הווידוי של לוסיו

מבוא
מאת
פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה

לָנֶצַח, אחי, שלום והֱיֵה שלום!

קָטוּלוּס

מי שהאֵלים אוהבים מת צעיר, זוהי תפישׂה שמקורה בחוכמה העתיקה. והדמיון, היוצר עולמות חדשים, והאמנות, המעמידה אותם ביצירה, הם אותות ההכר של אותה אהבה שמימית. האֵלים אינם מעניקים תשורות אלה כדי שנהיה מאושרים, אלא כדי שנהיה בצלמם כדמותם. האוהב אוהב רק את בן־דמותו, כי הוא עושה אותו בן־דמותו באהבתו אותו. אף־על־פי־כן, כיוון שהאדם אינו יכול להיות בן־דמותם של האֵלים, בא הגורל והפריד ביניהם. אין האדם ניכר בהיותו אדם ואין האל מוקם באהבה שמימית: עָצוּר האדם רק באל שיצר, חולה הבדיה שבדה.

לא כל מי שהאֵלים אוהבים מתים צעירים, אלא אם כן רואים במוות את קצו של מה שמהווה חיים. וכיוון שהחיים, מעֵבר לחיים עצמם, מתהווים בדחף הטבעי שחיים אותם באמצעותו, האֵלים ממיתים צעירים את מי שהם אוהבים, או בחיים או בדחף הטבעי שחיים את החיים באמצעותו. אחדים מתים; אחרים, משנלקח מהם הדחף שהם חיים באמצעותו, מכבידים עליהם החיים כמוות, הם חיים את המוות, הם מתים את חייהם בחיים עצמם. ודווקא בנעוריהם מנץ בהם הפרח הגורלי והיחיד, ובו מתחילים הם את מותם שוקק החיים.

בגיבור, בקדוש ובגאון נזכרים האֵלים בבני־האדם. הגיבור הוא אדם כאחד האדם, אלא שנפל בחלקו לזכות בעזרת שמַים; אין בו מן האור המעטר את מצחו, שמש התהילה או סהר המוות, והמייחד את דמותו בהשוואה לדמות בני מינו. הקדוש הוא אדם טוב, שהאֵלים סנוורו ברחמנותם, לבל יתייסר; בעיוורונו רשאי הוא להאמין בטוּב כפי שהוא ובאֵלים טובים יותר, שהרי הוא אינו רואה בנשמה המשגיחה בעצמה ובדברים המעורפלים המקיפים אותו את פעולתה חסרת־התקנה של גחמת האֵלים, את מִשׂחקו העליון של הגורל. האֵלים הם ידידיו של הגיבור, ועל הקדוש הם חסים; רק הגאון הוא אפוא מי שהם אוהבים באמת. אולם אהבת האֵלים, כיוון שמעצם גורלה אין היא אנושית, הריהי נחשפת בְּמה שהאהבה לא נחשפה בו באורַח אנושי. אם באהבתם עושים הם רק את הגאון בצלמם כדמותם, הרי רק לגאון מעניקים הם, בעל־כורחם, את הקללה הגורלית של חיבוק האש שהם מאמצים בו אל לבם. אם עונשים האלים את מי שלו נתנו את היופי, רק את תכונתו, במודעוּת היות היופי בר־חלוף; אם מענישים הם את מי שלו נתנו את המדע, גם את תכונתו, בידיעת מוגבלוּת המדע לעולם ועד; אילו חרדות לא ישיתו על אותם גאונים של ההגות או של האמנות, אשר בהופכם אותם ליוצרים ממילא העניקו להם את עצם הווייתם? כך נגזר על הגאון לשאת לא רק את כאב המוות של יופי שאינו שלו ולא רק את צער ההתוודעות אל הבוּרוּת האוניברסלית, אלא אחת דינו להתייסר גם בתחושת היותו בצלם האֵלים וכדמותם בעודו אדם, בצלם האדם וכדמותו בעודו אֵל, גולֶה בעת ובעונה אחת בשתי ארצות.

