ארץ ים 2 – הקברים של אטואן

פרולוג

"בואי הביתה, טֵנַר! בואי הביתה!"

בעמק העמוק, בשעת הדמדומים, עמדו עצי התפוח ערב לבלובם, ופה ושם בין הענפים המוצללים הקדים אחד הפרחים להיפתח, ורוד ולבן כמו כוכב קלוש. לאורך שבילי המטע, בדשא הרטוב, הטרי, הצפוף, רצה בשמחה הילדה הקטנה. כששמעה את הקריאה לא באה מיד, אלא המשיכה במעגל גדול לפני שפנתה להביט לעבר הבית. האֵם המחכה בפתח הבקתה על רקע אורן של להבות האח צפתה בדמות הזעירה רצה ומקפצת כמו ציצית של דרדר המתגלגלת על הדשא המאפיל מתחת לעצים.

האב, שגירד אדמה ממעדר בסמוך לפינת הבקתה, אמר, "למה את נותנת ללב שלך לצאת אל הילדה? הם באים לקחת אותה בחודש הבא. לתמיד. יכולנו כבר לקבור אותה ולגמור עם זה. מה הטעם להיאחז במי שאת עומדת לאבד? היא לא מועילה לנו. אם הם ישלמו עליה כשייקחו אותה, זה יהיה משהו, אבל הם לא ישלמו. הם ייקחו אותה ובזה הכול ייגמר."

האם לא אמרה דבר, רק צפתה בילדה שעצרה והביטה מעלה מבעד לעצים. מעבר לגבעות הגבוהות, מעל למטעים, זרח באור בהיר כוכב הערב.

"היא לא שלנו, לא מאז שהם באו לפה ואמרו שהיא חייבת להיות כוהנת הקברים. למה את לא מבינה את זה?" קולו היה מחוספס מטרוניה וממרירות. "יש לך ארבעה אחרים. הם יישארו פה, וזאת לא. אז אל תיקשרי אליה. שחררי אותה!"

"בבוא העת," אמרה האישה, "אני אשחרר אותה." הילדה היחפה חזרה הביתה בריצה, כפות רגליה הלבנות דרכו על האדמה הבוצית, ואמה כרעה לעטוף אותה בחיבוק. כשפנתה הילדה להיכנס לבקתה, התכופפה האם לנשק את שערה, שהיה שחור. אבל שערה שלה, לאורה המרצד של האש באח, היה בהיר.

הגבר עמד בחוץ, כפות רגליו יחפות גם הן וקרות על האדמה, ומעליו החשיכו והלכו שמי האביב. באור הדמדומים היו פניו מוכות יגון, יגון קהה, כבד וכועס שלעולם לא יהיו לו מילים לבטא. לבסוף משך בכתפיו ונכנס בעקבות אשתו אל החדר החמים ובו המולת הילדים.

פרק 1:

הטרופה

חצוצרה יחידה צווחה וחדלה. את הדממה שהשתררה הרעיד רק קולן של כפות רגליים רבות הצועדות למקצבן של פעימות תוף עדינות, בקצב לב אטי. מבעד לסדקים שבגג היכל הכס ומהמרווחים שבין עמודי התמך, שם קרסו אבני בניין ורעפים, חדרו באלכסון קרני שמש מהוססות. שעה חלפה מאז הזריחה. האוויר היה דומם וקר. העשבים המתים שבצבצו בין מרצפות השיש היו מכוסים בשכבת כפור וכעת התחככו ונאחזו בגלימותיהן השחורות הארוכות של הכוהנות.

הן צעדו ברביעיות לאורך ההיכל רחב הידיים בין שורות כפולות של עמודים. התוף הלם בקול עמום. שום קול לא דיבר, שום עין לא צפתה. נערות בשחורים נשאו לפידים, שבערו בגוון אדמדם כשחלפו בתוך אלומות אור השמש ובאור בהיר בחשיכה שביניהן. בחוץ, על מדרגות היכל הכס, עמדו הגברים, ובהם שומרים, חצוצרנים, מתופפים. בדלתות הגדולות נכנסו רק נשים, בגלימות ובברדסים כהים, וצעדו לאט ברביעיות לעבר הכס הריק.

שתיים באו, גבוהות ומאיימות בגלימותיהן השחורות. אחת מהן רזה ונוקשה, האחרת כבדת משקל ומתנודדת מצד לצד עם כל צעד. בין השתיים הללו הלכה ילדה כבת שש. היא לבשה שמלה לבנה חלקה. ראשה, זרועותיה ורגליה היו חשופים, והיא היתה יחפה. היא נראתה קטנה עד מאוד. למרגלות המדרגות המובילות אל הכס, שם חיכו כעת הכוהנות האחרות בארבעה טורים שחורים, עצרו שתי הנשים. הן דחפו את הילדה מעט לפנים.

