המשרד לחפצים אבודים

פרק 1

זוג חיפושיות גדולות למדי, בצבעי כחול־ירוק, התעופפו בזמזום צפונה מעל נהר התמזה, מזגזגות הלוך ושוב מעל המים בתבנית האקראית שבה עפות חיפושיות. אילו טרחו להביט, אולי היו רצי ריצת הבוקר בגני מגדל ויקטוריה — במכנסיים תרמיים וכובעי גרב בגלל הקור של דצמבר — מבחינים בנצנוץ של השתקפות השמש העולה בכנפיהן הססגוניות. אילו היו מביטים עוד יותר בקפידה, אולי גם היו תוהים אם הכנפיים עשויות מחומר מוזר, מעין סגסוגת מתכתית.

אבל הם לא הביטו. אף אחד לא מביט אף פעם.

אולם מישהו בכל זאת הבחין בחרקים. זאב נהרות זינק מתוך המים ותפס אחת מהחיפושיות לארוחת בוקר. כשנחת הדג, מתיז לכל עבר עם ארוחתו בפיו, החיפושית הנותרת עצרה את התקדמותה וריחפה מעל המקום, מזמזמת בחוסר סבלנות. מעמקי המים החומים הוארו בהבזק כחול עמום וזאב הנהרות צף ללא רוח חיים אל פני המים, הבעה של הלם מבועת בעינו העגולה. החיפושית השבויה זחלה מבין זימיו, הרטיטה בכעס את כנפיה המכניות כדי לנער מעליהן מעט רפש דגים והצטרפה לשותפתה במעופן.

החיפושיות נפרדו מנהר התמזה מול הפרלמנט ונסקו מעלה, נצמדות לקיר המזרחי של בית הלורדים. ברגע שהגיעו לגג המשיכו צפונה, חומקות מעשרות צריחים גותיים וממאות חודים נגד יונים לפני ששוב התרוממו, הפעם לעבר הקיר הדרומי של מגדל השעון הגדול — הידוע לעולם בשם בּיג בֶּן. הן נחתו על מחוג הדקות הענקי, נחו לרגע כדי לצפות בצל הבוקר של המגדל נסוג לאורך רחוב ברידג' ואז, בתקתוק מהיר של שש רגלי מתכת לאחת, הזדחלו מטה אל תוך המנגנון והתפתלו בדרכן פנימה.

בחדרון השקט שמתחת לשעון, השוטר הֶנְרִי בִּידְל לגם את תה הבוקר שלו. אין ספק, לשבת בכיסא מתקפל לא נוח ולשמור על הכניסה לגרם מדרגות עתיק — לא זה התפקיד שדמיין כשהתגייס לפני שנה למשטרת לונדון־רבתי, אבל כל אחד צריך להתחיל את הקריירה שלו איפשהו. וחוץ מזה, אם יותירו אותן בלי השגחה, מדרגות הברזל הרעועות ומרפסת הפעמונים הפתוחה שבקצה יהיו מסוכנות מאוד לתיירים סקרנים יתר על המידה.

צליל קלאנק מתכתי עמום הפריע לבידל באמצע לגימה ארוכה. הוא הניח את הכוס החד־פעמית והסתובב בכיסאו כדי לנעוץ מבט במנעול שעל דלת גרם המדרגות העולה למעלה. הוא נעץ את מבטו זמן־מה אבל מנעול הברזל הישן לא השמיע קול נוסף.

מוזר. בידל הזעיף את פניו לעבר הדלת כדי שתבין מי כאן הבוס, ואז החזיר את מבטו לדלת אל גרם המדרגות היורד בצד השני של החדרון והרים שוב את הכוס. שוב הפריע לו רעש — הפעם רחש סטטי ממכשיר הקשר שלו. הוא פלט אנחה של חוסר שביעות רצון כשהניח שוב את התה ליד כיסאו. בן אדם לא יכול לקבל קצת שקט כשהוא מתחיל משמרת ארוכה כל כך?

