מזל של כלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מזל של כלב
הוספה למועדפים
4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ליאורה ברש מורגנשטרן למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, והיא בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה. מחלוצות הוראת הפילוסופיה לילדים בישראל. עורכת ספרים וכתבי-עת, עוסקת בייזום ובניהול פרויקטים בתחום התרבותי והעסקי ועומדת זה יותר מעשרים שנה בראש עמותת הליקון לקידום השירה בישראל. "מזל של כלב" הוא ספרה הראשון.

תקציר

סיפור של אהבה, פרידה וגעגוע. אשה צעירה מתבוננת לילה אחד, ממרחק מקום וזמן, בילדותה ובנעוריה בחיק המשפחה המורחבת, שהכלבים מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. ההתוודעות למעגלי החיים ולמערכות היחסים הנרקמות בין גיבורי הספר, וההתמודדות איתם, היא שעומדת במרכז הספר היפה והמעודן הזה. ליאורה ברש מורגנשטרן לא רק עוסקת בסוגיות קיומיות באופן נוגע ללב, אלא שוזרת שְׁתִי של שתיקות בעֵרֶב של קולות, כך שהטון, העוצמה והמקצב מלווים את היצירה הייחודית הזאת מהצליל הבודד הראשון ועד לגוויעת האקורד האחרון.


ליאורה ברש מורגנשטרן למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, והיא בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה. מחלוצות הוראת הפילוסופיה לילדים בישראל. עורכת ספרים וכתבי-עת, עוסקת בייזום ובניהול פרויקטים בתחום התרבותי והעסקי ועומדת זה יותר מעשרים שנה בראש עמותת הליקון לקידום השירה בישראל. מזל של כלב הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרק ראשון: 1
 


דעתי מוסחת לדירה של סבא, ששנים מושכרת, "עד שאולי יום אחד ארצה לגור בה", כפי שלפני שנים הציעה לי אמא. ואני כאן, בבית שגדלתי בו, במושב בשרון, עם פקעת בבטן, להט ורסיסי קולות ושתיקות שמהדהדים ולא מרפים.
אני קמה מכיסא המנהלים, מתנת אמא לדוקטורט שאני כותבת, לגאוותה ולמגינת ליבו של אבא, שנובר בעיתונים ו"לא מוצא מודעה דרושים פילוסופים... ועל מומחית למטאפורה - אין מה לדבר..."
 
ניגשת לחלון הצרפתי.
פוערת אותו.
הדמדומים פולשים.
המשב של ראשית הסתיו מרענן.
 
בחצר נובח ג'וש, גור הזקונים של סו ושל הצ'מפיון, כלבי הבכור שהלך לעולמו בשיבה מופלגת.
אליו - אני לא יוצאת. גם בקשישותו - כלפיו אני מרגישה אחרת מאשר כלפי הוריו - שלושתם רועים בלגים מסוג גְרוּנֶנְדָל: בגובה ממוצע, עם פרווה שחורה, ארוכה וחלקה, שאצל סו וג'וש חומה בקצוות, וללא אותה המדליה של פלומה צחורה במרכז החזה, ששיוותה משנה הידור לאביו. פנים מחודדות למדי. עיני שקד נבונות, חומות־שחורות. אוזניים משולשות זקורות. וליבי יוצא אל אביו, אל רון יוֹבֵל, כרישומו בתעודות, שכזאטוטה קראתי לו און. ומאז דבק בו השם רון־און.
 
רון, שלימים זיכוהו הישגיו לכינוי הצ'מפיון, היה כבן שנה כשנולדתי. מהיום הראשון, כפי שלא פעם סיפרו לי אמא ואבא, לקח אותי תחת חסותו: כשהייתי בוכה לא היה מרפה משולי בגדם עד שהיו ניגשים אלי. כשהייתי חולה לא מש ממיטתי. ורק משהיה חוזר לשיגרת יומו, ידעו ששבתי לאיתני.
הוא היה שובב. נאמן. מסור. ועם זה קנאי. לא מתחשב. תוקפני. שתלטן. גם כקשיש אפילפטי, כבד ראייה ושמיעה, שנחבט בקירות שהיטיב להכיר, שלא תמיד שלט בצרכים ושהדיף ריחות לא נעימים, הפליא לנצל כל בדל חולשה לשמירת מעמדו. וכך, עד יומו האחרון נותר שליט כל־יכול ובלתי ניתן לערעור.
 
מה השקט הזה?
ג'וש הפסיק לנבוח.
 
אוושוש עלי השלכת הנרמסים תחת כפותיו מעלה את זכר קרקורי לבנה התרנגולת ובנות עדתה. רוברט התרנגול שבילדותי היה השעון המעורר שלי. נחֲרת הצ'מפיון, שלקריאתו של רוברט גם בחורף היה תוחב אף לח וקר מתחת לשמיכה. מלקק את רגלי ואת פני, ובשריטת ציפורניים דוהר לשער להכניס עיתון. מניח אותו על הכיסא של אבא ומזדרז להידחק מתחת לשולחן, דרוך לצ'וּפרים ממני.
בתום הארוחה היה גם הצ'מפיון יוצא למלאכת יומו: לשמור עלי.
כשהיינו מנסים למנוע בעדו, היה חופר, מזדחל מתחת לגדר החיה, ולא פעם מתייצב למשמרתו זב דם.
 
כל עוד הייתי קטנה לא הפריע לי שהתלווה אלי כמעט לכל מקום, להיפך.
 
עם הזמן, מה שנסך בי ביטחון הפך מטרד.
חדירה לפרטיות.
שתלטנות.
רודנות.
רדופה ממש נעשיתי רק משנוכחתי שחוץ מעדי, חברתי הטובה מילדות (שמשוגעת על כלבים לא פחות ממני), יש בעיה: הוא שמח לקראת החברות שלי כאילו הן באו לשחק איתו, והיה קופץ עליהן כמו שהיה מזנק עלינו.
 
בכי לא עשה עליו רושם.
ועוד פחות - מה שאני רציתי.
 
אותו עניין רק דבר אחד:
מה שהוא רצה.
וָלא, היה מתנקם.
 
לשיח הסברס הגדל פרא לשמאל השער, שמדי קיץ נותן פריו סגול, מתוק ועסיסי - לא היה יכול. ולא לציפור גן־העדן חדת המקור שעדיין לוהבת בקדמת הבית. וגם לא למטע הזיתים והרימונים, שבקדמתו עץ התאנה אפור הגזע, רחב הנוף, שענפיו מלבינים ועליו מפורצים, שעליו נהג להגיד סבא דני:
"על שכמותו נאמר: 'כל עץ בו נחמד למראה וטוב למאכל'."
 
הצ'מפיון היה מתנכל לשיחים: פוצע שורשי יסמין לבנבן, רותם צהוב, אלמון הודי המחליף לובנו בוורוד מאדים ולַנְטָנָה ססגונית, המשתרגים בגדר החיה. עוקר פרחים עונתיים. משחית את גן הירק. ובמיוחד את ערוגת התבלינים, בבת עינה של אמא, שגם היום היא מטפחת בידיה הירוקות.
 
הייתי אז כבת שבע. ולילה־לילה שברתי לי את הראש איך להשתחרר מהצל שלי בלי שיתנקם בגינה.
 
"...שניים שניים באו אל נוח אל התיבה," הבזיק לי באחד הלילות אחד מאותם פסוקים שהיו שגורים בפי סבא: שיהיו לו חבר או חברה משלו, ושלא יהיה תלוי בטובות שלי או של החברות שלי.
 
מרגע שהבזיק, שוב לא הרפה.
וכל פעם נראה לי יותר לעניין.
 
בסופו של דבר העליתי את ההצעה לשולחן ארוחת הערב, שסביבו התנהלו אצלנו השיחות מאז ומתמיד.
אבא הקשיב בפנים חתומות.
"עוד כלב זה עוד ילד, שלא לדבר על הנזק לגינה," פסק.
"זה מצד אחד... מצד שני, אולי שניים ימצאו עניין זה בזה, ויניחו לה," קרצה לי אמא, ופניה התעוו בעווית מצחיקה, כפי שקורה תמיד כשהיא קורצת.
 
סבב השיחות הראשון הסתיים אפוא בכך שידונו בנושא, ויחזרו אלי.
להרבה יותר לא יכולתי לצפות.
 
הסבבים הבאים היו וירטואליים.
שבועות נקפו עד לאותו בוקר שבת שבישרה לי אמא, שהחליטו להיוועץ במומחית:
"יעל הצפתית."
"ראש האגודה של מגדלי הרועים הבלגים בארץ," הדגיש אבא בארשת חשיבות.
בחיוך מרחף סיפרה ששוחחו איתה טלפונית.
התרשמו.
והיא מצפה לנו.
 
יצאנו לדרך כשרון־און זקוף וגאה לצידי במושב האחורי, משקיף מבעד לחלון הפתוח למחצה. כשהקשיתי במה תוכל לייעץ, הסבירה אמא, שאחרי שטופח כ"בן יחיד", איך יגיב, למשל, לחלוקת תשומת הלב, או מה עדיף: זכר או נק...
"החיפזון מהשטן," קטע אותה אבא. "לעת עתה אנחנו רק בשלב של איסוף נתונים, שנועד למזער נזק של החלטות פזיזות."
 
אחרי שכיבדה אותנו בסוכריות מנטה, שתמיד היא מחזיקה בתיק, מחתה אמא אגלי זיעה מעל שפתה. "אילו זה היה המצב," צחקה, "היינו חוסכים מעצמנו את התענוג המפוקפק להיטלטל בדרכים בשרב הכבד." מצב רוחי נסק וצנח בהתאם למיפלס התקווה, לפי מה שנאמר מפורשות ומה שקראתי בין השורות.
 
הדרך לכנרת הייתה ארוכה מאי־פעם: חלפנו על פני חופים שכבר אז החלו מתרחבים, "בגלל עצירת הגשמים והירידה היזומה במיפלס המים," הסביר לי אבא. הגענו לראש פינה. טיפסנו בצלע הר כנען לפאתי צפת, שהסבירה לנו פנים בקרירותה. כשהתפתלנו בסימטאות, גם נשימותיו של רון־און היו פחות שטוחות ותכופות.
פתאום פרץ בנביחות.
התנפל על החלון.
גירד.
ניסה לזנק.
אפילו אבא התקשה לרסנו.
 
בקצה אחת ההסתעפויות מדדו את הגדר ארבעת תואמיו.
הוא נבח.
והרביעייה ענתה לו במקהלה.
 
"שקט!" היסה גם אותו טון סמכותי, מלוּוה בנקישות קצובות הולכות וגוברות של כפכפי עץ על שביל הבטון.
"יעל." בקול נמרץ הציגה עצמה אשה נעימת סבר, כשחרק שער הברזל על צירו המחליד.
"את אלי," קבעה.
"ואתה רון־און," טפחה על ראשו מבעד לחלון הפתוח למחצה.
 
רק פתחה לו דלת,
ומייד זינק החוצה.
התנפל עליה בליקוקים.
ופרץ בריצה לעבר הגדר.
 
"עמוד!" ציוותה עליו.
בו במקום עצר.
התנער.
כמו לא יודע את נפשו.
"אֵלַי!" פקדה עליו.
בראש מושפל חזר על עקבותיו.
"שב!" הורתה לו.
נוהם במחאה, ציית.
 
"את הקולר את יכולה להשאיר באוטו." בלי להסיר עיניים ממנו, ספק הנחתה את אמא שהתמהמהה לצאת, ספק נזפה בה.
 
סותרת את פרוותו הבוהקת, התפעלה:
"איזה יפיוף אתה!"
"קום!" ציוותה עליו.
תחבה ידיים.
מיששה את מבושיו.
"אין אשך טמיר," דיברה לעצמה.
הפשילה שפתיו. בדקה חניכיים.
"גזעי במאה אחוז," חרצה. "אז איך זה שאתם לא חברים באגודה?"
 
"נעים מאוד, גברת יובל," בחיוך קטן לחצה לאמא יד.
"שמי טלי," קבעה אמא את הטון, והודתה לה שבהתראה כל כך קצרה התפנתה להיפגש איתנו.
"עידו, נעים גם לי," הושיט לה אבא יד.
 
"הכלבים מאולפים. נכון, יעל?"
"לי הם מצייתים," איתגרה אותי.
 
"רגלי!"
רון־און נצמד לשמאלי.
וארבעתם התיישרו לשמאלו.
"אלי, מה יש לדבר, את ממש רועת הרועים," החמיאה לי יעל.
 
בקצה השביל הוצנע בית קטן מאבני בזלת שחורות, שלאורך קירותיו השתרג קיסוס. עצי זית ואגוז עתיקי יומין סוככו על החצר. גם ברושים תמירי עפאים לָאֲטוּ איוושה.
 
מבטה של אמא נדד:
"את מטפחת כלבים, עצים חסונים, ומטפסים שׂרדנים. ומה בנוגע לגן ירק?..." שאלה תוך כדי שפשוף סוליות במדרס הברזל.
"ברשותך, טלי, נדבר בזה אחר כך. דבר ראשון - מים לרון. הוא בטח מיובש מהדרך. ומה איתכם?" כמו יצאה ידי חובה.
 
הביקור התנהל על מי מנוחות, בעיקר הודות לכלבים המארחים, שהיו מורגלים לאכול ולשתות בחברותא.
יעל, שהתרשמה שרון רוצה להנהיג, דיברה באריכות בנקבות, שבדרך כלל בעלות מזג יותר נוח. ובזכרים, שלרוב יותר יפים ("לא מן הנמנע שבשביל למצוא חן בעיני נקבות"). ובמיוחד ברועים בלגיים "גזעיים טהורים..."
אני, שתמיד התגאיתי בו, מעולם לא חשבתי איך מתחלקות המחמאות בינו לבין גזעו.
באותה הזדמנות גם התחוור לי ש"כלבים גזעיים טהורים" נוטים לחלות במחלות ש"מעורבים" סובלים מהן לאין שיעור פחות.
וזה הלחיץ אותי...
 
