המשפט האחרון של קפקא: פרשת ירושה ספרותית

פרק א

הערעור האחרון
  

בית המשפט העליון, רחוב שערי משפט 1, ירושלים

27 ביוני 2016

״המילה sein פירושה בגרמנית כפול: 'להיות' ו'להיות־שלו'״

(פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו)¹

היה בוקר של קיץ בירושלים. חוה הוֹפֶה, בת 82, ישבה באצבעות שלובות על ספסל עץ עגלגל תחת אחד הקמרונות במבואה של בית המשפט העליון. חבֵרה שבאה לתמוך בה עלעלה בגיליון של מעריב כדי להעביר את הזמן עד הדיון. חוה כמעט לא קראה עיתונים; נשבר לה מערימות השקרים של כל מיני כַתָבים שאהבו לצייר אותה כ״אשת חתולים״ תמהונית, אופורטוניסטית שמנסה לעשות רווחים קלים מאוצר תרבותי חשוב מכדי שיישאר בידיים פרטיות. כותרת אדומה גדולה בשער העיתון תפסה את מבטה. ״אפילו תלתל של דייוויד בואי הם מוכרים עכשיו במכירה פומבית!״ היא אמרה ברמז לרוגז. ״ממש ככה!״ ענתה החברה, ״כמו איזו עצם של קדוש״.

אבל השרידים שגורלם יוכרע היום היו שייכים לקדוש אחר. שלושה חודשים לפני כן, ב-30 במארס 2016, נודע לחוה שבית המשפט העליון נעתר לבקשה לדון בתיק שלה, ״נוכח חשיבותו הציבורית של הנושא״.

פרטי התיק של חוה לא הוצגו משום־מה עם שאר התיקים בלוח הזמנים של בית המשפט; השלט האלקטרוני בכניסה הודיע על הדיון שלה במילים הסתומות ״פלוני נ' פלוני״.

חוה הקדימה כמעט בשעה. אולי החמיצה את השלט כשנכנסה פנימה. כך או אחרת, היום היא לא תזכה להישאר ״פלונית״, למרות רצונה העז להתנחם בחיק האלמוניות. שמונה שנים של סכסוך משמורת מסוג מיוחד התקרבו לרגע ההכרעה. השלבים הקודמים במשפט, שהיו רוויי דילמות מעולם החוק, המוסר והפוליטיקה, קיבלו כיסוי נרחב בתקשורת הישראלית והבינלאומית, שהתחקתה אחרי התיק במסעו מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (ספטמבר 2007 — אוקטובר 2012) אל בית המשפט המחוזי בתל אביב (נובמבר 2012 — יוני 2015). הפרשה חוללה מיומה הראשון תחרות בין זכות הקניין הפרטית לבין האינטרסים הציבוריים של שתי מדינות. השאלה הייתה זו: האם עזבונו של מקס ברוד (1968-1884), סופר יליד פראג ודובר גרמנית, שייך לחוה הופה, או לספרייה הלאומית של ישראל? ואולי המשכן הראוי לו הוא ארכיון הספרות הגרמנית בעיר מרבָּך בגרמניה? על כף המאזניים היה מונח לא רק העיזבון של ברוד, בשעתו דמות מוערכת בחוגי התרבות של מרכז אירופה. ברוד היה גם חברו, עורכו ומנהל עזבונו הספרותי של פראגאי אחר, סופר ששמו נעשה שם נרדף לספרות המודרנית: פרנץ קפקא.

בעיזבון נמצאו לא רק כתבי היד של ברוד עצמו אלא גם צרורות מניירותיו של קפקא, פריכים כעלי שלכת. 92 שנים אחרי מותו של קפקא הייתה בכתבי היד האלה הבטחה לִזְרות אור על נבכי עולמו של הסופר שבסגנונו החד־פעמי, בריאליזם הסוריאליסטי שאין לטעות בו, רשם בעט ברזל משלים נצחיים על אובדן דרך, על אבסורד ועל עריצות חסרת פנים — הסופר יחיד הסגולה ששמו הפך לתואר. הדרך שבה התגלגלו כתבי היד של קפקא לידי משפחת הופה היא סיפור בלתי אפשרי על אמן לא־מוכר שזכה במתת גאונות; על חברו הטוב שהתכחש למשאלתו האחרונה; על בריחתו של החבר מהפולש הנאצי רגע לפני ששערי אירופה ננעלו מאחוריו; על רומן בין שני גולים שהגורל הטיל אותם לתל אביב; ועל שתי מדינות שהרצון הכפייתי לרפא את שברי העבר העלה אותן על מסלול התנגשות, ששיאו באותו יום בבית המשפט העליון בירושלים. והעיקר, המשפט עורר שאלה שפתחה תיבת פנדורה: למי שייך קפקא?

