החיים שגנבתי

1

לונדון, 1950

"בואי נרוץ לשם, מהר!"

טיפות גשם כבדות הכו בקרקע ונהמת רעם בישרה את בואם של ממטרים כבדים יותר. זגזגתי בין העוברים והשבים ומשכתי את איזבל אחרי לאורך רחוב פְלִיט ומעבר לפינה, אל דלתות העץ הכהות של בנק פינלי את סמית. במבואה האפלולית והריקה מאדם עצרנו לרגע להסדיר את הנשימה ולנער ממעילינו את הגשם.

"תשמעי, אין לנו הרבה זמן," אמרתי, כשאני מסיטה תלתלים לחים מפרצופי ומנסה לתחוב אותם מתחת לכובע. "את מראה להם את המסמכים, מספרת להם על התאונה של ההורים שלך..."

איזבל עסקה בקיפול המטרייה, אבל למשמע המילים האלה חשקה את שפתיה והביטה מעבר לכתפי אל פנים הבנק, שהצטייר במעומעם מבעד לדלתות הזכוכית. "הוי, אגנס, אני לא חושבת שאני מסוגלת," אמרה בקול חנוק. "כל כך קשה לי עדיין לדבר עליהם בלי..." בעיניה כבר נקוו דמעות. "כולם שם יסתכלו עלי ו..."

"אף אחד לא יסתכל עלייך," הרגעתי אותה. "כל הזמן נכנסים אנשים לקחת דברים מהכספות שלהם."

איזבל לפתה בכוח את פיסת התחרה השחורה והרטובה ששימשה לה כממחטה, ופתאום אורו פניה. "אגנס, תעשי את זה אַת. פשוט תגידי שאַת אני. את הרבה יותר טובה ממני בדברים כאלה."

בחנתי את ההשתקפויות שלנו במראות העתיקות שכיסו את הקיר. במבט ראשון אכן נראינו דומות — שתינו דקות ובהירות, שתינו לבושות בצבעים קודרים מתוך כבוד לאֵבל הטרי של איזבל. אבל לעומת איזבל הביישנית, המסודרת והנאה, נראיתי אני צנומה, נחושה ומעט מחוספסת אחרי שנים של קיצוב מזון ושל עלייה וירידה במדרגות עם דליי פחם. ואפילו המראה לא הסוותה את העובדה ששמלתה של איזבל תפורה מאריג כותנה משובח, בתוספת חגורה דקה ונעלי עקב שימושיות אך עשויות היטב, ואילו אני לבושה בפשטות בשמלה ובקרדיגן אפורים־כהים, כיאה למשרתת.

איזבל זעה בעצבנות לצדי. עיניה מלאות התחינה נראו שקועות, ומתחתן עיגולים שחורים.

"בסדר," אמרתי במהירות. "תני לי את הכפפות, מהר, לפני שמישהו ייכנס, ואת המעיל. תלבשי את המעיל שלי ותסגרי אותו לגמרי, שיכסה את השמלה שלך. ככה, מושלם."

תוך שניות כבר הידקתי סביבי היטב את חגורת המעיל המשובח של איזבל, כפתרתי על ידַי את הכפפות שלה וסידרתי את מעילי על גופה הדק. העברתי על שתינו מבט מיומן ושלחתי אליה חיוך רחב ומרגיע. בשבועות האחרונים, שבהם פינינו את בית משפחת מקינטַייר, צלחנו את הלוויה וביצענו שלל משימות מכאיבות אחרות, כבר עשינו את התכסיס הזה לא פעם — מפני שאיזבל הביישנית וטובת הלב, שעולמה חרב עליה עם מות הוריה, התקשתה להתמודד עם כל דבר שהזכיר לה אותם, והיתה באופן קבוע על סף דמעות.

"מושלם." ניסיתי לפרוע את שערה כך שייראה פחות מוקפד, ובמקביל לסדר את התלתלים הסוררים שלי.

"מה את חושבת שנגלה בכספת?" לחשה. "אמא לא אמרה עליה כלום. בטח סתם כל מיני מסמכים ישנים."