כיוון שהיה גאון באמנות, לא היו לו לסָא־קַרְנֶיְרוּ לא שמחה ולא אושר בחיי העולם הזה. רק האמנות שהוא יצר או חש הסעירה אותו לרגעים בנחמתה. כאלה הם מי שהאֵלים ייעדו אותם לעצמם. אפילו האהבה אינה חפצה בהם, אפילו התקווה אינה תרה אחריהם, אפילו התהילה אינה מקבלת אותם. או שהם מתים בדמי ימיהם, או שהם שורדים את עצמם, נתינים של האי־הבנה או של האדישוּת. הוא מת צעיר, כי האֵלים רחשו לו אהבה רבה.

אולם במקרה של סָא־קַרְנֶיְרוּ, גאון לא רק באמנות כי אם גם בחידושה, נלווה לאדישות המקיפה את הגאונים גם הלעג הרודף את המחדשים, את הנביאים, כמו קסנדרה, בעבור דברי אמת שהכול רואים בהם שקרים.In qua scribebat, barbara terra fuit². אולם גם אם הארץ היתה אחרת, הגורל לא היה שונה. היום יותר מאי־פעם נגזר על אדם לסבול מחמת גדולתו. האספסוף של כל המעמדות מכסה, כמו מים מתים של גאות ושפל, את חורבות מה שהיה גדול ואת התשתית השוממה של מה שהיה עשוי להיות גדול. הקרקס, יותר מברומא שמתה, הוא כיום חיי הכול; היא בכל זאת הפיצה את חוֹמותיה עד לקצות תבל. התהילה לגלדיאטורים היא ולחקיינים. חייל בַּרְבָּרִי כלשהו שהמִשמר מינה לאימפרטור הוא שעל פיו יישק דבר. שום גדולה איננה נוצרת אלא אם כן היא מקוללת, ושום אצילוּת איננה גדֵלה אלא אם כן היא מוגדרת בעצם צמיחתה. אם ככה זה, אז שיהיה! כך רצו זאת האֵלים.

לְאַנְטוֹנְיוּ פּוֹנְסֶה דֶה לֶאאָוּ

...כך היינו אנו בְּאפלולית שניים, איש משנינו לא היטיב לדעת, אם זולתו איננו הוא עצמו, אם האחר המוטל בספק אכן חי...

פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה
בְּיַעַר הַמּוּזָרוּת

אחרי שריציתי עשר שנים בכלא על פשע שלא ביצעתי, ושבכל זאת לא הצגתי מעולם נימוקי הגנה ביחס אליו, מת לחיים ולחלומות גם יחד: בלי שאוכל עוד לייחל למאומה ובלי להשתוקק לשום־דבר – אני בא לבסוף להתוודות: כלומר, להוכיח את חפותי.

אוליי לא תאמינו לי. אני קובע שלא תאמינו לי. אך חשיבות הדבר מועטה. אין לי היום שום עניין לזעוק כי לא רצחתי את רִיקַרְדּוּ דֶה לוֹאוּרֶיְרוּ. אין לי משפחה; אין לי צורך לא בשיקום ולא בטיהור שמי. יתרה מזאת, מי שריצה עשר שנים בכלא לעולם אינו משתקם ואינו מטהר את שמו. זוהי האמת לאמִתּהּ.

ומי שיקראו את מה שחשפתי וישאלו: – "אבל למה לא התוודית בשעה היעודה? למה לא הוכחת את חפותך בבית־המשפט?" – להם אענה: – ההגנה היתה בלתי־אפשרית. איש לא היה מאמין לי. ולא היה טעם שאציג את עצמי כך שיראו בי שקרן או מטורף... זאת ועוד, עליי להודות כי אחרי האירועים שהסתבכתי בהם בעת ההיא הייתי כה שבור, שהכלא נראָה לי כמעט תענוג. הוא היה השִּׁכחה, השַּׁלווה, השֵּׁנה. הוא היה סוף כמו כל סוף אחר – אחרית חיי ההרוסים. כל רצוני אז היה שמשפטי יסתיים ושאוכל להתחיל לרַצות את דיני.