חוה הופה, האישה שנקלעה עכשיו לעין הסערה, נולדה בפראג ב-30 באפריל 1934, עשר שנים אחרי שקפקא הובא למנוחות בבית העלמין היהודי בעיר. כשפראג נכבשה בידי הנאצים הייתה בת חמש, ונמלטה מהעיר עם הוריה, אסתר (אילזֶה) ואוטו הופה, ועם אחותה הגדולה רות. חוה הראתה לי את אִמה בתצלומים מפראג, יפה וצעירה, עם כלב שעשועים ושמו טָסו, דני ענק שנקרא על שם המשורר האיטלקי בן המאה השש־עשרה שמזוהה כיום בעיקר עם הפואמה הגדולה מ-1581 ירושלים המשוחררת (Gerusalemme liberata). ״גם לאחד החתולים שלי קראתי טסו״, היא אמרה לי.

אחרי שהגיעה לפלשתינה למדה חוה בבית הספר בקיבוץ גן שמואל שעל יד חדֵרה, ולאחר מכן, עד גיל חמש־עשרה, בכפר הנוער בן שמן. הציירת נעמי סמילנסקי (2016-1916), מורתה האהובה בכפר הנוער, פרשה עליה את חסותה. אבל בבן שמן העיבה על חוה הבדידות. ״היו לי געגועים נוראים הביתה״, היא סיפרה לי, ״בכיתי כמעט כל לילה״. עם פרוץ מלחמת העצמאות, כשכוחות הליגיון הערבי צרו על בן שמן, חוה ושאר אנשי המקום פונו באוטובוסים משוריינים. את הלימודים היא השלימה ב״תיכון חדש״ היוקרתי בתל אביב. כאן היא צמחה והתפתחה בהשגחתה הצמודה של המנהלת טוני הָלֶה (1964-1890), ילידת גרמניה וידידתו של גרשם שלום מאז לימודיהם באוניברסיטה.

אחרי המלחמה התגייסה חוה לנח״ל, ועם שחרורה נרשמה ללימודי מוזיקולוגיה בציריך. אבל ב-1966 היא שבה ארצה בלי להשלים את התואר, בין השאר כדי להרגיע את החרדות של אביה שחשש מהמתיחות הגואה בין ישראל למדינות ערב. ״היה לו פחד נורא ממלחמות״, היא אמרה. ״הוא פחד שהם ישחטו אותנו״.

בקיץ 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. יום־יום הייתה חוה צועדת לקפה ״כסית״ שברחוב דיזנגוף ללגום אספרסו באחד השולחנות הזעירים שגלשו למדרכה, מתחת למוזיקאים ולליצנים דמויי המריונטות שצייר יוסל ברגנר בשביל החזית החיצונית של בית הקפה. ״כסית״ היה אז מקום מפגש ובורסת רכילות לבוהמיינים מגודלי שיער, לאינטלקטואלים מרודים, לפרסומאים ולראשי הצבא, ובהם משה דיין. ״אתה יושב ב'כסית' ומדבר עם עיתונאים״, נזף אז האלוף אריק שרון בקצין שנהג לפטפט עם עורך העולם הזה אורי אבנרי.² לדברי אבנרי, בקפה ״כסית״ כולם התחככו עם כולם, ו״יוצרים המתחככים זה בזה במרחב מצומצם מפרים זה את זה״.³ חוה הייתה חוזרת הביתה עם קרעי שיחות שקלטה מהאוויר, מין מבזקים על מהלך המלחמה. אביה הקשיב בספקנות לדיווחים שהביאה על ההצלחות הישראליות.

