הפואמה הפדגוגית של לובה אליאב

מבוא

ספר זה עוסק בגיבור ישראלי. המושג "גיבור" העסיק את האנושות למן ימיה הראשונים ומשך חוקרים רבים לעסוק בו ולנסות להגדירו. מהמחקרים עולה, שאחת מהתכונות החשובות המיוחסות לגיבור היא היותו אדם ה"מכניע" את עצמו מרצונו החופשי לטובת מטרה עליונה. המטרה אינה מושגת באמצעות חזרה לימים הטובים שהיו או בעזרת רעיונות עתידניים בלתי־ממומשים, אלא על ידי "לידה של משהו חדש" (ראו Campbell & Moyers, 1973, p.18).

המושג "גיבור ישראלי" מוליך אותנו בדרך כלל להקשרים מצ'ואיסטיים, גבריים וצבאיים; אלא שכאן מתוארת דמות "רכה" – דמות של גיבור קשוב, נאמן לעולמו המוסרי, מתלבט, משתנה ופועל מתוך אמונה שאפשר לתקן את מצבה הפוליטי־חברתי של מדינת ישראל. לובה הוא אפוא דמות מופת, דמות של גיבור ישראלי, בשל העובדה שהוא הקדיש את חייו להולדת חברה ישראלית מתוקנת יותר לא באמצעות דיבורים, אלא גם, ואולי בעיקר, באמצעות מעשים.

במחוזותינו נדיר לפגוש אדם כמו לובה אליאב, שמצויים בו תכונותיהם של הגיבור, המנהיג והמחנך והוא אף מביאם לכלל מימוש. ביום עיון שהתקיים לכבודו באוניברסיטת בן־גוריון (2005) תיאר פרופסור מרדכי קרמניצר בפני המתכנסים תמונת מצב לא מעודדת בכל הקשור לדמוקרטיה בישראל ובחינוך לדמוקרטיה. עם זאת, הוא סיים את דבריו באמירה ש"דמוקרטיה זקוקה לגיבורים", ל"דמויות מופת", ומשפטו האחרון היה ש"לובה הוא דמות מופת שכזאת".

הספר נכתב בתקופה המקשה על מי שבוחר בגיבורים כנושא כתיבתו. מצד אחד, האופנה האקדמית דורשת לנתץ את מעשי הגבורה למיניהם ולחשוף את הגיבורים במערומיהם, ומצד אחר, המשבר הערכי מוביל להאדרתו של הסלבריטאי והפיכתו לגיבור, כאשר העניין הערכי במקרה הזה, אם קיים, הופך שולי וזניח. במילים אחרות: החברה הישראלית היום – חברה שלא הפעילה כל מידה של ביקורת כאשר נכנעה לאתוס הניאו־ליברלי – משנה את סדרי העדיפויות ומציבה בראש הסולם את השאלה ה"קיומית": האם דיברו עליך או ראו אותך בטלוויזיה? ואין זה משנה מה אמרו או באיזה הקשר הראו אותך. הדבר היחיד החשוב – שידברו עליך! שיראו אותך!

כל כך הצלחנו בניפוץ המיתוסים המכוננים של הציונות, עד שנותרנו בלא אתוס, שכן אתוס אינו יכול להתקיים בלא מיתוס. כך, הגדרת המושג "ישראלי" שוב אינה יכולה להכיל תרבויות משנה, כי הזהות הישראלית מופרטת למעשה לתת־קבוצות. זאת ועוד: לכל קבוצה גיבורים משלה, השוקדים על העצמת קבוצתם ואינם חשים אחריות כלפי החברה בכללותה. מכאן עולה הצורך, דחוף מתמיד, לבחון מחדש את דמותו של אליאב כגיבור המנסה לפרוץ גבולות סקטוריאליים.

בעולם נטול ערכים, המנפנף בסיסמה "האדם המאושר ביותר הוא זה שמת עם הכי הרבה צעצועים", אין תימה שגם בעלי ההון מוכתרים כגיבורים, המייצרים את תופעת ההתרפסות וההתבטלות בפניהם. התופעה נובעת מהאמונה, שמי שהצליח בתחום כלכלי ספציפי הוא גאון בכל תחום שהוא (ראו, למשל, את דוברת).

