אמונות שווא

מושמץ

הקדמה שכדאי שתקראו, גם אם אתם מסוג האנשים שבדרך כלל מדלגים על הקדמות

"לעולם אל תדמייני שאת אינך אחרת ממה שאולי נראה לאחרים שמה שהיית, או שייתכן שהיית, אינו אחר ממה שהיית לוּ היית נראית להם אחרת"

— לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

"דן, אני לא מאמינה שהפכת לבנאדם כזה. מתי נהיית כל כך אנוכי? איך השתנית כל כך?"

זיהיתי את השם על האימייל — שרון, אישה שפגשתי כמה שנים קודם לכן כשהיא ביקשה את עזרתי בסדנה תאגידית שהיא העבירה בנושא שינויים התנהגותיים. בזמנו, עזרתי לה במשך שלוש שעות לצקת יותר תוכן להרצאה שלה, ועשיתי את זה בשמחה ובהתנדבות. אחרי הסדנה היא התקשרה כדי להודות לי, ובכך הסתיימו יחסינו — עד ליולי 2020, אז קיבלתי את ההודעה המשונה והחידתית הזו.

מיד שיגרתי תשובה: "לְמה בדיוק את מתכוונת?"

בתשובה שלה היו כמה לינקים, וכשלחצתי עליהם, מצאתי את עצמי יוצא לאחד המסעות המדאיגים, המטרידים והמרתקים ביותר בחיי. נדמה היה שאני צועד לעבר קצה המציאות המוכרת לי, ומסיט וילון שמאחוריו נחשף יקום מקביל, שבו מישהו עם הפנים שלי, הקול שלי והשם שלי מבצע מעשים מרושעים, שמסכנים את האנושות ברמה הגלובלית. זה הרגיש לי כמו סצנת פתיחה של רומן מדע בדיוני, ואני הייתי הגיבור, בעל כורחי. הלינקים ששרון שלחה לי הובילו לאינספור אתרים שהציגו אותי כ"מהנדס תודעה ראשי" של "תרמית הקורונה" וכאחד המנהיגים של מזימה בינלאומית להשתלטות על בני אדם, המכונה "אג'נדה 21". ביקום המקביל והבלתי נתפס הזה, אני וחבריי האִילוּמִינָטִי עשינו יד אחת עם ביל גייטס כדי לגבש תוכנית שטנית להזריק לנשים חיסון שיעקר אותן ויקטין את אוכלוסיית העולם, ובה־בעת ליצור מערכת דרכוני־חיסון בינלאומית, שתאפשר לבעלי השררה (לכאורה ביל והאילומינטי, וגם אני) לעקוב אחר התנועה של כולם בכל מקום. היו גם רבים שלקחו את הרעיונות האלה צעד אחד קדימה, וטענו שאני משתף פעולה עם כמה וכמה ממשלות, כדי לשלוט באזרחיהן ולתמרן אותם.¹

לא ידעתי מה לחשוב. ככל שהמשכתי לקרוא, התחלתי לחייך לעצמי. אחרי הכול, זה היה אבסורדי — וגם, למקרה שאתם תוהים, שקרי לגמרי. הקשר העיקרי שלי עם ביל גייטס התמצה בעבודתי המצומצמת עם קרן ביל ומלינדה גייטס כמה שנים קודם לכן, בנושא תזונה בגילֵי הילדוּת המוקדמת באפריקה. מעולם לא הצטרפתי לשורות האילומינטי (וגם אין לי מושג איך לעשות זאת). באותה תקופה עדיין לא אושר חיסון לקורונה, ולא לקחתי שום חלק במאמץ לפתח חיסון שכזה (גם אם הייתי רוצה, לא הייתי קשור למאמץ הזה). אמנם ייעצתי לממשלות, אבל העצות שלי התמקדו בנושאים כגון תמריצים שיגבירו את ההיענות למגבלות שהוטלו בשל המגפה ותמריצים לעטיית מסכות; חלוקה יעילה יותר של סיוע כלכלי; העלאת המוטיבציה של מחנכים ותלמידים להתקדם בהשכלתם בזמן המגפה; והמאמץ להפחית אלימות במשפחה, שעלתה באופן מדאיג בזמן המגפה, בכל העולם. מבחינתי, עבדתי ללא הרף כדי לשפר את המצב בישראל ובעולם, אבל עכשיו התברר לי שאנשים רבים משווים אותי ליוזף גבלס (!), שר התעמולה המסור של אדולף היטלר. האם זה יכול להיות משהו שהוא לא רק בדיחה גרועה? או אולי רק אי־הבנה משונה? הרי לא ייתכן שמישהו ייקח את זה ברצינות?!

