לעולם יהא אדם

"וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת"

הקדמת העורכים

את רוב עולמנו התורני והרוחני ינקנו ממורנו הרב יהודה עמיטל. דמותו מלווה אותנו, למרות הזמן שחולף, יותר ויותר. אנו שואבים ממנו כוחות, כיוון, השראה ודרך.

"אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה". ככל שעובר הזמן אנו מבינים את העומק הגדול והראיה למרחוק שהיו בדבריו. התורה ששמענו מהרב לאורך שנים לא כהתה, רעיונותיו ומסריו נעשו משמעותיים יותר, ולתחושתנו יש בהם כדי לתת מזור ומענה, במיוחד היום, לנבוכים המבקשים לחיות חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, בעולם המשתנה ללא הרף.

לכל אחד מתלמידיו הרבים של הרב עמיטל מתנגן הניגון אותו נהג הרב לשיר בתפילה ובכמיהה, פעם אחרי פעם — "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת".

כשהרב עמיטל דיבר על אמת, הוא לא התכוון לאמת שמימית נשגבה, שעינה צרה בקיומו החלקי של האדם; הוא לא דיבר על אמת שמתיימרת להיות אידיאלית, אובייקטיבית וקשיחה, אלא על אמת שבורה כתנורו של עכנאי, השוכנת בתוך ליבו של אדם, לב בשר ודם. אמת שהיא פשוט כנות.

לא אמת של סימן קריאה, אלא אמת שמודה בסימני השאלה; שמעזה להודות שאנחנו דלים ורשים, ואף על פי כן — "וְהִיא תְהִלָּתֶךָ".

לפעמים האויבת הגדולה ביותר של הכנות היא אותה אמת אידיאלית. הרב עמיטל לימד אותנו שהסיכוי היחיד להתקדמות בלי לשקוע בייאוש מצד אחד ובלי לסטות לשקר ולזיוף מהצד השני, הוא לבנות את עולמנו הרוחני על יסודות של כנות. לזכור שהקב"ה מבקש מאיתנו להיות "אנשי קודש", כדברי הרבי מקוצק — אנשים ולא מלאכים. להיות בני אדם.

האמון באדם ובזרימת החיים הפשוטה היה יסוד בתורתו. התורה היא תורת חיים לא רק במובן שהיא נוגעת בכל מישורי חייו של האדם, אלא בעיקר משום שהיא אוהבת את החיים. הקב"ה מאיר פנים לאדם, חומל עליו ומאמין בו. "וחי בהם — ולא שימות בהם".

בהליכותיו ובעשרות משיעוריו ושיחותיו לימד אותנו הרב שהתורה איננה דבר מפחיד או נוזף, אלא מלאת חיים, חוכמה וחיוך; התורה מרוממת את האדם ומעניקה מקום של כבוד לאנושיותו.

הרב עמיטל תפס את חיי היום־יום השגרתיים לא כאילוץ שבדיעבד אלא כמרחב המרכזי שבו אנו נדרשים לעבוד את ה'. הכבוד והאמון שהתורה רוחשת לאדם משחררים אותו מהצורך להראות שהוא יותר ממה שהוא, ונוסכים בו ביטחון עצמי וכוח לפעול בעולם.

אך תורתו לא עסקה רק בעולמו ולבטיו של האדם הפרטי. אדרבה, הרב עמיטל ראה כיסוד מרכזי את הרגישות החברתית והאחריות של האדם לסביבתו, מתוך שאיפה מתמדת לתיקון עולם. יתירה מכך — זוהי גם הדרך העיקרית שבה יוכל האדם להידבק בקב"ה, שמידותיו חסד ורחמים. האדם נדרש לצאת מעצמו כלפי חוץ, כלפי הזולת — "לשמוע את קול התינוק הבוכה" ולפעול בעולם המעשה. עליו לפתח רגישות להקשיב גם לבכי שמסתתר לעיתים תחת שכבות של הגנה, ולשדר שמתחת למילים ולמעשים. תורה שספונה בבית המדרש ואינה פתוחה למצוקות הרחוב היא תורה פגומה וחסרה.