משני צדי הכס, על הבימה הגבוהה, ירדו רשתות שחורות גדולות מתוך עלטת הגג. אם היו אלה וילונות או רק צללים כהים יותר, זאת לא יכלה העין לקבוע בוודאות. הכס עצמו היה שחור, עם נצנוץ עמום של אבני חן או זהב במשענות היד ומאחור, והוא היה עצום. ממדיו לא היו אנושיים, והוא היה מגמד כל אדם שהיה מתיישב עליו. הוא היה ריק. דבר לא ישב בו פרט לצללים.

לבדה טיפסה הילדה על ארבע משבע מדרגות השיש אדום העורקים. הן היו רחבות וגבוהות כל כך, עד שהיה עליה להציב את שתי רגליה על כל מדרגה לפני שתטפס אל הבאה בתור. במדרגה האמצעית, היישר מול הכס, ניצב גוש עץ גדול ומחוספס, ובחלקו העליון שֶקע. הילדה כרעה על שתי ברכיה והניחה את ראשה נטוי קלות בתוך השקע. היא נשארה כך בלי נוע.

אדם בגלימת צמר לבנה, כרוכה בחגורה, יצא מתוך הצללים מימין לכס וירד במדרגות אל הילדה. פניו היו עטויות מסכה לבנה. הוא נשא חרב מפלדה מלוטשת באורך מטר וחצי. בלי מילה או היסוס הוא הניף את החרב גבוה בשתי ידיו מעל צווארה של הילדה. התוף הפסיק להלום.

כשהלהב התרומם לנקודת השיא ועצר שם, זינקה דמות בשחור משמאל לכס, מיהרה במורד המדרגות ובלמה את זרועותיו של המקריב בזרועותיה הדקיקות. חודה של החרב נצץ באוויר. כך הם עמדו לרגע, לבן מול שחור, חסרי פנים, ניצבים כשני רקדנים מעל הילדה הדוממת ששערה השחור הופרד לצדדים וחשף צוואר לבן.

ואז, בשתיקה, זינקו שוב השניים הצדה ומעלה ונעלמו בחשיכה שמאחורי הכס העצום. כוהנת צעדה לפנים ומזגה מתוך קערה נוזל כלשהו על המדרגות ליד הילדה הכורעת. הכתם נראה שחור באפלולית ההיכל.

הילדה קמה וירדה במאמץ בארבע המדרגות. כשעמדה למרגלותיהן, הלבישו לה שתי הכוהנות העליונות גלימה וברדס ושכמייה שחורים וסובבו אותה כך שפניה פנו אל המדרגות, אל הכתם השחור, אל הכס.

"מי ייתן ויביטו חסרי השם בילדה המוגשת להם, שכן היא הנולדת־תמיד־ללא־שם, היא ולא אחרת. מי ייתן ויקבלו את חייה ואת כל שנות חייה עד מותה, וגם מותה יהיה שלהם. מי ייתן ותשביע את רצונם. מי ייתן ותיטרף!"

קולות נוספים, צווחניים וצורמניים כמו החצוצרה, ענו: "טרופה! טרופה!"

הילדה הביטה בכס מתוך ברדסה השחור. אבני החן המשובצות במסעדי היד המטופרים העצומים ובמשענת הגב היו מכוסות באבק, ואת המשענת המגולפת עיטרו קורי עכביש וכתמים לבנים של לשלשת ינשופים. על שלוש המדרגות הגבוהות ביותר, מעל המדרגה שהיא עצמה כרעה עליה, לא דרכה מעולם רגלו של בן תמותה. שכבת הלכלוך שכיסתה אותן היתה עבה כל כך שהן נראו כמו מדרון אחיד של אדמה אפורה. השיש אדום העורקים היה מוסתר כליל באבק שהצטבר בלי שאיש יחרידו, בלי שאיש ידרוך עליו, במהלך שנים אינספור, מאות בשנים.

"טרופה! טרופה!"

וכעת התוף חזר באחת להלום, הפעם בקצב מהיר יותר.

התהלוכה הדוממת שבה לנוע בצעדים חרישיים הרחק מהכס, מזרחה לעבר הריבוע המואר במרחק, פתח ההיכל. עמודי התמך הכפולים העבים, כמו שוקי רגליים חיוורות עצומות, נישאו משני צדי התהלוכה עד לעלטה שמתחת לתקרה. בין הכוהנות הלכה הילדה, שכעת לבשה בגדים שחורים בדיוק כמוהן, וכפות רגליה הקטנות היחפות צעדו בטקסיות הראויה על העשבים הקפואים והמרצפות הקרות. כשחלפה באור השמש המתלכסן מבעד לגג ההרוס, היא לא הרימה את מבטה.