אבל אנשים התייחסו לזה ברצינות. לגמרי ברצינות. המשכתי עמוק לתוך הקרביים של האינטרנט, ומצאתי פוסטים שנכתבו עליי ועוררו אלפי תגובות. הגרסה המרושעת שלי הופיעה בקטעי וידיאו ערוכים ברישול, "לבושה" לפעמים במדי נאצים, ותמיד מפזרת אמירות זדוניות ונוראות. קטעי יוטיוב שלמים הוקדשו לדיונים בפגמים באופיי ובכוונותיי הנפשעות. הושמעו קריאות בעד "משפטי נירנברג 2.0" כדי לחרוץ את דיני ולגזור עליי מאסר עולם, או אפילו גזר דין מוות.

אחרי כמה שעות של קריאה וצפייה בסרטונים, זה כבר לא נראה לי כל כך מצחיק. למעשה, זה היה מכאיב ומבלבל, ואפילו קצת מפחיד, והתחושה הזו התעצמה כשגיליתי מאוחר יותר, שלא רק זרים האמינו לשקרים שהופצו עליי, אלא גם אנשים שכבר הכירו והעריכו אותי ואת עבודתי, ואפילו כמה אנשים שהכירו אותי אישית שנים. איך הם יכולים לטעות בצורה כזו? אם רק אוכל לדבר איתם, חשבתי, הם בטח יבינו שהם טעו, וכל השיגעון הזה יסתיים סוף סוף. אולי הם אפילו יתנצלו.

ראיתי שמספר הטלפון של אחת המשתתפות המובילות בדיונים לא היה חסוי. היא היתה אחת מאלה שקראו להעמיד אותי למשפט. היא היתה בטוחה לחלוטין שברגע שהפשעים שחוללתי נגד האנושות ייחשפו לציבור, אהיה בין הראשונים להיתלות לעיני קהל מריע וחוגג. באופן לא לגמרי רציונלי, החלטתי להתקשר אליה, ולהעמיד את הדברים על דיוקם. מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, מסתבר שהרבה. זה לא הלך טוב — מסיבות שכנראה ברורות לכל מי ששקל, ולוּ לרגע, את הסיכויים לשכנע אדם זר, עם דעה מאוד שלילית עלינו, לשנות את דעתו באמצעות שיחת טלפון לא מתוכננת. אבל לא באמת חשבתי לפני שצלצלתי; נפגעתי עמוקות והייתי נסער. אחרי שהצגתי את עצמי, אמרתי לה שאני רוצה להעמיד דברים על דיוקם, ושהיא מוזמנת לשאול אותי כל מה שתרצה. היא פתחה בשורה של שאלות שהפתיעו אותי. היא שאלה אותי לדעתי על מה שמתרחש עכשיו בעולם, חצי שנה אחרי שפרצה הקורונה. כשהתחלתי לדבר, היא מיד קטעה אותי.

- "לא, לא, לא, מה אתה יודע על הקשר בין הקורונה ל'אג'נדה 21' ולגלובליסטים?"

- "אני אפילו לא יודע מה זה 'אג'נדה 21'", עניתי, "ואני לא בטוח לאיזה גלובליסטים את מתכוונת".

- "אל תשחק אותה תמים", היא ענתה. "אני יודעת מי אתה ובמה אתה מתעסק".

ואז היא שינתה כיוון ודרשה לדעת באילו פרויקטים אני מעורב עם ממשלות אחרות. בזמנו הייתי מעורב מאוד בפרויקטים שקשורים לקורונה עם ממשלת ישראל, וכן במידה פחותה עם ממשלות בריטניה, הולנד וברזיל. לנוכח שאלותיה התובעניות הרגשתי כאילו אני עומד למשפט, והיא התובעת. אמרתי לה שאני בעיקר עובד כדי לעודד את המשטרה להשתמש בתגמולים במקום בקנסות, כדי לתמרץ התנהגות חיובית של עטיית מסכות ושמירה על ריחוק חברתי. בנוסף, הסברתי לה, עסקתי בפיתוח דרכים ליישום אפקטיבי של למידה מרחוק בבתי ספר, ובניסיון לקבוע את סוג התמיכה הכלכלית שהממשלה צריכה להעניק לרבים שנאלצו לסגור את העסקים שלהם.

היא לא קנתה את זה, אפילו לא לרגע. "ומה לגבי פירוק של משפחות שלמות כשאומרים לנכדים לא להיפגש עם הסבים והסבתות שלהם? מה לגבי העלייה ברמות הבדידות והסטרס, שמובילה למקרי מוות נוספים? מה לגבי זה שמכריחים ילדים לחבוש מסכות שמגבילות את אספקת החמצן למוח שלהם?"

לא תופתעו לשמוע שלניסיונות הקלושים שלי להכחיש את כל ההאשמות האלה לא היה שום אפקט.