על קטע התפילה "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם", ציטט הרב עמיטל את האימרה שנהגו לומר במזרח אירופה: "'לעולם יהא אדם' — קודם שיהיה אדם, ואחר כך ירא שמים". האנושיות באה עוד לפני התורה (ראו קטע יד).

במהלך השנים התבטא הרב עמיטל גם בסוגיות חברתיות ולאומיות, ודיבר רבות על משמעותם של האירועים שחווה עם ישראל בימי חייו. מתוך מבט רוחני והיסטורי רחב, עסק הרב בשאלות הקשורות לאופייה היהודי של מדינת ישראל, בשאלות של צדק חברתי, בסוגיות דת ומדינה, בדילמות של מדיניות פוליטית, בשאלות הנוגעות ליהודי התפוצות ולקשרים בינם ובין מדינת ישראל, ביחס לחברה היהודית המגוונת, ובהתבוננות אמונית בנוראות השואה.

גם בסוגיות שעסקו בהן רבים הצליח הרב עמיטל לגלות פנים חדשות ולהשפיע על השיח הציבורי באמצעות התבוננות מעמיקה הרואה למרחוק, ועם זאת פשוטה ורעננה.

ניתן לומר שהמניע המרכזי לפעילותו החינוכית והציבורית של הרב היה הרצון לקדש שם שמים. הרב ראה בכאב כיצד מצטיירת היהדות פעמים רבות בציבור הכללי הרחב, והרגיש חובה דתית עמוקה לייצג בפרהסיה את היהדות השורשית שינק מרבותיו ושאותה שאף לממש במדינת ישראל של ימינו.

לאורך שנות חייו התבלט הרב עמיטל בין מנהיגי הציונות הדתית כקול ייחודי, אמיץ וצלול. בשנים האחרונות, במהלך העבודה על ספר זה, התחדדה אצלנו ההבנה שהרב דיבר לא רק על אוסף של דגשים או מחלוקות נקודתיות, אלא על משהו גדול יותר. צעד אחר צעד, שיחה אחר שיחה, חשנו שהרב עמיטל פורש בפנינו ציונות דתית העומדת על יסודות אחרים מאלה המוכרים לנו היום. אנו מאמינים שעוד נכון לה מקום משמעותי בשנים הבאות.

* 

ראשיתו של הספר בתחושה שליוותה אותנו תקופה ארוכה, שחלק ניכר מתורתו של מורנו הרב עמיטל עדיין אינו מוכר וזמין לקהל הרחב, ורבים מרעיונותיו טרם נאספו ופורסמו.

הרב עמיטל השיב נשמתו לבוראו בכ"ז בתמוז תש"ע, ועל אף הזמן שעבר, הרגשנו שיש בתורתו תפיסה, דרך וניגון שחסרים ונחוצים בעולם הדתי בעת הזו — הנובעים מעומק הספרות התורנית לגווניה, ספוגים במסורת הקהילות וגדולי התורה של הדורות הקודמים, ועם זאת מחוברים להוויה הישראלית המתחדשת.

בשנים האחרונות, כאשר רבים בציבור הדתי מצויים במבוכה; כאשר אידיאולוגיות גדולות נשחקות מול המציאות, דיכוטומיות נשברות, מחנות אידיאולוגיים מתפרקים ומתחברים מחדש, אנו מאמינים שתורתו של הרב עמיטל יכולה להציע כיוון ומזור.

כמי שזכה להעמיד תלמידים הרבה ולעמוד בראשות ישיבה גדולה ושוקקת, עיקר תורתו של הרב נאמרה בעל פה במאות השיעורים, השיחות, הטישים והמפגשים עם התלמידים והבוגרים לאורך השנים. רעיונות גדולים ועמוקים נאמרו לפעמים רק בניגון, ברעיון קצר, במילים פשוטות, בהלצה או בסיפור חצי מפוענח. נדמה שגם כיום, סגנונו הייחודי והממוקד של הרב מסוגל לפתוח פתח בשכבת הסחות הדעת, ולאפשר לרעיונותיו לעורר את הלב והמחשבה.

