אתם לא מבינים אותי

הקדמה

פסיכולוגיה: הלימוד המדעי של הנפש האנושית ותפקודיה, במיוחד אלה המשפיעים על ההתנהגות בהקשר נתון.

במהלך הקריירה שלי כמטפלת וכפסיכולוגית, דיברתי עם מאות נערות. ספר זה מבוסס על השיחות האלה: על הסיפורים, התקוות, הפחדים, המחשבות, הרגשות, ההתנהגות, הכישלונות והניצחונות שלהן. הוא סיכום של מה שלמדתי מן ההקשבה להן ומה שהיה עלי ללמוד כדי לעזור להן; הוא צמח מתוך ההתמודדויות של הנערות האלה והצלחותיהן.

אתם לא מבינים אותי עוסק בשאלה כיצד לנווט את חייך כאישה צעירה ומספק ארגז כלים לצמיחה רגשית מתוך ביטחון ומסוגלות. בתוך דור אחד השתנה עולמן של נערות ונשים לבלי היכר. במשך עשרים וחמש שנות עבודתי כמטפלת קלינית הייתי עדה לעלייה אקספוננציאלית בהזדמנויות ובכוח הזמינים לנערות מתבגרות. אתן, הנערות, מותירות מאחור את הנערים מבחינה אקדמית; הגענו כיום לאיזון מגדרי בשיעורי הקַבּלה ללימודי רפואה ומשפטים; אנחנו רואים נערות וצעירות משתמשות בכוחן — בהקשר הפמיניסטי של metoo# ובכל הקשור בשביתות בבתי הספר סביב משבר האקלים. המהפכה הטכנולוגית פירושה שנערות בימינו הן הדור הראשון של נשים שנולדו למסכים: מיומכן הראשון האינטרנט נכח בעולמכן, ואתן מפעילות מסכים בצורה אינסטינקטיבית. השינויים האלה פירושם שרבות מכן מגיעות לסוף נערוּתן מצוידות בחֵירוּת ובפלטפורמה שנשים לא היו יכולות להעלות על דעתן לפני דור.

יש דברים שבבירור מתקדמים טוב עבורכן, אבל דברים אחרים משתבשים קשות. ברור שחירות, חופש בחירה והעצמה מביאים איתם גם אתגרים עצומים. כולנו מודעים לכך, שבעיות בריאות הנפש במגמת עלייה בקרב צעירים, אבל הסטטיסטיקות מטעות במידת מה. למעשה, שיעורי מחלות הנפש בקרב נערים וילדות צעירות יותר יציבים באופן יחסי. עם זאת, שיעור בעיות בריאות הנפש בקרב נערות מתבגרות ונשים צעירות נוסק לשמיים. פגיעה עצמית בקרב צעירות בגילי 24-16 עלתה מכ־6 אחוזים בשנת 2000 לכ־20 אחוזים כיום.¹

צעירות במצוקה מעין אלה הן שהגיעו לקליניקה שלי. ניסיתי להקשיב לחוויות שלהן מבעד לעדשה משולבת של ידע קליני וחוכמה קולקטיבית שצברתי במפגשים עם צעירים אחרים — בני ובנות גילן ובני ובנות הדורות שקדמו להן. אני מנסה לעזור לכל אישה צעירה להבין את עולמה הפנימי כדי שתוכל לנווט בעולם החיצוני. ולפעמים מתרחש בטיפול משהו עוצמתי: היכולת להכניס סדר בכאוס הנפשי שלה, מאפשרת לצעירה פעולה עצמאית, חשיבה שונה, שתוביל אותה להתנהג אחרת, להחליט אחרת, ועקב כך להרגיש טוב יותר.

בספר זה אחלוק איתכן את המאפיינים המשותפים של החוויות האלה, את סך חוכמתן המשותפת של אותן צעירות, בתוספת תצפיות והרהורים שלי. אספק לכן את הכלים להבין את עצמכן ולטפל בעצמכן בחמלה, להשתמש בחירוּת שיש לצעירות כיום בחוכמה ולא על חשבון בריאותכן הנפשית. אני לא רוצה עוד צעירות שמצלקות או מרעיבות את עצמן, שמשותקות מרוב חרדה, שחושבות שהעולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיהן. די עם זה. אני רוצה צעירות חמושות בידע העצמי הנחוץ לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לשגשג. לנסוק ולעוף בבטחה ובדעה צלולה. עד שתחום העיסוק שלי יתייתר.

