צריכה להגיש את עבודת החקר שעשיתי על חדי־קרן בספרות פנטזיה. הדפים נחו על השולחן, ואני חייכתי אליהם. כשנותנים לי לעשות עבודות על נושאים שאני אוהבת, אני משקיעה במיוחד. העבודה היתה כתובה בכתב יד יפה ומקושטת בציורים. חיפשתי במגירה תיקייה להניח בה את הדפים, אבל שוקו הקדים אותי, זינק מהמיטה אל השולחן ותפס אותם בפיו.

"לא!!!" זעקתי. "רק לא את העבודה שלי!"

שוב רצתי אחרי שוקו ברחבי הבית. מיכלי רצה אחרי וצחקה, במחשבה שזה משחק. מבחוץ נשמעה הצפירה של ההסעה. דנה יצאה מהחדר שלה, תפסה כריך ופירות מהידיים של אבא ורצה החוצה. בדרך היא קראה לעברי: "הילי, יא מעצבנת, בגללך כל האוטובוס יאחר!"

אבא הושיט גם לי כריך ופירות.

"ראית שהוא חטף לי את העבודה?" שאלתי בעיניים מוצפות בדמעות.

אבא תפס את שוקו ומשך מפיו קרעי ניירות. הוא נאנח. "הילי, אם היית מכינה הכול ערב קודם..."

"אני עוד אשמה?!" זעקתי. פתחתי את הדלת בתנופה ונתקלתי באמא, שנכנסה הביתה אחרי תורנות של יום ולילה בבית החולים. היא רופאה ועדיין היתה לבושה בחלוק הלבן. שערה היה סתור והיא בקושי הצליחה להחזיק את העיניים פקוחות.

"אוי, שוב אתם מאחרים?" היא קראה אל אבא. "אוּרי! הבטחת שתארגן את כולם מוקדם. אני קורעת את עצמי בתורנות כפולה, וכל מה שאני רוצה זה לדעת שאתה פה אחראי על הילדים..."

"מה את חושבת, ששיחקתי כל הבוקר מטקות בחוף?" ענה אבא. "את לא יכולה לחזור אחרי יום ולילה שאני איתם ולהגיד שאני לא אחראי..."

אמא הסתכלה על הרצפה והתבוננה בקרעי העבודה שלי, ששוקו פיזר בסלון, בנעליים שהוא גנב מכל החדרים ופיזר ברחבי הבית, בצעצועים של איתי הזרוקים בכל מקום, ולבסוף הרימה מבט אל השיש המלוכלך. "כן, ממש אחראי," היא סיננה.

צפירות נשמעו מבחוץ, ואני אטמתי את האוזניים. רק לא לשמוע שוב את ההורים רבים. לבשתי מהר את המעיל, כיסיתי את הראש בקפוצ'ון, רצתי החוצה וזינקתי לאוטובוס.

"ממחר אני לא מחכה לך אפילו חצי דקה, הבנת?" נזף בי דודי הנהג בפנים אטומות.

השבתי לו מבט קפוץ, התיישבתי בספסל האחורי והתחפרתי בתוך עצמי. בחוץ ירד גשם, ברקים הבזיקו מעבר להרים ורעמים זיעזעו את האוטובוס. התגעגעתי לשמיכה שלי. הבטתי בילדים האחרים שישבו באוטובוס והתגעגעתי לימים שבהם הייתי חברה של כולם.

עדי, שהיתה עד לפני שלוש שנים החברה הכי טובה שלי, סובבה אלי את הראש. היא הביטה בי בעיניים החומות שלה, עם התלתלים הבלונדיניים הקופצניים והנמשים החיוורים על האף. אחרי רגע היא כבר סובבה את ראשה וחזרה לדבר עם חברותיה, שרון שישבה לידה ויסמין ודור, שישבו לפניה. ארבעתן היו בעבר חברות שלי, אבל משום מה התרחקו ממני. עדי דיברה איתן על משהו שחלמה בלילה ורצתה לכתוב עליו היום. סובבתי את הראש אל החלון. לא רציתי שהן יראו את הדמעות שלי.