"או אוצר." משכתי קלות בכובעי משיכה אחרונה, ואז מרפקתי את איזבל בעידוד. "תחשבי, אולי היא מלאה זהב או יהלומים נהדרים."

וגם מועילים, חשבתי לעצמי, כי הירושה של איזבל היתה צנועה, בלשון המעטה. לפחות את המשכורת שלי עד סוף הקיץ כבר קיבלתי; אחר כך אצטרך לחפש משרה חדשה. באשר לאיזבל, היתה קרן נאמנות קטנה למימון הלימודים שלה — קורס קיץ בצרפת, ובסתיו שאחריו לימודים בקינגס קולג' שבדרהאם — אבל לאחר מכן היא תצטרך למצוא לעצמה מקור פרנסה נוסף.

"רגע, התיק שלי," לחשה. זאת היתה מתנה מאמהּ — ילקוט עור חזק, מוכן ומזומן לחיים הסטודנטיאליים, ועליו ראשי התיבות של שמה, אא"מ. תליתי אותו על כתפי, מסרתי לאיזבל את תיק היד החבוט שלי, ופניתי אל הדלת. איזבל עיכבה אותי לרגע, כף ידה הקטנה והקַלה על זרועי. "תודה," אמרה. "על הכול. ברור לי שבשבועות האחרונים... לא הייתי מועילה כל כך, נכון?"

"את היית בסדר גמור, איז. זה לא היה פשוט." לחצתי בידי את ידה, ואחר כך הזדקפתי וקיבעתי על פני חיוך סמכותי. "עכשיו בואי נשיג לך איזה אוצר קטן, בסדר?"

"אני משתתף בצערך מעומק לבי, העלמה מקינטייר." פקיד הבנק העביר מבטו ממני אל המפתח הקטן והשחור, וממנו אל המסמכים שפרשתי כמניפה על שולחנו.

חשתי איך איזבל נוטה קדימה אוטומטית למשמע שמה, בעטתי בחשאי בקרסול שלה, והנהנתי בידענות. "תודה, יפה מצדך." הקפדתי לדבר בנימה קרירה ובהיגוי מדויק, ולמחוק כל זכר למבטא הקל שהתגנב לדיבורי לפעמים, אף על פי שעזבתי את השכונות של מזרח לונדון כבר לפני שנים. הרגשתי שאני מנהלת יפה את העניינים — בהחלט נהניתי — אבל היה בנו כנראה משהו שמשך את תשומת לבו של הפקיד, שכן הוא שלח אלי מבט ממושך וחודר.

"את אומרת שמצאת את זה בין החפצים האישיים של הורייך? כתוב כאן 'בֶּלינגדון'."

"כן, משפחת בלינגדון... אה... היתה המשפחה של אמי." זעתי קצת בניסיון לשבת בצורה אלגנטית יותר במעיל של איזבל, שהיה קצת יותר שופע משלי, ולמרבה הרוגז הרגשתי שאני מסמיקה מעט תחת מבטו הבוחן. התעלמתי מהעור המחוספס סביב ציפורנַי, שנתפס בצד הפנימי הרך של הכפפות של איזבל, עטיתי את היהירות הקפואה שראיתי את אמהּ מפעילה גם על שליחים, גם על מורות לפסנתר וגם על בעלי חנויות, ונעצתי בו מבט קריר לא פחות. כבר התמודדתי עם מכשולים קשים בהרבה מאשר מר בְּריסטוֹ המזדקן והקטנוני, שקווצות שיער בודדות היו מסורקות מעל קרחתו, ושעלעל עכשיו במסמכים בפעם השלישית.

"אם תואיל. אנחנו ממהרות במקצת."

קמתי בלי לחכות לתשובה והחוויתי לאיזבל שתעשה כמוני. מאחורינו שמעתי את מר בריסטו אוסף סוף־סוף את המסמכים ומתרומם בסרבול מכיסאו, והרשיתי לעצמי חיוך קטן.

