גיבורים ללא מדים

הקדמה

בשישה באוקטובר 2023, ערב מתקפת הפתע של חמאס, היה הספר שלנו על אודות הגבורה האזרחית מוכן לדפוס. במשך יותר משנה חקרנו את דפוסי הגבורה בישראל המדממת, משנות ה־50 ועד ימינו. תיעדנו את סיפוריהם של הנועזים והנועזות שלא לבשו מדים ובכל זאת סיכנו את חייהם כדי להציל חיים. לא שיערנו ולא דמיינו שלספר הזה יתווסף פרק אחד מזעזע, מכווץ ריאות ומרחיב לב: שבעה באוקטובר.

היום שבו הותקפה מדינת ישראל בידי בני השטן היה היום העצוב בתולדותיה, וגם היום שבו נעשו מעשי סולידריות רבים מאי־פעם - מעשים שלא ייאמנו, תוך סיכון עצמי למען הזולת. אלפי גיבורים וגיבורות התגלו בטווח של שעות בודדות - חיילים ואזרחים, נשים וגברים, מהעיר ומהכפר.

נוכח היקף הגבורה הישראלית באותו יום חשוך חשבנו לגנוז את הוצאת הספר. אבל אז הבנו שאלה שלבים שונים באותו סולם: מי שנאבק במחבל בצומת מישור אדומים ומי שנאבק במחבל בקיבוצי העוטף נשענים על סוד השרידות היהודי שמתגלה פעם אחר פעם במופעי אומץ ורעות. כל מי שיכול להגן על אחרים עושה זאת בפשטות ובלי לשאול שאלות.

▪▪▪

בעצם, בכל יום מתרחשים בישראל מעשי גבורה. אנשים ונשים עזי נפש ורוח מזנקים ממקומם הבטוח כדי להציל חיי אדם. בתאונות דרכים ובשריפות; מול איתני הטבע, בחום כבד, בשיטפונות ובשלגים; כשמישהו מאבד את ההכרה ברחוב; וגם נוכח אתגרים קטנים בהרבה: אישה שעוזרת לאדם מבוגר למלא טופס דיגיטלי, נער שעוזר לאישה זרה לסחוב את הקניות.

ולא רק מול זרים, אלא גם בין קירות הבית. אמא שמגדלת ילדים לבדה היא גיבורה. ואיש שעבר טראומה בשירות הצבאי הוא גיבור. והורים שמגדלים ילד עם מוגבלות. ומשפחה שנקלעת למצוקה כלכלית. ומי שבן משפחתם הוא מתמודד נפש. ומי שגילו לה גידול. ומי שנשאר לבד בחג. מי שקבר את יקיריו. מי שנהפכה לנכה. מי שפוטרה. מי שנעזב. מי שאיבדה. מי שהלך לאיבוד.

הכובש את יצרו? הגיבור הוא מי שמתגבר על היצר האינסטינקטיבי להישאר בדיוטה התחתונה. שמצליח לבתק את השלשלאות ולמשוך את עצמו מן הבור. מי שממשיך למרות הכול ואף על פי. כך, הרחוב והבתים מלאים גיבורים.

בספר הזה יצאנו לדבר עם הגיבורים שלמעשיהם החד־פעמיים נדרשו החלטה ופעולה שאינן מובנות מאליהן. אלה שעשו מעשה ברגע אחד בזמן. חלקם פעלו לנוכח אסונות טבע, ורבים אחרים - מתוקף המציאות הישראלית - לנוכח שאיפת מוות של מחבל. יש בהם ששבו בשלום מהמלחמה הפתאומית שמצאה את יומם, ויש שנפלו במשימת ההצלה.

▪▪▪

מעשה הגבורה מסכן את עושהו, ההולך על פי תהום. בספר שופטים מופיע לראשונה הביטוי "השליך את נפשו מנגד", בהתייחס לאדם שסיכן את חייו עבור אחרים. זהו ביטוי ציורי, כמו להשליך צרור מפתחות או ארנק - ולרוץ אל הדבר החשוב יותר. להשליך את הנפש כדי להציל את האחר.