אשר לשאר, משפטי היה מהיר. אוי! התיק שלי נראָה נהיר לגמרי... אני לא הכחשתי ולא הודיתי. אולם שתיקה פירושה כהודאה... ואהדת הכול היתה נתונה לי ממילא.

הפשע, כפי שכינו אותו בוודאי עיתוני אותם הימים, היה "פשע של תשוקה". Cherchez la femme³. על אחת כמה וכמה כיוון שהקורבן היה משורר – אמן. היעלמות האישה המעורבת בעניין העניקה לדמות צביון רומנטי. אני, אחרי ככלות הכול, הייתי גיבור. גיבור ששמץ של מסתורין דבק בו, דבר אשר רק הוסיף להילה שאפפה אותי. על שום כל אלה, ובלי קשר לנאום ההגנה היפֶה, מצא חבר־המושבעים נסיבות מקִלּות לטובתי, והעונש שנגזר עליי היה קצר.

אוי! הוא היה קצר עד מאוד – בראש ובראשונה מבחינתי... אותן עשר שנים חלפו על־פניי כאילו היו עשרה חודשים, שהרי למעשה השעות אינן משפיעות עוד על מי שחיו ברגע אחד את תמצית כל חייהם. אחרי שחווינו את הסבל בשיאו, מאומה לא יגרום לנו עוד לסבול. אחרי שתחושותינו רטטו בשיאן, מאומה לא ירעיד אותנו עוד. העניין הוא שרק מתי מעט זוכים לחוות אותו רגע שיא. מי שחוו אותו, כמוהם כמוני, הנם המתים־החיים, וָלא – הם המאוכזבים, אשר לא פעם, בסופו של דבר, שולחים יד בנפשם.

אף־על־פי־כן נבצר ממני לדעת אם אושר רב יותר הוא אושרם של מי שלא חוו רגע כזה. מי שאינם חווים אותו זוכים לשַׁלווה – יכול להיות. למרות זאת אינני יודע. והאמת היא שהכול מייחלים לאותו רגע של הארה. לכן כולם אומללים. דווקא משום כך, ולמרות הכול, אני גאה אפוא שזכיתי לַחוות אותו.

אבל בואו נשים קץ להזיות האלה. אינני כותב רומאן. אני חפץ רק להציג את העובדות בבהירות. ודומני שאם אני שואף לבהירות, הרי הדרך שבחרתי בה שגויה. כלומר, היינו־הך כמה נהיר ברצוני להיות, הווידוי שלי ייראה – אני בטוח – חסר־עקביוּת עד מאוד, מטריד ביותר ונטול כל נהירוּת.

בכל זאת, דבר אחד יש ביכולתי להבטיח: במהלך הווידוי לא אדלג על שום פרט, זניח ככל שיהיה או לא שייך לָעניין כביכול. במקרים מן הסוג שאני מתכוון להסביר, יכול האור להבקיע רק מבעד לסכום גדול של עובדות. לכן אדווח אך ורק על עובדות. למן העובדות הללו רשאי כל מי שחפץ בכך להסיק את מסקנותיו. אשר לי, אני מכריז כי מעולם לא ניסיתי לעשות זאת. אילו הייתי מנסה, לבטח הייתי משתגע.

אך אני שב ומאשר, בהן צדק, שאיני אומר אלא אמת. אחת היא לי אם תאמינו לי, מכל מקום איני אומר אלא אמת לאמִתּהּ – גם אם אותה אמת אינה מתקבלת על הדעת.

הווידוי שלי הוא מסמך ותו לא.

I

בסביבות 1895, אינני יודע בדיוק כיצד, מצאתי את עצמי לומד, או ליתר דיוק לא לומד, משפטים באוניברסיטת פריז. נווד למן נעוריי, לאחר שייעדתי לחיַי כמה וכמה מטרות, ולאחר שוויתרתי בה במידה על כולן – להוט אחרי אירופה, גמרתי אומר לעבור לבירה הגדולה. במהרה התחברתי לחוגים אמנותיים פחות או יותר, וזֶ'רְוָזְיוּ וִילָה־נוֹבָה, שהכרתי הכרות שטחית בליסבון, נעשה חברי ורעי הקבוע. אישיות משונה היתה לו לאותו אמן גדול אשר כָּשַׁל, ואוליי מוטב לומר, אשר נועד לכישלון.