"נייג'ל, לא קיבלתי את מה שאמרת," הוא אמר כשהרים את מכשיר הקשר. "אם רצית דיווח, הכול שקט בגרם המדרגות העליון." תוך כדי השידור הבחין בידל בתנועה על מכשיר הקשר. הוא הרחיק אותו מפניו וראה על הכפתור חיפושית עצומה, דבר יפהפה, לכנפיה פאות וזוויות מנצנצות ורגליה כסופות. אם לא היתה זזה, הוא היה חושב שזה תכשיט משובץ אבני חן. "היי. ג'וק. מה אתה עושה כאן?"

כנפי החיפושית נרעדו. "הכול שקט בגרם המדרגות העליון."

עיניו של בידל נפערו כששמע את קולו־שלו. "מה לעזאזל —"

החיפושית התעופפה היישר אל פניו. צליל זאפ מהדהד והבזק לבן־כחול מילאו את החדרון, ואחריהם רחש של צלייה וריח שיער שרוף. השוטר היה שמוט בכיסאו. הכובע עם הסרט המשובץ נפל מראשו, הופך בדרכו את הכוס החד־פעמית ושולח נהר של תה על פני הסדקים ברצפת האבן העתיקה.

החדרון נותר דומם במשך כמה שניות, כשהחיפושיות ריחפו בסבלנות מעל קורבנן, עד שעלה מגרם המדרגות התחתון גבר לבוש במעיל שחור ארוך, ולראשו מגבעת שחורה רחבה. הוא חלף במהירות על פני השוטר ההמום, עבר בדלת ועלה במדרגות הלולייניות. שתי החיפושיות נצמדו אל כתפו כמו צמד כלבי ציד מאולפים.

הגבר בשחור עלה במהירות כשהוא עובר לצד המנגנון העצום והצד הפנימי הענקי של חזית השעון, שגובהו שתי קומות, המשיך למעלה עד מגדל הפעמון, עבר מבעד לאחד החלונות הגבוהים המקושתים ויצא למרפסת המערבית. שם נשען על מעקה הברזל וסקר את פארק סנט ג'יימס, ושתי החיפושיות המכניות שלו ריחפו מול פניו המזוקנות, מצטנפות ברוח הקלה במאמץ להישאר במקומן. "רוח צפונית, לא?" הוא שאל, ומבטא צרפתי קישט את דבריו. הוא איפשר לחיפושיות לנחות ולנוח על אצבע עטויה בכפפה. "לא לזמן רב, מֶז אָמי. פאפא ידאג לזה."

הצרפתי משך לאחור את דש מעילו וגילה כיס פנימי עמוק. בתוכו חלפו אדוות תנועה מוזרות של כל מיני דברים ששרצו ורחשו בפנים, ושתי החיפושיות המכניות ריפרפו פנימה בשמחה. אחר כך רכן האדון שלהן כדי לבחון את עמודי המעקה, עיניו במרחק סנטימטרים בודדים מן הברזל הצבוע שחור. הוא התמקד בעמוד המרכזי, הצמיד את אוזנו לגוּלה שבראשו ונקש עליה באצבעו. הוא ניסה לסובב את הגולה, אבל היא לא זזה. אחרי מבט זעוף ועוד נקישה זהירה כדי לאשר את חשדו, ניסה שוב, והפעם סובב אותה בשתי ידיו. בצליל קראק רם, הגולה נכנעה לבסוף.

מרגע ששוחררה, הגולה המקושטת נעה בקלות. הגבר בשחור הסיר והניח אותה בכיס החיצוני של מעילו. מן הכיס בצד השני שלף שבשבת רוח בצוּרת צללית של ספינה גבוהה עשויה נחושת, ירקרקה מרוב שנים. המכשיר התאים לעמוד כאילו תוכנן לעמוד שם, והוא סובב אותו כך שחרטום הספינה פנה לעבר ארמון בקינגהאם. הרוח הצפונית נחלשה עד שפסקה לגמרי. כעבור שבריר שנייה הוא הרגיש משב קליל של רוח מערבית וחייך. "ווּאלָה. הכול יצא לדרך. עכשיו, הבה נראה מה שלום ז'ק בר־מזל המסכן."