לכל המטופלות שלי בהווה ובעבר: ראשית, תודה לכן, תודה רבה שחלקתן איתי את הסיפורים שלכן. שנית, אף אחת מהדוגמאות שתיתקלו בה איננה שלכן. למה? מפני שניסחתי אותן באופן שישמור על פרטיותכן. האמת היא שנדרש לי זמן רב להבין איך לעשות את זה בלי לפגוע באותנטיות ובכנות של הספר. קבעתי לעצמי כלל אפוא, שאשתמש במקרה כדוגמה רק אם ישנן שתיים־שלוש מטופלות שלי שחוו את אותה הבעיה ואוכל לשלב את הסיפורים שלהן. ואז הרחקתי את כל הפרטים הלא רלוונטיים והוספתי אי־אלו פרטים חדשים בשביל הצבע. עשיתי זאת כדי לשמור על האמון שנתתן בי, ומשום שמקרי הדוגמה האלה באו להמחיש נושא רחב יותר שהוא נקודת המפתח, ולא גילכן או המראה שלכן. כך שלטובת הקוראות הרבות, עיצבתי את כל מה שלמדתי מכן בדמות נערה או אישה בדיונית.

הערה בנוגע לשפה. הספר עוסק במאפיינים המשותפים שזיהיתי במהלך העבודה עם נערות ונשים צעירות. לא כולו רלוונטי לכולן כמובן — אתן קבוצה מגוונת, וחלק ניכר ממנו רלוונטי גם לנערים ולצעירים. לא עבדתי עם מספר רב של צעירים המזדהים באופן שונה מזה או עם צעירים הנתונים בשלבי שינוי זהות, כך שאיני טוענת לידע ייחודי באשר לפסיכולוגיה שלהם. אני מקווה שהחומר כאן יתפוס משהו מזהותם של הכול. מגדר בעיני הוא קטגוריה שמובנית באופן חברתי ונקבעת בידי העצמי, ולכן ספר המכוון בלעדית לנערות ונשים צעירות מצטייר כסתירה. אלא שאני מצדיקה זאת בכך, שהנתונים שבידינו מעידים שצעירות סובלות עתה יותר מקשיים נפשיים (ומפגינות יתר עניין בלימודי פסיכולוגיה), מה שרומז על צורך בספר ממוגדר מעין זה. אני נוקטת את סגנון הדיבור של הצעירות שאני מטפלת בהן, ומחילה את המילים אמא, אבא והורה בצורה גמישה על כל האנשים שממלאים את התפקידים האלה, כולל הורים חורגים, אפוטרופוסים, הורים מאמצים וכדומה.

מובן שהספר אינו ממצה מבחינת תוכנו. מקורו בניסיון הקליני שלי ולא במחקר, ויש נושאים וסוגיות שלתחושתי אינני מספיק מנוסה בהם כדי לכתוב עליהם. במהלך הכתיבה נהייתי מודעת עד כאב לתחומים רבים שאין לי בהם די ידע וניסיון. למשל, אני יודעת הרבה על אנורקסיה, דיאטות ואכילה רגשית, אך מתברר שמעט מאוד על דימוי הגוף החיובי. למה אני מספרת את זה? מתוך תקווה שבמהלך הקריאה תרגישו פה ושם שרואים אתכן, שמכירים בכן. ואף שאינני מכירה אתכן כמובן, אולי הצלחתי לנסח להפליא את המחשבות שלכן בתחום כלשהו (וכלל לא בתחום אחר). אחד המאמרים הפסיכולוגיים האהובים עלי ביותר נקרא "לדעת מה אינך יודע", ואיני יודעת הרבה דברים.² צר לי על הפערים האלה ואמשיך לנסות לצמצם אותם.

