3.1.2009, יום שבת, 23:54, סמוך לעזה
העולם סגר עלי במהירות. רק בטור הלוחמים הארוך לעבר הרצועה הבנתי שזה לא אימון או הדמיה, אלא הדבר האמיתי. שזה סוף־סוף קורה. רעמים אדירים של הפצצות נשמעו, והשמים נדלקו. האדרנלין מילא לי את הגוף אבל רעדתי מפחד. "אני נכנס לעזה עם נשק שלא עובד," מלמלתי, מנסה לנער את עצמי מההלם. אבל אז, בלי יותר מדי הכנה מוקדמת, החלה הצעידה לעבר הגבול. ככה נראית תחילת מלחמה? אין חצוצרות, הכרזה כלשהי? ואיך הם ממשיכים לנוע כאילו כלום ומאפשרים לזה לקרות? ולמה זה קורה דווקא לי?
מרוב שיתוק לא הצלחתי לכעוס. לא לצעוק. לא לחשוב. על מה בכלל אמורים לחשוב כשנכנסים לשטח שהאפשרות למות בו קרובה כמו נשימה; שהיכולת להרוג בו זמינה כמו אוויר? המשכתי ללכת בלי לשים לב לסדר התנועה. טיל נורה, והעיניים נעצמו מהבזק האור. רעם מחריד נשמע, ורעש מטוסים וארטילריה החריש את האוזניים. "אני נכנס לעזה עם נשק שלא עובד," המשכתי לומר, הפעם מעט יותר בקול, מנסה להתגבר על הרעש, מקווה שהפנמת המציאות תוציא אותי מהשוק; אבל גם מייחל להיבלע באדמה החולית שתחתי, להיעלם ולהתעורר במקום אחר. אם מישהו יורה עלי, החלטתי, אני נשכב קדימה, מקווה שיחסלו אותו לפני שיספיק לתקוע בי כדור. ככה, כמו בסיוטים הכי גדולים שלי.
מולי להבות ודמויות בלי פנים שנעות כל הזמן קדימה. חשוף, צעדתי אל האש שלפני, מיתמרת וזוהרת. שער הכניסה לגיהינום הואר בפצצות תאורה.
פרק א
הקפצה
שבוע לפני כן, 27.12.2008, מוצאי שבת, 18:35, תל אביב
הפונטו הכחולה השתחלה במהירות בין המכוניות בכניסה לתל אביב על איילון צפון. זאת היתה השעה שכבר אין פקקים והמוזיקה ברדיו מתחילה להגביר קצב לקראת השבוע שבפתח. השירים שהתנגנו הזכירו יותר את יום ראשון מאשר את שבת. על המושב האחורי שלי מלא קופסאות אוכל מההורים ותיק עם כביסה, שאתמול היתה מלוכלכת ועכשיו שוכבת נקייה ומקופלת ליד ערימות של אוכל בקופסאות. עוד כמה דקות ואני בדירה החדשה על גבול הפרדסים, בקצה הצפוני של העיר. שלושים וחמישה מטר רבוע, מטבחון בסלון, שירותים וחדר שינה. לא רחוקה מהאוניברסיטה, מפוצלת אחרי שיפוץ. הראשונה אחרי ההורים. תענוג.
בין השירים, השדרן הקריא הודעות קצרות של דובר צה"ל על הפצצות מכיוון רצועת עזה. "התחממות אפשרית בגזרה," הוא סיכם. כמה עוד אפשר לשמוע על זה, חשבתי, וחיכיתי שיסיים כדי להחליט אם להעביר תחנה לפי השיר הבא שינגן. "בחייאת, רק שימו משהו רגוע," דיברתי לעצמי בקול רם.