לפני ישב דניאל, שגר בתחילת הרחוב שלי. עד לפני שלוש שנים הוא, עדי ואני היינו שלישייה שאי־אפשר להפריד, אבל עכשיו כל אחד מאיתנו חי את חייו ואנחנו רק לומדים באותה כיתה. דניאל צילם במצלמה את הנוף האפרורי שניבט מחלונות האוטובוס. הוא צלם חובב ואוהב במיוחד לצלם בעלי חיים ונופים. ראשו היה עטוף בכובע צמר, ושערותיו השחורות הציצו מתחתיו. הוא הסתובב אלי, עיניו הכחולות ננעצו בי והוא שאל: "הילי, על מה עשית את עבודת החקר?"

"לא עניינך," עניתי וטמנתי את הפנים במעיל הרטוב.

כשירדתי מהאוטובוס בכניסה לבית הספר האזורי, היה ברור שאטבול את הרגל בטעות בשלולית, כי אם הכול כל כך גרוע, למה שלא יהיה גרוע יותר?

 

בשעה הראשונה עוד הצלחתי להתחפר בתוך עצמי ולא לדבר עם אף אחד, כי לכבוד חנוכה המתקרב היתה התכנסות של שכבת כיתות ה' ואף תלמיד או מורה לא שם לב אלי. אבל כשנכנסתי לכיתה בשעה השנייה כבר לא הצלחתי לחמוק מהרדאר של המורה עדינה.

"הילי, הכול בסדר?" היא שאלה כשהתיישבתי.

"הכול נפלא," מילמלתי ועיקמתי את הפרצוף.

עדינה ביקשה שנמסור את עבודות החקר, ואני חשבתי על העבודה היפה שלי, שנהפכה לפתיתי נייר בפיו של שוקו. מה יכולתי לומר לה? הכלב אכל לי את שיעורי הבית? זה הרי תירוץ כל כך משומש שקשה להאמין לו.

"אני אגיש מחר," לחשתי כשעדינה נעמדה לידי.

"חבל," היא אמרה. "אני מצפה ממך ליותר, הילי. בזמן האחרון את לא משקיעה בלימודים וזה ניכר בתוצאות."

עדינה ביקשה שנוציא חוברות לשון. חיפשתי את החוברת בתיק שלי, אבל לא מצאתי אותה.

"היום לא יום רביעי?" שאלתי את איילת שישבה לידי, אפילו שהיא לא סובלת אותי ואנחנו בכלל לא מדברות.

"שלישי," היא אמרה וסובבה אלי את הגב.

התבוננתי בספרים ובמחברות המיותרים ששכנו בתיק שלי. באמת היה עדיף להביא במקומם את השמיכה. סופת הברקים המשיכה להשתולל בחוץ. הגשם הכה על חלונות הכיתה. התבוננתי בטיפות היורדות וחשבתי שהלוואי שהחיים שלי היו שמחים יותר, שהכול היה טוב יותר. שההורים שלי לא היו רבים, שאחותי דנה היתה נחמדה אלי, כי אני אחותה הבכורה והיא לא אמורה לזלזל בי, שהכלב שלנו היה מאולף. שהייתי יכולה לחזור להיות חברה של עדי ודניאל, שהיו לי הרבה חברים בכיתה. שהייתי מצליחה להתרכז בלימודים, שהייתי זוכרת להכין שיעורים וללמוד למבחנים ואם כבר, שהייתי גם זוכרת איזה יום היום...

אור לבן הבזיק, אחד החלונות נפתח בתנופה, ודרכו עופפה לתוך הכיתה ציפור כחולה. היא היתה רטובה, וטיפות מים זלגו מכנפיה אל הרצפה.

