הסודות של מרק לום

פרק 1

הבית של ראש העיר היה הבית הכי מפואר בעיר שלנו. היו לו שתי קומות עגולות בצבע פּוּדרָה שנראו כמו עוגת טוֹרְט ענקית. מעל לטורט היה גג אדום, מחודד כמו כובע ליצן, שכָּלל ארובה וקן של חסידה. חסידה לא היתה כלולה. ועל שוּרת חלונות המראָה בקומת הקרקע השתקף הגן היפה באור השקיעה במשך רבע שעה ביום. זו הסיבה שהיה צריך להבריק אותם טוב־טוב שלוש פעמים בשבוע. ראש העיר אמר ש"הגן של הבן־אדם מסמל את אישיותו," אז הגנן גזם את השיחים בצורת מגן דויד, כדורגל ויונה ושתל פרחים מאירופה לפי סדר האלף־בית.

אבל מה שבתוך הבית אפילו יותר יפה ממה שבחוץ. אני יודעת. אני הרי נכנסת פנימה. כי אמא שלי, לוּבָּה קוֹגָן, היא המנקָה שלהם.

בימים שלא היה בית־ספר הייתי באה לשם לעזור לה ולפעמים גם בצהריים של ימים רגילים. הייתי יוצאת אחרי השיעור האחרון והולכת ברגל את כל הדרך מהשכונה שלנו אבל לא היה לי אכפת, כי היה לי זמן ולא הייתי עסוקה כמו ילדות אחרות. וככה, כשהבנות מהכיתה הלכו ביחד לחוגים, נגיד ריקוד, אני רקדתי מול המראות העצומות של חדר הארונות בבית של ראש העיר ולא יצאתי נפסדת. אני חושבת שהיה לי מזל שנולדתי דווקא ללובה קוגן, המנקה הראשית של הבית, כי איזו עוד ילדה זוכה לרקוד לבד מול מראות נהדרות כאלה בלי שאף אחת מסתירה לה?

חוץ מהבית של ראש העיר אמא שלי ניקתה גם את אולם התיאטרון העירוני. אהבתי לבוא איתה לשָׁם כי אחרי העבודה היינו הולכות ביחד לטייל בשדרה שממול, או יושבות על ספסל ואוכלות גלידה. לפעמים גם הלכנו לספרייה. אהבתי להחליף ספרים אמיתיים.

בכל יום שישי אמא נתנה לי דמי כיס. ואם עזרתי באותו שבוע, נתנה יותר. לא רציתי אבל היא התעקשה. ידעתי שהיא נותנת לי כמה שהיא יכולה ואת הכסף הזה שמרתי בקופסה מיוחדת לדברים חשובים בלבד.

פרק 2

ההצגה הסתיימה. השחקנים השתחוו, הקהל הריע, יוסי הַמָּסָכְנִיק לחץ על כפתור ועשרים קילו של קטיפה ירדו מלמעלה והעלימו את השחקנים שעוד החזיקו ידיים אחרי ההשתחוויה. השחקן הראשי חיכה עד לסגירת המסך ואז מחק את החיוך וניער מעליו את כפו של הליצן. "אתה מזיע," אמר לו בהבעת גועל וניגב את אצבעותיו בגלימת המלך. הוא הגלישהּ מכתפיו והשאירהּ כשלולית על הרצפה.

הליצן קפא על מקומו. אגל זיעה גלש במורד מצחו. אם ישלח יד למחותו ימרח את האיפור. ויתר. התנצל. ליצן בתחילת דרכו. טרם התרגל ללהט פנסי התאורה. הוא הניח כף יד מזיעה על לבו, "סליחה," וחייך בשביל להקליל. כְּלִיל טֶפֶּר אפילו לא שָׁמַט לעברו מבט. הוא פנה לחדרו שמאחורי הקלעים וטרק אחריו את הדלת.

הוא הטיח את עצמו על הכיסא והדליק סיגריה, בניגוד להוראות. כמה שנא את חופשת החנוכה. ארבע הצגות ביום. עבודה על אוטומט. שמונה ימים שהוא לא נושם. סובל ממש. התנהגות שאין לו שליטה עליה מחסלת אותו מבפנים. הסוכנת שלו מזכירה לו שאסור לו לריב איתם. הוא חייב להבליג. בזכותם הוא המלך. והוא ידע שהיא צודקת.

יחסי הציבור של ההצגה המפורסמת "המלך הוא" בכיכובו עלו הון. גילגלו אותו לכל תוכנית ראיונות אפשרית. שבועיים היתה דמותו מרוחה על שלטי חוצות באיילון. בּרוֹדוֵויי זה כאן. זה הצליח מעבר ומעל. הצגה לכל המשפחה (מגיל חמש) והאולמות מלאים. מעריצי הדור הבא יושבים על ברכי הוריהם ולועסים במבה. נכון, פוסט אחד בפייסבוק היה משחרר את מה שהוא חושב עליהם, אבל מחסל לו את הקריירה ברגע. אז הוא שותק. מלך מלכי הדגים.