כבר שלוש שנים מאז שהתנתקנו מעזה ופינינו כל זכר לנוכחות ישראלית ברצועה. התמונות עדיין צרובות בזיכרון ושוב הציפו מחשבות: המפונים שהתייאשו ועזבו כמה שבועות קודם, ואלה שסירבו לקבל את רוע הגזירה וניסו להיאחז בבית, במגרש המשחקים, בבית הכנסת, בחיים שהכירו; בזעקות שבר, בכאב לב על חלום שהיה ואינו עוד. שמונת אלפים ושש מאות איש שפונו בשמונה ימים. המוני הפלסטינים שהגיעו למחרת הפינוי אל היישובים, שנהיו בן לילה יישובי רפאים - חלקם סקרנים, אחרים מבקשים לפרוק זעם. עד אותו יום היו המקומות בלתי נגישים עבורם. איים בלתי מושגים של אושר ושפיות נהפכו ברגע נטושים ופרוצים. וחמאס, שפחות משנה לאחר מכן השתלט על הרצועה. מאז השתנתה המציאות, כנראה לתמיד. צבע אדום, ריצות חפוזות לממ"דים, דיווחים על קסאמים שכבר לא הקפיצו אף אחד. גם לא אותי. שגרה.
השדרן עבר סוף־סוף לשיר שקט יותר כשהטלפון צלצל, ועל הצג הופיעה שיחה ממספר חסום. הסקרנות האנושית מתבטאת בצורה הטובה ביותר ברגעים כאלה. לא יכולתי לעמוד בפיתוי גם אילו רציתי. עניתי, ואחרי כמה שניות של שקט נשמעה מהצד השני הקלטה בקול מתכתי. "זוהי הודעה ממרכז הקישור," בישרה וביקשה שאקליד את המספר האישי שלי כדי להמשיך. הייתי אזרח כבר שנה וחצי, בלי דקת מילואים ברזומה; לא היה לי מושג מה זה "מרכז קישור", אבל זה נשמע מספיק חשוב כדי שלא אנתק. הקלדתי את המספר תוך כדי נהיגה, ואחרי כמה רגעים נוספים של שתיקה, ההקלטה חידשה את עצמה והכריזה שעלי להתייצב מחר בדחיפות ביחידה. שום פרט נוסף לא נאמר.
השיחה התנתקה, והלב שלי האיץ.
כבר לא ראיתי את הכביש, והגוף נסע הביתה על אוטומט. בעיקר הייתי מבולבל. באותה תקופה ההפגזות על הדרום התגברו, ופרשני חדשות דיברו על עלייה במתח מול עזה, אבל להקפיץ אותנו? הם השתגעו? הולכים למלחמה או משהו? עברתי עוד מחלף בלי להסתכל על השלט, עוקף מכוניות בלי לחכות שיפנו לי את הנתיב. איפה המדים שלי בכלל? והעבודות לאוניברסיטה, שיט! אין מצב שאני מגיע, החלטתי עם עצמי, כל הסמסטר ילך לי על השטות הזאת.
כשנכנסתי לרחובות הפנימיים שהובילו לשכונה שלי, החלטתי להרים טלפון לרן המ"פ. "אני לא בא," הצהרתי. "אתם לא נורמליים, ככה, מהרגע להרגע? מילא תזַמנו מסודר, תנו התראה, כמה ימים כדי שהבן אדם יתארגן, אבל מחר על הבוקר?" הטחתי בו. "אחי, על מה אתה מדבר?" הוא ענה, וברקע נשמעו צעקות. "אני לא איתך בשיחה, תגיע לבסיס, אני כבר פה, אין זמן." ניסיתי להסביר שאני אולי לא יודע איך זה מילואים, אבל עם כל הכבוד, אני סטודנט למשפטים ויש לי עבודה להגיש ואני אוכל להצטרף אליהם רק בעוד כמה ימים. "זה חשוב, תגיע, אין לי זמן לפרט," הוא ענה בענייניות. "לא, לא הבנת. הקורס שלי בלימודים חשוב," הסברתי. רן שתק ולרגע חשבתי שפשוט ניתק. "זאת מלחמה," הוא אמר לבסוף. "בסדר? זה רציני, תגיע."
אני לא זוכר איך הסתיימה השיחה. והאמת היא שאחרי ששמעתי את המילה "מלחמה" ממילא כבר לא הצלחתי להקשיב.