אחרי מלחמת ששת הימים עבדה חוה כמורה למוזיקה וריתמיקה בכיתות א־ב והייתה מקשיבה בעונג לאלתורי הילדות והילדים. אבל כעבור שנה איבדה שניים מיקיריה: בהפרש של חמישה חודשים מתו גם אביה וגם הסופר מקס ברוד, המהגר מפראג שהיה לה כְּאָב. היא לא מצאה עוד חדווה לא בנגינה ולא בהוראה של מוזיקה.

בעוד חוה מתאבלת, המליץ עליה המשורר והפזמונאי חיים חפר, גם הוא מיושבי ״כסית״, לעבודה באל־על. בשלושת העשורים הבאים היא שירתה בצוות הקרקע של החברה. ״לא רציתי להיות דיילת על מטוס״, היא הסבירה, ״כי רציתי להישאר קרוב לאמא״. במקום לטוס היא הייתה מאזינה בהנאה ילדותית כמעט לנהמת המנועים וצופה במְכווני תנועה צהובי אפודים ואטומי אוזניים כשהם מנחים את המטוסים אל השער בנפנוף מקלות זוהרים. ב-1999 פרשה לגמלאות, בת 65.

אף פעם, בכל שנותיה באל־על, לא התחשק לחוה לטוס לגרמניה. ״לא יכולתי לסלוח״, היא אמרה. ובכל השנים האלה לא התחתנה. ״כששמעתי באיזה זלזול פליקס וֶלטש מדבר על אשתו אירמה, היה ברור לי שאני לא רוצה להתחתן״ — היא נזכרה בחבר אחר של קפקא שברח עם ברוד מפראג לארץ. חוה השלימה עם המחשבה שלא יהיו לה ילדים, ובחרה לחיות במין סימביוזה עם אמה אסתר — ועם החתולים — בדירה צפופה ברחוב שפינוזה בתל אביב.

***

חוה הופה סבבה בחוגי האינטליגנציה התל־אביבית (עם חבריה נמנו הצייר מנשה קדישמן והמשורר נתן זך, יליד ברלין), אך מעולם לא טיפחה יומרות אינטלקטואליות. בשיחה אתי היא הודתה שלא קראה הרבה ספרים של ברוד. כאישה ערירית היא מצאה כתף תומכת במעגל של חברים נאמנים שנמשכו אליה. שלושה מהם הצטופפו אתה עכשיו בגומחה ההיא, במבואה של בית המשפט, מחכים לתחילת הדיון. ״מה שלא יהיה״ — הזהירה אותה החברה עם העיתון — ״את לא מוציאה שום הגה! בלי התפרצויות״. חוה הנהנה ופרקה את התסכול במילותיו של מישהו אחר. ״אם מקס ברוד היה עדיין בחיים״, היא דובבה את המת, ״הוא היה בא לַבית־משפט ואומר: יֵצְט שְׁלוּס דָּמִיט!״ (מספיק עם זה כבר).

סופרת ישראלית אחת אמרה לי שחוה הופה דומה בעיניה ל״אלמנתו של רוח הרפאים של קפקא״. מרוב שחוה פחדה שינשלו אותה מנכסיה, משהו מייאושו של רוח הרפאים לנוכח אטימות הדין נכנס גם בה. ״מי שמשפט כזה תלוי על ראשו כאילו כבר הפסיד בו״,⁴ אומר הדוד ליוזף ק', גיבור המשפט, הרומן הבלתי גמור שברוד ערך ופרסם אחרי מותו של קפקא. חוה נשמעה היום כמי שייאוש דומה עומד למעוך גם אותה. ״אם זאת הייתה משיכת חבל לא היה לי סיכוי. אני עומדת מול כוחות אדירים, אדירים״. ב״כוחות״ היא התכוונה למדינת ישראל, שגרסה שכתבי היד שאמה ירשה מהחבר הקרוב ביותר של קפקא כלל אינם שייכים לחוה אלא לספרייה הלאומית בירושלים.