הציפור חגה מעלינו והתיישבה על כתפו של יניב, שישב כיסא לפנַי. חלק מהילדים צרחו ואחרים נותרו קפואים במקומם. גם יניב וגם המורה נותרו בפה פעור ולא זזו מילימטר.

חשבתי על הציפור האומללה שנקלעה לכאן בסופה ובטח לא יודעת איך לצאת. חשבתי על יניב, שנראה חיוור כאילו הוא עומד להתעלף. קמתי, התקרבתי אליו, הושטתי יד אל הציפור והרמתי אותה. ניגשתי איתה אל החלון הפתוח ושיחררתי אותה. באותה שנייה הבזיק ברק אל תוך עיני ופתאום ראיתי רק אור לבן.

פקחתי עיניים וראיתי מעלי את מזכירת בית הספר, חדוה, שתמיד עסוקה ואי־אפשר לדבר איתה.

"הילי תורן, את שומעת אותי?" היא קראה ובחנה אותי.

ראיתי שאני יושבת על כיסא בחדר המזכירות, ואפילו לא זכרתי איך הגעתי לכאן. ליד חדוה עמד מנהל בית הספר, עמוס גפני, ושאל: "להזמין אמבולנס או שהיא מתאוששת?"

שיפשפתי את העיניים והתבוננתי בשניהם. סביב כל אחד מהם היה עיגול של אור שקוף בגוון אחר. העיגול של חדוה היה בצבע אדום בהיר ושל עמוס בצבע צהוב חיוור. בתוך כל עיגול היו עננים לבנים ובתוכם צצו משפטים. התבוננתי בחדוה בפה פעור וקראתי את המשפטים שצצו בתוך העננים שהקיפו אותה: אני מקווה שהילדה בסדר. אולי בכל זאת נזמין אמבולנס? אני חייבת להתקשר למדביר. חסר לי שהג'וק הזה שמתרוצץ פה מהבוקר יצא דווקא עכשיו. תנשמי, חדוה, תנשמי, ואם הג'וק יצא בדיוק עכשיו, תתאפקי ואל תצרחי וגם אל תזנקי על הכיסא.

הפה שלי נפער למקסימום האפשרי. הסתכלתי על המנהל וקראתי את המשפטים שצצו בעננים שהקיפו אותו: נראה לי שהילדה בסדר, חוץ מזה שהיא מסתכלת עלי בצורה מוזרה. אולי היא איבדה את הזיכרון? חשבתי שהבת של אוּרי תורן תהיה הרבה יותר מצטיינת. למדתי עם אוּרי באותה כיתה, והוא היה מבריק. אף פעם לא סבלתי אותו. בסוף דווקא הוא התחתן עם דפנה היפה. היא רופאה, והוא מנהל חברת הייטק מצליחה. מעניין כמה הוא מרוויח בחודש. רגע, מה חצה עכשיו את החדר? זה היה ג'וק???

הנשימות שלי נעשו כבדות. שיחזרתי את מה שקרה לי לפני שהתעוררתי בחדר המזכירות. רגע אחד עזרתי לציפור כחולה לצאת מהכיתה ורגע אחר כך סינוור אותי ברק.

"אני... מרגישה טוב יותר," אמרתי. "אני אחזור לכיתה."

אל החדר נכנסה סגנית המנהל, שולה, ובידה ספל מחדר המורים. "הכנתי לך תה," היא אמרה והגישה לי אותו באצבעותיה המשוחות בלק אדום. "תאמיני לי, תה מרפא הכול."

הרמתי את הראש וראיתי שהיא מוקפת באור ורוד בהיר. גם סביבה היו עננים ובהם משפטים: ילדה מתוקה כל כך. חבל שהיא נראית מוזנחת. אפילו אין לה זמן להסתרק בבוקר. איך נשאר לה ליד הפה כתם לבן ממשחת השיניים?

הדפתי את התה. אמרתי לשלושתם שאני מרגישה מצוין והסתלקתי משם.