הפחד ממיתוסים ומנרטיבים גדולים, כמו גם מגיבורים כדמויות מופת, יצר משבר ערכי קשה בחברה המערבית כולה. שרולו מאי ((May, בספרו האחרון (1992), נדרש אליו. מצד אחד, הוא מזהיר מפני חזרה נוקשה לנרטיבים גדולים שהוכחו כבעייתיים, ומצד אחר, הוא מראה שלפרט קשה מאוד ליצור מערכת ערכים עצמאית משלו. מאי עובר מהצגת הבעייתיות, שהיא אימננטית בתהליך בנייתו של עולם ערכים לאומי ואישי, להצגת הפתרון: במהלך שנות חינוכו של הנער אפשר להציע לו מיתוסים שישרתו אותו בכל עת שיזדקק להם. לדידו, המיתוסים הם כלים המסייעים לאדם לפענח את חידת חייו, כנרטיבים המדריכים אותו לפעולה נכונה.

אם מאי מדבר על אובדן המיתוס, בא קמפבל(Campbell & Moyers, 1991) ומוסיף על כך את אובדן האתוס. לדבריו, האתוס מציג את כללי המשחק הנגזרים מהמיתוס, והיעדרם של אלה מוביל את הצעירים למצב של בלבול והתנהגות אנטי־סוציאלית. הוא תוקף בחריפות את מערכת החינוך האמריקנית (ויש שימצאו קווים מקבילים לדיון המתקיים על החינוך בישראל בימינו) על כך שהיא נמנעת מלהעניק לנערים את "חוכמת החיים", דהיינו: הקניית ערכים הנגזרים מתחומי הדעת הנלמדים, ובמקום זאת מקנה לתלמיד ידע סתמי ונטול ערכים.

הדיון בלובה אליאב כדמות מופת חשוב במיוחד בימים אלה, שכן בפעולתו הציבורית והחינוכית הוא מציע מיתוס ואתוס חינוכיים וחברתיים ברורים, שיכול לשמש מצע ריאליסטי לדיון על החברה הישראלית. זאת ועוד: רבים ממעשיו הם מודל ראוי לחיקוי עבור הדור הצעיר המחפש את דרכו בעולם. ובמקום שמעשיו ראויים לביקורת, יהיה הוא הראשון להודות בכך – התנהגות הראויה אף היא לחיקוי (אם כי יש לציין שהוא לא יקבל כל ביקורת. ישנם המטיחים בו ביקורת המרתיחה את דמו, ועמה הוא מתמודד עד היום).

השאלות שהטרידו את אליאב בדרך כלל לא היו שאלות פילוסופיות ואקדמיות, אלא שאלות אנושיות מורכבות אך פתירות. כך, למשל, כאשר הרגיש צורך ללמוד את המתחולל בקרב הפלשתינאים בשטחים שזה עתה נכבשו (1967), הוא לא פנה לחבוש את ספסלי האוניברסיטאות אלא העדיף לצאת אל השטח, לשהות בו שישה חודשים, לפגוש באנשים מכל התחומים, לחיות עמם בבתיהם, לשוחח על מאווייהם, השקפת עולמם ועוד, ובמהלך הלמידה החל להשיל מעליו את תפיסתו המדינית ולבנות סיפור ציוני אחר. המפגש האנושי לימד אותו, שהסיפור הציוני צריך לעבור "לידה מחדש" ושהוא שליחו של הסיפור, שליח כמעט נבואי. משנתו מוצגת בצורה ברורה בספרו ארץ הצבי – ספר המעניק פתרונות פשוטים, סבירים ורציונליים, לבעיות אזוריות סבוכות. הדיאלוג שקיים עם הפלשתינאים הוביל אותו להבנה שיש לנתץ את המיתוס הטוען ש"אין עם מי לדבר". הוא היה מהראשונים שהטיפו להידברות, וכראוי לדמות מופת המאמינה בצדקת דרכה ואינה מוכנה להתפשר על ערכי יסוד – היה מוכן לספוג עלבונות, לחוות בדידות וניכור ו"לצאת אל המדבר" גם כאשר הוא נתפס כמיעוט אוונגרדי. נוסף על כך מעניין שלמרות זיהויו כאיש שמאל, הוא מקובל, מוכר וזוכה להערכה גם בין אנשי ימין ובקרב הציבור הדתי. כלומר: המגע האנושי והחם, המכבד את מי שעומד מולו גם אם דעתו שונה, הביא, כאמור, לקשת רחבה של הערכה גם ממגזרים "יריבים".