לרון־און כבר היה התקף אפילפטי:
טשטוש.
התקשחות פתאומית.
אובדן הכרה.
פרכוסים.
עוויתות.
קצף בזוויות הפה.
העילפון נמשך שניות, שבשבילי היו נצח.
 
גם משחלף "האירוע" - כפי שהתייחסה אליו אמא, וכולנו בעקבותיה - היה מבולבל ורגליו רעדו:
כשניסה לעמוד, נפל.
כשניסה ללכת, כשל.
לקח לו שעות להתאושש.
 
למזלנו, זה קרה רק פעם אחת. ולא סתם: אחרי שהשתוללתי איתו בחום הגדול. מאז חלפה כמעט שנה, ו"האירוע" לא נשנה.
 
לא הטריד אותי שיעל נשארה עם הרושם שאני יוצאת, כי השיחה התחילה לשעמם אותי. העיקר שציידה אותי בכדור טניס.
כשראה איך הם לוכדים אותו בשיניים ומחזירים לי לזרוק שוב, ניסה להשתלט עליו:
התרוצץ.
זינב.
נבח.
בסוף תפס את הכדור.
החביא אותו.
ובזה שם קץ למשחק.
 
"אין ספק שהמצב ישתפר," פסקה יעל בשובי: "רון הוא תרנגול לא קטן."
"רוברט קוראים לתרנגול שלנו," השתלבתי בשיחה ועוררתי פרץ צחוק שהביך אותי.
יעל עמדה על כך שעם חבר, בדרך כלל יש יותר תחרות. לעומת זאת, עם חברה:
"אולי תזכו גם לגורים...
וזו חוויה יוצאת דופן..."
עד לשם לא הפלגתי אפילו בכלביים שבחלומותי.
 
כשליוותה אותנו לרכב סיפרה שלפני שהגענו ערכה בירורים, לא מחייבים כמובן, בין חברי האגודה. והרימה טלפון גם לקולגה, בעלת בית־גידול בבלגיה, שהייתה אצלה המלטה של שביעייה. "לאחת הגורות מאדאם לורן עדיין לא מצאה בית טוב."
נתנה לאמא פתק עם מספר הטלפון, כך שאם נרצה נוכל להתקשר אליה.
"ואל תשכחו להירשם באגודה!" צעקה אחרינו. "במיוחד אם תיקחו לו עזר כנגד. ואם תהיה המלטה, אין מה לדבר!"
כמונו, פונים אליה גם אחרים, שהופכים עולמות למצוא "גורים גזעיים, עם תעודות".
 
אחרי המרץ שהוציא, ישן רון־און כל הדרך.
נשכבתי לצידו וניסיתי לברר אם גזעיות חשובה לי.
ואם כן, למה.
 
עד היום איני מצליחה ליישב את הסתירה בין "טוהר הגזע" לבין הכלב שלי. ועם זאת, אם אעזוב פעם את הבית... ברור שאגדל כלב רועים בלגי כמוהו.
 
* * *
 
את סוף החופש הגדול הקדשתי לאימונים:
בעיתוי מושלם היה מזנק, ולוכד את הכדור כלהטוטן.
להחזיר אותו - סירב.
שום צ'וּפר לא עזר.
 
התייעצתי עם חברתי הטובה עדי ופיתחנו שיטה:
לזרוק חלש.
מקרוב.
ישר לראש, כך שיוקפץ חזרה.
בִּן רגע נדלק למשחק החדש.
 
מעודדת, הנהגתי משטר אימונים:
השכם בבוקר, לפני פרוץ השרב.
ולפנות ערב, אחרי שנשבר.
עשרים דקות גג.
 
כשצפה בביצועים, התמוגג אבא:
"רון־און הצ'מפיון."
ומאז דבק בו הכינוי עד יומו האחרון.
 
אינטנסיביות האימונים גם הקלה עלי לעמוד בהמתנה, כי שוב לא דובר בגורה.
 
זמן־מה אחרי פתיחת שנת הלימודים עידכנה אותי אמא, שהגורה בבלגיה כבר נגמלה. ובקרוב נוכל להתחיל לתכנן את הבאתה.
 
כלפי הורי המשכתי לשמור על איפוק. לעדי (שאז עוד גידלה את טושטוש הראשון, פודל גדול שנדרס כעבור כשנה, והתנחמה בטושטוש השלישי, כי "לראשון לא יהיה שני...") עשיתי חור בראש. ליתר דיוק: לא הייתי מסוגלת לדבר איתה על כלום חוץ מזה.
 
יחד עיינו באלבומי כלבים.
חלמנו.
תיכננו.
פינטזנו.
 
יחד ספרנו את הימים.
את השעות.
ו...אף מילה.
 
באחד הערבים, כשהחזירו אותי הורי מעדי, דיברו בהפתעה שמצפה לי בבית:
"לא מי־יודע־מה..."
נשימתי נעתקה.
 
בבית יצאה אמא לקטוף ירקות.
קצצה אותם עד דק.
וחיכינו.
 
שוב יצאה, וחזרה עם גבעולי אורגנו ובזיליקום.
וחיכינו.
 
אבא בישל את רוטב הפסטה החביב עלי.
וחיכינו.
 
ערכתי שולחן.
וחיכינו.
 
הם אכלו.
וחיכינו.
 
ייבשתי כלים שהדיח.
וחיכינו.
 
אמא הניחה הכול במקום.
וחיכינו.
 
חיכינו וחיכינו.
השד יודע לְמה.
 
הלב ניתר למשיכה במצילה.
בשובו התלווה אל אבא שלמה זהבי, חברו הטוב מהצבא:
"שירתנו יחד בנח"ל המוצנח. גרנו באותו אוהל. מיטה על יד מיטה," עד היום אינו מחמיץ הזדמנות להזכיר לי.
שלא כדרכה, האירה לו אמא פנים.
שלי נפלו.
במסגרת עבודתו (שאפילו בחדרי חדרים לא דובר בה) הִרבה שלמה לטוס לאירופה. בדרך הביתה, לא אחת היה עובר דרכנו ומרעיף עלי מתנות.
"כי בשביל שלמה, שאף פעם לא התחתן, את כמו בת," היה משנן לי אבא.
חוץ ממזוודתו הקטנה נשא ספק סל ספק תיק מלבני בצבע ורוד, שממש לא מצא חן בעיני.
הורי החליפו מבטים.
את שלה הִנדידה אמא חזרה לשלמה.
 
"גברת יובל הצעירה," הביט בי ופנה אל אמא: "נפל בחלקי הכבוד והעונג להעניק לך שי מלכותי," דיקלם בפאתוס כשהוא מושיט לי את הסלתיק.
 
החוורתי.
ברכי רעדו.
הפה יבש.
והמילים נעתקו.
"מה, את לא סקרנית?" האיץ בי.
 
ידיות המינשא רטטו.
התיק כמעט נשמט כשעצרה בי אמא על מנת לפרוש עיתון על השולחן.
כשהנחתי אותו הבחנתי בפתחים עגולים.
בפנים לא היה כלום, חוץ מאיזו פקעת צמר שחור שהייתה זרוקה בפינה.
 
"זאת סוזן. כראוי לנסיכה, טסה בפוּל סטייל."
בהתרגשות מאופקת סיפר שכל הטיסה החזיק אותה על הברכיים. ולא רק הנוסעים, אפילו הטייס בא לראות אותה:
"היא סקרנית לאללה, הסוזן שלך..."
 
בעידודה של אמא, פתחתי את הסלתיק.
צחנה דקרה את נחירי.
"זה מהשטיח האדום שפרשה לה המאדאם, שיספוג את הפיפי והקקי ויחמם אותה גם באוטו וגם במטוס הממוזג," צחק שלמה.
הכול היה לא אמיתי.
סהרורי.
הזוי.
במיוחד כשהרים אבא את הפקעת המצומקת והניח אותה בזרועותי.
 
המגע היה מלטף.
רך ממשי.
מאנגורה.
רך מרך.
והניחוח - אין רענן ממנו.
 
לאט־לאט החלה הפקעת הזערורית לתפוח.
באותו רגע פרץ הצ'מפיון בנביחות חדות.
 
הנביחות גברו.
ותכפו.
והתחדדו.
 
והפקעת נרעדה.
נפחסה.
התמזערה.
 
אבא אחז בכתפי והוביל.
פרוותו של הצ'מפיון סמרה.
 
הוא נבח.
וסוזן פרפרה.
 
הוא התנער.
כעומד לתקוף, נרתע.
נתקל בכורסה בפינת הטלוויזיה במטבח.
התחפר תחתיה.
ולא הפסיק לנבוח:
פחד ונבח.
קצף ונבח.
מחה ונבח.
נבח ונבח.
על סוזן.
עלי.
על הסלתיק.
על הכול ועל כולם.
 
העיקר הפך טפל.
והטפל - עיקר.
והעיקר - טפל עד בלי די.
 
איבדתי עשתונות.
הייתי אבודה.
הצטערתי בשבילו.
בשבילה.
התחרטתי.
הוצפתי אשמה.
 
הוא לא הפסיק.
וסוזן לא השמיעה פיפס.
 
לבקשתה, מסרתי לאמא את סוזן. אבל גם כשצחק שלמה מן הכתם הצהוב שהתפשט, במקום ללכת להחליף בגדים ניגשתי אליו.
 
כרעתי.
ניחוחה הלך לפני.
והצ'מפיון העמיק להתחפר.
 
דיברתי על ליבו.
הוא המשיך להירתע.
 
בהדרגה קהו הנביחות.
גם התכיפות התמתנה.
ואט־אט התחלפו הנביחות בגרגורים, ספק רוטנים ספק מפויסים.
 
"זה גבר לעניין!"
התפעל אבא, שבמחיצת שלמה סגנון הדיבור שלו וחיתוכו תמיד משתנים.
"זה הבית שלו.
והוא מגן עליו."
 
שלמה השפיל מבט.
 
"ככה מגיבים כלבים כשהם מאוימים... בינינו לבין עצמנו," מלמלה אמא, "גם אנחנו... אבל להם... יש מזל: כלבים... אינם שומרים כלום בלב."
 
ממרחק מקום וזמן אני מבחינה בהדגשים שנעלמו ממני כשצחקה שאלמלא הגיב הצ'מפיון כך, אז הייתה לנו באמת סיבה טובה לדאוג.
מעתיקה מבט ממני לאבא, שמה את ראשה שעם כל התמיכה, האהבה והחום שנרעיף עליהם, בתוך זמן קצר ירכשו ביטחון.
"מה הוא אומר בסך הכול?! שבורך בחושים בריאים," כשם ששאלה גם השיבה. "והוא פוחד שסוזן תתפוס את מקומו. מה טבעי מזה? מה אנושי מזה?"
 
בבת־אחת הכול פרץ:
"בגל... לי
הפ... רי... דו
או... תתתה
ממא... מא
ש... ששלה
וממה... כו... ל
וב... שש... ביל
מ... מה?!..."
 
אבא ביקש שאכניס לי "טוב־טוב לראש":
"אין סמכות בלי אחריות."
והואיל והסמכות להביא את סו היא אך ורק של אמא ושלו, הדגיש, הם נושאים גם באחריות.
 
הבכי הלך וגבר.
 
אמא מסרה את סו לשלמה.
ניגשה אלי.
חיבקה.
והניחה לי לבכות על כתפה.
 
אט־אט הפך הבכי ליבבות.
בהדרגה שככו ההתייפחויות.
משיבשו הדמעות מאליהן, חזרה והפצירה בי שאגש להחליף בגדים.
 
בשובי קיבלה את פני אווירה של כמעט שיגרה.
גם הצ'מפיון נראה פחות מאוים.
אבא הביא את מצלמתו הישנה ומסרטת וידיאו חדישה (מהראשונות שיצאו לשימוש ביתי, שאלמלא קיבל אותה כמתנה מאמא, ספק אם היה מפרגן לעצמו), והנציח.
 
"מה את רוצה לעשות במינשא?" ביקשה לדעת. "התענוג כולו שלך."
בציפורניה המטופחות אטמה נחיריים והגישה לי אותו.
 
משהו היטלטל.
 
תחבתי ידיים פנימה:
הוצאתי קופסה עטופה.
ודובון גומי - גם הוא ורוד.
באקראי לחצתי עליו. אוזניה הגוריות, שהיו עדיין שמוטות, נרעדו לצפצוף.
 
שלמה הניח את סוזן על גיליונות עיתון שריפדה בהם אמא את השעוונית שפרשה על השולחן.
ואני - את הדובון.
סוזן נעמדה במלוא קומתה הזערורית.
ואז התגלתה במלוא הדרה:
דובונת משובבת לב.
משנתקלה שוב בצעצוע, כמו קירבהּ צפצוף הינקות לבית רחוק.
ומשחמק, רדפה אחריו מקצה השולחן ועד קצהו.
 
הצ'מפיון לא גרע עין ממנה.
ולא החמיץ מחווה - שלה או שלנו.
 
אמא הוציאה קעריות חדשות.
והציעה לסוזן מים במשׂורה.
 
"סוּזן..." היססתי.
"השם... לא קצת גדול עליה?
יותר מתאים לה סוּ, לא?..."
 
"אחרי שסוּ תשתה," זרמה אמא עם השם, "נמתין. אם לא תפלוט, נציע לה משהו לאכול. היא ודאי מורעבת."
"מנין לך?!" השתאה שלמה. וסיפר שהמאדאם התרתה בו שלא ייתן לה להכניס פירור לפה, שלא תקיא. "אבל עם כל הַגְרוּפִּים שהתאספו סביבה עם כל מיני גוּדיס - זה היה חתיכת מבצע."
 
סו ליקקה בעדינות.
נחה.
ושבה ללקק.
כשחזרה לשחק בדובון, ביקשה אמא את הסכמתי שליתר ביטחון, בלילות הראשונים נפריד ביניהם:
סו תישן עם אבא ואיתה.
והצ'מפיון - כמו תמיד, איתי.
 
בינתיים  הסרתי את האריזה מקופסה של מזון גורים.
את המעטפה הוורודה שהייתה בפנים מסרתי לאבא.
 