רצתי במסדרון עד לשירותים ושם התבוננתי במראה. כתם של משחת שיניים קישט את הלחי הימנית שלי. באמת יפה מצד כל העולם שאף אחד לא טרח הבוקר לומר לי לנקות את הפנים. והשיער שלי, שנראה כמו אש... באמת לא הסתרקתי הבוקר ולא בשנה האחרונה.

לפתע הבחנתי בקווצת שיער דקה בצבע סגול זוהר. מין פס שירד מהקרקפת והיה צבוע בסגול עד לקצה.

"מה זה?" שאלתי את עצמי ונגעתי בקווצת השיער החריגה. התכופפתי ושטפתי את השערות במים, אבל הצבע הסגול לא ירד.

הזדקפתי והתבוננתי בעצמי בראי. סביבי היתה מעטפת של אור סגול בהיר וגם בה הסתובבו עננים שבהם צצו משפטים, אבל הם היו הפוכים, בכתב מראה: מה קורה לי? הכול בסדר אצלי? למה אני רואה מחשבות של אנשים? למה קווצת שיער שלי שינתה את הצבע? זה קרה לי בגלל הברק? מה שבטוח, עדיף שלא אומר לאף אחד מה קורה לי עד שאבין בעצמי.

כיסיתי את ראשי בקפוצ'ון, חזרתי לכיתה, התיישבתי בכיסא והתבוננתי בכולם. כל הילדים וגם המורה עדינה היו עטופים בהילות אור צבעוניות. ראיתי שעדינה דואגת לי, כי באחד העננים שלה היה כתוב: הילי מדאיגה אותי, צריך לדבר עם ההורים שלה. אבל מיד צץ לידו ענן עם המשפט: אני גוועת ברעב. אם ההפסקה לא תגיע עכשיו, תכף אני טורפת פה את היומן.

צחוק קצר נפלט מפי, והעיניים של כל הילדים בכיתה נתלו בי.

"הילי, את רוצה לשתף אותנו במה שמצחיק אותך?" שאלה המורה.

כבשתי את הצחוק והרצנתי. אבל אז קראתי משפט נוסף בענן אחר מעל ראשה של עדינה: נו, מה קורה עם הצלצול היום? איך בא לי ארטיק שווה כזה, עם שוקולד לבן, מהמכולת ממול. אבל קרררררר היום. אה, אני יכולה להדליק תנור בחדר המורים ולאכול את הארטיק ליד התנור... ניסיתי לעצור שוב את הצחוק, אבל עכשיו כבר לא הצלחתי. מזל שברגע שהוא פרץ, נשמע הצלצול, לשמחתה של המורה ולשמחתנו. עדינה אספה את חפציה ויצאה מהכיתה.

כל הילדים הוציאו את ארוחת העשר שלהם וגם אני. לי חיכה כריך עם חביתה שרופה. איילת סתמה את האף באצבעות וסובבה אלי את הגב. ההילה סביבה היתה צהובה בהירה, ובתוכה ראיתי את העננים עם מחשבותיה: אני לא יכולה לסבול את הריח של החביתות השרופות שלה, זה עושה לי בחילה. והריח של המעיל שלה, כמו ריח של כלב מת. למה היא לא מכבסת אותו?

הבטתי באיילת. אם כך, זה מה שמפריע לה בי. הגיוני שלמעיל שלי יש ריח של כלב, כי שוקו אוהב לחטוף אותו ולהתכרבל בו. יש אנשים שרגישים לריחות, וכנראה איילת היא אחת מהם.

את המשך יום הלימודים העברתי בקריאת המחשבות של הילדים ושל המורים. פתאום הבנתי דברים שמעולם לא הבנתי. אצל המורים ראיתי את כל התשובות לשאלות שהם שאלו במהלך השיעור, וכך יכולתי להצביע ולענות נכון. כולם הרימו גבה וגם תהו בקול איך נהפכתי פתאום לחכמה של הכיתה.