פעם אחר פעם הוא יודע שיהיו שם ילדים קטנים מדי, שיעשו רעש, שלא יבינו כלום, שיִבכו בחושך. מספיק שאחד כזה תקוע בָּאמצע, וחצי שורה צריכה לקום כשממלטים אותו החוצה. גילאי חמש ומעלה. זה כתוב בפירוש. אבל הורים תאבי תרבות מביאים טף עם מוצצים. "בן שלוש עם שֵׂכל של בן שבע," הם מבטיחים לסדרן בכניסה. ברור. כולם כאן מחוננים. שקיות ממתקים מוגנבות פנימה. ילד מפריע ישוחד לפי הצורך. זה עובד טוב בחושך. הסדרן נכנע. ארבע הצגות ביום, גם לו כבר אין כוח. בסוף ייכנסו. על טפם ועל חמתו.

כרטיס שני בחינם הוא אֵם כל חַטָּאת.

אחר כך ההצגה תתחיל והוא יראה אותם מהבמה יושבים בחושך — פניהם מכסיפות באלומות האור של הטלפון, אצבעותיהם מקישות. הוא ישמע אותם חופרים בשקיות הצ'יפס שהם יעבירו מילד לילד ולא יוכל לעשות דבר, אפילו שהוא המלך ויש לו ארמון מפואר ואישה מפוארת וילדים מפוארים אחד אחד. בקהל הם תמיד יעשו מה שהם רוצים. חוסר מְשילוּת מוחלט.

הוא מועך את הסיגריה בעציץ חָרֵב שמונח על השולחן ויוצא אל הקהל המחכה בחוץ, מתמסר בעל כורחו לצילומים ומפזר חתימות. שייגמר כבר, חושב כְּלִיל טֶפֶּר, הוא חייב לנוח.

לא רחוק ממנו הוא מבחין פתאום בבנו. ילד בוהק, מוקף להקת בני כיתתו. עוד רגע והוא מוביל אותם בזהירות לעברו. "אבא שלי ייתן חתימה," הוא מבטיח, "לכולם הוא ייתן, וגם צילום. עם כל אחד בנפרד." בטח שאפשר. הוא רק צריך להגיד לאבא שלו שהם כולם חבריו, ועד חצי המלכות. הבן שלו מתקרב, גדֵל מרגע לרגע, חושף טורי שיניים לבנות. המלך מביט בו ונחשול של כעס גואה בו, מתעצם בכל שנייה שעוברת. פרצופי הילדים מתקרבים אף הם. "אבא של יער... אבא של יער..." הם עָטים עליו, "אפשר חתימה? אפשר סֶלפי?... אפשר עוד...?"

יער מחייך בעונג. לרגע אחד הוא בעצמו מלך. הוא מתקרב אל אביו, מבחין בריצוד הקל בעיניו ומבין שעשה שגיאה.

פרק 3 

בסוף ההצגה הילדים הלכו הביתה. את הלכלוך השאירו. סמכו על המנקָה. ברווח שבין ההצגות היא מצאה מתחת לכיסאות שקיות, עטיפות, קליפות של דברים, פחית חצי שתויה של קולה, שאריות של סנדוויץ'. זה לא בניגוד לחוק. זה בניגוד ללב. ידעתי שהיו בקהל גם ילדים אחרים אבל זכרתי רק את אלה שהשאירו. אמא לעומת זאת לא עשתה מזה עניין. התכופפה ואספה הכול. כאן המקצוע שלה זה ניקיון. לא חינוך של ילדים.

בחנוכה היתה הרבה עבודה. היה צריך לנקות אחרי המלך ארבע פעמים ביום. אז צוות המנקות (שזה אמא שלי ומלכה) התבקש לעבוד שעות נוספות. מלכה אמרה, "זה לא חנוכה, זה חנוקה," ורצתה לעשות מרד. אבל אמא ישר אמרה להם בסדר וקילקלה את התוכנית.

מלכה אמרה, "בטח, בטח, לךְ יש את נטליה שמנקה איתך שזה כפול שתיים או חצי צרה, תלוי איך מסתכלים על זה."

ואמא שלי הסתכלה על מלכה ואז עלי ואז אמרה, "נטליצ'קה, את יכולה נשארת בבית ואני מצלצלת אותך בטלפון ונדבר, כמו מלכה שמדברת באוזנייה מהבוקר עד הלילה עם כל המשפחה."

בטח שלא הסכמתי.

הגעתי איתה לשם ולא היה לי אכפת שמלכה מתלוננת, ולא שהשקיות כבדות, ולא השני אוטובוסים לכל כיוון, כי הייתי עם אמא שלי ביחד, כמו בחיים שלפני המלחמה, ולא הייתי לבד.

עבדנו בצורה מקצועית. ברגע שנגמרה הצגה נכנסנו והתחלנו לנקות. לפעמים אנשים חייכו אלינו בדרכם החוצה. הם זיהו אותנו לפי התלבושת. אמא התחילה מהשורה האחרונה ואני מהראשונה ותמיד נפגשנו באמצע והשקנו כפות כמו שתי ספורטאיות. עשינו את זה מהר והשארנו אולם לתפארת. ההנהלה ידעה שהיא יכולה לסמוך עלינו.