"זאת אחת הכספות הישנות יחסית," העיר בזמן שהתקדמנו אל הצד האחורי של הבניין. "המדרגות תלולות, מיס מקינטייר, שימי לב בבקשה." עכשיו כבר דיבר בנימה מנומסת, ושאבתי עונג מסוים מהאדיבות הזאת, שלא היה לי סיכוי לקבל ממנו כמשרתת. "תרצי ש... ה..." הוא הפנה שיעול קטן ודיסקרטי לעבר איזבל, "... עוזרת שלך תמתין לנו כאן?"

"מובן שלא," פסקתי. "היא תתלווה אלינו."

הוא שמר על שטף של פטפוט מנומס במשך כל הירידה במדרגות, שהיו תלולות ואפלות והרבה פחות מפוארות מהחלק הקדמי, מחופה השיש, של הבנק. רשת של סדקים דקיקים נפרשה על הקירות הכהים, והיו כמה בקיעים גדולים יותר שמולאו ברשלנות בטיט. אולי זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שחצי מהעיר לונדון עדיין לא שוקם מנזקי הבליץ. התחככתי במקרה בפיסת טיח רופפת, ומפולת קטנטנה של חול וחצץ התפזרה במורד המדרגות וגרמה למר בריסטו להשתתק באמצע המשפט. התאמצתי להתגבר על אינסטינקט רגעי להסתובב ולברוח בבהלה החוצה, אל האור. זיכרון לא קרוא צץ פתאום, מהלילה האחרון שלי בלונדון: אמי ואני משתופפות במרתף שדמה מאוד לחלל הזה, פנינו מורמות לשמוע גרמנים מתקרבים, מתכווצות עם כל רעש של נפילה.

עוד פיסת טיח גלשה במדרגות ופגעה ברעש בקרקע. לבי הלם בחזי. אמי לא סבלה את המקלט הציבורי, ולכן לא הלכנו אליו בדרך כלל. זאת תהיה הפצצה קלילה, אגנס. לגרמנים לא אכפת מסתם אנשים קטנים כמונו, תאמיני לי. היא תפרה לשולחן העבודה שלה כיסוי מיוחד, כמו אוהל גדול ובו קן של שמיכות. היא היתה משחקת איתי משחקים באפילה הקטיפתית, שרה וממלמלת ומספרת לי סיפורים כדי להרחיק מאיתנו את הרעמים והחבטות שבחוץ. לפעמים היתה פקחית ההפצצות מוצאת אותנו בזמן, מצעידה אותנו ברחוב ודוחפת אותנו בכוח למקלט הציבורי הצפוף, לקול הצפירה הגוועת.

חול ופירורי אבן החליקו תחת רגלי. מר בריסטו חיכה בתחתית המדרגות, עיניו אגמים שחורים באור המהבהב של מנורת הקיר. האם חדָר מבטו אל המקום החשוך והמוגף בירכתי מוחי, שבו אמי ואני מדשדשות באי רצון לעבר הפינה הפחות מזמינה של המקלט ברחוב בֶּל, ואמי שולחת אל השכנה החטטנית גברת הֵייז את הקורן שבחיוכיה בעודנו חולפות בקושי על פני רגליים שבעליהן ממהרים להרחיק אותן מהבת הזאת של קרופורד ומאמהּ הנחותה?

אבל כשהתקרבתי אליו ופיניתי דרך לאיזבל שתסיים לרדת במדרגות מאחורַי, ראיתי שעיניו של בריסטו נעוצות בסדקים שבקיר, ואגלי זיעה קטנים נוצצים על שפתו העליונה.

"זהירות," אמר בחדות, קורע את מבטו מהקיר ומסמן לנו להמשיך ללכת. "חוששני שהכספות הישנות נמצאות ממש מאחור."

איזבל כבר החלה לצעוד בצייתנות לכיוון שהורה אליו, אבל אני היססתי.

"זה מעלה זיכרונות ישנים, נכון?" אמר.

"בהחלט." פקדתי על עצמי לזוז. כבר לא הייתי בת עשר המתכווצת לצד אמהּ בחשכה. הייתי בת עשרים, והמלחמה כבר היתה הרחק מאחורינו. אור מנורות הקיר הבהב וצייר צללים גדולים שקיפצו על הקירות והתקרה, ואני צעדתי במהירות לפני בריסטו ואיזבל, חלפתי על פני שורות של כספות, ועברתי מבעד למעבר מקושת אל החלק האחורי. רק עוד כמה דקות ונהיה שוב מעל פני הקרקע, ובידינו, יש לקוות, האוצר של איזבל.