מראהו החיצוני – מיוסר, גבוה וצנום – עורר חוסר־שקט, ובצביונו טורד־השַּׁלווה של גופו, אשר כמו נרשם בקווים מקוטעים, התבלטה לפרקים נשיוּת היסטרית ומסוממת ולפרקים דווקא פרישוּת חוורוורה. כאשר שׂערו הארוך חשף את מצחו הרחב והקשוח, הנורא, דומה היה לרעמת צמר גס, שהעלתה על הדעת התנזרות ארגמנית. כאשר כיסו שׂערותיו, גליוֹת, את גביניו, היו העדינוּת בהתגלמוּתהּ, עדינוּת מרעישה של פרכוסי תשוקה זהובים ונשיקות ענוגות. תמיד לבש שחורים, חליפות ארוכות שהזכירו גלימות כמוּרה, רושם שהתעצם ביתר שאת מחמת הצווארון הישר, הנמוך, הסגור. פניו לא היו חידתיים כלל וכלל – אדרבא ואדרבא – כאשר שׂערו או כובעו הסתירו את מצחו. אף־על־פי־כן, דבר מוזר, גופו הכיל תעלומה – כמו היה זה גוף של ספינקס בלילות ירח. אולם לא בעבור תווי פניו נחקק בזיכרוננו, אלא על שום אופיו התימהוני. הוא התבלט בכל קהל, נעצו בו מבטים, חיוו עליו דעות – אם כי, למעשה, במבט ראשון לא חרג מראהו באורַח ניכר מן המקובל: חליפותיו הרי היו שחורות – אף שמידתן מופרזת קמעה –, שום דבר שערורייתי בשׂערותיו למרות אורכן; וכובעו, ברט מלֶּבֶד – תמוה, בלי צל של ספק –, אך אחרי ככלות הכול אמנים רבים חבשו כובע כזה, זהה כמעט.

אף־על־פי־כן, האמת היא שהילה סבבה את דמותו. זֶ'רְוָזְיוּ וִילָה־נוֹבָה היה מאותם אנשים שכשרואים אותם ברחוב, אומרים: הנה, שם הולך מישהו.

הוא מצא מאוד חן בעיני נשים. נערות רבות עקבו אחריו בעיניים פעורות כשהאמן, יהיר ותמיר, סקר במבטו את בתי־הקפה. אולם לאמִתּו של דבר דמה מבטן יותר למבט שנשים נועצות בבת־מינן, מישהי יפה להפליא ועוטת עדיים, עתירת אבני חן...

– אתה יודע, לוּסְיוּ יקירי – אמר לי הפַּסָּל פעמים רבות –, אהובותיי אף פעם אינן בבעלותי; אני הוא שבבעלותן...

בשעה שדיברנו, שלהבתו הבריקה ביתר שאת. הוא היה איש שיחה מוערך, נערץ למרות טעויותיו, על אף שגיאותיו שעליהן ידע להגן במרץ ותמיד לְנַצֵּחַ, חרף דעותיו המקוממות והמקסימות, למרות סתירותיו ולמרות שקריו. יצור עליון – ללא ספק. אחת מאותן בריות הנחקקות בזיכרון – וטורדות את שלוותנו, תוקפות אותנו כדיבוק. כל כולו אש! כל כולו אש!

אף־על־פי־כן, כאשר בָּחַנּוּ אותו בתבונתנו ולא רק ברטט רגשותינו, ראינו תכף ומיד שלרוע המזל הסתכם כל כולו באותה הילה, ואילו גאוניותו – אוליי דווקא בגלל הברק המופרז שלה – היתה עתידה לכַלות את עצמה בלי שיעלה בידה להתגבש לכדי יצירה – מפוזרת, שבורה, יוקדת. וכך אכן קרה. תבוסתן הוא לא היה, כיוון שחונן באומץ לנפץ את עצמו בעצמו.