בסוף הספר מופיע הסעיף "רוצה לדעת יותר?" ובו הפניות ורעיונות לחקירה נוספת, במיוחד (אני מקווה) סביב חלק מהתחומים שאינני מבינה בהם מספיק.

לבסוף, הנושא העיקרי של ספר זה איננו מחלות נפש, אלא בריאות נפשית — הפסיכולוגיה היומיומית של נערות ונשים צעירות. הלוואי שהוא יעזור למי מכן שסובלת ממחלת נפש, והלוואי שכולכן תזהו בו משהו מעצמכן. אני מקווה שהוא יעזור לכן לנסח במילים את מה שמסתתר בנבכי נפשכן ושאותו אתן מתקשות לבטא. מעבר לכך, אני מקווה שתרגישו שמבינים אתכן.

1.
התקשרות ושייכות

"אף כי אנו אולי אוהבים את ילדינו בכל לבנו, לא כל הילדים ירגישו את אהבתנו... השנתיים־שלוש הראשונות בחיים הן פרק הזמן שבו המוח מחוּוט למערכות יחסים."

ריצ'רד בולבי, התאחדות הפסיכולוגים בבריטניה

"הם דופקים אותך, אמא ואבא. אולי הם לא מתכוונים, אבל זה מה שהם עושים."

פיליפ לרקין, "יהא זה השיר"³

אני תוהה למה לקחְתְּ את הספר הזה ליד. אולי מישהו נתן לך אותו מפני שהוא דואג לך, או חושב שהוא יעניין אותך. אולי את חושבת ללמוד פסיכולוגיה ורוצה לדעת במה מדובר. או שאת קצת אבודה ורוצה להבין את עצמך יותר. אולי את מודאגת או עצובה או לא לגמרי עצמך, וצריכה עזרה. אולי את פוגעת בעצמך או באחרים.

אני מדמיינת אותך בעודי כותבת. אני יכולה לראות אותך נכנסת לקליניקה — מן הסתם סקרנית בנוגע לטיפול, אבל גם לא בטוחה שאוכל להבין אותך; ולא פעם עצובה או מודאגת, אבודה או בודדה, ובדרך כלל קצת תקועה — אבל לפעמים הולכת לכיוון הלא נכון, בעיניים מושפלות מטה. ותמיד־תמיד מיוחדת במינך. את בלי ספק יפה יותר, חכמה יותר ומצחיקה יותר משאת חושבת. אני תוהה אם את חושבת לעצמך, "טוב, בזה היא טועה; אני לא." בכל הכנות, את כן.

כל הצעירות שאני פוגשת מיוחדות במינן, כן, אבל יש מאפיינים משותפים. תֶמות. דברים שלמדתי ואני ממשיכה ללמוד מתוך ההקשבה להן. אחלוק כאן כמה מהם, ואדגים כמה רעיונות פסיכולוגיים שיעזרו לך לחשוב על מה שקורה איתך. מן הסתם לא כל הסיפורים יהיו רלוונטיים אלייך בשלב זה, אז אולי תעברי על תוכן העניינים כדי להתרשם לאילו פרקים תתחברי יותר ועל אילו תוכלי לדלג. הפרק הנוכחי אולי לא יעניין אותך מיד, כי רובו מתייחס לתקופה שאולי אינך זוכרת במודע. ייתכן שתתפתי לצלול לפרק שיש לו קשר ישיר יותר לבעיות שלך, כמו פרק 7: אוכל, אכילה, משקל וגזרה, או פרק 5: חרדה ודאגה. תרגישי חופשי לעשות זאת, אם כי אני חושבת שזו תהיה טעות. המסע אל העולם הפסיכולוגי שלך מתחיל בהתרחשויות סביבך כשהיית תינוקת. אולי אינך זוכרת אותן במודע, אבל תאמיני לי, הימים והחודשים הראשונים בחייך טבועים בתוכך כמו כיתוב על מקל של סוכרייה. מה שקרה במערכות היחסים הראשונות שלך חקוק במוחך. הוא עיצב אותך מן היסוד בתהליך הגדילה שלך. מדובר בחומר עוצמתי, וכדאי להבין אותו.