מצמצתי והסתובבתי אחורה, תוהה בפראות אם מוחי מתעתע בי, מחזיר אותי אל נהמת מטוסי האויב, אל הדהוד תותחי הנ"מ הנשזר בקולה של אמי. אבל לא, הרעש נשמע שוב: טרטור נמוך ומוזר, אנקה תת קרקעית, כאילו האדמה עצמה מתעוררת לחיים, מתחילה —

"אגנס!" קולה של איזבל הצטווח בפחד. "אלוהים, אגנס! מה קורה פה?"

מה שקרה, קרה מהר מאוד, ממש בזמן שהסתובבתי לעברה, בלי להבין לאן אני מתקדמת, כי אי אפשר היה כבר לזהות כיוונים כשהחלל כולו — כן, המרתף עצמו — התנועע. האורות היטלטלו בחוזקה עם רעד הקירות, ואז חבט משהו בגב שלי בעוצמה כזאת שנהדפתי על פני המטרים האחרונים אל תוך חדר הכספות. צרחתי. בשוכבי שם על הרצפה, צרחתי וצרחתי רק כדי להרגיש את האוויר בריאותי, כי כל עוד אני מצליחה לצרוח אני עדיין חיה, אני עדיין כאן, אני —

חושך.

2

שבתי לאט להכרתי, ידי ורגלי מגששות אחר ערנות עוד לפני שמוחי עשה זאת. אצבעותי חפרו בין שברי אבנים ובטון. היה אבק בכל מקום. חול ואבק בעיניים... העיניים... ניסיתי למצמץ, תחילה בכבדוּת ואז מהר יותר, אבל לא הצלחתי לחדור את חומת החושך האיתנה.

ופתאום זה הציף אותי בבת אחת, זיכרון השאגה, כאילו האדמה עצמה התכווצה והקיאה מתוכה סלעים ולבֵנים, טיח ומתכת.

בהלה, חומצה חריפה בתוך קיבה מתהפכת, נלחמת נגד הדחף להיאבק, לחפור לעצמי נתיב למעלה, אל האור. במאמץ כביר הכרחתי את עצמי לשכב בשקט, להרגיש את לבי פועם. עכשיו היה שקט, שקט כל כך עד שהדממה רעשה באוזנַי. אבל יכולתי לשמוע, ויכולתי לזוז, להניע את הבהונות, מה שאומר — התאמצתי להתיישב — שהרגליים שלי תקינות, רק לכודות תחת משהו. תפסתי ברצועת תיק העור של איזבל, שהיה למרבה האבסורד עדיין על כתפי, וחשתי אריג צמר מגרד נח על פלג גופי התחתון. מר בריסטו, רפוי ודומם, לא זע, אפילו כשמיששתי את פרק ידו. ואז נזכרתי פתאום.

"איזבל!" צעקתי, מושכת את אצבעותי מהדופק הלא קיים של מר בריסטו ואת רגלַי מתחת לגופו. "את כאן? מישהו? הצילו, הצילו!" החושך התהדק סביב הצעקה שלי וכיבה אותה מיד.

ואז גניחה, קטנה וחלושה, במרחק מטר או שניים ממני.

"אני באה, אל תזוזי." הנעתי את זרועותי לפנַי הלוך ושוב, לחפש אותה בין ההריסות. הן נראו שוקקות חיים באופן מוזר; כל מיני דברים רפרפו שם — ניירות, הבנתי. ועצמים מתכתיים, אולי כספות, או — השמעתי קריאה חנוקה כשהרגשתי שורה של עוקָצים — מזלג? דברים שאנשים עשירים שומרים בכספות.

"תרימי את היד ותנפנפי." סרקתי בזרועותי את הקרקע בבהילות גוברת, כשאני מפזרת משהו שנדמה כמו חרוזים, כנראה פנינים.