פרק 2

"איפה היא? אני יודעת שאתמול בלילה היא היתה כאן."

גֵ'ק באקְלְס היה מודע רק במעורפל לאמו המסתובבת אנה ואנה בחדר המלון הקטן בלונדון, בודקת מגירות ומרימה מגזינים. הוא ניסה להתעלם ממנה ותחב את אפו במסך הטלפון החכם שלו בזמן ששיחק במשחק תלת־ממד שדרש ממנו לחפש אבני חן של קוסם במחילות שדונים ובמאורות אורקים, אבל כשהיא ירדה על ברכיה מולו כדי לבדוק תחת מיטתו, הוא לא היה יכול להמשיך עוד. הוא נאנח, עדיין נאבק בשדון באגודליו. "מה את מחפשת?"

"כפפה. אדומה, מעור." היא הרימה יד ונופפה בכפפה תואמת מול פניו. "כמו זאת."

ג'ק בן השלוש־עשרה ואחותו בת השמונה, סיידי, ישבו זה לצד זה ברגליים משוכלות על אחת המיטות הכפולות בחדר. בלי להרים את עיניו מהמשחק תפס ג'ק בבד הרפוי של מכנסי הג'ינס של סיידי והפך אותה לאחור. סיידי לא מחתה. היא החזיקה בשתי ידיה את קורא הספרים האלקטרוני שלה והניחה לג'ק לגלגל אותה לאחור על הכריות, פורשת את רגליה ומפילה אותן על השמיכה בפישוק. ג'ק הושיט את זרועו והצביע למטה. שם, בין ברכיה של אחותו, נחה לה הכפפה האבודה.

אמו פלטה צחוק קצר — מעין גיחוך עצוב. "מדהים. בדיוק כמו אבא שלך."

ג'ק התכווץ. הוא לא התכוון לעשות שום דבר שיזכיר לה אותו.

היא נישקה את ראשו, לקחה את הכפפה ועצרה לכמה שניות לא נעימות כדי לרכון ולהחליק את רעמת שערו החום־כהה. ברגע שהפנתה את גבה, ג'ק הרים את ידו כדי לבלגן אותו מחדש.

אמו הכניסה זרוע לשרוול מעילה הכחול־כהה. "אני צריכה לעבור בין כמה בתי חולים, ג'ק. עם כל הטפסים שאצטרך למלא, זה אולי ייקח לי כל היום. ג'ק, אתה מקשיב לי?"

הוא הינהן והמשיך לשחק. "כן, אמא. בירוקרטיה. כל היום." הוא לא התכוון להישמע עוקצני כל כך, אבל הוא גם לא ניסה לרכך או להתנצל.

היא קימטה את מצחה. "אני יודעת שהתנאים לא קלים, במיוחד אחרי אתמול, אבל —"

"לא קלים?" ג'ק הרים את עיניו מהטלפון לרגע קצר שהספיק כדי שישלח בה מבט נוקב. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הביט בעיניה מאז ירדו מהמטוס שנחת מדנוור אתמול בבוקר, ומה שראה בעיניה כעת תפס אותו לא מוכן. אמא שלו לא נראתה כאילו היא רוצה להתווכח — רחוק מזה. באותו רגע היא נראתה כאילו איזה כוח חסר רחמים עומד למעוך אותה במקום שבו עמדה. דמעות נקוו בעיניה, מאיימות לזלוג בשטף. "מצטערת, ג'ק. אני כל כך מצטערת על כל זה."

ג'ק ליכסן מבט אל סיידי. ראשה עדיין נשען על הכריות, שערה החום־אדמדם — זהה לצבע שערה של אמם — נשפך לכל עבר, עיניה היו קבועות בספר הדיגיטלי שלה. הוא החזיר את עיניו לטלפון שלו. "די, אמא. פשוט... די."