ברגעים כאלה הדבר הראשון שחושבים עליו הוא לא הדגל או ההמנון, אלא משימות החיים הקטנות שמתחילות להתרוצץ בראש: אנשים להודיע להם שאיעדר, דברים לאסוף מהדואר, חשבונות שצריך לשלם. התחלתי למלמל רשימות שאצטרך להכין - ציוד למילואים, ציוד מבצעי, ציוד אישי, חומרי קריאה ללימודים.
בלי ששמתי לב הגעתי לחניה. היא היתה מלאה ברכבים שייקחו מחר את כולם לעבודה, ללימודים, לסידורים, לחיים השגרתיים שהם כל דבר חוץ ממלחמה. בשקט, נשארתי ישוב במכונית דקות ארוכות, נושם עמוק, מנסה לחשוב מה יהיה ואיך הולכים להיראות הימים הקרובים. בטח נעביר כמה לילות בעל האש ובצחוקים, ניסיתי להרגיע את עצמי. קיוויתי שהקריאה היא יוזמה של קצין שלישות מבולבל שהחליט לקרוא לכל המילואימניקים, סתם כי אפשר, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני טועה. עד לפני רגע, הצרה הגדולה ביותר שלי היתה קיצוץ מכסת המילים בעבודה שעלי להגיש. ועכשיו? רגע, יש לי בכלל נעליים בבית?
בדירה, אחרי שסיימתי לסדר את כל הקופסאות במקרר ולקחתי זמן להתאפס, הבנתי שאין לי מושג מתי שוב אהיה כאן ובאיזה מצב יהיה האוכל כשאחזור. הסתכלתי עליהן מונחות במדפים, מלאות שניצלים, פרגיות, אורז וסלטים. מה הטעם? חשבתי ודפקתי על הדלת של השכנים ממול. דניס פתח אותה מתוך שינה, מעט מבוהל, מנסה להחזיק את העיניים פקוחות בכוח. זאת היתה הפעם השנייה שנפגשנו מאז שעברתי לדירה בשבוע שעבר. הוא נראה מופתע ומרח את כף ידו על הפנים בניסיון להעיר את עצמו. "סליחה על השעה, אחי," התנצלתי. "כן, כן, ברור," הוא השיב, "הכול בסדר." הוא התבונן בי, ממתין לראות מה אני רוצה ממנו באחת־עשרה בלילה. "תגיד, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל מה אתם אומרים על קצת אוכל להמשך השבוע?" הרמתי שתי קופסאות ביד כדי להסביר. "ויש עוד," אמרתי. הוא התעורר ברגע, שואל במבט מה הסיפור. "לא, אל תדאגו," ניסיתי להרגיע. "יש לי פשוט סוג של בלת"ם ואני צריך ללכת למילואים, לא מתוכנן, הכול תקין, לא משהו רציני, באמת, אין לכם מה לדאוג, האוכל פשוט ייזרק לפח אם לא..." "אנחנו נשמח," הוא קטע אותי בחיוך כשהבין שנחסך ממנו שבוע של בישולים. "אבל הכול באמת בסדר?" שאל. הוצאתי את הקופסאות מהמטבח שלי אחת־אחת ומסרתי לו אותן בזהירות, שלא ייפלו. "יהיה בסדר," אמרתי.
מול הארון בחדר השינה התחלתי לארוז. צריך תחתונים וגרביים, ולבוש חם, זה הכי חשוב. אחרי שבועות שלמים בסדיר על סף היפותרמיה, נשבעתי שלא עוד. כשאהיה מילואימניק, הבטחתי אז לעצמי, אסחב גם פוך לשטח אם צריך. במיוחד עכשיו, בדצמבר; כי הרי ידוע שקור בצבא מורגש יותר מקור באזרחות. וכמו שבתחזית מפרסמים את מדד החום בצל, עוד יבוא יום וידברו על מדד הקור בצה"ל.
התחלתי לשנן את פק"ל החום הקבוע שלי, בזמן שהעיניים רצו בין המדפים. פליז, חם־צוואר, חולצות תרמיות, גטקס, כפפות וכובע גרב, שנהפך למסכת פנים אם צריך. אבל כשהסתכלתי לאחור על כל מה שנזרק על המיטה, הבנתי שחצי מהציוד שלי לא כאן. אני בכלל לא ערוך למילואים, ובטח שלא למלחמה. גם המדים והנעליים הצבאיות שלי נמצאים אצל ההורים בדרום, יחד עם שקית בד של סנדלי שורש, מלאה ברכיות, חבקים לנשק, פנקס כיס ורצועה מיוחדת לטלפון שתפרו לי פעם באמל"חייה. הייתי צריך לפרסס כשיצאתי מאיילון, מטומטם.