אבל הגיבורים הישראלים שבספר הזה לא השליכו את חייהם מנגד. חייהם היו חשובים ומלאי משמעות. רבים מהם עמדו מול הטרור האסלאמי, שמבצעיו משליכים את חייהם כמו נייר מקומט. הגיבורים שלנו אינם מתאבדים. הם לקחו סיכון שאחרים אולי לא היו לוקחים, אבל הם לא העריכו שהוא יעלה להם במחיר חייהם. גם הפעלתנים שבהם יענו על השאלה "חייך או חיי חברך, חיי מי קודמים?" בתשובה חד־משמעית: "חיי שלי".

אין ביהדות ובישראליות, וגם לא בספר הזה, שיר הלל למי שמקריבים את עצמם או את בניהם למען מאבק לאומי. איננו שמחים בנפילת בנינו ובנותינו ואיננו מחנכים אותם למות על קדושת הארץ, אלא לחיות עליה. איננו מעניקים כבוד ויקר למי שמסר את נפשו כדי לשפוך דמים, אלא רק למי שעשה כן כדי למנוע שפך דם.

מלבד שלוש מצוות שהן "ייהרג ובל יעבור", החיים ביהדות חשובים מכל ערך, פיקוחם דוחה שבת, וגבורה מסוכנת אינה ראויה לציון. "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי). ההבחנה הזאת היא קריטית. אצל חלק מאויבינו מאדירים את המוות. הספר הזה מתאר מצב הפוך: מי שנהרגו, או הגיעו כפסע מהמוות, במעשה שתכליתו היתה להציל חיי אדם. הם לא ביקשו למות. הם לא רצו למות. הם לא העריכו שימותו.

▪▪▪

אבל גם בהינתן שאפשרות מותנו שלנו קלושה בהרבה מהאפשרות שנציל חיי אחרים - כמה מאיתנו אכן יעשו מעשה? אדם בריא שנוהג במכונית יעשה הכול כדי להימנע מהתנגשות בעץ.

מחבל נכנס למסעדה שבה סועדים 100 אנשים ופותח באש. בהתאם לצו האבולוציוני, לאינסטינקט ההישרדותי ולרעיון קדושת החיים - 99 סועדים יברחו או יתחבאו. רק אחד מהם ייקח כיסא פלסטיק ויתקרב אל פי הדרקון, לעצור את הלהבה. כשהגיבור שלנו מתקרב אל המחבל וחובט בראשו בכיסא, הוא מתגבר על יצרו הטבעי להגן על שלומו שלו. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" - אולי הכובש את יצרו הוא זה שמסיט לרגע את היצר הטבעי המפכה ביותר, לנוס על נפשו. זה ששוקל במהירות את הנתונים - ומעריך שהסיכון לעצמו נמוך, בעוד שהסיכוי להציל אחרים גבוה.

לאחר קפיצתו של אבי טויבין למי הירקון המזוהמים כדי להציל את השייטת יסמין פיינגולד פרסמה תמי ארד, אשת הנווט השבוי רון ארד, טור בעיתון "כלכליסט" על מעשהו: "הוא ראה אדם טובע וקפץ למים. כמו שעשו פעם. ואולי לא כולם נהגו כך בעבר, אבל נדמה לי שהסתכנות לצורך הצלת חיי אדם היתה מקובלת אז יותר מהיום, או לפחות לא נראתה כמעשה הזוי.

"הפרדוקס הוא שאף על פי שלא כולם בנויים כמו טויבין, כמעט כולם בונים על זה שאם יקרה להם חלילה אסון שבקצהו מזדעקת המילה 'הצילו', טויבין יהיה בסביבה. טויבין הוא הלוחם שמתנדב לסכן את נפשו למען חבריו בקרב, הוא זה שרץ לתרום מוח עצם, הוא האיש שיראה אותי מחליקה על בננה ברחוב, יעצור את התנועה וידאג שהנהגים, אלה שאין להם פנאי להציל אותי, לא ידרסו אותי. טויבין האיש הוא בערך בגיל של המדינה. הייתי רוצה לחשוב עליו כעל המדינה שלי".