מתוך תחושות אלה, יצאנו לאיסוף ותמלול של עשרות משיחותיו ושיעוריו הרבים שנאמרו בעל פה וברובם טרם ירדו אל הכתב. חלק גדול מהשיחות נמצאו בקובצי שמע בארכיון הישיבה, חלקן זמינות גם באינטרנט וניתן למצוא אותן ביישומים השונים, ואת חלקן הקטן קיבלנו מתלמידים ששמרו אצלם הקלטות ישנות משיעורים בפורומים מצומצמים.

מלאכת הליקוט והעריכה נעשתה במטרה להגיש לקורא את התוכן באופן האותנטי ביותר, בעריכה מינימלית וכמעט ללא נגיעה בציטוטים עצמם. ניסינו לשמר את הסגנון הקצר, העמוק, הנוקב והכן שייחד את הרב עמיטל, את לשונו ומנגינת דיבורו. לעיתים אף העדפנו להשאיר שגיאה לשונית במקרים שהרגשנו שקיימת משמעות מיוחדת לאופן ומנגינת הדברים כפי שנאמרו במקור.

הספר עוסק בנושאים מגוונים, מעולמו הפנימי של 'איש האמונה' הפרטי ועד סוגיות ציבוריות רלוונטיות הנמצאות על סדר היום הציבורי לעיתים קרובות. בכל אלה מפליא מורנו הרב עמיטל באמירותיו המקוריות והנועזות לעיתים, היורדות לשורש הדברים בסוגיה קטנה כגדולה. לאורך הספר שולבו גם סיפורים מחייו של הרב כפי שסיפר בהזדמנויות שונות, ואלו מביאים רובד נוסף לרעיונותיו.

הפסקאות בספר מתפתחות אט אט מנושא לנושא — תורה מזמנת תורה, רעיון מוביל לרעיון. לנוחיות הקורא חילקנו את הספר לשערים שתוחמים בעדינות נושא לכל מקבץ קטעים, אך יש לדעת שהחלוקה אינה חדה והרמטית.

בסיום כל פסקה מצוין המקור לדבריו של הרב — מתי ובאיזה הקשר הדברים נאמרו. לא פעם חילקנו שיחה אחת לכמה פסקאות; עשינו זאת כשהרגשנו שכל חלק בשיחה עומד בפני עצמו, אך עדיין יש מקום וחשיבות לרצף. במקרה כזה המקור לשיחה מופיע בסוף רצף הקטעים.

הספר אינו מביא שיחות שלמות מראשיתן ועד סופן; גם רעיונות עמוקים מובאים לרוב בתמצות, ללא ה'שקלא וטריא', הרחבת המקורות ופריסת הדיון לעומקו. ברוח הרב עמיטל העדפנו את הקיצור על פני ההרחבה. ספרים נוספים של הרב עמיטל יצאו במהלך השנים, ובהם יוכל הקורא להרחיב את היריעה.

* 

בשער הספר אנו מבקשים להודות לכל השותפים והמסייעים.

לישיבת הר עציון שפתחה בפנינו את ארכיון ההקלטות עם שיעוריו ושיחותיו של הרב. למנכ"ל הישיבה מר יוני הולצר, שנתן אמון בספר, דחף את הוצאתו ופילס בפנינו קשיים שעמדו בדרך. לנועם שליט, שהלך אתנו יד ביד תקופה ארוכה והיה שולה המוקשים, היועץ והדוחף לאורך הדרך. תודה מיוחדת לרב שלמה ברין, חתנו של הרב עמיטל, שליווה את העבודה על הספר מימיה הראשונים, העיר הערות חשובות במבט מעמיק ורחב, וסייע בליטוש התוצר המוגמר. כמו כן תודה לבני המשפחה, החברים והתלמידים שעברו על קטעים שונים בספר והעירו הערות חשובות.

תודה מקרב לב לפרופ' דוד גליקסברג, שהיה מתלמידיו של הרב יהודה עמיטל בישיבת הר עציון, שבסיועו יוצא הספר לאור.