שלמה, הרהוט בצרפתית, תירגם מכתב מ־30 בספטמבר 1987, ערב הגעתה של סו, המופנה אל כולנו, ובמיוחד אלי:
 
מאדאם לורן הציגה את עצמה כמגדלת מיומנת, ואת סוזן - שהיא וששת אחיה באו לאוויר העולם ב־22 ביולי 1987 - כצאצאי שושלת יוחסין מפוארת: את הקוֹקֶטיוּת הפריזאית ירשה מאמה, שהייתה אלופת צרפת. והפנתה את תשומת ליבנו לעותקים מאושרים נוטריונית שהיא מצרפת של האליפויות שזכה בהן אביה, של אילן היוחסין ושל המסמך המאשר שאין קירבת דם בין הוריה.
שמה פותח באות S, הסבירה, כי בבלגיה מכריזים אחת לשנה על האות הראשונה בשמות גורי הרועים הבלגיים, לפי סדר האלפבית. במקרה, בבית הגידול שלה זאת אמנם ההמלטה התשע־עשרה, כמקומה של האות S בסדר האלפבית הלועזי.
ונתנה לנו את דיברתה שלא פנתה אליה בשום שם, עד שניתַּן לה על ידי הורי. ומאז הרשתה לעצמה לקרוא לה בשם החיבה סו.
את סו תיארה כבעלת מזג נוח. טובת לב. חברותית.
ולא הסתירה כמה קשה הפרידה עליה.
פירטה מה היא אוכלת, כמה ומתי. והוסיפה שכדי להקל עליה את ההתאקלמות, היא שולחת גם את הצעצוע החביב עליה, הספוג בטעם של בית, וקופסה של מזון יבש שלקראת הפרידה הרגילה אותה אליו. הנחתה אותנו לתת לה מעט מים. ואם לא תפלוט, כעבור זמן מה להציע לה גם קצת אוכל. ומייד להוציא אותה לחצר כי מדי פעם עדיין בורח לה פיפי.
בנו הפצירה לא לצפות מרון שישמח לקראתה. וערבה לכך שאם נניח לו להסתגל, תוך זמן קצר ייהנה מהעזר שכנגד. שהרי אין מתנה יפה מזו!
לסיום פירטה, שיש לה גורים מחוף השנהב ועד יפן. ותהיה אסירת תודה אם מעת לעת נעדכן אותה איך היא מתפתחת. ואם ניתן, עדיף על גבי קלטת וידיאו.
 
אפילו משק כנפי יתוש לא נשמע כשקיפל את המכתב.
אמא הייתה נפעמת מאהבתה של מאדאם לורן לסו ומהבנתה לנפשה... וכמו לעצמה מלמלה שהייתה נחסכת מכולנו לא מעט עוגמת נפש אילו היינו מוצאים את המכתב קודם. אבא לא הפסיק להתפעל מאיך שהיא יודעת להיפרד... ושלמה היה נרגש מן המאדאם, שנהגה בעצמה כל הדרך לשדה התעופה 'אורלי' ובחזרה. וסיפר שבגלל ה"פאסוֹן" שהחזיקה שמר גם הוא על איפוק.
 
לפני שעזב, נזכר במתנה ששלחה לצ'מפיון.
הוא רחרח בחשדנות את הנעל בטעם בקר.
ולא נגע.
 
ברגע שהפנינו מבט, התנפל עליה.
נעץ בה שיניים.
וטלטל אותה במשובה.
 
* * *
 
הדממה מופרת.
סו דוחקת את הדלת.
אפילו לא שמתי לב שיצאה.
היא נעמדת בפתח.
מביטה כה וכה.
ורובצת תחתיה.
 
אני משאירה את כנפות החלון הצרפתי פעורות.
ניגשת לספרייה.
שולפת את האלבום של סו.
מניחה אותו על שולחן הכתיבה.
ומתיישבת שוב בכיסא המנהלים.
 
הצג מרצד.
המחשב לואט.
מפתה.
 
אני מחבקת את האלבום.
קמה.
מתיישבת בקצה המיטה.
חולצת כפכפים.
פושטת רגליים.
מפנה גב למחשב המכשף. מניחה את האלבום על ירכי.
 
קצת קריר.
במיוחד בכפות הרגליים.
אני מכסה אותן בשמיכה.
גם בגב.
אני משעינה את הכר על ארגז המצעים שלמראשות המיטה.
משתחלת תחת השמיכה.
רק קצה האף מציץ.
 
סו כמו גומלת בליבה:
ברגליים רועדות מתרוממת.
ומדשדשת לעברי לאיטה.
מניחה ראש על המיטה.
 
בהיסח הדעת אצבעותי ספק פורטות ספק מקישות על פרוותה, שגם כיום אין משיית ממנה.
סו מתמסרת.
שולחת מבט.
וספק קורסת ספק מנתקת מגע.
 
אני פותחת את האלבום ומתחילה לעיין במכתב של מאדאם לורן הפותח אותו, באילן היוחסין, בעותקים המאושרים בחותמות נוטריוניות של תעודות האליפות של אביה ושל מסמך המאשר שאין קירבת דם בין הוריה. בשרביט הניצוח אני מצביעה על שלמה זהבי, החבר הטוב של אבא מהצבא: "שירתנו יחד בנחל המוצנח," מתנגנת בי נעימת קולו, "גרנו באותו אוהל. מיטה על יד מיטה." בוחנת את ארשת פניה של אמא... ואת ההבעה של אבא... מתבוננת בסלתיק, ומתקשה להאמין שסו הייתה פעם כזו זערורית שנעלמה בו.
ומאליהם התצלומים מכווננים אותי לימים, שעל־מנת שלא לעורר קינאה הנחנו להם להימצא יחד תחת עינם הפקוחה של אמא או של אבא. וללילות הראשונים שסו ייבבה מעבר לקיר, בחדר השינה של הורי. ולצ'מפיון, שמלילה ללילה נכנס לישון לצד מיטתי ביתר התלהבות, כמשמֵר פיסה מחֶלקת אלוהים ששוב לא הייתה רק שלו.
גם בשבילי הסידור היה אולטימטיבי. חוץ מזה שאיפשר לי לייחד לו תשומת לב, הייתה לכך גם סיבה פרוזאית: ככה נחסך ממני לקום לשלוליות.
 
בעיני רוחי אני ממשיכה לעקוב אחרי סו, שגדלה מיום ליום והפכה לדובונת שובבה, תוססת ומלאת חדוות חיים. ומיום ליום התוודענו למזגה, שאמנם התגלה כסתגלתני להפליא: גם כאשר היה חוטף לה את הצעצוע, קלת לב ורגליים הייתה נחפזת לקחתו חזרה.
וכך, עד מהרה קלטה שכל מה שהוא רוצה זה רק לשחק איתה.
למעשה, כל דבר היה בעיניה שעשוע.
 
ולא רחק היום שגם הצ'מפיון, שעד יומו האחרון נשאר חשדן מופלג, שמח בצעצוע החדש.
 
בהתחלה, כשהיינו מניחים להם לצאת, הייתה חשה בעקבותיו בצעדים קטנטנים. ותוך ימים ספורים הפכה לצל שלו: באשר הלך, אצה רצה.
 
כשהיה מרתיעהּ בנביחה חדה, הייתה בולמת.
מביטה כה וכה.
מתעשתת.
וממשיכה במרדף.
 
והוא קלט שיש לו על מי להשתלט.
וזה מצא חן בעיניו.
 
בתוך זמן קצר שררה ביניהם הרמוניה כזאת, שגם אמא חזרה לעבודה סדירה במשרד.
 
הוא היה מתגרה בה.
והיא הייתה במרדף תמידי אחריו, בלי שיהיה לה סיכוי להדביקו בצעדיה, חפוזים ככל שהיו.
כשהייתה מפגרת, היה מאט. אורב.
וברגע שהייתה מדביקה אותו ולשונה האדומה משתרבבת ורוטטת מקוצר נשימה, היה מרתק אותה.
מטיל אותה על הגב.
ומשתעשע בה כאילו הייתה הצעצוע שלו.
והיא שיתפה פעולה: הניחה לו לגלגל אותה מצד אל צד, ומן הבטן לגב. מדי פעם הייתה מתמלטת מבין שפתיה הפשוקות, שעדיין ניכר שפעם היו חייכניות, יבבה כשל תינוק ממש.
בעצם, רק כך למד לאמוד את כוחו.
מהתגובות שלנו היה מחוסן.
 
לא אחת חשדתי בו שחוץ מהבעת שׂמחה, בקפיצות שלו עלינו אפילו נהנה להתנות תגובה שנדירות בוששה. והעובדות מדברות בעד עצמן: כל עוד עמד לו כוחו, היה קופץ בכל הזדמנות על כל אחד, למעט שניים:
סו - שבגורותהּ נהג בה זהירות מפליגה.
וסבא - שבזיקנתו נהה אחריו.
 
כל עוד גיששו צעדי שיתוף ראשונים, כשהיינו קוראים להם להיכנס, היה מציית מייד:
הוא ראשון.
והיא בעקבותיו.
 
ככל שבגרה, האריכו להשתהות עד שהיו מסיימים את שלהם. מאז שבגרה ועד שהלך לעולמו, כשהצמד־חמד היה מואיל בטובו לבסוף להיכנס, שמר על זכות הקדימה: לכל מקום נדחף ראשון. ואם חלילה הייתה מקדימה, היה מנער אותה כהוגן:
"בל תעזי לשכוח מי בעל־הבית פה."
הוא - שעד יומו האחרון לא קלט שמקומו שמור לעד, שתוקפנותו לא קבילה, מיותרת ומקוממת - כמו היה מבהיר לה בלשון שאין להמרות.
 
בהתאם לדפוס שהוטבע בה כגורה, כש"הג'נטלמנית האבירה שלנו", כפי שכינה אותה סבא, הייתה מקדימה, הייתה ממתינה. ובערוב ימיו, כשהיה קשיש מגשש דרכו, הייתה מובילה את הצ'מפיון לפתח ומניחה לו להיכנס.
 
ככל שדבקה בו, החל מאבד עניין בחברותי, ופחות שיתף פעולה באימונים, שגם לדעת דוקטור יהורם, הווטרינר, היו חיוניים:
כשהייתי קוראת לו, היה מפנה לי זנב.
ואם היה מתרצה, כאילו עשה לי טובה.
 
סו, לעומתו, הייתה נדרכת למראה הכדור.
וברגע שהייתי זורקת לו, הייתה פורצת במרדף אחרי זנבו.
 
מדוע עשתה זאת?
השד יודע.
ליישב חשבון?
לא סביר.
להשתלט על הכדור?
בשום הזדמנות אחרת לא גילתה בו עניין.
לשים קץ למשחק, כפי שעשה הוא בשעתו לתואמיו?
מטבעהּ או כתוצאה מאופן גדילתה הייתה פחות תחרותית, ולאין ערוך ותרנית ממנו.
 
אני נוטה להאמין שפשוט ראתה בזינוב משחק חדש. אך גם לוּ רצתה, לא היה בזינוביה לזַכּוֹתהּ בהזדמנות לגעת בו:
הכדור היה שלו.
ורק שלו.
ועל בלעדיותו הגן בקנאות שאינה יודעת פשרות.
 
משהלך לעולמו, מתכונת היחסים הייתה מושרשת בה עמוק. על החֲזָקה השתלט גור הזקונים ג'וש, שנאלץ להתמודד עם זינוביה, שכל עוד עמד לה כוחה העתיקה אליו.
 
ואני - שמשוכנעת שאחד הדברים שהכי מפחיתים בערכם הוא הקשב; ושכל כך כמהה לחבר אמיתי, שיהיה קשוב אלי בכל מובן, ושיעורר בי את הרצון להיות קשובה אליו; ושבתהליך של כתיבת הדוקטורט לא פעם מרגישה בודדה ומנותקת, ושאין לי "עם מי לדבר באמת", כמו הנסיך הקטן, שכשקרתה לו התקלה במטוס במדבר סהרה, היה "בודד אף יותר מניצול שאונייתו נטרפה ושט על רפסודה בלב האוקיינוס" - רגישה כעת לכל ניואנס של זוגיות. ולא מן הנמנע שהרגישות החריפה שלי היא שמקנה מישנה בולטוּת לעוד וריאציות צורמות: תמיד, וללא יוצא מן הכלל, היה תוחב את האף שלו לצלחת שלה, כשצלחתו הגדושה ממתינה רק לו.
 
מנהג זה סיגל מאז ארוחת הבוקר הראשונה שלה:
כבוגר אכל ארוחה אחת ביום.
ברגע שראה את מזון הגורים, לא הותיר פירור.
 
וסו עמדה.
וצפתה.
 
כל עוד הייתה גורה, כך נהג יום־יום.
שלוש פעמים ביום:
בוקר.
צהריים.
וערב.
ואף פעם לא היה בגרגרנותו, בהתגרותו או בהשד־יודע־מה, להפר את שלוותה או להחיש את קצב ליקוקיה המעודנים, כפי שהיא אוכלת עד היום.
 
כשהיינו מוציאים אותו, היה שורט את הדלת באמוק.
וברגע שהיינו מאפשרים לו להיכנס היה מתנפל עליה:
מפיל אותה ארצה כשק תפוחי אדמה.
ומלמד אותה לקח כהוגן.
 
משהיה מניח לה לקום, היה מטפס עליה באדנותיות. חוגר פלג גופה התחתון ברגליו. מרתקהּ. וספק רוכב ספק גוהר, כאומר:
"ביס זה ביס.
אבל אני הבוס."
 
כשגדלה והעברנו אותה לשתי ארוחות ביום, חילקנו גם את שלו.
לשווא.
 
חיים שלמים חי הצמד־חמד יחד:
ישן איתי בחדר.
שיחק.
לימים הזדווג.
העמיד גורים.
אכל אחת ליום.
אותו מזון.
באותה שעה.
מצלחות זהות.
תמיד חיסל, או לפחות טעם, את שלה תחילה.
 