ההמולה מהדיון הקודם שככה. הגיע תורה של חוה להיכנס, בפנים צמוקים אך דרוכים, אל היכל המשפט. ״ככל שזה נוגע לי״, העירה בעודה נדחקת בדלתות הכבדות שמוליכות מהמבואה לאולם, ״המילים צדק ויושר נמחקו מהלקסיקון״.

אולמות הדיונים ברומן המשפט שרויים באפלולית. האולם בירושלים מזכיר דווקא קפלה גבוהה שמתחתיה מלבינים קירות ריקים מוצפים אור טבעי. לא תמצאו שם פיתוחי כסף ולא עלי זהב. הבניין הזוויתי, שהוקם בהזמנת הנדבנית הלונדונית דורותי דה רוטשילד, מחופה באבן ירושלמית. לראשו הוא חובש פירמידה מצופה נחושת בהשראת קבר זכריה, יד זיכרון שנחצבה מגוף הסלע בעמק קדרון.

תשעה עורכי דין בגלימות שחורות ישבו לשולחן בצורת חצי גורן. הם באו לדבר בשם שלושה צדדים לאו דווקא שווים: הספרייה הלאומית בירושלים (שנהנתה כביכול מיתרון הביתיות, כי המערכה המשפטית התנהלה על אדמת ישראל); ארכיון הספרות הגרמנית במרבך (שנהנה ממשאבים כספיים נדיבים שלא עמדו לרשות הצדדים האחרים); וחוה הופה (שהחזיקה הלכה למעשה, לפחות בינתיים, בפרס ששאר השחקנים התמודדו עליו). כל בעלי הדין התפלמסו בנימוקים משפטיים, וכולם (ובעקבותיהם גם השופטים) זגזגו בין שני משלבים רטוריים: המשפטני והסימבולי. ההליכים היו אמורים לשפוך אור על סוגיות חשובות שהעיקו זה שנים על ישראל, על גרמניה, ועל היחסים המתוחים שעדיין שוררים ביניהן. גם הארכיון במרבך וגם הספרייה הלאומית הביאו אל שולחן הדיונים את הדאגה להיסטוריה הלאומית שלהם (אם כי באופנים שונים מאוד). שני המוסדות ביקשו לענוד את קפקא כמדליה על צוואר ההיסטוריה הזאת, כאילו ייעודו של הסופר הוא לנפח את החזה הלאומי.

מול עורכי הדין, שהפנו את גבם לצופים, ישבו על בימה מוגבהת שלושת שופטי ההרכב. משמאל: יורם דנציגר, לשעבר עורך דין מסחרי בכיר. באמצע: אליקים רובינשטיין, שהיה לפני כן היועץ המשפטי לממשלה. מימין: צבי זילברטל, בעברו שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים. עליהם הוטלה המשימה לשקול את התוקף החוקי של כל תביעה כנגד הסייגים לתוקף הזה.

חוה התיישבה לבד בשורה הראשונה. כמה חודשים לפני כן ראיתי אותה במקרה ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מביתה. אז היא נראתה מפוזרת, זנוחה ואבודה. היום, לעומת זאת, הפנים המכוסים כתמי זקנה שידרו צלילות מוחלטת וריכוז גמור. חוה תפסה מקום מאחורי עורך דינה אלי זהר — פרקליט צמרת עתיר קשרים שייצג לאורך השנים מנהלים, קצינים בכירים בצה״ל, אנשי מפתח בתעשיות הביטחוניות ובשב״כ, וכן את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אם כי בהצלחה מוגבלת (אולמרט החל לרצות בפברואר 2016 תשעה־עשר חודשי מאסר שנגזרו עליו בשני הליכים, ב-2012 בגין הפרת אמונים וב-2014 בגין שוחד). חוה החליפה כמה וכמה עורכי דין בשמונה השנים האחרונות. עד שהגיעה לזהר (שנפטר ב-2020 בגיל שמונים) ייצגו אותה בערכאות שונות ישעיהו אתגר, רונן כהן ואורי צפת. חוה סיפרה לי ששיעבדה את דירתה לזהר כדי להבטיח שיקבל שכר במקרה שתלך לעולמה לפני שיסתיימו ההליכים.