מן הנמנע היה לרחוש חיבה ליצור כמותו, אם כי בסופו של דבר הוא היה בחור מצוין; אפילו היום עודני נזכר בערגה בשיחות שניהלנו, בלילות שבילינו בבתי־קפה – ואני משתכנע שאכן כן, גורלו של זֶ'רְוָזְיוּ וִילָה־נוֹבָה היה באמת היפה מכולם; והוא עצמו היה אמן גדול, גאוני.

חברי היה מקושר היטב בחוגי האמנים. סופרים, ציירים, מוזיקאים, מכל ארץ וארץ. באחד הבקרים, בשעה שנכנס לחדרי, הפטיר:

– אתה יודע, לוּסְיוּ יקירי, אתמול הציגו לי אמריקאית מרתקת. רק תחשוב, זאת אישה עשירה מאוד החיה בארמון שאותו היא ציוותה להקים באתר, אשר קודם לכן ניצבו בו שני בניינים גדולים שאותם היא הורתה להרוס – וכל זה, דמיין לעצמך, באמצע השדרה של יער בּוּלוֹן! אישה יפה. אתה לא משער לך עד כמה. מי שהציג לי אותה הוא הצייר האמריקאי ההוא, בעל המשקפיים הכחולים. אתה זוכר אותו? אין לי מושג איך קוראים לו... אנחנו יכולים לפגוש אותה כל יום אחר הצהריים ב'ביתן אַרְמֵנוֹנְוִיל'. היא נוהגת לשתות שם תה. אני רוצה שתכיר אותה. תראה בעצמך. מעניינת מאין כמוה!

למחרת – בערב חורף נפלא, חמים, שטוף שמש וכחול שמים – לקחנו כרכרה ונסענו אל המסעדה הגדולה. התיישבנו, הזמנו תה... לא עברו אלא עשר דקות וזֶ'רְוָזְיוּ נגע בזרועי. קבוצה של שמונה אנשים נכנסה לאולם – שלוש נשים, חמישה גברים. בין הנשים, שתיים היו בהירות, קטנות, ועורן ורדים וחלב, בעלות גופים תואמים, חושניים – זהות לאנגליות נחמדות רבות כל כך. אולם השלישית היתה באמת בעלת יופי חלומי ומסתורי כאחד. היא היתה אישה גבוהה, רזה, פניה חטובות בעור זהוב ושׂערותיה המקסימות כמוהן כאודם הניצת ומדהים. ביופייה היה דבר־מה שעורר יראת כבוד. ואומנם ברגע שראיתי אותה נֵעורה בי תחושת פחד – פחד הדומה לזה שאנו חשים לנוכח מראה פניו של אדם אשר ביצע מעשה זוועתי ומפלצתי.

היא התיישבה בשקט, אך תכף כשראתה אותנו, רצה בידיים מושטות אל הפַּסָּל:

– יקירי, אני כל כך שמחה לפגוש אותך... אתמול אמרו לי הרבה שבחים עליך... אחד מבני ארצך... משורר... מ' דֶה לוֹאוּרֶיְרוּ, נדמה לי...

היה קשה לנחש את שם המשפחה הפורטוגלי בהסתמך על הגייתה המסרסת.

– אה... לא ידעתי שהוא נמצא בפריז – מלמל זֶ'רְוָזְיוּ.

ואחרי שהציג אותי בפני הזרה, נפנה אליי ואמר:

– אתה מכיר אותו? רִיקַרְדּוּ דֶה לוֹאוּרֶיְרוּ, המשורר שכתב את הגחלים...

השבתי שמעולם לא דיברתי אתו, שהכרתי רק את מראה פניו, ובראש ובראשונה, שהערכתי את יצירתו.

– כן... אני לא אתווכח אתך... אף־על־פי שאתה הרי יודע – מבחינתי סוג האמנות הזה כבר אבד עליו כלח. אינני יכול לגלות בו שום עניין... לעזאזל, קְרא במקום זה את הפראים, חביבי!...