וסו, בכניעותה, בשׂרדנותהּ או במורא המרוּת שהטיל עליה, נהגה כאילו לא בה מדובר.
עד היום קורה שהיא ניגשת.
ממתינה.
כאילו נזכרת.
ומתרצה.
 
והייתה עוד וריאציה על אותו נושא, שבמהלך הזמן התקבעה: מדי בוקר אני נותנת לכלב בוגר עצם בקר.
"זו מברשת השיניים שלו," לימדה אותי אמא בילדותי.
גם מזה עשה עניין.
והיא כמו הפנימה: כשהייתי קוראת לה הייתה מפנה לו דרך, שהלוא בשבילה, בכל עניין ודבר, היה ללא עוררין תמיד ראשון.
מצידו, נהג בה כחברה זמינה למשחק, הנכנעת לשיגיונותיו וסרה למרותו במגרש הביתי שלו.
ועל אף שמעולם לא נהג בה כ"עצם מעצמו ובשר מבשרו", משגדלה והתייחמה דרש "להפוך לבשר אחד". זו הייתה אפיזודה נקודתית גרידא. חוץ מגן הירק, ובפרט ערוגת התבלינים, שכאשר מלאו ימיה להמליט חפרה באדמתם התחוחה, לא היו לה השלכות על דפוס הזוגיות שלהם, שאז כבר היה מקובע.
 
כיוון שההיסטוריה איננה רוכסן שניתן להריץ קדימה ואחורה, אין לי ניחוש מושכל אילו יחסים הייתה מנהיגה, אם בכלל, לוּ הזדמן לה לעצבם לצרכיה. תמיד, וללא יוצא מהכלל, נהגה בו כמנהיג כל־יכול בעל זכויות־יתר.
עובדה שאף פעם לא ניסתה לברוח. כמעט תמיד שמחה לקראתו. ובקשישותו הקפידה בזכויותיו, קטנות כגדולות, ושימרה לו מעמד שעד אחרון ימיו לא נואש מלהילחם עליו.
 
וריאציה נוספת, ולא פחות צורמת, הייתה על חוסר פרגון שמקורו בקנאה: למן הרגע הראשון הגיב לכל גילוי של חיבה כלפיה כבא על חשבונו. ומיהר להידחק במקומה.
גם וריאציה זו לבשה ופשטה צורה, ולכולן משותף נושא אחד: הוא לא היה מסוגל לשאת שהייתה מצליחה לבצע משהו שנבצר ממנו. בשבילו זה היה סוף העולם. ובו־במקום היתרגם לתוקפנות.
לקשים בגילויים הללו נחשפה משגדלה, והיה לה מה להפגין.
וזה קרה בגמר השיפוץ.
 
* * *
 
כיתר הבתים במושב, גם שלנו היה קטן וחד־קומתי, בלי חדר להלין אורחים, שממילא כמעט לא נשארו לישון אצלנו.
את אמה של אמא לא הכרתי: "קרה מה שקרה..." והיא הלכה לעולמה לפני שנולדתי. חוץ מזה לא ידעתי דבר וחצי דבר על סבתא מיכאלה, וגם לא שאלתי.
סבתא גרטרוד וסבא גוסטב, הוריו של אבא, דיברו רק גרמנית. כשאבא היה בצבא מכרו את חנות הספרים הלועזיים שהייתה להם בתל־אביב, פרעו חובות וחזרו לברלין. בביקורים, שעם הזמן נעשו אפילו עוד יותר נדירים וקצרים, רק אמא ואני היינו נפגשות איתם במלון שהתאכסנו בו בנתניה, לא הרחק מאיתנו.
כשעדי הייתה נשארת לישון, היינו פותחים את המיטה שלי.
בפעמים הבודדות שניאות סבא דני לוותר על המיטה שלו, בביתו, היינו מציעים לו מיטה במובלעת שבין חדרי השינה של הורי ושלי לבין השירותים.
 
סו הייתה בת למעלה משנה כשסבא החל גורר רגליים ומדי פעם מדבר לא לעניין, ואף פעם לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חוץ מימי שישי, שבהם "בילה עם סוכנת הבית", כל יום, לפני העבודה ובסיומה, נהגה אמא לעבור דרכו. אפילו על אבא לא סמכה. בשבתות הייתה משאירה את הצ'מפיון למחות לבד בבית, כי לא ידע להתנהג וחששה שחלילה יקפוץ על סבא או ישבור משהו.
על מפתן דירתו היו מקבלים את פנינו עיתוני סוף השבוע, שניכר בהם שאיש לא פתח.
"טרם היה סיפק בידי להשליכם," היה מתרץ בעברית האוקספורדית שלו.
גם הרדיו שוב לא ניגן.
"ככלות הכול, אינני בן תשחורת," היה משיב מינורית כאשר היינו מתעניינים בשלומו.
 
סבא העדיף "אלף מונים עיר על כפר", והתגורר בדירה בקומה שלישית בבית משותף ברחוב תל חי בתל־אביב, לא רחוק מכיכר צינה דיזנגוף.
 
קרה כבר פעם שיצא.
ולא חזר.
 
למזלנו, אחת השכנות הבחינה בהיעדרו.
הזעיקה את אמא.
שהבהילה את אבא.
את סוכנת הבית.
התקשרה למשטרה.
לרופאים.
לבתי־חולים בעיר.
וברחבי גוש דן.
בסוף חזר בכוחות עצמו, ולא הבין על מה המהומה.
אבל גם לא היה לו מושג איפה היה ומה עשה...
 
מאז נכנס באמא אי־שקט.
וההתרוצצות הבלתי פוסקת התישה אותה.
באחד הערבים, כשנכנסה הביתה חיוורת כסיד, הציע אבא שתזמין את סבא להתארח אצלנו בסוף שבוע.
 
"אין על מה לדבר," ציטטה את סבא למחרת:
"יש לו בית משלו. מיודעים, שעימם הוא מעת לעת סועד ומחליף דעות על כוס תה. הסביבה הכפרית זרה לו. מנותקת מדופק החיים. והשקט מחריש אוזניים. וחוץ מזה, גם לא נוח לו אצלנו..."
 
בלילה צותַתי לשיחה מעבר לקיר, כמנהגי מעת לעת. ביני לביני אני תוהה האי־פעם צותתו לי גם הם. וסומק מציף את לחיי למחשבה איך היו מגיבים אילו היו יודעים...
אמא דיברה בסבא, שמי כמוהו יודע שהיה לה גם אב וגם אם. במוזיקה שחדל להאזין לה. בטלפון ששוב אינו מצלצל. ובתחושה המדירה שינה מעיניה, שחוץ מסוכנת הבית אינו מחליף מילה עם נפש חיה. ודאי לא עם הרופאים... אבא היה שותף לדאגה לגבי מצבו.
גם בלי לדעת מה זה "פרוגנוזה", "דימֶנטיוּת" או "C.T." היה לי ברור:
טוב לא צומח מזה.
עשיתי אוזני כאפרכסת, אבל לפני השינה העדיפה לא לדבר בזה יותר. בקול קטיפתי תהתה האין אבא מוצא שהגיע זמן להגשים את חלומם מימים ימימה ולבנות קומה שנייה.
יותר מהאפשרות שיהיה להם חדר שינה עם שלושה כיווני אוויר, מצא חן בעיני אבא הרעיון של חדר ארונות מרווח, שהבגדים לא יתקמטו בו, שיפטור אותו מלגהץ לעצמו כל בוקר חולצה לבנה להופעותיו בבית המשפט. בנוגע לחדר עבודה בשבילו, "שישמש גם חדר משפחה," כפי שהזדרזה להוסיף, היסס אם רצוי שיביא עבודה הביתה. לגבי החדר שלי, הסכים איתה שהוא כבר מתחיל להיות ילדותי לגילי, ושאם ישפצו אותו, אז באותה הזדמנות גם ירהטו אותו בריהוט שמתאים לנערה.
 
נועם ההרמוניה השביע את סקרנותי.
קיפלתי את הכר ופחסתי אותו כהרגלי.
ומרגע לרגע כבדו עפעפי.
לפני שהשינה הכריעה אותי עוד הספקתי לשמוע, כאשר כבדרך אגב ביררה מה דעתו שאת חדר השינה הנוכחי שלהם ייעדו לאבא.
מה ענה לה - כבר לא.
 
"לא שמעתי ממך חצי מילה ביחס לאבא!" ביתק טון נוקב את קורי השינה.
"אמרתי לך אלף פעמים! אבל גם בלי שאגיד," קוצר רוח ניכר בקולו של אבא. "את יודעת טוב מאוד שמצבו של אביך מדאיג גם אותי."
"כבר מזמן למדתי על בשרי: כשאתה מדבר באבי... - זה אף פעם לא מבשר טובות," התרעמה.
 
כך נחשפתי לראשונה לרעשים בחדרי חדרים. השיגרה שאליה השכמתי לא הותירה מקום לספק:
זו מנגינת ביניים קצרה.
אינטרמצו ותו לא.
גם למחרת הצמדתי אוזן לקיר: באריכות דיברה בסבא, שבמצבו זקוק יותר מכול לארוחות מסודרות, אוכל מזין ושינה ערבה, בלי פיח ושאון אוטובוסים. אבא הצחיק אותי בדיבורים על "מגדלים פורחים באוויר" שהיא בונה, שרק יוסיפו לה עוגמת נפש.
 
"אל תתנשא!"
הטונים החלו לטפס.
"אני אדם פשוט.
תגידי לי דוגרי:
לאן את חותרת?"
אמא לא הבינה מנין לו "עזות המצח להטיף לדוגריות", כשהוא "מהלך סחור־סחור":
קודם מתעלם.
אחר כך מתחמק.
ובסוף מגלגל הכול לפתחה.
ולא הייתה מסוגלת לתפוס איך בכלל יכול להיות שהוא, שבטוב ליבו, בלי לחשוב פעמיים, היה אוסף הביתה כל כלב משוטט, כשמדובר באביה עושה "אֵיפָה וְאֵיפָה..."
 
לא רק אני.
גם אבא לא הבין במה מדובר.
והבנתי עוד פחות כשהבחין בין אי־הדלקת מתג מופסק של מכשיר הנשמה לבין ניתוק אותו מכשיר "המקיים חיי גוס..."
 
"עידו, מה אומר... ומה אדבר?!...
רק שכיב מֵרַע עוד היה חסר לי..." נאנחה.
 
ההתנצלות לא הועילה.
נכונותו לחזור בו מדבריו רק ליבתה את הבעירה:
"מה זה?!
מה קורה פה?!
מילים הן המחאות קופצות:
קודם מפיצים ואחר כך מבטלים?!..."
 
מנקודת התבוננותי הנוכחית, על כורחי אני מתעכבת על המטאפורה "מילים הן המחאות קופצות", ובקושי בולמת את ההיסחפות למחוזות אחרים. וחוזרת להיות קשובה לדממה הכבדה שהתנשפה מעבר לקיר.
 
"אתה מתנצח במטרה אחת: לנצח.
ואז ההיגיון שלך מאפיל על הרגש."
ובקול קטן הוסיפה:
"אצלי..." השתהתה, "זה בעצם בדיוק אותו דבר, אבל להיפך. וגם זה לא תמיד לטובה."
 
הלכתי לאיבוד כבר קודם.
בשבילי זה היה די והותר.
הפניתי גב לקיר. הצ'מפיון וסו נרדמו לפני שפרץ הוויכוח.
 
באחד מאותם לילות דיברו בקול אחד בהתקפי שיכחה שעלולים לקרות כל רגע, ביום ובלילה.
על בית אבות לא הייתה מוכנה לשמוע.
על להכניס זר הביתה, כבת, וגם כמי שמקצועה השׂמת עובדים - לא היה מה לדבר.
ולאבא לא הייתה הצעה אחרת.
"האם עלי להסיק מכך שאתה מטיל וטו על ההצעה?" תבעה לדעת.
אבא דיבר בסבא, שמצבו - שמדיר שינה מעיניה - משפיע עלי. עליו. על הזוגיות שלהם. "ולא מוסיף בריאות לאבא. הטבע עושה את שלו. ואם..." יזכו להזדקן יחד, גם הם יעשו כל מאמץ לא להעמיס ולא להמאיס את עצמם עלי. ורצה לקוות שאהיה מספיק מפוכחת להבין שזו "דרכו של עולם".
"יש כל מיני עולמות..." סיננה, "ויש גם כל מיני בנים ובנות..."
בנושא הזה... אפילו ממנה לא היה מוכן לשמוע חצי מילה!
 
לא רק אני השכמתי טרוטת עיניים. הצ'מפיון, שהתרוצץ ביניהם, רק עיצבן אותם יותר ב"תזזיתיות הבלתי נסבלת שלו".
 
המתח לא התפוגג גם בערבים: האינתיפאדה הראשונה הייתה אז בעיצומה. העימותים עם מיידי האבנים ומשליכי בקבוקי התבערה פשטו "כאש בשדה קוצים", כפי שהיה עולה משיחות השולחן, שסביבו מאז ומתמיד הקפידו לשוחח אך ורק בנושאים שראו עין בעין.
 
לילה רדף לילה, עד לערב ששיתף אותי אבא בהחלטה:
נבנה קומה שנייה.
ומדי פעם נציע לסבא להתארח אצלנו.
 
במהלך השיפוץ התקין הקבלן פיגום רב־שלבי.
הצ'מפיון עלה וירד בו כלוליין בקרקס.
 
משיצקו את גרם המדרגות והושלמה הקומה, עלינו עמוסי חבילות.
 
לשריקתו של אבא, סו עלתה בריצה.
הצ'מפיון קפא תחתיו.
ירדתי עם אבא.
פרוותו הייתה סמורה כשל חתול מבועת.
סו תחבה ראש.
נבחה במשובה.
ולא הגיב.
 
"עבר עליו משהו..." איבחנה אמא. "כנראה החליק בהיעדרנו, נבהל כהוגן, וכעת הוא פוחד מהצל של עצמו..."
אבא השחיל ידיים תחת בטנו.
והקים אותו.
הוא התנער.
ורבץ חזרה.
 