▪▪▪

הגיבורים הללו נשארים לרוב באלמוניותם. תהילתם, אם קיימת, אורכת 15 דקות. מרואיינים רבים בספר הביעו שמחה על גאולת הסיפור שלהם או של בן משפחתם. עד שהגענו, איש לא התעניין בסיפורם. האם זה בגלל היעדר המדים?

המלחמה שמנהלים נגדנו רבים משכנינו המוסלמים, שניטשת זה יותר מ־100 שנים, הפכה גם את האוטובוס והבית לשדה קרב. הטרור הפיל בנו אלפי חללים אזרחים, ומולו ניצבים גיבורים אזרחים. אבירים ללא מדים שלחמו בכפר ובעיר, בבית הקפה ובקניון, בכביש ובצומת המרומזר, בנחל ובשדה. שם מתגלים הישראלים הנועזים, הסולידריים, נושאי האחריות העמוקה כלפי הזולת. והם רבים ויפים.

צה"ל ומשרד הביטחון מעניקים צל"שים ועיטורים שונים לחיילים שהפגינו עוז רוח בשדה הקרב. אולם האזרחים שפעלו בתושייה ובאומץ למען הזולת, ולעתים שילמו על כך בחייהם, נשארים בצל. אין רחובות על שמם, אין כמעט מפעלי חינוך והנצחה שמוקירים את פעולתם, לא לומדים על אודותיהם וקשה לאתר את סיפוריהם. אמנם קיימות ועדות לחלוקת אותות גבורה אזרחיים מטעם משטרת ישראל וארגוני החברה האזרחיים, אבל הן ספורדיות, מפוזרות, אקראיות. אין מנגנון אחיד, ממלכתי ושיטתי, שמתכנס במועדים קבועים ומעניק עיטורי הוקרה לאזרחים שהנועזות שלהם ראויה לציון ולהצדעה.

הנערה אלה אבוקסיס, שנהרגה בזמן שגוננה על אחיה בגופה בעת מתקפת טילים, לא למדה זאת בקורס צבאי ולא זכתה למקום בזיכרון הציבורי כמו חייל צה"ל שקפץ על רימון. כך גם אריה קצנשטיין, שקפץ על רימון כאזרח בפיגוע בנמל התעופה במינכן, הציל חיי אחרים ושילם על כך בחייו שלו.

המשפחות ששכלו את יקיריהן במלחמה האזרחית, בטרור ומול איתני טבע, חסרות את המעטפת התומכת הקיימת בצה"ל. וגם הפצועים נאלצים להיאבק לבדם. הם מתמודדים יום־יום עם הרושם שהותיר מעשה הגבורה בנפשם ובגופם.

▪▪▪

בתהליך בחירת המרואיינים היה לנו ברור שישנם אלפי סיפורי גבורה שלא סופרו, ואף אם נסיט את הווילון - לא נצליח להקיף את כולם. אנו מתנצלים בפני אלפי גיבורי־העל הישראלים שלא נכנסו לספר. אלה שהגיחו בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי למנוע פגיעה בחיי אדם. ואפילו פינו מלא שירה, לא היינו יכולים להודות להם - ולהודות על כך שהם חיים בתוכנו.

הספר מגולל את סיפוריהם של מי שהיו אזרחים בעת ביצוע פעולת הגבורה. מרביתם נותרו גיבורים אלמונים ולא זכו לתהילה. הנימוק לבחירה באזרחים בלבד הוא כפול: ראשית, המדים מחייבים את האדם לפעול להצלת חיי אדם; ג'ינס וטישרט לא. שנית, בשל קיומם של מנגנוני הכרה והנצחה צבאיים, וחסרונם של מנגנונים מוסדרים בתחום האזרחי.