בפסיכולוגיה קוראים לזה התקשרות. הורה וצאצא בממלכת החיות, במיוחד אצל יונקים, מנסים להישאר קרובים לאחר הלידה. הראשונים לבסס את הטענה הזאת היו פסיכולוגים אתולוגים שפעלו בתחילת המאה הקודמת ובאמצעה. אולי שמעת על כמה מהניסויים האלה? ביום שלאחר בקיעתו מהביצה, אפרוח אווזים יחפש גירוי תנועתי ויתחיל לעקוב אחריו, גם אם הוא רכבת צעצוע או מגפי גומי.⁴ גור קופים שהופרד מאמו ייאחז בתחליף־אֵם מבד ויבקש בו נחמה, גם אם לא יזכה למזון ממנו.⁵ ילדים קטנים שהופרדו מהוריהם בבית החולים או בבתי יתומים ולא זכו לחיבור הולם, מפגינים שורה של בעיות פסיכולוגיות ורגשיות.⁶ ראית פעם סרטים על בתי יתומים ברומניה ב־1989? מאות ילדים הוחזקו שם בתנאים מזעזעים.⁷ גם אם לא מדובר בהתעללות ממשית, המחסור הרגשי והיעדר דמות הורית גורמים טווח רחב וחמור של הפרעות פסיכולוגיות ואינטלקטואליות.

ההתקשרות שנוצרת בין הורים לתינוק ולפעוט נחקרה בידי פסיכולוג ששמו ג'ון בולבי, שאחראי גם לתיאוריות הפופולריות שעוסקות בה. הן להורה והן לתינוק יש דחף אינסטינקטיבי חזק להישאר בקִרבה, שמוּנע בידי המטרות האבולוציוניות של הישרדות המין. כשם שתינוק מחפש הורה מטבעו, כך גם רוב ההורים נמשכים אל הילד, וההנאה ההדדית שהם מפיקים מן הקשר מייצרת מחזור חיובי. לפעמים הורה אינו מסוגל לעשות זאת, בעיקר משום שהוא עצמו לא חווה זאת כתינוק: הדבר לא נחקק במוחו. התקשרות טובה דואגת לסיפוק הצרכים הבסיסיים של הילד — מזון, מחסה, קביעוּת ונחמה.

עבורך, כילדה, התקשרות פירושה התחושה שמישהו או מישהי ידאגו לך, שיש להם עניין בך ושהם לצדך. עם ההתבגרות אולי לא תסכימי עם הדרכים שבהן הורייך עומדים לצדך, אולי תחשבי שהכללים שלהם מטומטמים — למה את צריכה ללמוד פסנתר? לשבת זקוף? לשים את הטלפון בצד? — אבל (לרוב) תביני שהורייך עושים זאת מתוך אמונה שזה לטובתך. הלב שלהם נמצא במקום הנכון. את יכולה לאהוב או לשנוא אותם או להתנדנד בין השניים, אבל את מזהה שהם נמצאים שם בשבילך.

ואולי את לא מזהה. יש כאלה שההתקשרות שלהן פגועה או משובשת. אולי את מרגישה אבודה, כאילו את צפה בחופשיות, בלי שום עוגן.

מִיה הופנתה אלי בגיל שבע־עשרה. היא סבלה ממצב רוח ירוד, ומורה בבית הספר זיהתה סימנים לפגיעה עצמית. על פני השטח היא תיפקדה: היא הלכה לבית הספר, יצאה עם חברים, עשתה את מה שהיה עליה לעשות. אבל אם גירדת את פני השטח, היא חשבה שהיא לא טובה בשום דבר ושלא יֵצא ממנה הרבה, והיא חשבה שאין לה עתיד.