"הנח אותו לנפשו," התחננה:
"אין דרך אחרת עם חרדות..."
 
סו שעטה למטה.
הוא קם.
ריתק אותה תחתיו.
הטילהּ על הגב ונבח:
"בבית הזה," כמו הבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, "מה שאני לא מסוגל לעשות, גם את לא תעשי."
 
מאז לא טיפסה בנוכחותו.
אצל סבא המשיכה לעלות ולרדת במדרגות כמלאך בסולם יעקב. לימים, כשהתייחמה והרחקנו אותו לפנסיון, גם בבית חזרה לדלג כאיילה שלוחה.

ליאורה ברש מורגנשטרן למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, והיא בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה. מחלוצות הוראת הפילוסופיה לילדים בישראל. עורכת ספרים וכתבי-עת, עוסקת בייזום ובניהול פרויקטים בתחום התרבותי והעסקי ועומדת זה יותר מעשרים שנה בראש עמותת הליקון לקידום השירה בישראל. "מזל של כלב" הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

מזל של כלב ליאורה ברש מורגנשטרן

פרק ראשון: 1
 


דעתי מוסחת לדירה של סבא, ששנים מושכרת, "עד שאולי יום אחד ארצה לגור בה", כפי שלפני שנים הציעה לי אמא. ואני כאן, בבית שגדלתי בו, במושב בשרון, עם פקעת בבטן, להט ורסיסי קולות ושתיקות שמהדהדים ולא מרפים.
אני קמה מכיסא המנהלים, מתנת אמא לדוקטורט שאני כותבת, לגאוותה ולמגינת ליבו של אבא, שנובר בעיתונים ו"לא מוצא מודעה דרושים פילוסופים... ועל מומחית למטאפורה - אין מה לדבר..."
 
ניגשת לחלון הצרפתי.
פוערת אותו.
הדמדומים פולשים.
המשב של ראשית הסתיו מרענן.
 
בחצר נובח ג'וש, גור הזקונים של סו ושל הצ'מפיון, כלבי הבכור שהלך לעולמו בשיבה מופלגת.
אליו - אני לא יוצאת. גם בקשישותו - כלפיו אני מרגישה אחרת מאשר כלפי הוריו - שלושתם רועים בלגים מסוג גְרוּנֶנְדָל: בגובה ממוצע, עם פרווה שחורה, ארוכה וחלקה, שאצל סו וג'וש חומה בקצוות, וללא אותה המדליה של פלומה צחורה במרכז החזה, ששיוותה משנה הידור לאביו. פנים מחודדות למדי. עיני שקד נבונות, חומות־שחורות. אוזניים משולשות זקורות. וליבי יוצא אל אביו, אל רון יוֹבֵל, כרישומו בתעודות, שכזאטוטה קראתי לו און. ומאז דבק בו השם רון־און.
 
רון, שלימים זיכוהו הישגיו לכינוי הצ'מפיון, היה כבן שנה כשנולדתי. מהיום הראשון, כפי שלא פעם סיפרו לי אמא ואבא, לקח אותי תחת חסותו: כשהייתי בוכה לא היה מרפה משולי בגדם עד שהיו ניגשים אלי. כשהייתי חולה לא מש ממיטתי. ורק משהיה חוזר לשיגרת יומו, ידעו ששבתי לאיתני.
הוא היה שובב. נאמן. מסור. ועם זה קנאי. לא מתחשב. תוקפני. שתלטן. גם כקשיש אפילפטי, כבד ראייה ושמיעה, שנחבט בקירות שהיטיב להכיר, שלא תמיד שלט בצרכים ושהדיף ריחות לא נעימים, הפליא לנצל כל בדל חולשה לשמירת מעמדו. וכך, עד יומו האחרון נותר שליט כל־יכול ובלתי ניתן לערעור.
 
מה השקט הזה?
ג'וש הפסיק לנבוח.
 
אוושוש עלי השלכת הנרמסים תחת כפותיו מעלה את זכר קרקורי לבנה התרנגולת ובנות עדתה. רוברט התרנגול שבילדותי היה השעון המעורר שלי. נחֲרת הצ'מפיון, שלקריאתו של רוברט גם בחורף היה תוחב אף לח וקר מתחת לשמיכה. מלקק את רגלי ואת פני, ובשריטת ציפורניים דוהר לשער להכניס עיתון. מניח אותו על הכיסא של אבא ומזדרז להידחק מתחת לשולחן, דרוך לצ'וּפרים ממני.
בתום הארוחה היה גם הצ'מפיון יוצא למלאכת יומו: לשמור עלי.
כשהיינו מנסים למנוע בעדו, היה חופר, מזדחל מתחת לגדר החיה, ולא פעם מתייצב למשמרתו זב דם.
 
כל עוד הייתי קטנה לא הפריע לי שהתלווה אלי כמעט לכל מקום, להיפך.
 
עם הזמן, מה שנסך בי ביטחון הפך מטרד.
חדירה לפרטיות.
שתלטנות.
רודנות.
רדופה ממש נעשיתי רק משנוכחתי שחוץ מעדי, חברתי הטובה מילדות (שמשוגעת על כלבים לא פחות ממני), יש בעיה: הוא שמח לקראת החברות שלי כאילו הן באו לשחק איתו, והיה קופץ עליהן כמו שהיה מזנק עלינו.
 
בכי לא עשה עליו רושם.
ועוד פחות - מה שאני רציתי.
 
אותו עניין רק דבר אחד:
מה שהוא רצה.
וָלא, היה מתנקם.
 
לשיח הסברס הגדל פרא לשמאל השער, שמדי קיץ נותן פריו סגול, מתוק ועסיסי - לא היה יכול. ולא לציפור גן־העדן חדת המקור שעדיין לוהבת בקדמת הבית. וגם לא למטע הזיתים והרימונים, שבקדמתו עץ התאנה אפור הגזע, רחב הנוף, שענפיו מלבינים ועליו מפורצים, שעליו נהג להגיד סבא דני:
"על שכמותו נאמר: 'כל עץ בו נחמד למראה וטוב למאכל'."
 
הצ'מפיון היה מתנכל לשיחים: פוצע שורשי יסמין לבנבן, רותם צהוב, אלמון הודי המחליף לובנו בוורוד מאדים ולַנְטָנָה ססגונית, המשתרגים בגדר החיה. עוקר פרחים עונתיים. משחית את גן הירק. ובמיוחד את ערוגת התבלינים, בבת עינה של אמא, שגם היום היא מטפחת בידיה הירוקות.
 
הייתי אז כבת שבע. ולילה־לילה שברתי לי את הראש איך להשתחרר מהצל שלי בלי שיתנקם בגינה.
 
"...שניים שניים באו אל נוח אל התיבה," הבזיק לי באחד הלילות אחד מאותם פסוקים שהיו שגורים בפי סבא: שיהיו לו חבר או חברה משלו, ושלא יהיה תלוי בטובות שלי או של החברות שלי.
 
מרגע שהבזיק, שוב לא הרפה.
וכל פעם נראה לי יותר לעניין.
 
בסופו של דבר העליתי את ההצעה לשולחן ארוחת הערב, שסביבו התנהלו אצלנו השיחות מאז ומתמיד.
אבא הקשיב בפנים חתומות.
"עוד כלב זה עוד ילד, שלא לדבר על הנזק לגינה," פסק.
"זה מצד אחד... מצד שני, אולי שניים ימצאו עניין זה בזה, ויניחו לה," קרצה לי אמא, ופניה התעוו בעווית מצחיקה, כפי שקורה תמיד כשהיא קורצת.
 
סבב השיחות הראשון הסתיים אפוא בכך שידונו בנושא, ויחזרו אלי.
להרבה יותר לא יכולתי לצפות.
 
הסבבים הבאים היו וירטואליים.
שבועות נקפו עד לאותו בוקר שבת שבישרה לי אמא, שהחליטו להיוועץ במומחית:
"יעל הצפתית."
"ראש האגודה של מגדלי הרועים הבלגים בארץ," הדגיש אבא בארשת חשיבות.
בחיוך מרחף סיפרה ששוחחו איתה טלפונית.
התרשמו.
והיא מצפה לנו.
 
יצאנו לדרך כשרון־און זקוף וגאה לצידי במושב האחורי, משקיף מבעד לחלון הפתוח למחצה. כשהקשיתי במה תוכל לייעץ, הסבירה אמא, שאחרי שטופח כ"בן יחיד", איך יגיב, למשל, לחלוקת תשומת הלב, או מה עדיף: זכר או נק...
"החיפזון מהשטן," קטע אותה אבא. "לעת עתה אנחנו רק בשלב של איסוף נתונים, שנועד למזער נזק של החלטות פזיזות."
 
אחרי שכיבדה אותנו בסוכריות מנטה, שתמיד היא מחזיקה בתיק, מחתה אמא אגלי זיעה מעל שפתה. "אילו זה היה המצב," צחקה, "היינו חוסכים מעצמנו את התענוג המפוקפק להיטלטל בדרכים בשרב הכבד." מצב רוחי נסק וצנח בהתאם למיפלס התקווה, לפי מה שנאמר מפורשות ומה שקראתי בין השורות.
 
הדרך לכנרת הייתה ארוכה מאי־פעם: חלפנו על פני חופים שכבר אז החלו מתרחבים, "בגלל עצירת הגשמים והירידה היזומה במיפלס המים," הסביר לי אבא. הגענו לראש פינה. טיפסנו בצלע הר כנען לפאתי צפת, שהסבירה לנו פנים בקרירותה. כשהתפתלנו בסימטאות, גם נשימותיו של רון־און היו פחות שטוחות ותכופות.
פתאום פרץ בנביחות.
התנפל על החלון.
גירד.
ניסה לזנק.
אפילו אבא התקשה לרסנו.
 
בקצה אחת ההסתעפויות מדדו את הגדר ארבעת תואמיו.
הוא נבח.
והרביעייה ענתה לו במקהלה.
 
"שקט!" היסה גם אותו טון סמכותי, מלוּוה בנקישות קצובות הולכות וגוברות של כפכפי עץ על שביל הבטון.
"יעל." בקול נמרץ הציגה עצמה אשה נעימת סבר, כשחרק שער הברזל על צירו המחליד.
"את אלי," קבעה.
"ואתה רון־און," טפחה על ראשו מבעד לחלון הפתוח למחצה.
 
רק פתחה לו דלת,
ומייד זינק החוצה.
התנפל עליה בליקוקים.
ופרץ בריצה לעבר הגדר.
 
"עמוד!" ציוותה עליו.
בו במקום עצר.
התנער.
כמו לא יודע את נפשו.
"אֵלַי!" פקדה עליו.
בראש מושפל חזר על עקבותיו.
"שב!" הורתה לו.
נוהם במחאה, ציית.
 
"את הקולר את יכולה להשאיר באוטו." בלי להסיר עיניים ממנו, ספק הנחתה את אמא שהתמהמהה לצאת, ספק נזפה בה.
 
סותרת את פרוותו הבוהקת, התפעלה:
"איזה יפיוף אתה!"
"קום!" ציוותה עליו.
תחבה ידיים.
מיששה את מבושיו.
"אין אשך טמיר," דיברה לעצמה.
הפשילה שפתיו. בדקה חניכיים.
"גזעי במאה אחוז," חרצה. "אז איך זה שאתם לא חברים באגודה?"
 
"נעים מאוד, גברת יובל," בחיוך קטן לחצה לאמא יד.
"שמי טלי," קבעה אמא את הטון, והודתה לה שבהתראה כל כך קצרה התפנתה להיפגש איתנו.
"עידו, נעים גם לי," הושיט לה אבא יד.
 
"הכלבים מאולפים. נכון, יעל?"
"לי הם מצייתים," איתגרה אותי.
 
"רגלי!"
רון־און נצמד לשמאלי.
וארבעתם התיישרו לשמאלו.
"אלי, מה יש לדבר, את ממש רועת הרועים," החמיאה לי יעל.
 
בקצה השביל הוצנע בית קטן מאבני בזלת שחורות, שלאורך קירותיו השתרג קיסוס. עצי זית ואגוז עתיקי יומין סוככו על החצר. גם ברושים תמירי עפאים לָאֲטוּ איוושה.
 
מבטה של אמא נדד:
"את מטפחת כלבים, עצים חסונים, ומטפסים שׂרדנים. ומה בנוגע לגן ירק?..." שאלה תוך כדי שפשוף סוליות במדרס הברזל.
"ברשותך, טלי, נדבר בזה אחר כך. דבר ראשון - מים לרון. הוא בטח מיובש מהדרך. ומה איתכם?" כמו יצאה ידי חובה.
 
הביקור התנהל על מי מנוחות, בעיקר הודות לכלבים המארחים, שהיו מורגלים לאכול ולשתות בחברותא.
יעל, שהתרשמה שרון רוצה להנהיג, דיברה באריכות בנקבות, שבדרך כלל בעלות מזג יותר נוח. ובזכרים, שלרוב יותר יפים ("לא מן הנמנע שבשביל למצוא חן בעיני נקבות"). ובמיוחד ברועים בלגיים "גזעיים טהורים..."
אני, שתמיד התגאיתי בו, מעולם לא חשבתי איך מתחלקות המחמאות בינו לבין גזעו.
באותה הזדמנות גם התחוור לי ש"כלבים גזעיים טהורים" נוטים לחלות במחלות ש"מעורבים" סובלים מהן לאין שיעור פחות.
וזה הלחיץ אותי...
 
לרון־און כבר היה התקף אפילפטי:
טשטוש.
התקשחות פתאומית.
אובדן הכרה.
פרכוסים.
עוויתות.
קצף בזוויות הפה.
העילפון נמשך שניות, שבשבילי היו נצח.
 
גם משחלף "האירוע" - כפי שהתייחסה אליו אמא, וכולנו בעקבותיה - היה מבולבל ורגליו רעדו:
כשניסה לעמוד, נפל.
כשניסה ללכת, כשל.
לקח לו שעות להתאושש.
 