בשל כך, למשל, לא כולל הספר את סיפורו המפעים של גיבור ישראל סמ"ר נעם אפטר, שנפל בקרב מול מחבלים בעתניאל, כשהוא מחרף את נפשו ומציל עשרות. שני מחבלים, חמושים ברובי אם־16 וברימונים, פרצו לישיבת ההסדר בעת סעודת שבת. הם נכנסו מהמטבח, שבו שהו נעם ושלושה תלמידים נוספים. נעם גילה תושייה ונעל את הדלת המפרידה בין המטבח לחדר האוכל, שם ישבו עשרות סועדים, תלמידים ומורים. בכך חרץ את גורלו אך מנע אסון כבד יותר. המחבלים לא הצליחו לפרוץ את הדלת - ויושבי חדר האוכל הספיקו להגיב באש. מי שנשאר נעול במטבח - נהרג. נעם נפל מאש המחבלים שפגעו בו בגבו. אך ורק בשל הקו שמתחנו בין אזרחים לבין חיילים - לא יכולנו להכליל את סיפור גבורתו בספר זה. אמנם הוא היה בלבוש אזרחי ונפל בהקשר אזרחי, אך בהיותו תלמיד ישיבת הסדר נחשב חלל צה"ל. נימוק פרוצדורלי זה, והוא בלבד, הביא להשמטת סיפורו (וסיפוריהם של גיבורים אחרים) מהספר.

התלבטנו לגבי אזרחים שפעולת הגבורה שלהם נעשתה כשהם בתפקיד. מאבטחים אזרחים - הרי הם מעין חיילים. מתוקף תפקידם להגן על הקהל, והם בדרך כלל עושים את המצופה מהם. חברי כיתות כוננות ביישובי הספר הם אמנם אזרחים, אבל אם ייפצעו או ייהרגו בעת אירוע ביטחוני, יוכרו בדיעבד כנפגעים על ידי משרד הביטחון, ולא כנפגעי טרור. ועדיין, כשקפצו לאירוע הביטחוני, הם עשו זאת כאזרחים, ללא כל חובה, בין יום העבודה השגרתי להכנת חביתה לילד.

בסופו של דבר, מכיוון שלא היו תחת פיקוד צבאי בזמן ההתקרבות המודעת אל הסכנה, החלטנו להכליל בספר דוגמאות משתי הקבוצות הללו. אלון מזרחי, מאבטח בבית קפה ירושלמי שנאבק במחבל, מנע הרג רב ונהרג בעצמו. שוקי גלבוע, נציג סיפוריהם של חברי כיתות הכוננות בספר, איבד את עינו במאבק במחבל שרצח נערה בקריית ארבע.

קבוצה נוספת של גיבורים אזרחים הראויים להוקרה ולתיעוד הם תורמי הכליה האלטרואיסטים. זהו סיפור שאין לו אח ורע בעולם: עשרות אזרחים ישראלים מתייצבים מדי שנה למסור איבר מגופם לאדם שאינם מכירים, כדי להאריך את חייו ולהקל את סבלו. הם הורים לילדים, נשים וגברים, בכל הגילים, והם נשכבים מרצונם החופשי על שולחן הניתוחים ויוצאים ממנו עם כליה אחת בלבד - והכול למען זר מוחלט. פעולתם בלתי נתפסת, יוצאת מגדר הטבע האנושי. אך מכיוון שהסיכון שהם לוקחים הוא מחושב, והתהליך מלווה בידי רופאים ונמצא תחת בקרה של מערכת שלמה - החלטנו שלא לכלול אותם בספר.

חלק מגיבורי הספר הם אנשים החיים בינינו, ואנו בעלי חוב אליהם. חלקם שילמו בחייהם על פעולתם למען הזולת ואינם עוד עמנו. עם החיים ערכנו ראיונות אישיים, ואצל הרוגי המלכות ראיינו את קרוביהם. ניסינו להבין איזהו גיבור. היכן גדל וחונך, מה חלף בראשו ברגעי הפעולה, כיצד ניתן לנתח את האירוע ממרחק הזמן, ואם היה זה שנית - האם היה זה אחרת?

▪▪▪

לצערנו, לאורך תקופת העבודה על הספר לא פסקו פיגועי הטרור במדינה. עוד ועוד גיבורים, מתים וחיים, התווספו לרשימותינו מתוך כותרות העיתונים. היה כואב להתבונן במציאות דרך משקפיים שמחפשים גבורה אזרחית: היא לא נתנה לגיבורים מנוחה, אף לא לרגע קט. טבח שמחת תורה התרחש כשהספר כבר מוכן לדפוס.