זהר, בשיער מקליש משוך הצדה ובגלימה שחורה שצנחה כאנך אל הרצפה המבריקה, כחכח בגרונו והחל מדבר בנימוס מרוחק. ישיר, ענייני. ראשית כול, אמר בקול בריטוֹן בוטח, בית המשפט כלל אינו אמור להכריע בסוגיה הזאת. פסק הדין כבר ניתן למעשה לפני ארבעה עשורים. ב-1924, כאשר מת פרנץ קפקא משחפת חודש לפני יום הולדתו ה-41, חברו ומעריצו מקס ברוד — סופר פורה ומוערך בזכות עצמו — השתמט ממילוי הוראתו האחרונה: לשרוף מבלי לקרוא את כל מה שנותר מיומני קפקא, מכִתבי היד שלו וממכתביו. ברוד הציל את כתבי היד והקדיש את שארית חייו לביסוס מעמדו הקאנוני של קפקא כמתעד הנבואי ביותר — והמחריד ביותר — של המאה העשרים. כשברוד הלך לעולמו בתל אביב ב-1968 עברו כתבי היד האלה לידי מזכירתו ואשת סודו, הלוא היא אסתר הופה, אמה של חוה.

ב-1973, המשיך זהר, חמש שנים אחרי מותו של ברוד, הגישה מדינת ישראל תביעה נגד אסתר הופה כדי לקבל את כתבי היד שירשה. הדיון בתיק התנהל בפני השופט יצחק שילה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בינואר 1974 פסק השופט שילה כי סעיף 11 בצוואתו האחרונה של ברוד ״מאפשר לגב' הופה לעשות בעזבונו בימי חייה כבתוך שלה״.

זהר נתלה בתקדים הזה כדי לטעון בפני השופטים העליונים שבכל הכבוד הראוי, ההליך הנוכחי מיותר: לא היו צריכים לפתוח מחדש תיק שכבר הקנה לאסתר זכויות בנכס שממילא היה שלה.

השופט רובינשטיין לא התפעל מהטיעון. ״אדוני יתפוס את השור בקרניו״, פטר את זהר כלאחר יד, בסגנון של מנהל בית ספר ובארשת יודעת־כול. ״אנו לא יכולים להקדיש לפסק דינו של השופט שילה, שקראנו אותו, יותר מדי זמן. אדוני יתקדם״.

זהר משל ברוחו וניסה כיוון אחר. מה הטעם להעביר את עזבונותיהם של קפקא וברוד לספרייה הלאומית בירושלים, הוא שאל, כאשר ברור לכל בר דעת שאין שם מומחים עם הבנה בספרות גרמנית?

השופט זילברטל התערב עכשיו מהאגף הימני של הדוכן: העניין אינו בשאלה אם הספרייה יכולה לספק מומחים, הוא אמר, אלא אם היא מסוגלת לאחסן את החומר ולהעמיד אותו לרשות החוקרים שירצו לעיין בו.

עו״ד יוסי אשכנזי, בא־כוחו של מנהל העיזבון של ברוד מטעם בית המשפט, קם לדבר. אשכנזי, איש צעיר מזהר, מלוטש פחות ומפותל פחות ממנו, טען כי ברוד אכן הסמיך את אסתר הופה להכריע מי יקבל את כתבי היד ובאיזו דרך, אבל לא נתן לה זכות להעביר את ההכרעה ליורשות שלה. ברוד ״לא רצה שהבנות שלה יטפלו בזה״.

חוה השפילה את עיניה הכחולות ונדה בראשה. שערה הארוך נרעד קצת, אבל היא הצליחה לכבוש כל רמז אחר לכעס.

מהפינה הימנית התרומם ראשו הקרח של עו״ד מאיר הלר, מבהיק ועגול כמו כדור תותח. הלר, שייצג את הספרייה הלאומית במשפט בשמונה השנים האחרונות, שש לקרב. הוא האשים את אסתר הופה שבמשך כמה עשורים מנעה מהחוקרים גישה לכתבי היד שנעלה מאחורי מנעול ובריח, וקרא לבית המשפט לשים סוף לשערורייה. לדבריו, מדי שנה באים עשרות חוקרים לעיין באלף ארכיונים פרטיים של סופרים יהודים שמוחזקים בספרייה הלאומית, ויש לקוות שגם המסמכים של קפקא, שברוד הציל מכליה, ימצאו בה בקרוב את מקומם. המסר שעבר בין השורות היה ברור: קפקא, סופר יהודי שכתב ספרות יהודית בלשון לא־יהודית, שייך למדינת היהודים.