למזלנו, זה קרה רק פעם אחת. ולא סתם: אחרי שהשתוללתי איתו בחום הגדול. מאז חלפה כמעט שנה, ו"האירוע" לא נשנה.
 
לא הטריד אותי שיעל נשארה עם הרושם שאני יוצאת, כי השיחה התחילה לשעמם אותי. העיקר שציידה אותי בכדור טניס.
כשראה איך הם לוכדים אותו בשיניים ומחזירים לי לזרוק שוב, ניסה להשתלט עליו:
התרוצץ.
זינב.
נבח.
בסוף תפס את הכדור.
החביא אותו.
ובזה שם קץ למשחק.
 
"אין ספק שהמצב ישתפר," פסקה יעל בשובי: "רון הוא תרנגול לא קטן."
"רוברט קוראים לתרנגול שלנו," השתלבתי בשיחה ועוררתי פרץ צחוק שהביך אותי.
יעל עמדה על כך שעם חבר, בדרך כלל יש יותר תחרות. לעומת זאת, עם חברה:
"אולי תזכו גם לגורים...
וזו חוויה יוצאת דופן..."
עד לשם לא הפלגתי אפילו בכלביים שבחלומותי.
 
כשליוותה אותנו לרכב סיפרה שלפני שהגענו ערכה בירורים, לא מחייבים כמובן, בין חברי האגודה. והרימה טלפון גם לקולגה, בעלת בית־גידול בבלגיה, שהייתה אצלה המלטה של שביעייה. "לאחת הגורות מאדאם לורן עדיין לא מצאה בית טוב."
נתנה לאמא פתק עם מספר הטלפון, כך שאם נרצה נוכל להתקשר אליה.
"ואל תשכחו להירשם באגודה!" צעקה אחרינו. "במיוחד אם תיקחו לו עזר כנגד. ואם תהיה המלטה, אין מה לדבר!"
כמונו, פונים אליה גם אחרים, שהופכים עולמות למצוא "גורים גזעיים, עם תעודות".
 
אחרי המרץ שהוציא, ישן רון־און כל הדרך.
נשכבתי לצידו וניסיתי לברר אם גזעיות חשובה לי.
ואם כן, למה.
 
עד היום איני מצליחה ליישב את הסתירה בין "טוהר הגזע" לבין הכלב שלי. ועם זאת, אם אעזוב פעם את הבית... ברור שאגדל כלב רועים בלגי כמוהו.
 
* * *
 
את סוף החופש הגדול הקדשתי לאימונים:
בעיתוי מושלם היה מזנק, ולוכד את הכדור כלהטוטן.
להחזיר אותו - סירב.
שום צ'וּפר לא עזר.
 
התייעצתי עם חברתי הטובה עדי ופיתחנו שיטה:
לזרוק חלש.
מקרוב.
ישר לראש, כך שיוקפץ חזרה.
בִּן רגע נדלק למשחק החדש.
 
מעודדת, הנהגתי משטר אימונים:
השכם בבוקר, לפני פרוץ השרב.
ולפנות ערב, אחרי שנשבר.
עשרים דקות גג.
 
כשצפה בביצועים, התמוגג אבא:
"רון־און הצ'מפיון."
ומאז דבק בו הכינוי עד יומו האחרון.
 
אינטנסיביות האימונים גם הקלה עלי לעמוד בהמתנה, כי שוב לא דובר בגורה.
 
זמן־מה אחרי פתיחת שנת הלימודים עידכנה אותי אמא, שהגורה בבלגיה כבר נגמלה. ובקרוב נוכל להתחיל לתכנן את הבאתה.
 
כלפי הורי המשכתי לשמור על איפוק. לעדי (שאז עוד גידלה את טושטוש הראשון, פודל גדול שנדרס כעבור כשנה, והתנחמה בטושטוש השלישי, כי "לראשון לא יהיה שני...") עשיתי חור בראש. ליתר דיוק: לא הייתי מסוגלת לדבר איתה על כלום חוץ מזה.
 
יחד עיינו באלבומי כלבים.
חלמנו.
תיכננו.
פינטזנו.
 
יחד ספרנו את הימים.
את השעות.
ו...אף מילה.
 
באחד הערבים, כשהחזירו אותי הורי מעדי, דיברו בהפתעה שמצפה לי בבית:
"לא מי־יודע־מה..."
נשימתי נעתקה.
 
בבית יצאה אמא לקטוף ירקות.
קצצה אותם עד דק.
וחיכינו.
 
שוב יצאה, וחזרה עם גבעולי אורגנו ובזיליקום.
וחיכינו.
 
אבא בישל את רוטב הפסטה החביב עלי.
וחיכינו.
 
ערכתי שולחן.
וחיכינו.
 
הם אכלו.
וחיכינו.
 
ייבשתי כלים שהדיח.
וחיכינו.
 
אמא הניחה הכול במקום.
וחיכינו.
 
חיכינו וחיכינו.
השד יודע לְמה.
 
הלב ניתר למשיכה במצילה.
בשובו התלווה אל אבא שלמה זהבי, חברו הטוב מהצבא:
"שירתנו יחד בנח"ל המוצנח. גרנו באותו אוהל. מיטה על יד מיטה," עד היום אינו מחמיץ הזדמנות להזכיר לי.
שלא כדרכה, האירה לו אמא פנים.
שלי נפלו.
במסגרת עבודתו (שאפילו בחדרי חדרים לא דובר בה) הִרבה שלמה לטוס לאירופה. בדרך הביתה, לא אחת היה עובר דרכנו ומרעיף עלי מתנות.
"כי בשביל שלמה, שאף פעם לא התחתן, את כמו בת," היה משנן לי אבא.
חוץ ממזוודתו הקטנה נשא ספק סל ספק תיק מלבני בצבע ורוד, שממש לא מצא חן בעיני.
הורי החליפו מבטים.
את שלה הִנדידה אמא חזרה לשלמה.
 
"גברת יובל הצעירה," הביט בי ופנה אל אמא: "נפל בחלקי הכבוד והעונג להעניק לך שי מלכותי," דיקלם בפאתוס כשהוא מושיט לי את הסלתיק.
 
החוורתי.
ברכי רעדו.
הפה יבש.
והמילים נעתקו.
"מה, את לא סקרנית?" האיץ בי.
 
ידיות המינשא רטטו.
התיק כמעט נשמט כשעצרה בי אמא על מנת לפרוש עיתון על השולחן.
כשהנחתי אותו הבחנתי בפתחים עגולים.
בפנים לא היה כלום, חוץ מאיזו פקעת צמר שחור שהייתה זרוקה בפינה.
 
"זאת סוזן. כראוי לנסיכה, טסה בפוּל סטייל."
בהתרגשות מאופקת סיפר שכל הטיסה החזיק אותה על הברכיים. ולא רק הנוסעים, אפילו הטייס בא לראות אותה:
"היא סקרנית לאללה, הסוזן שלך..."
 
בעידודה של אמא, פתחתי את הסלתיק.
צחנה דקרה את נחירי.
"זה מהשטיח האדום שפרשה לה המאדאם, שיספוג את הפיפי והקקי ויחמם אותה גם באוטו וגם במטוס הממוזג," צחק שלמה.
הכול היה לא אמיתי.
סהרורי.
הזוי.
במיוחד כשהרים אבא את הפקעת המצומקת והניח אותה בזרועותי.
 
המגע היה מלטף.
רך ממשי.
מאנגורה.
רך מרך.
והניחוח - אין רענן ממנו.
 
לאט־לאט החלה הפקעת הזערורית לתפוח.
באותו רגע פרץ הצ'מפיון בנביחות חדות.
 
הנביחות גברו.
ותכפו.
והתחדדו.
 
והפקעת נרעדה.
נפחסה.
התמזערה.
 
אבא אחז בכתפי והוביל.
פרוותו של הצ'מפיון סמרה.
 
הוא נבח.
וסוזן פרפרה.
 
הוא התנער.
כעומד לתקוף, נרתע.
נתקל בכורסה בפינת הטלוויזיה במטבח.
התחפר תחתיה.
ולא הפסיק לנבוח:
פחד ונבח.
קצף ונבח.
מחה ונבח.
נבח ונבח.
על סוזן.
עלי.
על הסלתיק.
על הכול ועל כולם.
 
העיקר הפך טפל.
והטפל - עיקר.
והעיקר - טפל עד בלי די.
 
איבדתי עשתונות.
הייתי אבודה.
הצטערתי בשבילו.
בשבילה.
התחרטתי.
הוצפתי אשמה.
 
הוא לא הפסיק.
וסוזן לא השמיעה פיפס.
 
לבקשתה, מסרתי לאמא את סוזן. אבל גם כשצחק שלמה מן הכתם הצהוב שהתפשט, במקום ללכת להחליף בגדים ניגשתי אליו.
 
כרעתי.
ניחוחה הלך לפני.
והצ'מפיון העמיק להתחפר.
 
דיברתי על ליבו.
הוא המשיך להירתע.
 
בהדרגה קהו הנביחות.
גם התכיפות התמתנה.
ואט־אט התחלפו הנביחות בגרגורים, ספק רוטנים ספק מפויסים.
 
"זה גבר לעניין!"
התפעל אבא, שבמחיצת שלמה סגנון הדיבור שלו וחיתוכו תמיד משתנים.
"זה הבית שלו.
והוא מגן עליו."
 
שלמה השפיל מבט.
 
"ככה מגיבים כלבים כשהם מאוימים... בינינו לבין עצמנו," מלמלה אמא, "גם אנחנו... אבל להם... יש מזל: כלבים... אינם שומרים כלום בלב."
 
ממרחק מקום וזמן אני מבחינה בהדגשים שנעלמו ממני כשצחקה שאלמלא הגיב הצ'מפיון כך, אז הייתה לנו באמת סיבה טובה לדאוג.
מעתיקה מבט ממני לאבא, שמה את ראשה שעם כל התמיכה, האהבה והחום שנרעיף עליהם, בתוך זמן קצר ירכשו ביטחון.
"מה הוא אומר בסך הכול?! שבורך בחושים בריאים," כשם ששאלה גם השיבה. "והוא פוחד שסוזן תתפוס את מקומו. מה טבעי מזה? מה אנושי מזה?"
 
בבת־אחת הכול פרץ:
"בגל... לי
הפ... רי... דו
או... תתתה
ממא... מא
ש... ששלה
וממה... כו... ל
וב... שש... ביל
מ... מה?!..."
 
אבא ביקש שאכניס לי "טוב־טוב לראש":
"אין סמכות בלי אחריות."
והואיל והסמכות להביא את סו היא אך ורק של אמא ושלו, הדגיש, הם נושאים גם באחריות.
 
הבכי הלך וגבר.
 
אמא מסרה את סו לשלמה.
ניגשה אלי.
חיבקה.
והניחה לי לבכות על כתפה.
 
אט־אט הפך הבכי ליבבות.
בהדרגה שככו ההתייפחויות.
משיבשו הדמעות מאליהן, חזרה והפצירה בי שאגש להחליף בגדים.
 
בשובי קיבלה את פני אווירה של כמעט שיגרה.
גם הצ'מפיון נראה פחות מאוים.
אבא הביא את מצלמתו הישנה ומסרטת וידיאו חדישה (מהראשונות שיצאו לשימוש ביתי, שאלמלא קיבל אותה כמתנה מאמא, ספק אם היה מפרגן לעצמו), והנציח.
 
"מה את רוצה לעשות במינשא?" ביקשה לדעת. "התענוג כולו שלך."
בציפורניה המטופחות אטמה נחיריים והגישה לי אותו.
 
משהו היטלטל.
 
תחבתי ידיים פנימה:
הוצאתי קופסה עטופה.
ודובון גומי - גם הוא ורוד.
באקראי לחצתי עליו. אוזניה הגוריות, שהיו עדיין שמוטות, נרעדו לצפצוף.
 
שלמה הניח את סוזן על גיליונות עיתון שריפדה בהם אמא את השעוונית שפרשה על השולחן.
ואני - את הדובון.
סוזן נעמדה במלוא קומתה הזערורית.
ואז התגלתה במלוא הדרה:
דובונת משובבת לב.
משנתקלה שוב בצעצוע, כמו קירבהּ צפצוף הינקות לבית רחוק.
ומשחמק, רדפה אחריו מקצה השולחן ועד קצהו.
 
הצ'מפיון לא גרע עין ממנה.
ולא החמיץ מחווה - שלה או שלנו.
 
אמא הוציאה קעריות חדשות.
והציעה לסוזן מים במשׂורה.
 
"סוּזן..." היססתי.
"השם... לא קצת גדול עליה?
יותר מתאים לה סוּ, לא?..."
 
"אחרי שסוּ תשתה," זרמה אמא עם השם, "נמתין. אם לא תפלוט, נציע לה משהו לאכול. היא ודאי מורעבת."
"מנין לך?!" השתאה שלמה. וסיפר שהמאדאם התרתה בו שלא ייתן לה להכניס פירור לפה, שלא תקיא. "אבל עם כל הַגְרוּפִּים שהתאספו סביבה עם כל מיני גוּדיס - זה היה חתיכת מבצע."
 
סו ליקקה בעדינות.
נחה.
ושבה ללקק.
כשחזרה לשחק בדובון, ביקשה אמא את הסכמתי שליתר ביטחון, בלילות הראשונים נפריד ביניהם:
סו תישן עם אבא ואיתה.
והצ'מפיון - כמו תמיד, איתי.
 
בינתיים  הסרתי את האריזה מקופסה של מזון גורים.
את המעטפה הוורודה שהייתה בפנים מסרתי לאבא.
 