"אני לא חושבת שאני יכולה." קולה היה עכשיו קלוש יותר, אבל גם קרוב יותר, ואני זחלתי מהר יותר על ברכיי. "משהו נפל עלי, ו... נכנס אלי..." קולה התעמעם בהתקף של שיעול משתנק.

"מצאתי אותך." בתזזית של הקלה גיששתי לאורך גופה אחר כפות ידיה, מצאתי אחת ואחזתי בה בחוזקה. "אני כאן. אל תדאגי. אל תדאגי בכלל."

היא פלטה עוד שיעול חנוק, וידעתי ללא צל של ספק שיש הרבה מקום לדאגה.

"מר בריסטו, הוא... מה קרה?"

"הוא מת."

נשימתה נחטפה בזוועה. רכנתי לעבר קולה. "הבניין התמוטט, כנראה, או חלק ממנו. זה עדיין קורה, קראתי בעיתון. בניינים שנפגעו במלחמה, ואף אחד לא יודע... אבל מה איתך, איזי, מה כואב לך? תגידי מה."

"הכול," אמרה במאמץ מסוים.

ליטפתי את כתפה בעידוד וכבשתי אנקת בהלה כשחשתי שבר מתכת בולט מגופה. היא נרתעה והשמיעה יבבה חנוקה כשידי פגעה בו.

"משהו לוחץ לי על הגרון," חרחרה. "תורידי את זה ממני, אגנס, תורידי..."

גיששתי אחר צווארה. "הצעיף שלך, אל תזוזי." כשאני ממשיכה לאחוז בידה, חיטטתי ומצאתי את האולר הקטן שהיה תמיד בכיס פנימי של שמלתי, וניסרתי את האריג. ניסיתי לשאוב כוחות מהאופן שבו הקיפו אצבעותי את המתכת, חמימות ומרגיעות, ולבסוף החזרתי את האולר לכיס.

"הנה, ככה יותר טוב." השתדלתי לדבר בקול יציב. "עכשיו צריך רק לחכות שהם יחפרו לכאן ויחלצו אותנו."

"אבל הם באמת יבואו?" שאלה בקול דק. "מסכן מר בריסטו."

"אני בטוחה שהם כבר חופרים ומזיזים סלעים. היה לנו מזל, כנראה, שהיינו כאן כשזה קרה; היסודות הגנו עלינו. והוא הרי כתב בפנקס את השם שלי — זאת אומרת את שלך — זוכרת? ויש כאן גם המון אוצרות שצריך לשמור עליהם!" הנחיתי את אצבעותיה אל שיני המזלג. היא השמיעה קול כמעט משועשע, ופתאום שמחתי שאיני רואה את הנזק שנגרם לגוף שלה, כי כך נדמה היה שהיא בסדר, שאולי היא תחזיק מעמד אם רק ימצאו אותנו בקרוב.

"הלו! הלו! הצילו!" צעקתי. "כאן למטה, כאן..." השתתקתי כשהבנתי פתאום שאני משתמשת באוויר יקר שאולי נזדקק לו בחלוף הזמן.

"תארי לעצמך, איז." ליטפתי את זרועותיה כדי להפסיק את הרעידות שלה. "תחשבי על כל התוכניות המרגשות שלנו למחר! נוסעים לצרפת!"

"צרפת," אמרה חלושות.

היא היתה רשומה לקורס קיץ שם, לפני שתתחיל ללמוד רפואה בצפון אנגליה בסתיו — כל זה ביוזמתה ובניצוחה של גברת מקינטייר, שהתרגשה כל כך מעתידה האקדמי של בתה, שהעובדה שלעולם לא תזכה לראות את העתיד הזה מתממש היתה אירונית באופן כמעט בלתי נסבל. אחרי התאונה, איזבל לא ממש רצתה לנסוע לשום מקום, אבל היא המשיכה לעשות את מה שתמיד עשתה: למלא את משאלות אמהּ.

"אני רוצה שתבואי איתי לצרפת," הכריזה כמה ימים אחרי הלוויה. "אחרת אני לא נוסעת."

"שטויות, שכר הלימוד שלך כבר משולם," אמרתי. "ואני צריכה למצוא משרה חדשה."