וראיתי גם מה כל הילדים בכיתה חושבים — מה הם רוצים, מה מפריע להם ומה מפחיד אותם. להפתעתי, אצל עדי ודניאל ראיתי עד כמה הם מתגעגעים לחברוּת שלנו ותוהים למה אני מתרחקת מהם.

באוטובוס חזרה הביתה חשבתי לעצמי שבחיים לא היה לי יום כל כך מסעיר ומרתק.

 

נכנסתי לבית שקט. אמא השלימה שעות שינה אחרי התורנות הכפולה בבית החולים, אבא היה בעבודה, מיכלי היתה במעון, איתי היה בצהרון ודנה הלכה לחברה.

שוקו התעורר משנתו על הכרית שלו בסלון, רץ אלי וכישכש בזנב. להפתעתי, גם סביבו ראיתי הילה של אור ירוק בהיר וגם בתוכה היו עננים של מחשבות. המחשבות שלו היו קצרות יותר מאלה של בני אדם: אוכל. מים. נעל. מעיל. הילי. שלי. אוהב. חיבקתי אותו כפי שמעולם לא חיבקתי אותו ובפעם הראשונה הבנתי כמה הוא אוהב אותי.

"תקשיב לי טוב, אדון שוקו־בוקו," אמרתי לו. "מהיום יהיו פה כללים ברורים בבית, אתה מבין אותי?" הוא הביט בי והטה את ראשו הצדה.

"אתה באמת מבין אותי?"

בתוך ההילה שלו ראיתי את המחשבות: הילי. אוהב. נעל.

"אז זהו, בעניין הנעליים שלי, מהיום יש לנו כללים בבית הזה," המשכתי. "אני אכין לך ארגז עם נעליים ישנות, ורק בהן אתה תשחק. הנעליים שלי הן מחוץ לתחום, כי בגללך כמעט איחרתי היום להסעה."

הוא השמיע יללה. סביב ראשו קפצו המחשבות: הילי. שלי. אוהב. דפים.

"שום דפים. גם בעניין הזה יהיו מהיום כללים חדשים," אמרתי. "אתה. לא. חוטף. לי. יותר. דפים. מהשולחן. ברור? חבר לא עושה דברים כאלה."

הוא יילל שוב וכיסה את עיניו בשתי כפות. אחר כך הוא הציץ בי בעין אחת וסביבו קפצו מחשבות: הילי. לכעוס. שוקו. אוהב. מעיל.

"וגם בעניין המעיל שלי יש כללים חדשים," הוספתי. "אני אביא לך מעיל ישן, ורק בו יהיה לך מותר להתכרבל. מהיום המעיל שלי מחוץ לתחום."

הוא נבח בתשובה. חיבקתי אותו וגירדתי לו מאחורי האוזניים. בתמורה הוא ליקק לי את הידיים. אם איילת היתה רואה את הליקוקים היא בטח היתה מבקשת בפעם החמישים מעדינה לעבור מקום, אבל המורה היתה עונה לה את אותה תשובה שהיא עונה לה כבר חודשיים: "מצטערת, איילת, כרגע אין מעבר מקומות בכיתה. עם סבלנות ופתיחות את והילי תלמדו להסתדר זו עם זו."

הורדתי את המעיל והרחתי אותו. אולי איילת צודקת. הלכתי לחדר הכביסה וראיתי שהמכונה ריקה. הכנסתי לתוכה את המעיל ותהיתי איך אני מפעילה אותה, כי מעולם לא עשיתי את זה. ניחשתי שצריך לשים נוזל כביסה באחד התאים הקטנים ומרכך באחר, אבל איך מפעילים אותה? שקלתי אם לחכות שאמא תתעורר או שאבא יחזור, אבל הרצון שלי להפעיל את המכונה עכשיו היה חזק. הבטתי במכונה וחשבתי: הלוואי שתפעלי עכשיו.

רעש מתכתי נשמע, מים זרמו בצינור ומכונת הכביסה החלה לפעול בלי שנגעתי בה.