שלמה, הרהוט בצרפתית, תירגם מכתב מ־30 בספטמבר 1987, ערב הגעתה של סו, המופנה אל כולנו, ובמיוחד אלי:
 
מאדאם לורן הציגה את עצמה כמגדלת מיומנת, ואת סוזן - שהיא וששת אחיה באו לאוויר העולם ב־22 ביולי 1987 - כצאצאי שושלת יוחסין מפוארת: את הקוֹקֶטיוּת הפריזאית ירשה מאמה, שהייתה אלופת צרפת. והפנתה את תשומת ליבנו לעותקים מאושרים נוטריונית שהיא מצרפת של האליפויות שזכה בהן אביה, של אילן היוחסין ושל המסמך המאשר שאין קירבת דם בין הוריה.
שמה פותח באות S, הסבירה, כי בבלגיה מכריזים אחת לשנה על האות הראשונה בשמות גורי הרועים הבלגיים, לפי סדר האלפבית. במקרה, בבית הגידול שלה זאת אמנם ההמלטה התשע־עשרה, כמקומה של האות S בסדר האלפבית הלועזי.
ונתנה לנו את דיברתה שלא פנתה אליה בשום שם, עד שניתַּן לה על ידי הורי. ומאז הרשתה לעצמה לקרוא לה בשם החיבה סו.
את סו תיארה כבעלת מזג נוח. טובת לב. חברותית.
ולא הסתירה כמה קשה הפרידה עליה.
פירטה מה היא אוכלת, כמה ומתי. והוסיפה שכדי להקל עליה את ההתאקלמות, היא שולחת גם את הצעצוע החביב עליה, הספוג בטעם של בית, וקופסה של מזון יבש שלקראת הפרידה הרגילה אותה אליו. הנחתה אותנו לתת לה מעט מים. ואם לא תפלוט, כעבור זמן מה להציע לה גם קצת אוכל. ומייד להוציא אותה לחצר כי מדי פעם עדיין בורח לה פיפי.
בנו הפצירה לא לצפות מרון שישמח לקראתה. וערבה לכך שאם נניח לו להסתגל, תוך זמן קצר ייהנה מהעזר שכנגד. שהרי אין מתנה יפה מזו!
לסיום פירטה, שיש לה גורים מחוף השנהב ועד יפן. ותהיה אסירת תודה אם מעת לעת נעדכן אותה איך היא מתפתחת. ואם ניתן, עדיף על גבי קלטת וידיאו.
 
אפילו משק כנפי יתוש לא נשמע כשקיפל את המכתב.
אמא הייתה נפעמת מאהבתה של מאדאם לורן לסו ומהבנתה לנפשה... וכמו לעצמה מלמלה שהייתה נחסכת מכולנו לא מעט עוגמת נפש אילו היינו מוצאים את המכתב קודם. אבא לא הפסיק להתפעל מאיך שהיא יודעת להיפרד... ושלמה היה נרגש מן המאדאם, שנהגה בעצמה כל הדרך לשדה התעופה 'אורלי' ובחזרה. וסיפר שבגלל ה"פאסוֹן" שהחזיקה שמר גם הוא על איפוק.
 
לפני שעזב, נזכר במתנה ששלחה לצ'מפיון.
הוא רחרח בחשדנות את הנעל בטעם בקר.
ולא נגע.
 
ברגע שהפנינו מבט, התנפל עליה.
נעץ בה שיניים.
וטלטל אותה במשובה.
 
* * *
 
הדממה מופרת.
סו דוחקת את הדלת.
אפילו לא שמתי לב שיצאה.
היא נעמדת בפתח.
מביטה כה וכה.
ורובצת תחתיה.
 
אני משאירה את כנפות החלון הצרפתי פעורות.
ניגשת לספרייה.
שולפת את האלבום של סו.
מניחה אותו על שולחן הכתיבה.
ומתיישבת שוב בכיסא המנהלים.
 
הצג מרצד.
המחשב לואט.
מפתה.
 
אני מחבקת את האלבום.
קמה.
מתיישבת בקצה המיטה.
חולצת כפכפים.
פושטת רגליים.
מפנה גב למחשב המכשף. מניחה את האלבום על ירכי.
 
קצת קריר.
במיוחד בכפות הרגליים.
אני מכסה אותן בשמיכה.
גם בגב.
אני משעינה את הכר על ארגז המצעים שלמראשות המיטה.
משתחלת תחת השמיכה.
רק קצה האף מציץ.
 
סו כמו גומלת בליבה:
ברגליים רועדות מתרוממת.
ומדשדשת לעברי לאיטה.
מניחה ראש על המיטה.
 
בהיסח הדעת אצבעותי ספק פורטות ספק מקישות על פרוותה, שגם כיום אין משיית ממנה.
סו מתמסרת.
שולחת מבט.
וספק קורסת ספק מנתקת מגע.
 
אני פותחת את האלבום ומתחילה לעיין במכתב של מאדאם לורן הפותח אותו, באילן היוחסין, בעותקים המאושרים בחותמות נוטריוניות של תעודות האליפות של אביה ושל מסמך המאשר שאין קירבת דם בין הוריה. בשרביט הניצוח אני מצביעה על שלמה זהבי, החבר הטוב של אבא מהצבא: "שירתנו יחד בנחל המוצנח," מתנגנת בי נעימת קולו, "גרנו באותו אוהל. מיטה על יד מיטה." בוחנת את ארשת פניה של אמא... ואת ההבעה של אבא... מתבוננת בסלתיק, ומתקשה להאמין שסו הייתה פעם כזו זערורית שנעלמה בו.
ומאליהם התצלומים מכווננים אותי לימים, שעל־מנת שלא לעורר קינאה הנחנו להם להימצא יחד תחת עינם הפקוחה של אמא או של אבא. וללילות הראשונים שסו ייבבה מעבר לקיר, בחדר השינה של הורי. ולצ'מפיון, שמלילה ללילה נכנס לישון לצד מיטתי ביתר התלהבות, כמשמֵר פיסה מחֶלקת אלוהים ששוב לא הייתה רק שלו.
גם בשבילי הסידור היה אולטימטיבי. חוץ מזה שאיפשר לי לייחד לו תשומת לב, הייתה לכך גם סיבה פרוזאית: ככה נחסך ממני לקום לשלוליות.
 
בעיני רוחי אני ממשיכה לעקוב אחרי סו, שגדלה מיום ליום והפכה לדובונת שובבה, תוססת ומלאת חדוות חיים. ומיום ליום התוודענו למזגה, שאמנם התגלה כסתגלתני להפליא: גם כאשר היה חוטף לה את הצעצוע, קלת לב ורגליים הייתה נחפזת לקחתו חזרה.
וכך, עד מהרה קלטה שכל מה שהוא רוצה זה רק לשחק איתה.
למעשה, כל דבר היה בעיניה שעשוע.
 
ולא רחק היום שגם הצ'מפיון, שעד יומו האחרון נשאר חשדן מופלג, שמח בצעצוע החדש.
 
בהתחלה, כשהיינו מניחים להם לצאת, הייתה חשה בעקבותיו בצעדים קטנטנים. ותוך ימים ספורים הפכה לצל שלו: באשר הלך, אצה רצה.
 
כשהיה מרתיעהּ בנביחה חדה, הייתה בולמת.
מביטה כה וכה.
מתעשתת.
וממשיכה במרדף.
 
והוא קלט שיש לו על מי להשתלט.
וזה מצא חן בעיניו.
 
בתוך זמן קצר שררה ביניהם הרמוניה כזאת, שגם אמא חזרה לעבודה סדירה במשרד.
 
הוא היה מתגרה בה.
והיא הייתה במרדף תמידי אחריו, בלי שיהיה לה סיכוי להדביקו בצעדיה, חפוזים ככל שהיו.
כשהייתה מפגרת, היה מאט. אורב.
וברגע שהייתה מדביקה אותו ולשונה האדומה משתרבבת ורוטטת מקוצר נשימה, היה מרתק אותה.
מטיל אותה על הגב.
ומשתעשע בה כאילו הייתה הצעצוע שלו.
והיא שיתפה פעולה: הניחה לו לגלגל אותה מצד אל צד, ומן הבטן לגב. מדי פעם הייתה מתמלטת מבין שפתיה הפשוקות, שעדיין ניכר שפעם היו חייכניות, יבבה כשל תינוק ממש.
בעצם, רק כך למד לאמוד את כוחו.
מהתגובות שלנו היה מחוסן.
 
לא אחת חשדתי בו שחוץ מהבעת שׂמחה, בקפיצות שלו עלינו אפילו נהנה להתנות תגובה שנדירות בוששה. והעובדות מדברות בעד עצמן: כל עוד עמד לו כוחו, היה קופץ בכל הזדמנות על כל אחד, למעט שניים:
סו - שבגורותהּ נהג בה זהירות מפליגה.
וסבא - שבזיקנתו נהה אחריו.
 
כל עוד גיששו צעדי שיתוף ראשונים, כשהיינו קוראים להם להיכנס, היה מציית מייד:
הוא ראשון.
והיא בעקבותיו.
 
ככל שבגרה, האריכו להשתהות עד שהיו מסיימים את שלהם. מאז שבגרה ועד שהלך לעולמו, כשהצמד־חמד היה מואיל בטובו לבסוף להיכנס, שמר על זכות הקדימה: לכל מקום נדחף ראשון. ואם חלילה הייתה מקדימה, היה מנער אותה כהוגן:
"בל תעזי לשכוח מי בעל־הבית פה."
הוא - שעד יומו האחרון לא קלט שמקומו שמור לעד, שתוקפנותו לא קבילה, מיותרת ומקוממת - כמו היה מבהיר לה בלשון שאין להמרות.
 
בהתאם לדפוס שהוטבע בה כגורה, כש"הג'נטלמנית האבירה שלנו", כפי שכינה אותה סבא, הייתה מקדימה, הייתה ממתינה. ובערוב ימיו, כשהיה קשיש מגשש דרכו, הייתה מובילה את הצ'מפיון לפתח ומניחה לו להיכנס.
 
ככל שדבקה בו, החל מאבד עניין בחברותי, ופחות שיתף פעולה באימונים, שגם לדעת דוקטור יהורם, הווטרינר, היו חיוניים:
כשהייתי קוראת לו, היה מפנה לי זנב.
ואם היה מתרצה, כאילו עשה לי טובה.
 
סו, לעומתו, הייתה נדרכת למראה הכדור.
וברגע שהייתי זורקת לו, הייתה פורצת במרדף אחרי זנבו.
 
מדוע עשתה זאת?
השד יודע.
ליישב חשבון?
לא סביר.
להשתלט על הכדור?
בשום הזדמנות אחרת לא גילתה בו עניין.
לשים קץ למשחק, כפי שעשה הוא בשעתו לתואמיו?
מטבעהּ או כתוצאה מאופן גדילתה הייתה פחות תחרותית, ולאין ערוך ותרנית ממנו.
 
אני נוטה להאמין שפשוט ראתה בזינוב משחק חדש. אך גם לוּ רצתה, לא היה בזינוביה לזַכּוֹתהּ בהזדמנות לגעת בו:
הכדור היה שלו.
ורק שלו.
ועל בלעדיותו הגן בקנאות שאינה יודעת פשרות.
 
משהלך לעולמו, מתכונת היחסים הייתה מושרשת בה עמוק. על החֲזָקה השתלט גור הזקונים ג'וש, שנאלץ להתמודד עם זינוביה, שכל עוד עמד לה כוחה העתיקה אליו.
 
ואני - שמשוכנעת שאחד הדברים שהכי מפחיתים בערכם הוא הקשב; ושכל כך כמהה לחבר אמיתי, שיהיה קשוב אלי בכל מובן, ושיעורר בי את הרצון להיות קשובה אליו; ושבתהליך של כתיבת הדוקטורט לא פעם מרגישה בודדה ומנותקת, ושאין לי "עם מי לדבר באמת", כמו הנסיך הקטן, שכשקרתה לו התקלה במטוס במדבר סהרה, היה "בודד אף יותר מניצול שאונייתו נטרפה ושט על רפסודה בלב האוקיינוס" - רגישה כעת לכל ניואנס של זוגיות. ולא מן הנמנע שהרגישות החריפה שלי היא שמקנה מישנה בולטוּת לעוד וריאציות צורמות: תמיד, וללא יוצא מן הכלל, היה תוחב את האף שלו לצלחת שלה, כשצלחתו הגדושה ממתינה רק לו.
 
מנהג זה סיגל מאז ארוחת הבוקר הראשונה שלה:
כבוגר אכל ארוחה אחת ביום.
ברגע שראה את מזון הגורים, לא הותיר פירור.
 
וסו עמדה.
וצפתה.
 
כל עוד הייתה גורה, כך נהג יום־יום.
שלוש פעמים ביום:
בוקר.
צהריים.
וערב.
ואף פעם לא היה בגרגרנותו, בהתגרותו או בהשד־יודע־מה, להפר את שלוותה או להחיש את קצב ליקוקיה המעודנים, כפי שהיא אוכלת עד היום.
 
כשהיינו מוציאים אותו, היה שורט את הדלת באמוק.
וברגע שהיינו מאפשרים לו להיכנס היה מתנפל עליה:
מפיל אותה ארצה כשק תפוחי אדמה.
ומלמד אותה לקח כהוגן.
 
משהיה מניח לה לקום, היה מטפס עליה באדנותיות. חוגר פלג גופה התחתון ברגליו. מרתקהּ. וספק רוכב ספק גוהר, כאומר:
"ביס זה ביס.
אבל אני הבוס."
 
כשגדלה והעברנו אותה לשתי ארוחות ביום, חילקנו גם את שלו.
לשווא.
 
חיים שלמים חי הצמד־חמד יחד:
ישן איתי בחדר.
שיחק.
לימים הזדווג.
העמיד גורים.
אכל אחת ליום.
אותו מזון.
באותה שעה.
מצלחות זהות.
תמיד חיסל, או לפחות טעם, את שלה תחילה.
 
וסו, בכניעותה, בשׂרדנותהּ או במורא המרוּת שהטיל עליה, נהגה כאילו לא בה מדובר.
עד היום קורה שהיא ניגשת.
ממתינה.
כאילו נזכרת.
ומתרצה.
 
