חתולי הרחוב שלי

מה לי ולחתולים

פעמים רבות שמעתי שמשתמשים בחלוקה זו: אנשי כלבים ואנשי חתולים.

אני גדלתי עם כלב בביתנו מגיל צעיר מאוד; הכלב הראשון, מוקי, הגיע כשהייתי כבת ארבע וחי אִתנו שש שנים בלבד, מאחר שאיתרע מזלו ומישהו דחפו לברֵכה שהייתה קיימת בכיכר דיזנגוף בתל־אביב של פעם. עקב כך קיבל דלקת כליות וְלא התאושש ממנה.

עד שהגיעה סנדי, הכלבה השנייה, עבר זמן רב. כנראה, עבור אמי שהייתה האחראית הראשית לטיפול במוקי, מותו המוקדם היה טראומה שלא רצתה לחוותה שנית.

אולם בהיותי בת תשע עשרה, בצבא, המליטה כלבתו הפינצרית של דודי, ואני התאהבתי באחת הגורות והתחננתי שניקח אותה אלינו. אמי שאהבה תמיד בעלי חיים הסכימה, ואני כמו כל הנוער הבטחתי שעיקר הנטל של הטיפול באלכסנדרה (היא סנדי) יפול עליי. אני אקום מוקדם בבוקר ואלך עמה לטייל ואני אדאג לה אם תחלה.

איני חושבת שאמי התייחסה ברצינות להבטחות שלי אולם ראתה שאני באמת ובתמים רוצה מאוד את הכלבה ולכן הסכימה.

בבקרים, מובן שאמי יצאה עמה לטייל ולמעשה רוב הטיפול בסנדי היה באחריותה. אולם כשחלתה סנדי במחלה רצינית בהיותה כבת שש, אני רצתי אִתה לווטרינר אין־ספור פעמים וטיפלתי בה במסירות עד שהבריאה.

כשנסעתי לאנגליה ללימודי הדוקטורט הייתה שאלתי הראשונה בכל מכתב שכתבתי ובכל שיחת טלפון – מה שלום סנדי.

כשנפטרה סנדי בגיל שש עשרה ומספר חודשים, לא ידעתי את נפשי מצער ומכאב. מאחר שהתגוררתי אז בירושלים, שבה השתקעתי לאחר שובי מאנגליה, דחיתי את בואי לתל אביב לבית הוריי מחשש שלא אעמוד בצער כשאכנס הביתה וסנדי לא תהיה בו.

את הכלב השלישי בלקי, כלב מעורב שחור־לבן, לקחתי בגיל שלושים ושבע ומהר מאוד התברר לי שדירתי אינה מתאימה לו או שמא אינה מוצאת חן בעיניו. הוא הרס כל דבר אפשרי ואותי נשך אין־ספור נשיכות קטנות ברגליי ובידיי. כשיצאתי עמו לטייל הצליח לברוח מדי פעם עם הרצועה והיה נעלם לשעות. הבנתי שבלקי זקוק למרחבים ובעזרת האחראי באותה העת ב"האגודה לצער בעלי חיים" מצאנו לבלקי בעלים במושב. כאן היה לבלקי כל המרחב שהיה זקוק לו. איני גאה באי הצלחתי עם בלקי, אולם, מה לעשות, לעִתים צריך להודות שהשידוך לא עלה יפה ולמצוא חלופה טובה יותר.

את הכלב הרביעי, קאטו, רוטוויילר נהדר, לקחנו בעלי ואני כשהייתי בת ארבעים ואחת. את קאטו גידל – בחצי השנה הראשונה – מאלף כלבים שעשה גם את העבודה הבלתי נעימה של חינוך קאטו לעשיית צרכיו בחוץ. כך קיבלנו את קאטו מבוית מכל הבחינות.

אהבתי אותו כשם שאהבתי את סנדי. הפעם אני הייתי המטפלת הראשית בכלב וכאשר חלה קאטו בגיל 9 ונאלצנו להרדימו – הייתי באבל זמן רב.

אז לכאורה אני איש של כלבים אבל לא היא.

מאז שאני זוכרת את עצמי גידלה אותי אמי על אהבת כלבים וחתולי רחוב בעת ובעונה אחת.