הבית של ההורים נמצא במרחק שעה נסיעה דרומה, והבסיס - שעה צפונה. נהדר, זה אומר שאני חייב לחזור עוד הלילה. תמיד הזהירו אותי מילואימניקים עם זקן ושיער פרוע שפגשתי לאורך הסדיר, שמילואים אף פעם לא באים בזמן טוב. עכשיו הבנתי למה. אין זמן טוב למילואים. אספתי את מה שהוצאתי מהארון לתוך תיק והכנתי קפה לדרך. ליד הדלת עמד גם תיק הלימודים, זה עם התא המיוחד ללפטופ. "אני לא מאמין שאני צריך לגרור את זה בחזרה איתי," אמרתי בקול. כמעט חצות, אבל האדרנלין זרם בכל הגוף. מבט חטוף בדירה, בסלון הקטן ובשולחן הכתיבה שעמד בפינה. רק עברתי לכאן, חשבתי, מעניין אם אספיק ללמוד פה למבחנים. כשיצאתי עם שני תיקים על הגב, נזהר שלא לשפוך את הקפה, חשבתי על האוכל שיושב עכשיו במקרר של השכנים.
28.12.2008, יום ראשון, 00:13, כביש 4
הדרך דרומה היתה ריקה מרכבים, והמזגן חנק את עצמו כדי להוציא קצת חום. הסטתי את התריסים שלו כדי שהאוויר לא יכה בפנים. ברדיו שוב התנגנו שירים שקטים, כנראה בגלל השעה. שום דיווח על הקפצה או על מלחמה. הראש שוב התמלא בשאלות, כמו איך ייראו הימים הקרובים, מה נעשה, את מי אפגוש, ובעיקר, איך אתקבל. אלה המילואים הראשונים שלי, ואני מצטרף לצוות לוחמים חדש.
באמצע הדרך הבנתי שההורים בכלל לא יודעים שאני חוזר הביתה, ועדיף שיקבלו ממני שיחת טלפון מהדרך מאשר דפיקות בדלת בשעה כל כך מאוחרת. התקשרתי מתנצל, מלמלתי משהו על שגרה ועל זה שאין מה לדאוג. סיימתי את השיחה כמה שיותר מהר. לא רציתי להשאיר יותר מדי מקום לשאלות.
כשנכנסתי הביתה השעה כבר היתה אחרי 1:00. הייתי מותש, מת לשים את הראש על כרית. אבא ואמא ישבו מוטרדים בסלון, לבושים בטרנינג של שינה, ממתינים לי. "אתם לא אמיתיים," אמרתי, "לכו לישון." הם שתקו לרגע ובחנו אותי במבט מפוחד וסקרני. "הקפצה שגרתית, שטויות," המשכתי בלי שבכלל ידעתי מה זה אומר ונפנפתי ביד בביטול. הם המשיכו לשתוק, מתאמצים להבין. "כנראה צריך סדירניקים בעזה, אז אנחנו נחליף אותם באיו"ש, זה הכול," הוספתי שקר בניסיון הרגעה אחרון.
"אוקיי." נראה שהם התרצו. "אתה רוצה לאכול משהו? שנעשה לך משהו זריז?"
"מה לאכול עכשיו? אני חייב לישון," צחקתי צחוק מאולץ. "החדר מוכן?"
"כן, כפרה עליך," השיבה אמא. "מה נראה לך? סידרתי לך את המיטה."
אבא המשיך לבחון אותי במבט. שנים כחוקר משטרה לימדו אותו תמיד לחשוד בתשובות מתחמקות. "יאללה, אני זז לשים את הראש," אמרתי לפני שישימו לב כמה אני מודאג, וחתמנו בלילה טוב עם חיבוק קצר. התקווה שאני לא משקר סיפקה אותם. באותו לילה כמעט לא עצמתי עין.