זאת היתה אחת הפוזות של זֶ'רְוָזְיוּ וִילָה־נוֹבָה: להלל פסאודו־אסכולה ספרותית של הרגע האחרון – הפראיוּת – חדשנותה מצאה את ביטויה בכך שספרי יוצריה הודפסו על ניירות מסוגים שונים ובִדְיוֹ בצבעים מגֻוונים, בראוותנוּת טיפוגרפית משולחת־ רסן. כמו כן – והנה מה שהלהיב את ידידי יותר מכול – משוררי הפראיוּת וסופריה פרקו את עול "היריקה הזאת", כפי שכינו את הרעיון, והביעו את רגשותיהם אך ורק באמצעות משחקי הברות ובאונומטופֵּיות שונות ומשונות: הם יצרו אף מילים חדשות אשר היו נטולות כל משמעות, ושמקור יופיין, לדבריהם, היה טמון דווקא בכך שלא היה להן שום מובן... יתרה מזאת, עד כה לא ראה אור אלא ספר אחד ויחיד של אותה אסכולה. יוצרו היה משורר רוסי כלשהו ששמו לא ניתן להגייה. זה היה ספר שזֶ'רְוָזְיוּ לבטח לא קרא, אך הדבר לא הפריע לו כלל לקלס את סגולותיו ולכנותו מדהים וגאוני...

הזרה המוזרה הזמינה אותנו להצטרף לשולחנה והציגה אותנו לרֵעֵיהָ שטרם התוודענו אליהם: העיתונאי ז'אן לָמִי, מ'לה פִיגָרוֹ', הצייר ההולנדי ואן דֶרְק והפַּסָּל האנגלי תומאס וֶסְטְווּד. שני האחרים היו הצייר האמריקאי בעל המשקפיים הכחולים והרוזן הקטן והמביך מִנּוֹדְיֵר – בהיר, דקיק עד שקיפות ומאופר. אשר לשתי העלמות, היא הסתפקה בכך שהצביעה עליהן:

– גֵ'נִי ודוֹרָה.

השיחה נעשתה מיד מתורבתת להחריד ובנאלית. דיברנו על אופנה, שוחחנו על תאטרון ועל מחזות מוזיקליים, וערבוביית דברינו שפעה אמנות. מי שהתבלט יותר מכול, מי שלמעשה כמעט השתלט על השיחה, היה זֶ'רְוָזְיוּ. לנו היה דיי בכך – ולא רק לנו כי אם לכול, בפניו, לנוכח האינטנסיוויות שלו – שהקשבנו או, לכל היותר, מחינו. כלומר: נָתַנּוּ לו הזדמנות להבריק ולזרוח.

– אתה יודע, לוּסְיוּ יקירי – אמר לי פעם הפַּסָּל – פוֹנְסֵקָה אומר שלהתלוות אליי זו מלאכה בפני עצמה. זאת אמנות קשה ומייגעת. והעניין הוא שאני תמיד מדבר; אינני מניח לבן־הלוויה שלי לנוח. אני מאלץ אותו להיות דרוך, לענות לי... כן, אני מסכים שחֶברתי אכן מייגעת. אתם צודקים.

אתם – אומַר בסוגריים – פירושו כל העולם כולו זולת זֶ'רְוָזְיוּ עצמו... ואשר לפוֹנְסֵקָה, הוא לא היה אלא צייר עלוב ומסכן ממָדֶיְרָה, "גמלאי מן השירות הציבורי", בעל זקן זיפים שענב עניבות לָוָלְיֵר ועישן מקטרת – תמיד שתקן וחלול, בוהה בכמיהה בחלל, אוליי בחיפוש אחרי האי האבוד שלו... מותק אמִתּי!