גרנו בתל אביב בדירה רחבת ידיים בקומה הראשונה על עמודים. מדי יום הייתה אמי יורדת להאכיל את חתולי הרחוב ולתת תרופות לחולים שבהם. במרבית המקרים התלוויתי אליה וכל הרחוב הכיר את ורה בילסקי ובתה רפאלה המשוגעות על חתולי הרחוב.

השתתפתי יחד עם אמי במבצעים לא קלים כמו הצלת גורי חתולים שנפלו למקומות שלא יכלו לצאת מהם ומשייתם מבורות מלאי מים בחורף, ייבושם והאכלתם.

אמי לא חדלה לטפל בחתולי הרחוב; לא בזמן שמוקי היה אצלנו ולא בזמן שסנדי הייתה עמנו.

אהבת הכלבים והחתולים השתלבה אצל אמי באורח מופלא שנבע מאהבתה הגדולה לבעלי חיים. החמלה שהייתה בה לחתולי הרחוב עברה אליי כנראה בתורשה ובחינוך.

אין ספק ששונה הדבר לגדל כלב או חתול בבית מטיפול במספר לא מבוטל של חתולי רחוב; במקרה הראשון הכלב או החתול הופך לחלק מהמשפחה וחייו משתלבים בחיי בני הבית.

טיפול בחתולי רחוב, לעומת זאת, הוא חוויה ועשייה שונה מאוד.

הספר שלפניכם בא לחלוק עמכם את חוויותיי בטיפול בעשרות חתולי רחוב, ובגילוי לב אומר שאני מקווה שיקראו את הספר לא רק אלו שמטפלים כבר היום במידה כלשהי בחתולי רחוב אלא גם אנשים שהנושא זר להם.

במרוצת השנים שטיפלתי בחתולי הרחוב התחלתי לראות בהם חברה מקבילה לחברה שלנו; הם גרים אִתנו ותלויים בנו אולם גם אנו יכולים ליהנות מהם.

חשבתי בתחילה לכתוב על חתולי הרחוב ספר יותר סוציולוגי־אתולוגי, אולם הגעתי למסקנה שהשאיפה האמיתית שלי היא להגיע לקהל רחב ככל האפשר ופשוט לחשוף בפניו מיהם חתולי הרחוב. אני מאמינה שלאחר שיכירו יותר אנשים באמצעות ספר כגון זה את חתולי הרחוב – משהו יפשיר בלבם. אין ספק שהמודעות לחתולי הרחוב גדלה בשנים האחרונות ואחראים לכך בעיקר – גופים התנדבותיים של החברה האזרחית. אולם אין די בכך.

כאשר אני מטיילת ברחוב כלשהו או בשכונה מסוימת בירושלים אני יודעת מיד אם יש במקום תחנות האכלה לחתולים או פשוט אנשים הדואגים להם או לא. אם ליד פח האשפה עומדים חתולים מוזנחים ורזים, ברור לי שאיתרע מזלם ובטריטוריה שלהם אין עדיין מטפלים בחתולי רחוב. כאשר פחי האשפה "עומדים בשממונם" והחתולים נראים בגינות או לעִתים נדירות מטיילים על המדרכה, פרוותם מבריקה וזנבם מורם אל־על אני יודעת שנקלעתי למקום שבו הם זוכים לטיפול.

אולם אל יטעה הקורא; ספר זה לא נכתב רק על מנת לשפר את יחס הבריות לחתולי הרחוב. הוא נכתב מכל הלב בראש ובראשונה כספר אהבה והערכה: האהבה וההערכה שלי אל החתולים שטיפלתי בהם, ושלהם – אליי.

אני רוצה עד מאוד להעביר לקורא את התכונות המופלאות של כל חתול שיסופר בו ואת התנהגותם הכה מעניינת של כל החתולים הממלאים דפי ספר זה.

זה סיפור על אהבה גדולה. וכמו כל האהבות הגדולות היא מלאה בשמחה מהולה בעצב, בסיפוק מעורב בכאב ובהרבה מאוד הקדשת זמן.

לפני זמן לא רב הרדמתי את קולומינה, החתולה היפהפייה שהייתה אחת מחתולות הרחוב שאני מטפלת בהן, ושבמשך למעלה מעשר שנים הסתובבה בשכונה וזנבה יפה ומורם, כולה בריאות וגאווה.