אנו מבקשים להודות גם לבית ההוצאה לאור של "ידיעות ספרים" על האמון הגדול והטיפול המקצועי בכל שלבי הבאת הספר לדפוס. תודה לבנימין פרנקל עורך הלשון על העין החדה, על העבודה המקצועית ועל ההערות היסודיות. תודה לדוב אברמסון, מעצב אשר רוח בו, על חוכמה ללא מילים, ועל שהבין את נשמת הספר ונתן חיים באותיות ובספר הדומם.

ועל כולנה — לרבנית מרים עמיטל שתח' (שהיא גם סבתי האהובה; קותי), על שישים שנה של הליכה יד ביד עם הרב. על שותפות ומסירות ללא גבול, ועל חוכמתה ורגישותה המשוקעות בתורותיו, ומהוות מקור השראה לכולנו.

*

ספר זה יוצא לאור בימים קשים לעם ישראל, כחצי שנה לאחר התקפת הטרור הקשה שאירעה בבוקר שמחת תורה, ובעיצומה של מלחמה מתמשכת שסופה אינו ידוע. בין הנופלים והפצועים במלחמה נמצאים גם תלמידים מישיבת הר עציון, בוגרי הישיבה וקרובי משפחתם.

החודשים האחרונים מציבים בפני עמנו אתגרים ודילמות קשות מנשוא, חלקם קשורים ישירות למלחמה וחלקם נוגעים לאתגרים מהותיים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם בשנים האחרונות ועוד תידרש להתמודד איתם בעתיד הנראה לעין. כאנשים מאמינים, האירועים הקשים מעלים בפנינו שאלות ומחשבות נוספות, שנדמה כאילו חזרו אלינו מתקופות אחרות.

בין שתי נבואות תוכחה, מנבא ירמיהו דברי נחמה קצרים שנחרטו בזיכרון הדורות: "כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". בפסוק זה נהג הרב עמיטל לפתוח את לילות סדר הפסח שערך בביתו. כך, בשירה משפחתית ובמנגינה חגיגית (שאינה מזכירה את הלחן הנוגה המוכר), ביטא מדי שנה את הקשר האינטימי, המורכב והמתמשך שבין ישראל לריבונו של עולם. אולי ניסה להזכיר בכך שמערכת היחסים בין ישראל לקב"ה אינה תמיד סוגה בשושנים; אך למרות הכול, גם כשישנו ריחוק, יש משמעות לחסד הנעורים ולאהבת הכלולות, להליכה במדבר בארץ לא זרועה.

נתפלל לקב"ה שיושיע את עמו ישראל ונזכה לגאולה שלמה.

יאיר שטדלר, נתניה

קותי גלעד, ירושלים

ניסן תשפ"ד

לעולם יהא אדם

הומור הוא סגולה ליראת שמים

יראת שמים, מוסר טבעי ואנושיות [א־יז] 

[א]

הומור הוא סגולה ליראת שמים. תשאלו אותי 'למה?' - כי יש דברים שצריך לדעת לצחוק עליהם.

בכל תחום יכולים להיות 'עצבים'. אדם יכול לסבול מהקפדה יתירה על ניקיון או מחרדה מוגזמת בעניינים רפואיים, אבל מי שמקיים במצוות בקפדנות מוגזמת, יאמרו עליו שהוא 'ירא שמים'. אני רוצה לומר לכם - יש 'עצבים' גם בקיום מצוות; זה לא יראת שמים. אני אומר בכל ליל שבת "אֶשְׁמור פִּקּוּדֶיךָ וְחֻקֶּיךָ בְּלִי עֶצֶב" - בלי 'עצבים'.

לפעמים אני רואה בחורים שמקפידים ומדקדקים יתר על המידה. מה המקור להקפדות כאלה? למה צריך עד כדי כך לחשוש ולדקדק, עוד פעם ועוד פעם? זה 'עצבים'. אלא מה, יש שרואים בזה יראת שמים. במקום זה צריך לצחוק.