"איך אתה מסביר את המיליונים שהרווחת בתמורה לשירותי הייעוץ שלך לכל מיני ממשלות?" היא דרשה לדעת. ברוב תמימותי ראיתי כאן שביב של תקווה. כמו בביטוי הידוע "לך תוכיח שאין לך אחות" — עד לאותו שלב כל ההאשמות היו כל כך לא הגיוניות, שלא ידעתי אפילו איך להתחיל להפריך אותן. אבל קבלת תשלום? את זה יכולתי להפריך. אני אמנם עוזר להרבה ממשלות, אבל אני רואה בזה חלק מהעבודה האקדמית שלי, ולכן אני אף פעם לא גובה מממשלות תשלום עבור הזמן שהשקעתי. בנוסף, כמו כל אזרח אמריקאי, אני מגיש את דוח המס שלי מדי שנה, וכל מקורות ההכנסה שלי מצוינים בדיווחי המס שלי.

"מה אם אראה לך את דוחות המס שלי", עניתי, "ותראי שאין שום תשלומים משום ממשלות? זה ישנה את דעתך?"

היא מלמלה משהו, ואז פתאום שאלה אותי אם היא יכולה לפרסם באינטרנט את ההקלטה של השיחה שלנו. הופתעתי. לא היה לי מושג שהיא מקליטה את השיחה. (מאז כבר למדתי שאנשים מ"התחום" שלה מקליטים הכול.)

"לא, את לא יכולה", אמרתי.

"אתה מסתיר משהו?" היא תקפה.

"לא, אני לא מסתיר שום דבר", עניתי, "אבל אם הייתי יודע שזו שיחה פומבית, הייתי מתכונן לקראתה בצורה אחרת". השתתקתי, לא בטוח מה עוד אפשר לומר. נראה היה שהשיחה הגיעה למבוי סתום. בסופו של דבר, אחרי כמה ניסיונות מדשדשים, אמרתי לה "אני מצטער שלא יכולנו להתגבר על חילוקי הדעות בינינו", וניתקתי.

כמה דקות לאחר מכן, היא פרסמה פוסט נוסף בפייסבוק, שבו היא סיפרה ש"פרופסור דן אריאלי" — היא קראה לי "הפרופסור" — התקשר אליה בניסיון "לטהר את שמו". אבל אל חשש, כך דיווחה לעוקבים שלה, היא לא נתנה ל"פרופסור" לעשות לה תרגילים או להאכיל אותה בשקרים. היא הוסיפה שהשיחה הבהירה לה שאם ממשלות שוכרות אנשים כמו "הפרופסור", הרי שזה "רק למטרות שטיפת מוח". אחרי הכול, למה שממשלות יזדקקו לאנשים כמו "הפרופסור", שהוא חוקר מדעֵי החברה ואינו ביולוג או רופא, אם מה שעומד מולנו זו באמת מגפה? היא סיכמה את הניתוח שלה בקביעה ש"הפרופסור התעקש על הטענה שהוא לא קיבל תשלום עבור השירותים שלו, וההתעקשות הזאת גורמת לחשד עוד יותר גדול, שלמעשה יש עוד הרבה מאוד דברים שנמצאים מתחת לפני השטח, ושאנחנו נחשוף יום אחד כשנעמיד אותו למשפט פומבי".

אין ספק שהשיחה הזאת לא היתה מועילה במיוחד. אתם מכירים את האנשים האלה, שלוקח להם זמן לקלוט דברים? אז במקרה הזה, אני הייתי אחד מהם. אפילו אחרי החוויה הזו, לא הפסקתי לנסות. פניתי לחרף את נפשי בטלגרם, פלטפורמת המדיה החברתית המועדפת על מתנגדיי. האפליקציה הזו, שפותחה ברוסיה, נועדה מראש לאנשים עם מעט אמון. קוד המקור חשוף לכול, כדי לוודא ששום דבר מפוקפק לא מתרחש מאחורי הקלעים, והפלטפורמה מאפשרת להקליט ולשלוח סרטונים באורך דקה. מיד פרסמתי סדרה של סרטוני תגובה לשורה ארוכה של האשמות: שהייתי אחראי לסגרים; שהייתי אחראי לכך שאנשים נאלצו לחבוש מסכות, דבר שפוגע באספקת החמצן למוח; שהייתי אחראי לפגיעה בחירויות יסוד, לַפַּחַד, למשפחות שהופרדו, לכך שילדים התבקשו לא לראות את סבא וסבתא שלהם, ולבדידות שחוו אנשים מסביב לעולם.