28.12.2008, יום ראשון, 5:48, קריית גת
תמיד אהבתי את שעות הבוקר המוקדמות. כשבחוץ עדיין חשוך, הריחות חדים יותר, השקט ממכר, וכל צליל נשמע ברור. לזמן יש משקל סגולי גדול יותר, אפשר להספיק יותר בפחות, ותחושת השליטה מדהימה. אבל זה לא רק עניין של הספקים - העולם ישן, ממתין שתצא אליו. הכול אפשרי.
עליתי על מדי ב', שחיכו לי מקופלים על כיסא המחשב, ונעלתי נעלי הרים שחורות וכבדות שהיו סמל הסטטוס של כל לוחם שסיים מסלול בסיירת. אמא כבר היתה במטבח, כאילו לא עברו בסך הכול ארבע שעות מאז שהלכנו לישון.
התיישבתי בפינת האוכל. "אתה רוצה לאכול משהו? חביתה אולי? פרוסת עוגה?" שאלה. הייתי טרוד מכדי לאכול ארוחה מלאה, אז אמרתי שעוגה זה מעולה. אמא פרסה עוגת שוקולד והניחה כוס קפה שחור על השיש לפני. בתוך השתיקה שנוצרה בהיתי בגרגירים שוקעים לתחתית הכוס אחד אחרי השני. מדי פעם נשמע רכב חולף בחוץ, ושוב דממה.
ברגע הזה הגיע הגעגוע הראשון וצבט את הלב. עם השנים למדתי שלא צריך לעזוב את הבית כדי להתגעגע. געגוע, במובן מסוים, נוצר כשחיים בהוויה שונה מהמציאות שעוטפת אותך. אפשר להתגעגע לרגש שחלקת עם אדם, גם אם הוא נמצא מולך. אפשר להתגעגע לריח של אזור מסוים באביב אם נוכחים בו בעונה אחרת. ואפשר להתגעגע לשגרה במקום שבו אתה נמצא ממש כרגע, אם אתה פשוט כבר לא שייך אליו. הייתי בבית, אבל במחשבות הייתי במקום אחר. ואם התבלבלתי לשנייה, המדים דאגו להזכיר לי שעכשיו אני שוב חייל. וגם הגוף זכר. פתאום הברך שוב כואבת, והנקודה בגב שהציקה בכל המסעות מזכירה שהיא שם. הם היו שם עלי, ירוקים ובולטים בנוף הסלון שלנו, כמו משתדלים להזכיר לי שאני כבר שייך לעולם אחר; שסצנת הקפה והעוגה המנחמת היא אשליה שבקרוב תיעלם; שאני בדרך למציאות של זמנים קצובים, קור, משקלים, שמן וגריז. הניגוד בין המדים שיתמלאו בלכלוך ובזיעה בעוד כמה שעות לבין הרוגע בבית לא היה זר לי. הוא קרע אותי בכל מוצאי שבת בזמן השירות הסדיר, לפני החזרה לבסיס. ואם היה לי מזל, אז בראשון בבוקר. שביזות, קוראים לזה.
גנבתי עוד כמה רגעים עם העיתון, כמה מילים עם אבא שהצטרף והדביק לי נשיקה על הראש כשהגיח מחדר השינה, ועוד קצת קפה. "יאללה, שלא תאחר," הוא זירז אותי. התבוננו אחד בשני, מנסים לא לייחס חשיבות יתרה לרגע, לא לזַמן בטעות מזל רע. חיבוק גדול, עוד כמה נשיקות, כאלה שיוצאות מהבטן, ונפרדנו שלושתנו בהבטחה שאעדכן מה קורה כמה שיותר מהר. ידעתי שזאת הבטחה שלא בטוח שאקיים.