בזמן השתיקה הארוכה שהשתררה לאחר מכן ג'ק ידע שהיא מביטה בו. הוא כופף את כתפיו תחת כובד מבטה העצוב של אמו, מפציר בה שלא תפרוץ בבכי. הוא לא רצה להיות קר כל כך. באמת שלא. הוא רצה לאחוז בידיה, להגיד לה ששום דבר מזה לא באשמתה. הוא רצה לבכות על כתפה. אבל הוא לא היה מסוגל. ג'ק ידע מה יקרה אם יביט בעיניה של אמו. הוא יתפרק. ואם הוא יתפרק, גם היא תתפרק, וסיידי תתחיל לשאול שאלות שאף אחד מהם לא רצה לענות עליהן. לפחות עד שיהיו להם תשובות.

אז ג'ק המשיך להרכין את ראשו. עוד שדון הופיע על הצג. הוא חיסל אותו בנקמנות והשדון נעלם בלהבה ירוקה.

אמו מחתה את עיניה בכפפה הסוררת, תחבה את שערה לתוך כומתה אדומה ונישקה את ילדיה על לחייהם, כאילו היא סתם יוצאת למכולת. "תשתדלו לשעשע אחד את השני כשלא אהיה פה. אתם יודעים שיש משחקים שלא דורשים מסכים — משחקים שאתם יכולים לשחק יחד, כמו 'אני רואה מולי'." הצעתה נותרה תלויה באוויר, וג'ק הבין שהיא מחכה לתגובה, לפחות צחוק או אנחה. הוא לא נתן לה אף אחד מהם.

אמו הניחה יד על ברכו. "אם תהיו רעבים, תקנו משהו בבית הקפה למטה." היא אחזה בסנטרו והרימה את פניו בעדינות. "משהו קטן, ג'ק."

הוא נרתע לאחור. "בסדר, אמא. הבנתי. עתיד לא ברור. לאכול בזול."

"ובכל מקרה, אל תעזבו את המלון. ברור?"

"בסדר. ברור."

היא עמדה והביטה בו במשך שנייה אחת נוספת, ואז נאנחה וניגשה אל הדלת. "אז טוב. אני יוצאת למצוא את אבא שלכם."

פרק 3

סיידי הזדקפה במיטה, שמטה את ידיה בחיקה, ומכשיר הטאבלט פגע ברגליה בחבטה דרמטית. "משעמם לי."

"לא נכון." ג'ק מיצמץ מול שדון נוסף שניסה לדקור אותו בפגיון. הוא חיפש בכל מאורות המפלצות ולא מצא דבר מלבד סלע שאמר לו לחזור למחילות השדונים — מרדף אחרי הזנב של עצמו. הוא היה יכול ממש לשמוע את האיש שתיכנן את המשחק צוחק עליו, אבל היה שקוע עמוק מכדי לפרוש. לוּ רק יוכל למצוא את אבן החן האדומה ולחזור אל הקוסם, הוא יעלה רמה וייהפך לשוליית הקוסם. הוא החליק את הדמות שלו שמאלה כדי לחמוק מתקיפה וקיצץ את אויבו לשניים. להבות כחולות כקרח האירו את הצג. "אמא יצאה רק לפני חמש דקות."

"היא יצאה לפני עשר דקות. ומאיפה לך לדעת אם משעמם לי או לא?" סיידי הדפה את הקורא האלקטרוני מברכיה אל השמיכה, אחר כך סובבה את עצמה עם הפנים לכריות וגרמה לג'ק להתנודד קדימה ואחורה על המזרן. אחרי שאירגנה ואז אירגנה מחדש את הכריות בצד שלה, זחלה מאחורי אחיה כדי להגיע לשאר הכריות, ובינתיים נתקעה בו שוב ושוב. הוא ידע שהיא עושה את זה בכוונה אבל התעלם ממנה.

סיידי נשפה אוויר בקוצר רוח, קפצה, נשפה שוב, אירגנה את הכריות מחדש, נתקלה באחיה, נשפה בקול רם קצת יותר ושוב קפצה, ואז נתקלה בג'ק כל כך חזק שהוא לא הבחין במתקפה ונחתך מלהב חרב של שדון. הצג שלו היבהב באדום. הוא הטיל את הטלפון על ברכו ונעץ מבט קשה באחותו, שעכשיו עמדה בדיוק לפניו. "את רצינית?"