והייתה עוד וריאציה על אותו נושא, שבמהלך הזמן התקבעה: מדי בוקר אני נותנת לכלב בוגר עצם בקר.
"זו מברשת השיניים שלו," לימדה אותי אמא בילדותי.
גם מזה עשה עניין.
והיא כמו הפנימה: כשהייתי קוראת לה הייתה מפנה לו דרך, שהלוא בשבילה, בכל עניין ודבר, היה ללא עוררין תמיד ראשון.
מצידו, נהג בה כחברה זמינה למשחק, הנכנעת לשיגיונותיו וסרה למרותו במגרש הביתי שלו.
ועל אף שמעולם לא נהג בה כ"עצם מעצמו ובשר מבשרו", משגדלה והתייחמה דרש "להפוך לבשר אחד". זו הייתה אפיזודה נקודתית גרידא. חוץ מגן הירק, ובפרט ערוגת התבלינים, שכאשר מלאו ימיה להמליט חפרה באדמתם התחוחה, לא היו לה השלכות על דפוס הזוגיות שלהם, שאז כבר היה מקובע.
 
כיוון שההיסטוריה איננה רוכסן שניתן להריץ קדימה ואחורה, אין לי ניחוש מושכל אילו יחסים הייתה מנהיגה, אם בכלל, לוּ הזדמן לה לעצבם לצרכיה. תמיד, וללא יוצא מהכלל, נהגה בו כמנהיג כל־יכול בעל זכויות־יתר.
עובדה שאף פעם לא ניסתה לברוח. כמעט תמיד שמחה לקראתו. ובקשישותו הקפידה בזכויותיו, קטנות כגדולות, ושימרה לו מעמד שעד אחרון ימיו לא נואש מלהילחם עליו.
 
וריאציה נוספת, ולא פחות צורמת, הייתה על חוסר פרגון שמקורו בקנאה: למן הרגע הראשון הגיב לכל גילוי של חיבה כלפיה כבא על חשבונו. ומיהר להידחק במקומה.
גם וריאציה זו לבשה ופשטה צורה, ולכולן משותף נושא אחד: הוא לא היה מסוגל לשאת שהייתה מצליחה לבצע משהו שנבצר ממנו. בשבילו זה היה סוף העולם. ובו־במקום היתרגם לתוקפנות.
לקשים בגילויים הללו נחשפה משגדלה, והיה לה מה להפגין.
וזה קרה בגמר השיפוץ.
 
* * *
 
כיתר הבתים במושב, גם שלנו היה קטן וחד־קומתי, בלי חדר להלין אורחים, שממילא כמעט לא נשארו לישון אצלנו.
את אמה של אמא לא הכרתי: "קרה מה שקרה..." והיא הלכה לעולמה לפני שנולדתי. חוץ מזה לא ידעתי דבר וחצי דבר על סבתא מיכאלה, וגם לא שאלתי.
סבתא גרטרוד וסבא גוסטב, הוריו של אבא, דיברו רק גרמנית. כשאבא היה בצבא מכרו את חנות הספרים הלועזיים שהייתה להם בתל־אביב, פרעו חובות וחזרו לברלין. בביקורים, שעם הזמן נעשו אפילו עוד יותר נדירים וקצרים, רק אמא ואני היינו נפגשות איתם במלון שהתאכסנו בו בנתניה, לא הרחק מאיתנו.
כשעדי הייתה נשארת לישון, היינו פותחים את המיטה שלי.
בפעמים הבודדות שניאות סבא דני לוותר על המיטה שלו, בביתו, היינו מציעים לו מיטה במובלעת שבין חדרי השינה של הורי ושלי לבין השירותים.
 
סו הייתה בת למעלה משנה כשסבא החל גורר רגליים ומדי פעם מדבר לא לעניין, ואף פעם לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חוץ מימי שישי, שבהם "בילה עם סוכנת הבית", כל יום, לפני העבודה ובסיומה, נהגה אמא לעבור דרכו. אפילו על אבא לא סמכה. בשבתות הייתה משאירה את הצ'מפיון למחות לבד בבית, כי לא ידע להתנהג וחששה שחלילה יקפוץ על סבא או ישבור משהו.
על מפתן דירתו היו מקבלים את פנינו עיתוני סוף השבוע, שניכר בהם שאיש לא פתח.
"טרם היה סיפק בידי להשליכם," היה מתרץ בעברית האוקספורדית שלו.
גם הרדיו שוב לא ניגן.
"ככלות הכול, אינני בן תשחורת," היה משיב מינורית כאשר היינו מתעניינים בשלומו.
 
סבא העדיף "אלף מונים עיר על כפר", והתגורר בדירה בקומה שלישית בבית משותף ברחוב תל חי בתל־אביב, לא רחוק מכיכר צינה דיזנגוף.
 
קרה כבר פעם שיצא.
ולא חזר.
 
למזלנו, אחת השכנות הבחינה בהיעדרו.
הזעיקה את אמא.
שהבהילה את אבא.
את סוכנת הבית.
התקשרה למשטרה.
לרופאים.
לבתי־חולים בעיר.
וברחבי גוש דן.
בסוף חזר בכוחות עצמו, ולא הבין על מה המהומה.
אבל גם לא היה לו מושג איפה היה ומה עשה...
 
מאז נכנס באמא אי־שקט.
וההתרוצצות הבלתי פוסקת התישה אותה.
באחד הערבים, כשנכנסה הביתה חיוורת כסיד, הציע אבא שתזמין את סבא להתארח אצלנו בסוף שבוע.
 
"אין על מה לדבר," ציטטה את סבא למחרת:
"יש לו בית משלו. מיודעים, שעימם הוא מעת לעת סועד ומחליף דעות על כוס תה. הסביבה הכפרית זרה לו. מנותקת מדופק החיים. והשקט מחריש אוזניים. וחוץ מזה, גם לא נוח לו אצלנו..."
 
בלילה צותַתי לשיחה מעבר לקיר, כמנהגי מעת לעת. ביני לביני אני תוהה האי־פעם צותתו לי גם הם. וסומק מציף את לחיי למחשבה איך היו מגיבים אילו היו יודעים...
אמא דיברה בסבא, שמי כמוהו יודע שהיה לה גם אב וגם אם. במוזיקה שחדל להאזין לה. בטלפון ששוב אינו מצלצל. ובתחושה המדירה שינה מעיניה, שחוץ מסוכנת הבית אינו מחליף מילה עם נפש חיה. ודאי לא עם הרופאים... אבא היה שותף לדאגה לגבי מצבו.
גם בלי לדעת מה זה "פרוגנוזה", "דימֶנטיוּת" או "C.T." היה לי ברור:
טוב לא צומח מזה.
עשיתי אוזני כאפרכסת, אבל לפני השינה העדיפה לא לדבר בזה יותר. בקול קטיפתי תהתה האין אבא מוצא שהגיע זמן להגשים את חלומם מימים ימימה ולבנות קומה שנייה.
יותר מהאפשרות שיהיה להם חדר שינה עם שלושה כיווני אוויר, מצא חן בעיני אבא הרעיון של חדר ארונות מרווח, שהבגדים לא יתקמטו בו, שיפטור אותו מלגהץ לעצמו כל בוקר חולצה לבנה להופעותיו בבית המשפט. בנוגע לחדר עבודה בשבילו, "שישמש גם חדר משפחה," כפי שהזדרזה להוסיף, היסס אם רצוי שיביא עבודה הביתה. לגבי החדר שלי, הסכים איתה שהוא כבר מתחיל להיות ילדותי לגילי, ושאם ישפצו אותו, אז באותה הזדמנות גם ירהטו אותו בריהוט שמתאים לנערה.
 
נועם ההרמוניה השביע את סקרנותי.
קיפלתי את הכר ופחסתי אותו כהרגלי.
ומרגע לרגע כבדו עפעפי.
לפני שהשינה הכריעה אותי עוד הספקתי לשמוע, כאשר כבדרך אגב ביררה מה דעתו שאת חדר השינה הנוכחי שלהם ייעדו לאבא.
מה ענה לה - כבר לא.
 
"לא שמעתי ממך חצי מילה ביחס לאבא!" ביתק טון נוקב את קורי השינה.
"אמרתי לך אלף פעמים! אבל גם בלי שאגיד," קוצר רוח ניכר בקולו של אבא. "את יודעת טוב מאוד שמצבו של אביך מדאיג גם אותי."
"כבר מזמן למדתי על בשרי: כשאתה מדבר באבי... - זה אף פעם לא מבשר טובות," התרעמה.
 
כך נחשפתי לראשונה לרעשים בחדרי חדרים. השיגרה שאליה השכמתי לא הותירה מקום לספק:
זו מנגינת ביניים קצרה.
אינטרמצו ותו לא.
גם למחרת הצמדתי אוזן לקיר: באריכות דיברה בסבא, שבמצבו זקוק יותר מכול לארוחות מסודרות, אוכל מזין ושינה ערבה, בלי פיח ושאון אוטובוסים. אבא הצחיק אותי בדיבורים על "מגדלים פורחים באוויר" שהיא בונה, שרק יוסיפו לה עוגמת נפש.
 
"אל תתנשא!"
הטונים החלו לטפס.
"אני אדם פשוט.
תגידי לי דוגרי:
לאן את חותרת?"
אמא לא הבינה מנין לו "עזות המצח להטיף לדוגריות", כשהוא "מהלך סחור־סחור":
קודם מתעלם.
אחר כך מתחמק.
ובסוף מגלגל הכול לפתחה.
ולא הייתה מסוגלת לתפוס איך בכלל יכול להיות שהוא, שבטוב ליבו, בלי לחשוב פעמיים, היה אוסף הביתה כל כלב משוטט, כשמדובר באביה עושה "אֵיפָה וְאֵיפָה..."
 
לא רק אני.
גם אבא לא הבין במה מדובר.
והבנתי עוד פחות כשהבחין בין אי־הדלקת מתג מופסק של מכשיר הנשמה לבין ניתוק אותו מכשיר "המקיים חיי גוס..."
 
"עידו, מה אומר... ומה אדבר?!...
רק שכיב מֵרַע עוד היה חסר לי..." נאנחה.
 
ההתנצלות לא הועילה.
נכונותו לחזור בו מדבריו רק ליבתה את הבעירה:
"מה זה?!
מה קורה פה?!
מילים הן המחאות קופצות:
קודם מפיצים ואחר כך מבטלים?!..."
 
מנקודת התבוננותי הנוכחית, על כורחי אני מתעכבת על המטאפורה "מילים הן המחאות קופצות", ובקושי בולמת את ההיסחפות למחוזות אחרים. וחוזרת להיות קשובה לדממה הכבדה שהתנשפה מעבר לקיר.
 
"אתה מתנצח במטרה אחת: לנצח.
ואז ההיגיון שלך מאפיל על הרגש."
ובקול קטן הוסיפה:
"אצלי..." השתהתה, "זה בעצם בדיוק אותו דבר, אבל להיפך. וגם זה לא תמיד לטובה."
 
הלכתי לאיבוד כבר קודם.
בשבילי זה היה די והותר.
הפניתי גב לקיר. הצ'מפיון וסו נרדמו לפני שפרץ הוויכוח.
 
באחד מאותם לילות דיברו בקול אחד בהתקפי שיכחה שעלולים לקרות כל רגע, ביום ובלילה.
על בית אבות לא הייתה מוכנה לשמוע.
על להכניס זר הביתה, כבת, וגם כמי שמקצועה השׂמת עובדים - לא היה מה לדבר.
ולאבא לא הייתה הצעה אחרת.
"האם עלי להסיק מכך שאתה מטיל וטו על ההצעה?" תבעה לדעת.
אבא דיבר בסבא, שמצבו - שמדיר שינה מעיניה - משפיע עלי. עליו. על הזוגיות שלהם. "ולא מוסיף בריאות לאבא. הטבע עושה את שלו. ואם..." יזכו להזדקן יחד, גם הם יעשו כל מאמץ לא להעמיס ולא להמאיס את עצמם עלי. ורצה לקוות שאהיה מספיק מפוכחת להבין שזו "דרכו של עולם".
"יש כל מיני עולמות..." סיננה, "ויש גם כל מיני בנים ובנות..."
בנושא הזה... אפילו ממנה לא היה מוכן לשמוע חצי מילה!
 
לא רק אני השכמתי טרוטת עיניים. הצ'מפיון, שהתרוצץ ביניהם, רק עיצבן אותם יותר ב"תזזיתיות הבלתי נסבלת שלו".
 
המתח לא התפוגג גם בערבים: האינתיפאדה הראשונה הייתה אז בעיצומה. העימותים עם מיידי האבנים ומשליכי בקבוקי התבערה פשטו "כאש בשדה קוצים", כפי שהיה עולה משיחות השולחן, שסביבו מאז ומתמיד הקפידו לשוחח אך ורק בנושאים שראו עין בעין.
 
לילה רדף לילה, עד לערב ששיתף אותי אבא בהחלטה:
נבנה קומה שנייה.
ומדי פעם נציע לסבא להתארח אצלנו.
 
במהלך השיפוץ התקין הקבלן פיגום רב־שלבי.
הצ'מפיון עלה וירד בו כלוליין בקרקס.
 
משיצקו את גרם המדרגות והושלמה הקומה, עלינו עמוסי חבילות.
 
לשריקתו של אבא, סו עלתה בריצה.
הצ'מפיון קפא תחתיו.
ירדתי עם אבא.
פרוותו הייתה סמורה כשל חתול מבועת.
סו תחבה ראש.
נבחה במשובה.
ולא הגיב.
 
"עבר עליו משהו..." איבחנה אמא. "כנראה החליק בהיעדרנו, נבהל כהוגן, וכעת הוא פוחד מהצל של עצמו..."
אבא השחיל ידיים תחת בטנו.
והקים אותו.
הוא התנער.
ורבץ חזרה.
 
"הנח אותו לנפשו," התחננה:
"אין דרך אחרת עם חרדות..."
 
סו שעטה למטה.
הוא קם.
ריתק אותה תחתיו.
הטילהּ על הגב ונבח:
"בבית הזה," כמו הבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, "מה שאני לא מסוגל לעשות, גם את לא תעשי."
 
מאז לא טיפסה בנוכחותו.
אצל סבא המשיכה לעלות ולרדת במדרגות כמלאך בסולם יעקב. לימים, כשהתייחמה והרחקנו אותו לפנסיון, גם בבית חזרה לדלג כאיילה שלוחה.