מישהו שלא מבין כלום יכול לחשוב שזה חבל שילדה מנקה אולמות בחופש. אבל זה רק בגלל שהוא לא יודע איזה דברים אפשר לעשות באולם תיאטרון ריק. למשל לרקוד על המדרגות, או לעמוד על הבמה ולעשות כאילו שרים, או לנקות את חדרי השחקנים בסוף היום ולדמיין שאני אחת מהם. אולי ליצן למשל או מלך.

"סליחה, אולי במקרה מצאת פה משקפיים?" הוא שאל בדיוק כשטיפלתי בקליפות מתחת לשורה 4.

"סליחה?" קמתי בפליאה. ילדים אחרים אומרים, "ילדה, ראית פה משקפיים?" אבל "סליחה"?

"עם מסגרת דקה. וזה רק לרחוק, כי מקרוב אני רואה מצוין," אמר בלי ששאלתי.

"לא ראיתי שום משקפיים אבל אני יכולה לחפש שוב. אתה זוכר איפה ישבת?"

"שורה 5 כיסא 22, אבל כבר בדקתי והם לא שם."

הלכתי לכתובת שנתן. מצאתי בוטן. לא מצאתי משקפיים.

"הם בטח נפלו לי בחושך ונבעטו למקום אחר ואנשים דרכו עליהם בלי לשים לב," הכניס סיפור שלם בתוך משפט אחד. "ועכשיו הם סתם משקפיים מעוכים, לא ראויים להרכבת אדם."

"אולי," אמרתי, "אבל גם משקפיים מעוכים אפשר לפעמים לתקן..."

הוא לא ענה ורק הסתכל שוב מתחת לכיסא 22 עם הפנס של הטלפון.

הרמתי את הראש למעלה וראיתי את הגב של אמא שלי חולף ביציע. "אם נמצא את המשקפיים שלך נביא אותם למשרד," הבטחתי.

"תודה," הוא אמר, ואני חשבתי לרגע שכבר ראיתי את הילד הזה אבל לא זכרתי איפה.

"תנסה לא להצטער עד שתהיה בטוח שיש לך סיבה טובה."

"בסדר."

הוא טיפס במדרגות לכיוון היציאה. ראיתי שקשה לו, שהוא ככה, כאילו כָּבד לעצמו.

בסוף מצאתי אותם, משקפיים עם מסגרת דקה, צְנוּחִים ברווח בין כיסא 22 לקצה המדרגה. שום דבר רע לא קרה להם. רצתי החוצה, אבל הילד שרואה שחורות כבר לא היה שם. בצד השני של הרחבה הצטופפו ילדים. ואז פתאום ראיתי אותו, עומד בתחילת התור לקבל חתימה מהמלך. נופפתי לו, שכחתי שהוא לא רואה לרחוק וכשנזכרתי ניסיתי להתקרב, אבל הילדים חשבו שאני רוצה לעקוף ודחפו אותי וקיללו. אמא שלי קראה לי לחזור כי תכף ייגמר הזמן וההצגה הבאה תתחיל וצריך עוד לרוקן את הפחים. אז הכנסתי את המשקפיים לכיס ורצתי בחזרה לאמא.

"את ילדה טובה, נטליה," היא אמרה. "את הילדה הכי טובה בעולם!"

בלילה כשנכנסתי למקלחת מצאתי אותם בכיס ונזכרתי ששכחתי להביא למשרד. זה ציער אותי. חשבתי לעצמי שהילד הזה בטח סובל, כי כל הרחוק מטושטש לו וכמה זמן כבר אפשר להיות ככה בלי לראות לרחוק.

"כמה זמן אפשר לחכות שילדה אחת תגמור להתקלח?" אמא דפקה בדלת. היא היתה עייפה. לא היו לנו שתי אמבטיות כמו שם. עשיתי הכול מהר ותוך כדי זה חשבתי מה אפשר לעשות. לא היתה לי תשובה מועילה. הרמתי את הראש למעלה. תקרה הפרידה ביני לבין אלוהים. אני יודעת שהוא שומע דרך קירות אבל החלטתי לא לקחת סיכונים. התלבשתי ויצאתי למרפסת. הרמתי את הראש והסתכלתי עמוק לתוך השמים. אמרתי, "בעולם הזה יש ילד אחד שלא רואה לרחוק וצריך לקרב אותו למשקפיים." זה הכול. לא אמרתי לאלוהים ששכחתי להביא למשרד, הוא יודע את זה לבד. התפללתי שזה יעזור. וזה באמת עזר. כי כבר למחרת בבוקר כשהגעתי עם אמא לתיאטרון הילד היה שם. הייתי בטוחה שהוא הגיע בגלל המשקפיים, אבל הוא הגיע כי הוא יכול לראות את ההצגה בחינם כמה פעמים שהוא רוצה. הוא הבן של השחקן הראשי.