אליאב, שהיה מבניה המובהקים של מפלגת העבודה, עבר תהליך של התרחקות מהמיתוס הציוני, פרי רוחה של המפלגה, ובניית מיתוס שונה, המכיל את האחר ומציע לחברה הישראלית ולמרחב המזרח־תיכוני אתוס שיש בו תקווה. הקהילה החינוכית בניצנה, הגם שהיא קהילה קטנה מאוד, משקפת בדרכה החינוכית את האתוס של אליאב – חברה שוויונית, אכפתית, שבה פוגשים את האדם בגובה העיניים והצניעות המאפיינת אותה היא ערך ולא מליצה. או כמו שדוד פלמ"ח, מנהל ניצנה וממשיכו של אליאב אומר: "אם אתה בן אדם, ניצנה היא המקום הראוי לך".

בספר זה תיבחן גישתו החינוכית של לובה אליאב. בפרק הראשון נקיים מסע אל תחנות חייו, שבהן התגבשה דמותו כיזם חברתי וכמחנך מופתי. המסע פותח בפעילותו במסגרת עליה ב', ממשיך בתהליך הקליטה בשנות החמישים והשישים עובר אל עבודתו במסגרת "נתיב" – עבודה חסויה עם יהודי ברית המועצות לשעבר, ומסתיים בפועלו כמורה נודד. הפרק השני הוא שיאה של העשייה החינוכית של לובה, קרי: הקהילה החינוכית בניצנה, המכילה ברוחה ובפועלה את כל מה שנבנה בתחנות חייו הקודמות. במילים אחרות: הפרק השני מתאר מפעל (ניצנה) המשקף את הפואמה הפדגוגית של האיש.

בשני הפרקים נפגוש את האנשים שעבדו עם לובה ועברו עמו כברת דרך – אנשים שהם "גיבורי המשנה" בספר והם שהעשירו את עולמו כשם שהוא העשיר את עולמם. כולם כאחד הושפעו מדרכו הצנועה ומנכונותו ולהתמודד עם המציאות, להפשיל שרוולים, ופשוט לעבוד.

לובה אליאב הוא מראשי היזמים החינוכיים הפועלים בישראל מתוך אידיאה של תיקון, והוא יכול להיות מודל לבדיקה והשראה ודמות מופת עבור אותם יזמים הפועלים בהווה. למרות התסכול על אובדן הדרך הערכי בחברה הישראלית, מעודד לראות ניצנים רבים של פעולה חברתית השמה לה למטרה לתקן את העוולות בחברה. אנשים רבים, החשים דחייה אל מול עגל הזהב הניאו־ליברלי, מתאגדים בקבוצות שונות ובאפיקים שונים כדי למצוא פתרונות ארוכי טווח לבעיות עמוקות. אני בטוח שלובה היה רוצה להקדיש להם ספר זה ולכל אלה הרוצים להצטרף למעגל העשייה החברתית, אולי בעקבות המודל שהוא עצמו מציג.