״כל הניסיון להציג את קפקא כסופר יהודי הוא מגוחך״, חוה אמרה לי פעם. ״הוא לא אהב את היהדות שלו. הוא כתב מהלב, מהקישקעס. לא היו לו שיחות עם אלוהים״. וגם מי שרואים בו סופר יהודי, היא המשיכה — באיזו זכות הם יכולים להסיק איפה נמצא ״המשכן הראוי״ למורשת הספרותית שלו? ״הארכיון של נתן אלתרמן יושב בלונדון. הארכיון של יהודה עמיחי נמצא בניו הייבן. איזה חוק קבע שארכיון של סופר יהודי חייב להישאר בישראל?״⁵

לעמיחי התאפשר כמובן לבחור בימי חייו לאן יתגלגלו הניירות שלו, בניגוד לברוד, שכבר לא יוכל לספר לנו מה היה מעדיף. טיפול בעזבונות ספרותיים של מתים (בגרמנית: Nachlässe) שונה מקניית מסמכים של סופרים חיים (Vorlässe). אבל לטענה של הופה כבר היו תקדימים במדינות אחרות. הסופר הבריטי קינגסלי איימיס (1995-1922), למשל, העיר פעם כמה נמאס לו לשמוע שכתבי יד של סופרים בריטים חייבים להישאר בבריטניה. גם האפשרות שהניירות הפרטיים שלו יוצאו מאנגליה לא הטרידה אותו:

הייתי מוכר כל כתב יד לכל המרבה במחיר, בתנאי שהקונה הוא בן אדם בעל מוניטין, ואין לי שום העדפות לכאן או לכאן באשר לארץ המוצא של הקונה. העובדה שטייט גלרי מחזיקה אוסף גדול של יצירות מונֵה (למשל) אינה צורמת בעיני יותר מהעובדה שאוניברסיטת באפלו מחזיקה אוסף כתבי יד של [המשורר והסופר האנגלי] רוברט גרייבס (למשל).

ב-1969 מכר איימיס ארגז וחצי מכתבי היד שלו למרכז הארי רֶנסוֹם בטקסס.⁶ כעבור חמש־עשרה שנים הוא מכר את יתרת ניירותיו, ואת הזכויות בכל מסמך עתידי, לספריית הנטינגטון בסן מרינו שבקליפורניה (שָם שמור גם אחד האוספים המשובחים בעולם ממהדורות מוקדמות של משורר אנגלי אחר, ויליאם שייקספיר).

ארבעה ימים לפני הדיון בבית המשפט העליון בירושלים הדגים הפרלמנט הגרמני בברלין כיצד הרשויות באירופה משתדלות לטרפד עסקאות דומות. ב-23 ביוני 2016 אושר בבונדסטג חוק שנוי במחלוקת להגנת המורשת התרבותית, שנועד להשאיר בתחומי גרמניה יצירות שיוגדרו ״אוצרות לאומיים״ (״נכסי תרבות לאומיים בעלי חשיבות יוצאת דופן לאומה הגרמנית״ שהוצאתם מהמדינה תסב ״אובדן ניכר״). ״גרמניה כאומה תרבותית מחויבת לאסוף ולשמר את קניינה התרבותי״, אמרה אז שרת התרבות מוניקה גריטרס. גריטרס שללה את האזהרות שהחוק ינוצל ל״הלאמה״ של יצירות וחפצי אמנות גרמניים שנמצאים בבעלות אזרחים פרטיים. ״הגנה, בעיני, אין פירושה הפקעה״.

הפולמוס שניהלו עורכי הדין בירושלים בשאלה מתי הגנה הופכת להפקעה המחיש איך ישראל, בניסיונה לתבוע בעלות על קפקא בשם המדינה היהודית, נאחזת לא רק בקביעות פוזיטיביות על יהודיותו של קפקא, אלא גם בהגדרה של הסופר על דרך השלילה: קפקא הוא לא אוצר לאומי גרמני.