זה המקום להזכיר שפרויקט התיעוד הרחב הזה, על מורכבות התחקיר וההפקה שלו, לא היה יכול לצאת לאור ללא תרומתה המכרעת של העיתונאית אהבה פז, שליוותה אותנו כתחקירנית רבת־תבונה וכמפיקה מצוינת שדבר לא נעלם מעיניה. תודה רבה, אהבה.

האנשים שאליהם פנינו בבקשה להתראיין הגיבו בפליאה ("פרק בספר על הסיפור שלי? למה?"), לצד שמחה גלויה על הפנייה ("תודה על האכפתיות", "אף פעם לא התעניינו בסיפור שלי").

משפחה אחת סירבה להתראיין לספר: אבי המשפחה נהרג בעת שהגיש עזרה לנפגעי תאונת דרכים לצד הכביש, ומכונית חולפת פגעה בו. משפחתו טוענת שעצם הגדרתו כגיבור פוגעת בזכרו. "אני לא מוכנה להתמסר לנרטיב הגבורה", אמרה לנו אלמנתו. "אני איבדתי את בעלי והמנחמים מנסים לעודד אותי עם מיתוג של האבל. יש גם מוות סתמי. להגיד שהוא גיבור משמע שהוא רצה למסור את הנפש. והוא בשום פנים לא רצה דבר כזה".

"אם אני אומרת שהוא גיבור, אני מניחה שהוא הסכים לעזוב אותנו בשביל להציל אדם זר", הוסיפה בתו. "ההתנהלות שלו היתה מחושבת. לא היה שם אדרנלין מתפרץ של משוגע שלוקח סיכון. אם זה היה מעשה של גבורה ואבא שלי הלך בידיעה שהוא מפקיר את חייו, זה סדר עדיפויות לא מקובל. הוא לא חייל צעיר, אלא אב לילדים. הוא נהרג בזמן שהיה בפעולה לא מאוד מסוכנת של סיוע לזולת, לא בתצוגה הרואית של מסירת הנפש". ראינו לנכון להביא בהקדמה גם את ההתייחסות החשובה הזאת.

▪▪▪

לאורך יותר משנה נסענו לאורכה ולרוחבה של הארץ. ניהלנו עם המרואיינים שיחות על הכלים שהיו להם ועל מה שנשאר להם. על הקרבה ועל תעוזה. על שדה הקרב החדש. מצאנו את ישראל הישנה והטובה, החיה ופועמת למרות ההספדים. ישראל הסולידרית, שבה אדם לאדם - אדם.

בתחילת הדרך חשבנו שנמצא קו מחבר בין הנקודות, שיש מרשם להכנת גיבור. אחרי כמה ראיונות, כשבאופן מקרי מצאנו גיבורים שהם בנים למשפחות מרובות ילדים, סימנו לעצמנו את התובנה: גיבור גדל במשפחה גדולה! אבל כמה מפגשים אחרים מחקו את התובנה הזאת, כשמצאנו גיבורים נפלאים שגדלו במשפחות קטנות.

גיבורי הספר (הפעם הגיבורים הספרותיים הם אכן גיבורים, פשוטו כמשמעו) הם בנים למשפחות גדולות וקטנות; דתיים וחילונים; מצביעי שמאל ומצביעי ימין; אנשי המרכז ואנשי הפריפריה. יש בהם כאלה שהתחרטו מסיבות שונות על מעורבותם באירוע. כאלה שנשארו עם פחד. כאלה שהיו חוזרים על המעשה בשנית. יש שגאים במעשה ויש שנחבאים אל הכלים, ולקח זמן לשכנע אותם להשתתף בספר. יש גבוהים ונמוכים, צעקנים וביישנים. אחדים הם נינג'ות, אחרים אליפלט.

והם כולם עשו מעשה שחובה עלינו כחברה להכיר ולהוקיר.

בחרנו להביא את דבריהם באופן תיעודי, נקי, כאילו מצלמה מונחת בפינת החדר, ללא פרשנות שלנו ככותבים.

בספר הזה מופיעים עשרות ישראלים שעומדים במדרגה אחרת מאיתנו. החובה המינימלית שלנו היא להכיר את סיפורם.