היו לקולומינה חיים יפים מלאי גורים שנשארו ברובם בחיים ומהווים הם וילדיהם וקרוביהם חלק ניכר מהחתולים שאני מאכילה.

קולומינה במותה סוגרת מעגל, היות שהיא האחרונה מהדור שהתחיל אצלי בגינה לפני ארבע עשרה שנה. קולומינה, כפי שנראה, לא הייתה חברת המשפחה הראשונה שהופיעה אצלי. אולם אִמָה, יפי, שמתה לפני כחצי שנה יסדה את המשפחה השנייה, ומבחינתי היא וקולומינה שייכות לדור המייסדים.

מותה של קולומינה, האחרונה בשושלת המייסדים, הוא שדרבן אותי לשבת ולכתוב על החתולים, על חייהם, על תכונותיהם, על התנהגותם ועל היחסים שלמדתי לראות שקיימים ביניהם ועל היחסים שהתפתחו בינם לביני.

המשפחה הראשונה

במרץ 1993 הלך לעולמו כלבי קאטו. במשך כמעט תשע שנות חייו אף חתול לא העז להופיע אצלי בגינה הסגורה. לאחר מותו של קאטו לא יכולתי לקחת כלב אחר היות שאהבתי אותו הייתה כה עזה ומותו היה כה קשה עבורי, שהחלטתי שמעתה לא אקח עוד אף חיה.

בוקר אחד, מספר חודשים לאחר מותו של קאטו, יצאתי לגינה כהרגלי באביב ובקיץ. בעת ההיא מדובר היה בגינה גדולה ומגודרת שחלקה המוצל על ידי המרפסת של הקומה השנייה היה מרוצף והחלק הארי שלה מלא צמחים ודשא. אקרא לה בספר "הגינה". לאחר ארבע שנים וחצי נבנתה בגינה פרגולה סגורה לשימוש בני אדם ולידה פרגולת חתולים פתוחה. בשטח שנשאר שהוא גדול למדי יש חצץ, צמחים וברֵכת דגים קטנה והוא מגודר כיום בגדר ירוקה. אקרא לו בספר "החצר".

אך התיישבתי על כורסת הקש ולעיניי נגלתה חתולה שנראתה כמו ציור של חתולה מצרית אם כי צבעה היה אפור כחלחל.

בביטחון עצמי מוחלט היא השמיעה יללה אחת וחיכתה. נדמה היה לי שהיא יודעת שמיד אביא לה אוכל. ואכן כך היה. חזרתי הביתה והוצאתי לה שאריות שהיו במקרר כי באותה עת כמובן שלא היה בביתי שום מזון לחתולים.

לאחר שסיימה לאכול קפצה מהגינה החוצה ולא חשבתי שאראה אותה שוב.

אין ספק שבשלב ראשון זה נעלמו ממני דרכי החתולים ובמיוחד החכמים שבהם.

למחרת, מסוקרנת, יצאתי לבדוק האם החתולה הגיעה שוב לגינה. ומה רואות עיניי אם לא את החתולה המצרית האפורה בלוויית מה שנראה כגורים. בשלב זה אפילו לא ידעתי איך נראים הגורים ומה מספרם משום שהיא הקפידה לשמור אותם במרחק ממני, וכשניסיתי להתקרב עשתה תנועות ורעשים מאיימים.

מאחר – כפי שכבר סיפרתי – גודלתי על אהבת חיות, הלכתי כמובן במהירות לסופרמרקט ורכשתי אוכל חתולים. קניתי מספר קופסות של מה שנראה כשימורים ושקית של אוכל יבש. קניתי גם צלחות חד פעמיות וקעריות למים. במחשבה שנייה הוספתי גם כמה קופסות של גבינת קוטג'. עם כל הכבודה הזו חזרתי הביתה והכנתי ארוחה למופת על צלחת אחת לחתולה, שבלבי כבר קראתי לה בשם המאוד לא מקורי – קיצושי.