לידה של אתוס ציוני חדש: על גיבוש תפיסתו הפוליטית־חברתית־חינוכית של לובה אליאב

החברה הישראלית עומדת מזה זמן רב על פרשת דרכים בחיפושיה אחר דרך נכונה לניהול האתגרים המוצבים בפניה ויישומם. בתוך אלה גם אתגרים הקשורים לקבוצות אוכלוסייה שונות ולסכסוכים ולמאבקים המתנהלים בין הקבוצות בסוגיות של כוח, עוצמה, ייצוג, נוכחות וערכים. קבוצות שונות, מוסדות ואף אנשים יחידים (שמדרך הטבע מספרם מועט מאוד) מתארגנים למאבק משלהם ומציעים "תיקון" לחולייה של החברה הישראלית.

בלובה אליאב אני רואה מורה, מחנך, מנהיג ויזם חברתי נדיר בנוף הישראלי – יזם שלאורך כל שנות פעילותו כאדם בוגר פעל מתוך מה שאני מכנה אידיאה של תיקון. אידיאה של תיקון הוא מושג שהצגתי בספרי הקודם (בר שלום, 2004), ועניינו מחנכים וקהילות של מחנכים הפועלים למען תיקון העוולות בחברה הישראלית בנישה ספציפית: אנשי נווה שלום פועלים לתיקון הקשר בין ערבים ויהודים; קהילת בית הספר "קשת" עושה למען תיקון היחסים בין דתיים לחילוניים; בית הספר "קדמה" שוקד על העצמת הקול המזרחי המושתק; ובית הספר "ביאליק" משמש סניגורם של הילדים של מהגרי העבודה המכונים בפינו "עובדים זרים". כפי שנראה בהמשך ספר זה, לובה אליאב פעל במהלך חייו במישורים רבים המשיקים לפעולתם המופרדת של היזמים החינוכיים שעליהם כתבתי בספר זה.

בפעולתו החינוכית בניצנה – פעולה שגם אותה אני רואה כנובעת מתוך אידיאה של תיקון פני החברה – מצטרף אליאב לאלה הקוראים ליצירת חברה יהודית וחברה ישראלית חזקה הפועלת על פי אינטרסים משותפים (גביזון, 2003). במילים אחרות: הפילוסופיה החינוכית של אליאב, כפי שהתגבשה במהלך השנים, ממומשת בניצנה הלכה למעשה. ניצנה היא מקום לצמיחה אישית ולגילוי עצמי עבור קהלים שונים ומגוונים: נערים שעלו ממדינות חבר העמים ומאתיופיה, בדווים, בני נוער חילוניים ודתיים, קבוצות מחו"ל. התקיימו בה גם פעילויות של דו־קיום עם פלשתינאים (שהוקפאו עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה) ועוד. בניצנה אנחנו פוגשים מיקרו־קוסמוס של ישראל אחרת, אפשרית, השוקדת על מפגש לא מאיים בין קבוצות הנמצאות בסכסוך מתמשך. במדבר החשוף, על הגבול עם מצרים, ברא לעצמו אליאב את ארץ הצבי (כשם ספרו), כמטפורה חיה לחברה שאנו ראויים לחיות בה.

בספרות העכשווית העוסקת ביזמים חברתיים־חינוכיים נאמר, שהם ניחנו ביכולת להסתגל ולהגיב על חדשנות, ביכולת לבצע שינוי ולהיענות להזדמנויות שונות וביכולת להשתמש במשאבים המצויים בסביבתם במטרה להשפיע עליה (Davis, 2002). דרייטון אבחן קווים אופייניים להם: הם יצירתיים, לפרוייקטים שהם מקימים יש פוטנציאל להשפיע על קהל רחב והם בעלי אישיות מוסרית חזקה. במילים אחרות: פועלם נובע מהצורך ליצור את החברה בדמות חזונם. לכן חשוב שתהיה להם היכולת להציב מטרות, אך לא פחות חשוב – לפתור בעיות. הם מנסים לחולל שינויים באופן רחב ומקיף, כאשר קשיים ופתרונות ממושכים של בעיות מורכבות אינם עוצרים בעדם. נוסף על כך הם אינם מהססים לוותר על מה שאינו עולה בידם לקדם באמצעותו את הפרוייקט שהם עסוקים בו, ויש בהם מידה רבה של ריאליזם (Drayton, 2002).