"כאילו זה לא מספיק שנצטרך להיפרד בסוף הקיץ," השיבה, בעקשנות שמופיעה לפעמים אצל בני אדם ביישניים ברגעים הכי פחות צפויים, "כשאני הולכת לי להנאתי לאוניברסיטה ואת נשארת לעבוד באיזו משרה סוג ד'. את באה לצרפת."

"לאף אחד שם לא תהיה משרתת," מחיתי. "מה אני אעשה שם?"

"את לא ממש משרתת. טוב, לא במובן הזה. אז תשבי בשמש. תשחי. תקראי. תעזרי לי ללמוד כימיה אורגנית."

זה יכול דווקא להיות מוצלח, הרהרתי בעודי מסדירה את ענייני הבית ששכרה משפחת מקינטייר בשטח בית הספר. יהיה לי עוד קצת זמן לחשוב על העתיד שלי עצמי. נשלחתי לגור עם המשפחה הזאת בגיל עשר, כשפינו אותי יחד עם שאר הילדים משכונות הפועלים של לונדון בזמן הבליץ, ונשארתי להתגורר אצלם כשאמי נהרגה בהפצצה. את איזבל רשמו תמיד לבית הספר הפרטי שאביה לימד בו באותה שנה, ואילו אני למדתי בבתי הספר הציבוריים הסמוכים. בעצם, אפשר לומר שהיה לי מזל. אף אחת מהמשרתות האחרות שהכרתי לא המשיכה לגור במקום עבודתה אחרי גיל חמש־עשרה, אבל גברת מקינטייר ייחסה חשיבות רבה להשכלה, ולי היה כישרון למדעים. זכרתי כל דבר אחרי מבט אחד בלבד. בבית הספר האחרון שלי, גברת לואיס הנחמדה אפילו העלתה את הרעיון שאנסה לקבל מלגה באוניברסיטה. לימודי מדעים או הוראה. זה נשמע לי אז כלקוּח מתוך חלום: חיים שיש בהם ספרים וגם זמן ביחידות כדי ללמוד מהם, חיים שבהם כבר אינני לרוב־משרתת־לפעמים־בת־לוויה שחיה אצל משפחה בהשאלה, אלא בעלת יכולת לחצוב לי מקום משל עצמי. זה היה אולי חלום בלתי אפשרי לאדם בלי כסף ומשפחה, אבל חלומות — לפחות בפעם האחרונה שבדקתי — הם עדיין בחינם.

"אגנס?" קולה של איזבל היה נשיפה חלושה ולחה.

"יין וגברים צרפתיים נאים שמקסימים את כל מי שנמצא סביבם." דיברתי במהירות, להסוות את הפחד שעוררה בי הנשיפה הזאת. "הכול יהיה מהוגן לגמרי, כמובן — אמא שלך לא היתה מסכימה לשום דבר אחר — אבל עדיין תרגישי מסוחררת ויפהפייה בשמלת הבורדו המתנפנפת שהיא קנתה לך. ואחר כך," עשיתי הפסקונת דרמטית, "חיי סטודנטית. דירה עם שותפות, וכולכן לומדות יחד למבחנים, והרצאות, ו..."

"אפשר להגיד לך משהו, אג?" לחישתה החלושה של איזבל קטעה את דברַי. "אני לא כל כך... התלהבתי מזה. אמא היתה... היא יותר... רצתה ממני, נדמה לי."

"מה?" פניתי, מופתעת, לכיוון הקול שלה. "מובן שהתלהבת, וכל כך השקעת, איז."

"כזו אני," השיבה בשמץ של מרירות. "חרוצה וצייתנית עד הסוף. אני..." היא השתעלה בכאב. "לא ידעתי איך להגיד לה."