כדי להיות ירא שמים יש דברים שצריך לדעת לצחוק עליהם, כך מגיעים ליראת שמים אמיתית.

מפגש בוגרים לרגל ארבעים שנה לישיבה. אדר תשס"ח (2008)

[ב]

בדרך כלל חושבים שיראת שמים היא משהו קפדני, אנטיתזה לשמחה. טיפוס 'ירא שמים' תמיד יהיה ככה קפדן, במצב רוח קודר.

אני רוצה לטעון שאחד היסודות החשובים ביראת שמים הוא הומור. בלי קצת הומור אדם מגיע לכל מיני שגיאות. אם יש הומור - יש פרופורציה. אסור שיראת שמים תכניס את האדם למלנכוליה או לעצבות ותעצור את היצירתיות שבו.

התורה מצווה להעלות מעשר שני לירושלים - "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ... וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יד, כב־כג). למה? "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ" - קורס מרוכז ביראת שמים, בשביל זה חייבים לעלות לירושלים.

נו, אז מה עושים שם? את המעשר השני פדית בכסף - מה עושים בכסף? האם קונים את כתבי המהר"ל, הרב קוק או רבי נחמן?

לא! במקום פירות המעשר השני שנפדו - "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ". אבל באתי ללמוד יראת שמים - יש לי כסף, אולי כדאי היה לקנות בו איזה ספר מוסר? לא! יראת שמים היא לא כמו שאנחנו רגילים לחשוב. יראת שמים קשורה לשמחה.

זה אומר לנו מה האופי של יראת שמים - יש לך כסף, בוא לירושלים ותשמח. בכל אשר תשאל נפשכם מותר להשקיע - אבל לא בספרי לימוד. קנה המידה למי שיש בו יראת שמים הוא שלא בורח מקצת הומור, מקצת שמחה.

הרב קוק מסביר שיש דרגות ביראת שמים: בהתחלה היא כאילו משתלטת על האדם, עוצרת את היצירתיות שבו והוא חושש מכל דבר כאילו הוא הולך בשדה מוקשים. אבל באמת יראת שמים מגדלת את האדם. אדם יכול להגיע וליצור מגוון דברים גדולים דרך השמחה.

איך חסידים אומרים - עצבות אינה עבירה, אבל היא יותר גרועה מעבירה. התוצאה של העצבות היא פסיביות, ואז אדם לא מתקדם, לא מאמין בעצמו, לא מאמין ביכולת שלו ולא עושה שום דבר.

שיעור על דרכו החינוכית. תשס"ג (2003)

[ג]

את המשנה באבות "שכר מצוה - מצוה" (ד, ב) מסביר רבי עובדיה מברטנורא כך: "כל מה שאדם מתענג בעשיית המצווה נחשב לו למצווה, ומקבל שכר על המצוה שעשה, וגם על העונג וההנאה שנהנה בעשייתה". יש ערך להנאה, יש ערך לחוויה שבקיום המצווה, ומקבלים שכר אפילו על כך. אומנם "מצוות לאו ליהנות ניתנו" במובן הגשמי, אבל הסיפוק הרוחני שיש לאדם מקיום המצווה לא רק שאינו פוגם במצווה, אלא הוא עצמו מצווה שמקבלים עליה שכר.

חוויה דתית היא מהנה, מחממת ומרוממת, ועדיין, אם חסר לאדם היסוד הזה של עול על צווארו, חסר לו משהו יסודי בעבודת ה'.

אפשר אומנם להגיע לחוויה דתית מעצם קבלת העול, אבל זאת עבודה קשה ומייגעת; מדרגה כזו לא משיגים מיד ולא עכשיו - זה דורש דרך ארוכה.

חנוכה תש"ס (1999)

[ד]

חוויה דתית מחזקת אצל האדם את זיקתו לעבודת ה', אך לצד חשיבות החוויה הדתית, יש לזכור שהשפעתה זמנית. אחת החוויות הדתיות הגדולות ביותר מאז ומעולם היא קריעת ים סוף; כל ישראל יוצאים יחד בשירה!