שומרים החזיקו את הדלתות הגדולות פתוחות לרווחה. התהלוכה השחורה יצאה אל האור הדל, הקר, ואל הרוח של ראשית הבוקר. השמש המסנוורת שחתה מעל למרחבים המזרחיים. ממערב החזירו ההרים את אורהּ הצהוב, וכמוהם גם חזיתו של היכל הכס. על הבניינים האחרים שבמורד הגבעה עדיין נח צל סגלגל, על כולם פרט למקדש האלים האחים השוכן מעבר לשביל על תל קטן: גגו, שצופה לאחרונה בזהב, החזיר הבזק מפואר של אור אל השמים. טור הכוהנות השחור התפתל רביעייה אחר רביעייה במורד גבעת הקברים, ותוך כדי הליכה הן החלו לזמר חרישית. המנגינה היתה מורכבת משלושה צלילים בלבד, והמילה שהן חזרו עליה שוב ושוב היתה עתיקה כל כך עד שאיבדה את משמעותה, כמו שלט שממשיך לעמוד אף שהדרך שהוא מורה עליה נעלמה. שוב ושוב הן חזרו על המילה הריקה. במהלך כל היום ההוא, יום בריאתה מחדש של הכוהנת, נשמעה בלי הפסקה זמרתם החרישית של קולות נשיים, כמו זמזום יבשושי בלתי פוסק.

הילדה נלקחה מחדר לחדר, ממקדש למקדש. במקום אחד הניחו מלח על לשונה; באחר כרעה על ברכיה לכיוון מערב בשעה שגזזו את שערה וחפפו אותו בשמן וחומץ מבושם; והיה גם מקום שבו שכבה על בטנה על גוש שיש שחור מאחורי מזבח בשעה שקולות צורמניים שרו קינה למתים. לא היא ולא אף אחת מהכוהנות לא אכלו או שתו מים כל אותו היום. כששקע כוכב הערב, השכיבו את הילדה לישון עירומה בין שטיחי עור כבש, בחדר שמעולם לא ישנה בו לפני כן, בתוך בית שנשאר נעול שנים ונפתח רק באותו יום. החדר היה גבוה יותר משהיה ארוך, ולא היו בו חלונות. שרר בו ריח מת, של אוויר עומד ומעופש. הנשים השותקות השאירו אותה שם בחושך.

היא שכבה ללא תזוזה כפי שהן הניחו אותה. עיניה היו פקוחות. היא שכבה כך זמן רב.

היא ראתה אור מרצד על הקיר הגבוה. מישהו הלך בשקט במסדרון וסוכך על לפיד קטן כדי שלא יאיר יותר מגחלילית. לחישה צרודה: "היי, את שם, טנר?"

הילדה לא ענתה.

ראש הציץ בדלת, ראש מוזר, קירח כמו תפוח אדמה מקולף, ובאותו גוון צהבהב. העיניים היו גם הן עיני תפודים, חומות וזעירות. האף התגמד ליד שתי לחיים גדולות ושטוחות, הפה היה חרך נטול שפתיים. הילדה הביטה בו בפנים קפואות. עיניה שלה היו גדולות וכהות, ומבטן מקובע.

"היי, טנר, דובשנית קטנה שלי, הנה את!" הקול היה צרוד, גבוה כמו קולה של אישה אף שלא היה שייך לאישה. "אני לא אמור להיות פה, אני צריך להיות מחוץ לדלת, על המרפסת, לשם אני הולך. אבל הייתי חייב לראות מה שלום טנר הקטנה שלי אחרי היום הארוך הזה, נכון, דובשנית קטנה ומסכנה שלי?"

הוא נע לעברה, שקט וחסון, והושיט את ידו כמו רוצה ללטף את שערה.

"אני כבר לא טנר," אמרה הילדה והביטה בו. ידו עצרה. הוא לא נגע בה.

"לא," לחש אחרי רגע. "אני יודע. אני יודע. עכשיו את הטרופה הקטנה. אבל אני..."

היא לא אמרה דבר.

"זה היה יום קשה לקטנה," אמר האיש. כפות רגליו התנועעו על הרצפה, האור הקטן רטט בכף ידו הצהובה הגדולה.

"אתה לא אמור להיות בבית הזה, מָנאן."

"לא. לא. אני יודע. אני לא אמור להיות בבית הזה. טוב, לילה טוב, קטנה... לילה טוב."

הילדה לא אמרה דבר. מנאן פנה ממנה לאט והסתלק. הנצנוץ נעלם מקירות התא הגבוהים.

הילדה, שכעת לא היה לה שם פרט לאַרְהָא, הטרופה, שכבה על גבה ונעצה את עיניה בחשיכה.