"בוא נראה טלוויזיה."

"אמא לא רוצה שתראי טלוויזיה בריטית, סיידי."

"היא לא אמרה את זה."

"היא לא צריכה להגיד. חוץ מזה, אמריקאים לא מבינים תוכניות טלוויזיה בריטיות."

סיידי שילבה את זרועותיה. "אני לא טיפשה. האנשים בלונדון מדברים אותה שפה כמונו."

"אל תגידי טיפשה. וזה לא מה שהתכוונתי."

האמת שג'ק הוא שלא רצה לצפות בטלוויזיה. תמיד קרו יותר מדי דברים על המרקע, ולמוח שלו היתה נטייה להבחין בכל דבר אם רצה בכך ואם לא. לכן הוא תמיד התחבא בטלפון החכם שלו. הוא נעזר בו כמפלט מפני העולם שכל הזמן סגר עליו, התנפל עליו וגרם לו תשישות. בזמן האחרון הוא גם נעזר בו כמפלט מפני מחשבותיו־שלו, וההפרעות של סיידי החזירו אותו אליהן. הוא הושיט לה את הקורא האלקטרוני שלה. "יש המון משחקים על הדבר הזה. תשחקי במשהו."

היה נדמה שזה מניח את דעתה. סיידי נשכבה על המזרן והרימה את המכשיר מעל ראשה. כעבור חצי דקה שוב שמטה אותו אל חיקה. "אני מה־זה רעבה."

ג'ק תפס את הראש. "את לא רעבה. אכלת חטיף גרנולה לארוחת בוקר איזה עשר דקות לפני שאמא יצאה. וזה היה רק לפני רבע שעה."

"עשרים דקות. ותפסיק להגיד לי מה אני כן ומה אני לא. אמא אמרה שאנחנו יכולים לרדת למטה אם אנחנו רעבים."

ג'ק התחיל לענות אבל עצר בעצמו. שנים של שהייה כפויה בחברת אחותו, בזמן שאביהם היה בנסיעות ועשה את מה שעושים אנשי שיווק בינלאומיים, לימדו אותו כמה דברים על אחיות קטנות. ויכוחים לא יקדמו אותו לשום מקום. מיקוח, לעומת זאת, תמיד עובד. ובתור המבוגר והחכם משניהם, הוא יכול להטות את העסקה לטובתו. "אין בעיה. אם אני קונה לך משהו לאכול, את צריכה להיות בשקט לפחות ארבע שעות."

סיידי זינקה מהמיטה. "עשינו עסק!"

קל מדי. הוא היה צריך לדרוש שש שעות.

מלון יוּרוֹטרֶק לוֹדג' לא היה חזק בפינוקים. היו שם מסעדה בסגנון מזנון פתוח, לארוחות ערב, ובית קפה זעיר בלובי לכל שאר הדברים. ג'ק בחר כריך גבינה ונקניק והרשה לסיידי לבחור מאפה במילוי תות שדה. היא רצתה גם משקה קל, אבל ג'ק היה מספיק מבוגר לדעת שילדות קטנות ורמות סוכר גבוהות לא הולכות טוב יחד. "ניקח שני בקבוקי מים," הוא אמר לקופאית.

"היי, הוא נראה כמו אבא," אמרה סיידי, שהביטה מעבר לכתפה.

ג'ק מיצמץ ובלע את הגוש בגרונו. "זה לא אבא, סיידי." ג'ק לא הסתכל, ולא רק מפני שידע שהיא לא באמת ראתה את אבא שלהם. יותר מדי דברים קרו מאחוריו בלובי. די היה לו לשמוע אותם. לראות אותם יהיה יותר מדי בשבילו. תייר צרפתי ליד הדלפק התלונן על החשבון שהוגש לו. הוא טעה — והוא ידע זאת. ג'ק שמע זאת בקולו. אישה ליד הדלת הזמינה מונית בטלפון. היא לא רצתה ללכת לאיבוד ברכבת התחתית. ג'ק הבין אותה. זוג אמריקאי עמד ליד מדף של עלונים לתיירים ותיכנן טיול לאיזו טירה. הקול שלו היה עבה, כמו של שרירן. הקול שלה היה דק וצפצפני.