כשעצרתי את המכונית קרוב לטרמפיאדה שמחוץ לעיר, ממש ליד תחנת הדלק עם האספרסו הכי טוב בסביבה, היא כבר היתה מלאה בחיילים. כמה מילואימניקים צחקו והתחבקו, חברים עוד מימי התיכון כנראה, מופתעים לראות אחד את השני על מדים שם, מרגיעים שיהיה בסדר, מתעדכנים, מדליקים סיגריה. אזרחים שיצאו מבית הקפה שבתחנה חלפו על פניהם בדרכם חזרה לרכב; ממהרים לעבודה, מחפשים את המפתחות ביד אחת ומחזיקים כוס קפה רותח בשנייה, מתעלמים מבקשות לטרמפים. שלושה בני שירות שהמתינו שם כבר היו מנוסים מכדי לבקש. חצי ישנים, הם ישבו מכונסים בתוך עצמם בקור של הבוקר, מחכים לאוטובוס הראשון.
בתוך בית הקפה, השמש של דצמבר האירה את הוויטרינה שהשקיפה לעבר השדות שמחוץ לעיר. הבחורה שעמדה לפני בתור תהתה בקול מה עדיף, סנדוויץ' חלומי או טונה, ואני תהיתי מתי ואיך נכנס החלומי הזה לחיינו.
ואז התיכוניסטית הנחמדה בקופה הכניסה לי בוקס השכמה למציאות. "סליחה," היא פנתה אלי בזמן שהמתנתי לבורקס ולקפה שהזמנתי. "קראו לך לעזה?" היישר לבטן. מתחנת הדלק היה אפשר לצאת רק צפונה, אבל הדיווחים ברדיו, המדים והמבט כנראה הסגירו אותי. ככה זה בישראל, אתה מנסה להסתיר את מה שכולם כבר יודעים.
"לפני עזה צריך קודם לעבור בבסיס," עניתי בהתחכמות מאולצת.
"שאלוהים ישמור עליכם," היא ענתה ברצינות, ולרגע ראיתי מולי את סבתא שלי, מטפחת לראשה, ממטירה עלי קללות בערבית ואז מברכת, מנשקת ומבקשת מכל צדיק בשמים לספק לי הגנה. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. נשמתי עמוק והשפלתי מבט. "תודה," עניתי חרישית ויצאתי במהירות עם ההזמנה. לא ציפיתי להרגיש מבוכה.
28.12.2008, יום ראשון, 7:32, בית ליד
שער הבסיס נראה גדול ומנומנם בדיוק כפי שזכרתי אותו. כשהגעתי, שני השומרים בכניסה ישבו בשעמום מופגן בין עצי איקליפטוס, קראו עיתון ועישנו סיגריה בתורות. הפרדסים שליד השרו רוגע, ורק הגזלן שמכר שניצל וצ'וקולוקים בכניסה הפר את השקט, כשצעק לתוך הטלפון על ספק ששוב איחר להביא לו סחורה. חיילים שנכנסו רגלית לבסיס עצרו אצלו כדי לאגור ממתקים, גרעינים ובקבוקי קולה להמשך השבוע. השק"מיסט, הם ידעו, לא פותח לפני 12:00. לא הייתי כאן יותר משנה, ולא נראה שמישהו באמת חיכה לנו.
"לאן אתה, אח שלו?" שאל אותי השומר ופיזר את עשן הסיגריה הצדה.
כניסה עם רכב לבסיס היתה לוקסוס ששמור לקצינים בכירים, לרס"רים ולמקושרים בלבד. רק שלא יתעקש איתי עכשיו על אישור כניסה, התפללתי. אין סיכוי שאני הולך את כל הדרך ליחידה שלי.
"הקפיצו אותנו, ביקשו שנגיע ליחידה, צו 8," אמרתי בתקווה לא להישאל שאלות נוספות.
השומר הביט בי בפחד לא ברור, הסתובב ופתח את השער מיד, בלי שאלות נוספות. זה הלחיץ אותי והחמיא לי בו־זמנית.
"סע לחורשה," צעק השומר השני. "סע איזה שלוש מאות מטר קדימה, ואז קח את הכביש ימינה, יש שם המון עצים, כבר תראה, מחיילים את כולכם." "תודה," אמרתי ומיהרתי להיכנס לפני שיתחרטו ויבקשו אישור כניסה. כשחלפתי על פני השער, הרגשתי כמי שמתגנב פנימה.
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