עם ישראל שר את שירת הים (שמות טו), וכבר בפרק לאחר מכן הם מתלוננים: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ... בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות טז, ג). איך אפשר לדבר ככה אחרי חוויה כמו קריעת ים סוף?

החוויה הדתית הכי חזקה לא מחזיקה מעמד לאורך זמן. אחרי כל החוויות האדירות בקריעת ים סוף, אחרי שכל אחד ואחד אמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ..." - רק כמה ימים לאחר מכן עם ישראל כבר בא בתלונות - "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ, מי צריך את כל זה? הלוואי שהיינו נשארים במצרים, על סיר הבשר!"

גם במעמד הר הכרמל של אליהו הנביא, החוויה לא מחזיקה מעמד. אחרי פסוקי תיאור המעמד אליהו הנביא מספר - "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ... וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" (מלכים א יט, י); כנראה שזה לא מספיק.

את היצר הרע אי אפשר לכבוש בחוויה דתית.

שיעור על הספר 'והארץ נתן לבני אדם'. תשס"ח (2008)

[ה]

בעל חידושי הרי"ם דרש את הפסוק בשיר השירים "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים" (ז, ב) - 'פעמיך' מלשון התפעמות הלב והתרגשות. מה יפה הדבר כאשר ההתלהבות וההתרגשות נעולות בנעלים. האידיאל ההרמוני מתקיים כאשר המסגרת בשלמותה, וההתלהבות מצויה בתוך המסגרת. סיפר פעם הרב הצדיק רבי חיים מאיר בעל ה'אמרי חיים' על אביו רבי ישראלצ'י ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ, שהיה מתקשה מאוד לסדר את הקערה בליל פסח, וזמן רב עבר עד שהצליח לשים כל דבר בקערה במקומו. וכל כך למה - שאל הבן - משום שבמקום שיש השתוקקות והתלהבות קשה לשמור על סדר.

מתוך דברי ההספד לאהרן פרידמן ז"ל (תלמיד הישיבה שנפל במהלך שירותו הצבאי). תשמ"ג (1983)

[ו]

אחת הסיבות לדחיית המחויבות בדורות האחרונים היא משום שמחויבות מכוונת אל מה שמחוצה לי; והרי אני מחפש את זהותי האישית, את הביטוי האישי.

במקורות שלנו במקום המילה "מחויבות" מופיעה "נאמנות". נאמנות פירושה מחויבות לעצמי, אני נאמן למה שבחרתי אתמול.

יציבות היא יסוד חשוב בבניין אישיותו של האדם. אם אני מחפש את זהותי בתוך הקולקטיב שבחרתי, הרי הנורמות של אותו קולקטיב מחייבות אותי. כך לדוגמה, מי שבחר בישיבה כקולקטיב, מחפש את זהותו בתוך הישיבה, והוא כמובן מחויב לנורמות של הישיבה. חיפוש הזהות האישית ללא הקשר, ללא זיקה לקולקטיב כלשהו, יכול להוביל להתפוררות האישיות; הרי היום אינו המשך של אתמול, ומחר אינו המשך של היום. נאמנות משמעה שאני נאמן לדרך שבחרתי. בתוך הדרך אני מחפש את זהותי האישית ואת זהותי הדתית. כאשר אדם מחפש בתוך חלל ריק, קיימת סכנה של התפוררות.

אמונה - בלשון התורה וחז"ל - היא אמון בו יתברך שלא יכזב, משום שהוא מקור הנאמנות, היציבות; "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" - כלומר, לא היה לכם אמון בי.

אמונה מבטאת אפוא שני דברים - אמון בו יתברך, ונאמנות לדרכו. במילים אחרות - מחויבות. לעומת הזרות שיש במילה מחויבות, המילה נאמנות מבטאת משהו קרוב, דבר שאדם מתגאה בו.

הגמרא אומרת: "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'" (מכות כד ע"א). הצדיק בנאמנותו, במחויבותו, יחיה - כך הופכת המחויבות ליסוד התורה כולה.

חנוכה תש"ס־תשס"א (2000-1999)

המשך בספר המלא