עיכלתי את המידע הזה, חוזרת בדמיוני אל השעות הרבות והנפלאות שבהן שקדנו יחד על חומרי הלימוד שלה. לא הייתי זקוקה לזה לצורך השכלתי, שהיתה ברמה נמוכה בהרבה משלה, אבל היא העריכה את עזרתי ובכל מקרה, אהבתי את הלימודים. אני הייתי מוכשרת יותר בתחום המדעים; היא אהבה אתיקה ופילוסופיה, והבריקה בלימודי לטינית. תמיד הטינו אוזן לשמוע את פסיעות אמהּ במסדרון. בתחילה נוצר הרושם שהיא דווקא מחבבת אותי, גברת מקינטייר, ואפילו מתרשמת מהצלחתי בלימודים. אבל ככל שהתבגרתי, היחס שלה אלי נעשה משום מה נפיץ ובלתי צפוי, אפילו עוין מעט. כך או כך, כל התקוות נתלו באיזבל — גלימה כבדה ומוצקה של ציפיות שנחה על כתפיה בלי להשאיר לה ברירה אלא לציית. את התוכניות של גברת מקינטייר אי אפשר היה לעצור בשום אופן.

"נדמה לי שהיא... אמא היתה כל כך רוצה... אבא שלה היה רופא, את זוכרת, וגם אבא שלו, ממש כאן, בלונדון. היא תמיד אמרה שרפואה זה אצלנו בדם... חובתנו להמשיך..." היא השתתקה, נשימתה קטועה ומאומצת, ואני הידקתי את אצבעותי סביב אצבעותיה.

"למה לא סיפרת לי?" שאלתי כדי להסיח את דעתה.

היא שתקה, ולבסוף השיבה במבוכה ובקול מהסס: "אני תמיד... כלומר... זה כל כך לא יפה מצדי, כשאת... כל כך רצית... היה יכול להיות נהדר. ניסיתי לשכנע את אמא לעזור לך, אבל הכסף... לא היה מספיק, ו..."

הרגשתי את אצבעותיה מחליקות מתוך אצבעותי ושחררתי אותן, בוהה בחשכה ונזכרת ביום שבו התקבלה איזבל לקינגס קולג'. גברת מקינטייר התנהגה אז בפזרנות לא אופיינית, והרימה כוסית אחר כוסית לחיי כל מי שהיה בסביבה. לעולם לא אשכח את הרגע הזה, אמרה שוב ושוב, וידעתי שגם אני אזכור אותו לנצח. ניחוח הפרחים על המזנון; שמפניה, שנשמרה בחירוף נפש במשך כל השנים של קיצוב המזון, מעלה פנינים מבעבעות בכוסות שאני מגישה לאורחים; איזבל הביישנית עומדת באור הזרקורים בעל כורחה, סמוקה עד שורשי שערותיה.

מאוחר יותר אספתי כוסות וצלחות בטרקלין שהתרוקן. למראה מכתב הקבלה, שעדיין נח בגאווה על המזנון, הרגשתי שמשהו מציף אותי, משהו שנכסף לפרוץ החוצה ולצעוק אל העולם כולו שהמכתב הזה הוא לא רק של איזבל אלא גם שלי; אני, הבת הזאת של קרופורד, פליטה ענייה, שחיה בביתם של אחרים, בשולי החיים שלא באמת שייכים לה. ושאם הגלגלים הגדולים המניעים את היקום היו מכוּוננים רק קצת אחרת, המכתב הזה יכול היה להיות ממוען אלי.

התפלאתי שהכוסות על המגש שבידי לא התנפצו מעוצמת הרגש שהציף אותי, שהייתי שמחה לתאר אותו כרגש של נדיבות וגאווה באיזבל. ובאמת שמחתי בשבילה, בכל הכנות. היא הרי עבדה כל כך קשה. אבל זה היה רגש מכוער יותר, בסיסי יותר, הקנאה הזאת, הזעם הזה לנוכח חוסר התוחלת של הכול. היעדר התקווה. כי ברור שזה כן היה חשוב, שמה של מי מופיע על המכתב, וזה כן היה חשוב שאני בדיוק מי שאני.

"טוב... עכשיו כבר... לא אסע לשום מקום."

קפצתי בבהלה ובתחושת אשמה למשמע הלחישה המחרחרת. איזבל היא חברתי. היא התגנבה לחדרי כשהגיעה הבשורה על מותה של אמא שלי, היא שוחחה איתי והקשיבה לי, תמיד שיתפה אותי בכול, ומעולם, מעולם לא התייחסה אלי כאל משרתת.