אחרי שיחה ממושכת על התאטרון ואחרי שזֶ'רְוָזְיוּ הכריז כי השחקנים – אפילו הגדולים שבהם, דוגמת שָׂרָה או נוֹבֶלִּי – אינם אלא מאחזי עיניים, סתם אינטלקטואלים שלמדו את תפקידם, ואחרי שהבטיח לנו – האמינו לי, ידידיי, ככה זה – טען, שהאמנות האמִתית קיימת רק בקרב הלוליינים; אותם לוליינים היו אחד הנושאים החביבים עליו, ובלילה שנפגשנו בו בפריז לראשונה סיפר לי על־אודותיהם מיד, רק בינינו, סיפור עגום: כיצד נחטף, כשהיה בן שנתיים, בידי חבורת להטוטנים, אחרי שהוריו שלחו אותו באכזריות אל מינקת מסֵרָה דָה אֶשְׁטְרֵלָה, שהיתה אשת קַדָּר, ושממנו ירש בלי ספק את הנטייה לפַסֵּל, מה גם שלאמִתּו של דבר ומחמת החלפת עריסות, ייתכן בהחלט שהיה אף בְּנוֹ – ובכן, אחרי ככלות הכול גלשה השיחה אל העיסוק בַּחושניוּת שבאמנוּת.

ואז מחתה האמריקאית המוזרה תכף ומיד:

– לפי דעתי אתם לא אמורים להתווכח על תפקיד החושניוּת באמנוּת, ידידיי, משום שהחושניוּת עצמה היא אמנות – ואוליי היא היפה מכל האמנויות. אף־על־פי־כן, עד היום, מתי־מעט עיבדו אותה ברוח הזאת. בואו תגידו לי: לגעוש בעוויתות השחר, באקסטזה של להבה, יוקדים באודם להט – האִם אין זה עונג מצמרר יותר, אינטנסיווי בהרבה מצמרמורת היופי העמומה שבּה יכולים לזַכות אותנו ציור גאוני על בד או שיר יצוק בארד? בלי ספק, הַאמינו לי. אולם מה שנחוץ הוא לדעת להרטיט את העוויתות האלה, לדעת לגרום אותן. וזה בדיוק מה שאיש אינו יודע; איש אף איננו חושב על כך. לכן, לדעת הכול, תענוגות החושים הם תאוות בשרים, והם מסתכמים בחיבוקים ברוטאליים, בנשיקות לחות, בליטופים דוחים וצמיגים. אוי! אבל מי שיהיה אמן דגול וייקח לו את החושניוּת בתור חומר־גלם, אילו יצירות מופת שהדעת איננה תופשת יעלה בידו ליצור! יעמדו לרשותו האש, האור, האוויר, המים, והצלילים, הצבעים, הניחוחים, הסמים ומיני המשי – גירויי־חושים חדשים ורבים כל כך שטרם נתגלו... כמה הייתי גאה להיות אותה אמנית!... ואני חולמת על חגיגה גדולה בארמוני הקסום, מסיבה שבּה אכשף אתכם בחושניוּת... אנחית עליכם צמרמורות מסתוריות של אורות, של נהרות אש ססגוניים – ואז בשרכם יחוש סוף סוף את האש ואת האור, את הבשמים ואת הצלילים, ובשעה שיחדרו לתוכו הם יפעפעו, יתפזרו, יתכלו! האִם מעולם לא שמתם לב לחושניוּת המוזרה של האש, למופקרוּת המים, להתחנחנויות המושחתות של האור?... אני מתוודה בפניכם שאני מרגישה התרגשות מינית אמִתּית (אבל התרגשות שנובעת מתשוקות יופי רוחניות) כשאני טובלת את רגליי העירומות כליל במֵי פלג, כשאני מתבוננת בגחלים משתלהבות, כשאני מניחה לגופי להישטף בזרמים חשמליים, מוארים... ידידיי, הַאמינו לי, אינכם אלא בַּרְבָּרִים, היינו־הך כמה יפי־נפש, כמה מורכבים ואמנותיים אתם מתיימרים להיראות!

זֶ'רְוָזְיוּ התקומם: "לא; החושניוּת איננה אמנות. ספרו לה על פרישׁוּת, על התנזרוּת. זה כן!... אבל לומר שהחושניוּת היא אמנות? זה בנאלי... כל האנשים היו אומרים כך או, בסופו של דבר, פחות או יותר חושבים כך."