שמתי את הצלחת, ורק לאחר שסגרתי את הדלת מהבית לגינה והתבוננתי מתוך הבית על הנעשה בגינה, ראיתי את קיצושי ניגשת לאוכל ואוכלת בניחותא. לאחר מכן השמיעה קול, שלימים למדתי שזה אחד הקולות שמשמיעות החתולות האימהות על מנת לקרוא לגוריהן, וארבעה גורים שראיתי עד לרגע זה רק מרחוק רצו לאמם ולצלחת. הם היו קטנים מכדי לאכול מהמזון היבש שהבאתי אולם מרחוק נראה היה שהם אוכלים קצת, ליתר דיוק מכרסמים, מהאוכל הרטוב. היות שהאכילה נעשתה די רחוק ממני יכולתי רק לנחש שהארוחה נגמרה, כי לפתע נעלמה כל החמישייה ומצאה מסתור מתחת לאחד השיחים או בתוך עציץ או במכל אחר שהגינה הייתה משופעת בהם.

כך, עם משפחה אחת קטנה התחיל הרומן שלי עם החתולים. לא עלה בדעתי כלל שבעתיד אהפוך את הגינה לתחנה של האכלה וטיפול בחתולי רחוב.

קיצושי הייתה אם מענינת ביותר: עברו למעלה משבועיים עד שנתנה לי לראות כיצד היא מיניקה את הגורים. מובן שהיא שמרה מרחק סביר ממני וחיכתה שאיעלם מאחורי דלת הזכוכית – כך שאוכל לראות אבל לא להוות איום. אולם עצם האמון שהחלה לתת בי התבטא בעובדה שזכיתי לראותה שוכבת בתנוחות שונות ומשונות וארבעת הגורים צמודים אליה.

בינתיים כבר למדתי להבחין בין הגורים על אף המרחק ביני לבינם ולמרות הדלת החוצצת בינינו. אחד היה שחור וקראתי לו שחורי. אחר היה אפור לבן וקראתי לו מאמי כי נראה לי שהוא בעל מזג נעים ביותר. השניים האחרים, שלימים התברר שהיו שתי נקבות, היו חתולות רחוב אופייניות אפורות מנומרות. לאחת קראתי נימרוש ולקטנה ביותר שופה.

מדי יום ביומו נתנה בי קיצושי יותר ויותר אמון, ואִפשרה לי להתקרב ממש לגורים שכבר גדלו מעט ושיחקו זה עם זה במשחקים הנהדרים של החתולים. אין להם צורך בחנות צעצועים. מה מעניין יותר מאשר להיאבק עם אח או אחות, לרדוף אחר חרק ולנסות לתופסו או לשחק בפרח תוך הפגנת כל מיני קפיצות שונות ומשונות?!

מקיצושי למדתי שחתולים נבונים יודעים להשתמש ברגליים הקדמיות כבידיים; הם מכניסים כף רגל כאילו הייתה כף יד לתוך קופסת שימורים, למשל, מוציאים את האוכל ומביאים לפיהם.

בינתיים, החלו הגורים לאכול בעצמם ולינוק לעִתים רחוקות יותר, ואני רכשתי צלחות גדולות יותר ושלוש פעמים ביום התייצבתי אצל "הוד מלכותה" עם צלחת מלאה כל טוב. לעִתים היא אכלה קודם לבדה והבריחה את הגורים ורק לאחר שסיימה נתנה להם לגשת לצלחת, ולעִתים מלכתחילה אכלו כולם יחד.

שמות כבר נתתי להם אולם עדיין לא ידעתי בביטחון מי זכר ומי נקבה. בעתיד התברר שניחשתי נכון. הזכרים שחורי ומאמי לא פחדו ממני וניגשו אליי בצורה חופשית ונתנו לי ללטף אותם, ונראה שהם אפילו כרוכים אחריי במידה מסוימת, בעוד הנקבות נימרוש ושופה שמרו מרחק ממני.

הליטוף והמשחק עם הגורים, בעיקר עם מאמי שהיה חברותי בצורה יוצאת דופן, היה חוויה נעימה ביותר מבחינה רגשית וחושית.

כך עברו כחודשיים וביום בהיר אחד אני יוצאת לגינה כהרגלי עם ארוחת בוקר מפוארת והגינה ריקה מחתולים. פשוט כל המשפחה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי בכל מסתור אפשרי בגינה, יצאתי החוצה וחיפשתי ברחוב ואין סימן חיים. בצער גדול חזרתי הביתה ואיני בטוחה שלא הזלתי דמעות; פשוט נקשרתי למשפחה הנהדרת הזאת.

המשך הפרק בספר המלא