הקופאית העלתה את האוכל שלהם ממקרר התצוגה המקושט בשרשראות של נורות אדומות וירוקות, שעברו יותר מדי חגי מולד. היא היתה יפה בצורה מרושלת כזאת, עם שיער שחור ארוך אסוף על עורפה בפקעת שלא הצליחה להחזיק את כולו, ולבשה את המדים השחורים של המלון שלא ממש התאימו לה. באוזן השמאלית היו לה שבעה עגילים, שישה בימנית. מה הקטע? זה נועד להגיד משהו, או סתם חוסר תשומת לב?

ג'ק נרעד. הוא לא רצה לשים לב לדברים האלה. הוא פשוט... לא הצליח לכבות את המוח שלו, לכך היתה דרושה לו מעט עזרה. הוא שלף את הטלפון שלו ושיחק במשחק הקוסם בזמן שהמתין לבחורה היפה־מרושלת שתארוז את המאפה.

"זה כן אבא. אותו מעיל חום והכול. תסתכל, ג'ק!"

"שקט, סיידי. עשינו הסכם. אני קונה לך אוכל. ואת סותמת."

"מזומן או אשראי?" שאלה היפה־מרושלת. המבטא שלה נשמע פולני.

ג'ק לא ניתק את עיניו מהצג, שם נכנס לעימות עם שלושה שדונים. "אפשר... לחייב את... החשבון... של... החדר?" הוא שאל את השאלה לאט, כדי שהקופאית תבין.

"הוא לא רואה אותנו. הוא עומד לעזוב, ג'ק. תסתכל!"

"לא עכשיו, סיידי."

"כן, ברור שאתם יכולים לחייב... את החשבון... של... החדר." הבחורה־הפולנייה־יפה־מרושלת דיברה לאט כמו ג'ק. התברר שהבינה אותו היטב ונעלבה מהרמיזה שלו כאילו לא תבין. "אבל אני צריכה... לראות... את המפתח... שלכם."

ג'ק המשיך להילחם ביצורים מרושעים באגודל אחד, חיפש בכיסו את המפתח וחש הקלה כשמצא אותו שם. באותה מידה היה יכול לשכוח אותו בחדר. דברים כאלה קרו לו כל הזמן — הוא שכח מפתחות, ארנקים, שיעורי בית. כך גם היה עם משימות פשוטות כמו להחזיר ספרים לספרייה. המוח שלו תמיד עבד על משהו אחר, אחד מאלף כיוונים. היועצת בבית הספר המליצה לעתים קרובות שייקח את התרופות שנותנים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, אבל אבא שלו תמיד התנגד. אולי עכשיו אמא שלו תרשה לבית הספר לסמם אותו.

הבחורה־הפולנייה־יפה־מרושלת הניחה את האוכל על הדלפק וג'ק מסר לה את המפתח שלו. "את רואה, סיידי? אוכל. את צריכה לעזוב אותי בשקט לשש שעות." הוא אמר את זה כדי להסיח את דעתה וציפה שהיא תתקן את המספר לארבע. סיידי שמה לב לדברים כאלה.

"אמרתי שש שעות," אמר ג'ק וסוף־סוף הביט למטה.

סיידי כבר לא עמדה לידו.

ג'ק סקר את הלובי ומיצמץ מול אור השמש שנשפך מפתח הכניסה. זה לא היה לובי מפואר במיוחד — דלפק הקבלה, המזנון הסגור, המופרד בחבלי קטיפה, כמה ספסלים ועץ חג מולד מלאכותי ועצוב. הצרפתי עדיין התווכח עם פקיד הקבלה, והשרירן ואשתו הזעירה עדיין עמדו ליד עלוני התיירים. ג'ק לא ראה את אחותו הקטנה בשום מקום.

סיידי נעלמה.