"ברור שתיסעי." גחנתי מעליה כדי למצוא שוב את ידה. "בסדר, אז על צרפת נדלג, את תבלי קצת בבית חולים. אבל אני כל הזמן אבקר אותך, ואגניב לך עוגיות וענבים, ואקריא לך, קצת קריאה קלילה מ'האנטומיה של גריי' כדי להכניס אותך לאווירה —"

"אגנס!" אצבעותיה התהדקו פתאום סביב אצבעותי, חזקות באופן מפתיע, והלחישה המחרחרת התחזקה. "תיסעי אַת. את תיסעי בשבילי... תתפסי את המקום שלי באוניברסיטה." היא הדפה את המילים החוצה בנשיפה מאומצת.

"מה? אבל איך אפשר? הרי את תהיי שם."

"שטויות," נשפה. "אני כבר לא אהיה כאן... אבל אם תישארי בחיים... תיסעי ללמוד שם." קולה נשמע בקושי, נשיפה רכה של מילים.

"איזבל, השתגעת לגמרי, אני לא יכולה לעשות דבר כזה. ובכל אופן, את תהיי בסדר גמור. שמעת אותי? את תהיי בסדר גמור."

"תעשי את זה," אמרה, ולרגע אחד, אם מתעלמים מהאבק ומההריסות ומענן האימה המוחשי כמעט שֶלפת את שתינו, היא באמת נשמעה כאילו היא תהיה בסדר גמור. "זה מגיע לך. את תמיד... תמיד אנחנו... את ואני..." קולה נחלש.

"איזבל, לא." עכשיו כבר צעקתי. "בבקשה, תחזיקי מעמד, אל תעזבי אותי כאן, בבקשה..."

בבהילות מיששתי את חזהּ, את גרונה, ידַי חמימות ודביקות מדמהּ, מחפשת סימני נשימה, רטט של דופק. באנקת חרדה חנוקה זחלתי אחורנית, מתרחקת מגופה המת. לחשוב שהיא מתה ככה, כשתמיד ניסתה רק לעשות טוב, ושהיא משאירה אותי כאן למטה, לכודה, לבדי...

"הצילו!" ייללתי. "הצילו! הצילו!"

מילותי נבלעו בחומת העלטה האדישה, יחד עם הזעם והאימה שלי, עד שלא נותרה אלא ריקנות משונה. חזרתי בזחילה אל איזבל, נשמתי נשימה עמוקה וטיילתי בעדינות בקצות אצבעותי על לחייה, מוחה מהן רסיסים ואבק, עד שעצמתי לבסוף את עיניה. שאגה מילאה את אוזנַי, שאגה של פחד וצער ושכול, ואני הושטתי יד אל ידה ונאחזתי בה כדי שלא אתפרק.

"הצילו!" לחשתי. "בבקשה." ואז בקול רם יותר: "בבקשה!"

דממה. זמן רב ישבתי בחלל המוזר הזה שבין החיים והמוות, לא מסוגלת להרפות מידה של איזבל, שקועה במחשבות עליה ועלינו, על עברנו המשותף, על העתיד שלי, על העתיד שלה, שלא יהיה לעולם.

את תיסעי בשבילי. תתפסי את מקומי.

קימטתי את מצחי ונדתי בראשי, כאילו היא עדיין מסוגלת לראות אותי. "את השתגעת, איזי," אמרתי בקול שקט. "אין סיכוי שזה יצליח." ואז הזדקפתי במקומי וצעקתי לעזרה, שוב ושוב, וככל שקולי נבלע בהריסות ובאבק, כן התחזקו צעקותי, כאילו ניסיתי לשכנע את האַין שבחוץ שאני לא מוכנה לוותר.

ואז זה קרה. חלוש וממולמל.

"הלו? יש שם מישהו למטה? הלו? מר בריסטו? מיס מקינטייר?"

"אנחנו כאן," צעקתי, קפצתי על רגלַי והנפתי את התיק של איזבל לכיוון התקרה. "אני כאן. הצילו, תצילו אותי, בבקשה!"