החוויה הזאת, של לנסות לשכנע אנשים באמיתוֹת מוחלטות, שאין עליהן עוררין, על דברים שאני יודע בוודאות, ולהם, לעומת זאת, אין מושג לגביהם, ולהיכשל בזה לחלוטין — החוויה הזאת היתה מערערת מאוד, ותפסה אותי לא מוכן. ובאמת שניסיתי. נקודה אחר נקודה, האשמה אחר האשמה, הצעתי הבהרות ברורות לגבי מה שאני עושה ולא עושה בעבודתי עם ממשלות: הפחתת האלימות במשפחה — כן, סגרים — לא; עידוד ילדים ללמידה מרחוק — כן, זריעת בהלה — לא; הצגתי ראיות שהפריכו בבירור את החששות מפני מסכות. תיארתי את העצב שלי על כך שאנשים מרגישים בודדים ועל האופן שבו ההישארות בבית השפיעה על ילדים. ציינתי גם שאני לא מסכים עם כל מה שהממשלות עושות, אבל דברים רבים הם מורכבים, ויש להם גם יתרונות וגם חסרונות.

אבל כל סרטון שפרסמתי הותקף בתגובות ובסרטונים שהכילו עשרות האשמות נוספות, שנערמו על גבי המסך שלי כמו נחיל הולך וגדל של צרעות זועמות. לא הצלחתי לעמוד בקצב, ולא הצלחתי להגיב מספיק מהר. הניסיון לגרש אותן מעליי רק עורר את חמתן. הרגשתי כאילו זה קרב של אחד מול אלף, ואז מול עשרת־אלפים, ואף אחד מהם לא רצה באמת לקיים דיאלוג. הם לקחו את מה שאמרתי וסילפו את הדברים כהוכחה נוספת לנרטיב שלהם. הם שלפו טענות חדשות עוד לפני שהספקתי להפריך את הקודמות. בשלב מסוים הבנתי שאני פשוט משחרר עוד ועוד קטעי וידיאו שיכולים לשמש חומר גלם לעריכה חסרת מצפון ואתיקה בסיסיות. הרמתי ידיים ומחקתי את הסרטונים שלי, פעולה שהתפרשה כמובן כהוכחה נוספת למוסר הירוד שלי וכהודאה באשמה. כשהתנתקתי מהטלגרם, זה היכה בי: אי־אפשר לפנות להיגיון של אנשים שרוצים להאמין במה שהם כבר מאמינים בו, ושמלכתחילה מרגישים שנאה כל כך עזה. שנאה היא לא שיחה.

במהרה התכנים השליליים גלשו בגלי ענק לתוך העולם שלי. הרשתות החברתיות הוצפו בהודעות שנאה. אנשים הכריזו שהם שורפים את הספרים שלי. הם התקשרו לשותפים שלי והשמיצו אותי ואפילו הכניסו לשיחה הרעילה את בני משפחתי. התחלתי לקבל איומים על חיי באופן כמעט יומיומי. זה לא היה קל.

אם חוויתם שנאה מכל סוג שהוא — ברשת או מחוצה לה — אתם אולי יודעים איך הרגשתי: לפעמים חסר ישע, לפעמים המום, לפעמים פוחד, תמיד פגוע. לא הבנתי: למה זה קורה לי? איך הפכתי למטרה? לגבי ביל גייטס, אני יכול אולי להבין, הוא עשיר ומפורסם ויש לו קרן שעובדת בתחום הרפואה הציבורית. כמובן שזה לא הופך אותו לארכי־נבל, אבל אפשר להבין למה הוא עלול להפוך למטרה. ד"ר אנתוני פאוצ'י (מי שהיה מנהל המכון הלאומי האמריקאי לאלרגיה ולמחלות מידבקות, ה־NIAID, וב־2020 הצטרף לכוח המשימה של הבית הלבן להתמודדות עם נגיף הקוביד־19)? טוב, הוא מופיע הרבה בטלוויזיה ואומר דברים לא פופולריים על מסכות וסגרים. זה לא הופך גם אותו לארכי־נבל, אבל גם כאן, אפשר להבין למה הוא עלול למשוך אש. האילומינטי? טוב, אפילו אם הם קיימים, אף אחד לא יודע מי הם, אבל הם נשמעים לי די מפוקפקים, אז אולי מגיע להם להיות במוקד של כמה תיאוריות קונספירציה. אבל חוקר מדעי החברה, קצת מפורסם, שכתב כמה ספרים על למה אנשים הם לא רציונליים? לא הצלחתי להבין איך מצאתי את עצמי בחברה מכובדת כל כך.

המשך הפרק בספר המלא

1 האילומינטי, Illuminati, למקרה שאתם לא זוכרים, היא אמונת שווא באגודת סתרים, שהחלה במאה ה־18, ואשר מייחסים לה כוח כלכלי ופוליטי רב. אומרים על האילומינטי שהם משתמשים בכוח שלהם באופן שמקדם מטרות זדוניות ומנצל את כל אזרחי העולם. למרות שאני יודע שהאילומינטי הם תיאוריית שווא, יש כמה אנשים שהייתי מנחש ששייכים לקבוצה הזאת, אבל זה לא המקום לפרט.