והוא המשיך באותם דיבורים והודיע בלהט לכול, כי רק כיוון שנראֶה לו כי זאת חוות־הדעת הכללית, הריהו נאבק בה.

במשך כל השיחה מי שכמעט לא פצו את פיהן היו שתי האנגליות הקטנות, גֵ'נִי ודוֹרָה, אשר לא הסירו מזֶ'רְוָזְיוּ, ולו רק לרגע, את עיניהן הכחולות והבהירות.

בינתיים החליפו האנשים את מקומות הישיבה, וזֶ'רְוָזְיוּ נמצא יושב ליד האמריקאית. איזה צמד־חמד! שני דיוקנותיהם השתלבו להפליא, מצטיירים באותו צל – שתי חיות־פרא של אהבה, ייחודיים, טוֹרְדֵי־דעת, מזכירים בחולניותם בשמים חידתיים, ירחים צהובים, דמדומי ערב ארגווניים. יופי, מופקרוּת, ייצריות וחולי.

אך הלילה ירד. זוג אוהבים מן העולם הרחב נכנס לחסוֹת במבנה המפורסם, שהיה עכשיו כמעט נטוש מחמת החורף.

האמריקאית התימהונית אותתה לצאת; וכאשר היא קמה הבחנתי, דימיתי להבחין, שהיא נועלת סנדלים משונים לרגליה החשופות... לרגליה החשופות שציפורניהן מוזהבות...

בְּפּוֹרְט מֶיְאוֹ עלינו על החשמלית למוֹנְפַּרְנַס, וזֶ'רְוָזְיוּ פתח ואמר:

– ובכן, לוּסְיוּ, מה אתה אומר על האמריקאית שלי?

– מעניינת מאוד.

– כן? אבל אתה בוודאי לא מחבב אנשים כאלה. אני מבין את זה. אתה בעל אופי פשוט, ולכן...

– אדרבא ואדרבא – הגבתי במחאה מטופשת –, אני מעריך אנשים כאלה. הם נראים לי מרתקים. ואשר לפשטות שלי...

– אה, אני מצדי מודה ומתוודה שאני מעריץ אותם... כל כולי עדינוּת כלפיהם. אני מרגיש שיש לי קרבה רבה כל כך אל בריות מהסוג הזה... כמו הקִרבה שיש לי להומואים... ולפרוצות... אוי! זה נורא, ידידי, נורא...

אני רק חייכתי. התרגלתי כבר. ידעתי היטב מה פשר כל אלה. דבר אחד ויחיד: אמנות.

העיקרון היסודי שהנחה את זֶ'רְוָזְיוּ היה שהאמן אינו חושף את עצמו ביצירותיו, אלא אך ורק באישיותו. כלומר: הפַּסָּל, בעיקרו של דבר, ייחס רק חשיבוּת מועטה ליצירת האמן. לעומת זאת, הוא תבע מן האמן להיות מעניין, גאוני במראה פניו, בדרך התנהגותו – בסממניו החיצוניים, ובקיצור נמרץ:

– כי לא צודק, ידידי, לקרוא אמן לזללן מגוחך ושמן כמו בַּלְזַק ולכנות גאון גיבן מתועב כזה, המוני בדיבוריו ובדעותיו; לא נכון לעשות כך, זה לא בא בחשבון.

– כן, אבל... – מחיתי וציינתי אמנים גדולים באמת, שהיו נחותים עד מאוד במראם החיצוני.

לזֶ'רְוָזְיוּ וִילָה־נוֹבָה היו אז תשובות מיוחדות במינן.

אם למשל – דבר נדיר – העליתי שם של אמן, שהוא עצמו שיבח בפניי בעבור יצירותיו, היה נפנה אליי ואומר:

– סליחה, ידידי, אבל זה לא מבריק במיוחד מצדך. זה שעליו אתה שׂח, אם כי לכאורה היה בינוני, הרי למעשה היה אש ולהבה. אתה הרי לא יודע שהוא...

ובהמשך המציא איזו אנקדוטה מעניינת, יפה, מרתקת, שייחס לגיבור סיפורו...

ואני השתתקתי...

המשך בספר המלא