באליאב אני מזהה גם פדגוג ביקורתי – תואר ש"הרוויח ביושר", כאשר לאחר מלחמת ששת הימים שינה, כאמור, את עמדתו כלפי העם הפלשתינאי ושאלת ארץ ישראל השלמה; עמד על דעותיו (שהיו מאוד לא מקובלות בהנהגת מפלגתו) ולא היסס לשלם על כך מחיר אישי כבד – פרישה מהמפלגה (ועל כך יורחב בהמשך). לובה בנה ופֵירש מחדש את הנרטיב שעליו צמח, כאשר מצפונו אילץ אותו לפעול בדרך זו. לכן מי שרוצה להבין פרוייקט זה, ניצנה, חייב לקרוא בעיון את ארץ הצבי (1972), הקורא למהפכה חינוכית תודעתית, שבאה להעניק לקבוצות המיוסרות – קבוצות שונות החיות במרחב זה – זכויות, חינוך שוויוני וייצוג.

– כאשר באים לכתוב על הפואמה הפדגוגית של אדם כמו אריה לובה אליאב, עולה הקושי בהגדרתו של המושג חינוך. במהלך השיחות שקיימנו התקשינו להגדיר מהו בדיוק חינוך ועל איזו מבין מגוון פעילויותיו אפשר להצביע ולומר בוודאות שזו פעילות חברתית או פוליטית מובהקת, ולהבדיל – פעילות שכל כולה חינוכית. הפעילויות הרבות שפעל במהלך חייו נצבעו תמיד בגוונים שונים ומעולם לא לבשו גוון אחד, מוגדר ומובהק.

בספרו ארץ הצבי מגלה אליאב דאגה לנעשה בשדה החינוך בארץ בצד תקווה שהמציאות היא בת שינוי. ובאופן ספציפי יותר מטרידה את מנוחתו שאלת מעמדו של המורה שלדבריו, הלך ופחת עם השנים. להבדיל ממעמדו של המורה היום, מעמדו של המורה בגולה ובימים של ראשית הציונות והיישוב בארץ היה גבוה מאוד (ובכך אינו כולל את קריקטורת ה"מלמד"). המורים בקהילות היהודיות בכל רחבי העולם נתפסו כמוח של המעמד החברתי שאליו השתייכו וזכו לתארים כמו מורה הלכה, מורה דור, מורה נבוכים ומורה צדק (והיום האם יש מי שמדבר על המורים במונחים אלה?). במאמר מוסגר מוסיף אליאב, שהמושג "מורה נבוכים" הוא מושג ייחודי ליהדות ואין לו אח ורע בתרבויות אחרות. זאת ועוד, מושג זה מכיל, לדבריו, את מסד הידע הזוכה בערך מוסף – הענקת ערכים הומניסטיים־אוניברסליים. בין צוותי המורים בגולה היו דוגמאות של מורים דגולים, מורים בעלי מטען של חוכמה וידע, שאהבו את מקצוע ההוראה, אהבו את תלמידיהם וזכו ליחס של כבוד והערצה מסביבתם. גם בראשית היישוב המורים היו האליטה שבאליטה, ובחוגים מסוימים זה נמשך גם היום. וכך טוען לובה בספרו ארץ הצבי:

המפעל הציוני, מראשיתו, ייחס ערך גבוה ביותר לחינוך. המורה העברי ליווה את הביל"ויים וראשוני המתיישבים החלוצים, היה אחד מהם ואל אשר הלכו הלך גם הוא. הציונים הראשונים, עם כל שאיפתם העזה "להפוך את הפירמידה" של העם היהודי ולייצר בארץ מעמד איכרים ועובדי תעשייה יהודים, לא רצו כי בניהם ייהפכו לאיכרים נבערים מדעת, או לעובדי תעשייה בלתי מקצועיים. הם ראו את השילוב בין עבודת כפיים והספר כאורגני והכרחי (אליאב, 1972, עמ' 365).

המשך הפרק בספר המלא