מאיר הלר ישב במקומו, ועו״ד סער פלינר פנה עכשיו לשופטים בדיבור חתוך. מרשו — ארכיון הספרות הגרמנית במרבך בניהולו של אולריך ראולף — מעוניין לצרף את אוספי קפקא וברוד לאינוונטר ברמה בינלאומית שכבר נמצא ברשותו, ובו עזבונות ספרותיים של סופרים בעלי שם. אלא שפלינר היה כבול, כך הוא סיפר לי אחר כך, להנחיות מדוקדקות של ראולף שקבע מה מותר ומה אסור לו לומר כדי להגן על זכותה של הופה למכור את העיזבון לגרמנים. עד כה, אנשי הארכיון הגרמני רמזו שבגרמניה יקראו את קפקא קריאה אוניברסליסטית (מנקודת מבט אובייקטיבית, ״משום מקום״, עד כמה שזה אפשרי), בעוד שבישראל, שבה מתפתים לפעמים להנמיך את קפקא למדרגת ״סופר יהודי״, הוא יקבל פירושים לוקאליים ואידיוסינקרטיים יותר.

כעת כבר היה ברור למנהלי הארכיון הגרמני שבשלבים קודמים של המשפט הם חטאו פה ושם בחוסר רגישות, ולכן, לקראת ההכרעה, הם העדיפו להוריד פרופיל וללכת על קצות האצבעות. פלינר, לפי ההוראות שקיבל לדבריו, הסתפק בציון העובדה שבשל ריבוי החומר כל הניסיונות הקודמים לקטלג את עזבונו של ברוד היו חלקיים. ״כרגע אני לא חושב שיש מישהו שיודע מה יש שם״.

בתוך פחות משעה נעל השופט רובינשטיין את הדיון. הוא ושני עמיתיו פרשו איש ללשכתו. חוה וחבריה פסעו בעצבנות מחוץ לאולם. ״מתי יודיעו על פסק הדין?״ שאלה אחת החברות. אחד העוזרים של אלי זהר החזיר לה בציטוט מרש״י: ״וְהָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר (שמות יג, יד) — יש ‘מחר’ שהוא עכשיו״, מפרש רש״י, ״ויש ‘מחר’ שהוא לאחר זמן״.

חוה, בבוטות אופיינית, העירה שאלי זהר חטף כנראה איזו הצטננות קיצית. ״הוא לא היה היום במיטבו״. אבל נדמה שהיא מנסה לשדר: אני יודעת לעמוד בלחץ. אני עשויה מחומרים עמידים יותר. כשיצאה ממבואת בית המשפט ופנתה אל הגשרון שמוליך לסינמה סיטי מעבר לכביש, היא אמרה: ״אף על פי כן, אני מקווה גם כשאין תקווה. הרי קוראים לי הופֶה״ (בגרמנית: מקווה).

אחרי שהסתלקה נזכרתי איך קפקא התחכם פעם לאותה סיסמה לטינית עתיקה של עמידה נחושה, dum spiro spero: ״כל עוד אני נושם, אני מקווה״. מקס ברוד מתאר בביוגרפיה שכתב על קפקא שיחה שבה העלה קפקא את הרעיון שבני אדם הם רק הרהורים ניהיליסטיים בראשו של אלוהים. אז האם יש בכלל תקווה? — הקשה ברוד. ״לאלוהים יש תקווה, תקווה רבה לאינסוף״, ענה קפקא, ״רק לא לנו״.⁷ כשדמותה הקטנה של חוה נבלעה במרחק, תהיתי אם קפקא — שתמיד הייתה לו ״תשוקה למעט את עצמו״, כמו שאמר עליו הסופר היהודי בשפה הגרמנית אליאס קנטי — לא היה מזדעזע מהרכושנות שצפה ועלתה במשפט הירושה. אולי הוא היה מזכיר לנו שאדם יכול לאבד את הראש בגלל מה שיש לו, ואפילו יותר מזה בגלל מה שאין לו.

חוה הופה על קברו של מקס ברוד, ינואר 2017.

צילום: תומר אפלבאום