מיה היתה הצעירה בשלושה ילדים. היא היתה קרובה מאוד לאמהּ, שנפטרה שנים קודם לכן, בזמן שהיתה בבית הספר היסודי. היא זכרה את אמהּ רק חולה, ואף על פי שמותה היה נוראי בשבילה, החיים שלה נמשכו פחות או יותר כמו קודם. היא אמנם לא היתה קרובה לאביה, שתמיד עבד שעות ארוכות כמפרנס העיקרי, אבל לה ולאחיה הגדולים היתה מטפלת עוד הרבה לפני שאמהּ מתה, ומיה היתה קרובה אליה מאוד. המטפלת בישלה לה, קיבלה אותה מבית הספר, הסיעה אותה לאן שצריך, וגילתה בה עניין על בסיס יומיומי. הן היו קרובות, ומיה הרגישה אהובה. כשמלאו לה חמש־עשרה והיה ביכולתה להסתובב באופן עצמאי, והיא ואחיה יכלו להכין לעצמם משהו לאכול, אביה החליט שהם אינם זקוקים עוד למטפלת. אבל מיה התגעגעה אליה נורא; היא ביקרה בקביעות אותה ואת הילדים החדשים שטיפלה בהם עכשיו. כעבור שנה האח הקרוב ביותר בגילו למיה עזב לאוניברסיטה, והיא נשארה הילדה האחרונה בבית. קודם לכן היא עסקה בשחייה תחרותית, אבל נפצעה והחליטה להפסיק, כי לא התקדמה עם זה לשום מקום. אחרות היו טובות ממנה, וזאת היתה טרחה גדולה מדי להגיע לאימונים.

ההתקשרות הראשונה היא בדרך כלל בין תינוק להורה,⁸ ורוב הצעירים, גם אלה שנתונים במצוקות ובקשיים הנפשיים העמוקים ביותר שאני נתקלת בהם בשירותי בריאות הנפש לילדים ומתבגרים (CAMHS) — מסגרת הטיפול הנפשי לבני שמונה־עשרה ומטה בשירות הבריאות הממלכתי בבריטניה — מגיעים לטיפול עם התקשרות עם הורה טוב־דיו. "טוב דיו" הוא מושג פסיכולוגי נוסף שזכה לפופולריות בעקבות עבודתו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט.⁹ פסיכואנליזה היא סוג של טיפול שצמח בתחילת המאה העשרים. כשהפסיכואנליטיקאים המוקדמים חיפשו סיבות למצוקות נפשיות, הם הרבו לפנות אל מערכת היחסים שהיתה למטופלים שלהם בינקותם עם אימותיהם.

לוויניקוט היה מסר של תקווה. הוא לא האמין בהורים מושלמים, אבל חשב שבריאות פסיכולוגית נובעת מן הכאוס המבולגן־אך־אוהב של חיי משפחה. הוא סלל את הדרך אל מה שהוכח מחקרית מאוחר יותר: הורוּת אינה חייבת להיות "מושלמת", ולאמיתו של דבר העבודה הפסיכולוגית מתנהלת דרך הפגמים; השברים ותיקונם הם האופן שבו אנו לומדים לשאת זה את נטיותיו והתנהגויותיו הייחודיות של זה. זאת ההכנה הטובה ביותר לחיים מבוגרים. ויניקוט ידע שהתקשרות עלולה לפעמים לסטות ממסלולה בצורה חמורה, אבל גם אז היא בת־תיקון. על פי רוב, כדי ליצור התקשרויות וכדי שירגישו בסדר בטווח הארוך, צעירים זקוקים לאדם אחד בלבד שלתחושתם דואג להם.

יש ניסוי מפורסם עם אם ותינוקת שמציג את הריקוד העדין שהִנו התקשרות. קישור אליו מופיע בסעיף "רוצה לדעת יותר?". הוא נקרא ניסוי "הפנים הקפואות".10 הוא מתחיל בתינוקת ובאם שמחייכות זו לזו תוך כדי אינטראקציה — כשהתינוקת מצביעה על משהו, האם מגיבה; כשהתינוקת מושיטה את ידיה, האם אוחזת בהן. השתיים נמצאות בתקשורת זו עם זו, ורגשותיהן מסונכרנים. בחלק "הפנים הקפואות" של הניסוי, האֵם מציגה פנים קפואות לפרק זמן של שתי דקות ואינה מקיימת שום תקשורת עם התינוקת. התינוקת מנסה למשוך את תשומת לבה, אבל שום דבר שעשתה קודם — הצבעה, למשל — אינו מפיק מהאם תשומת לב, והמצוקה שלה הולכת ומתעצמת.

אני מראה סרטון של הניסוי הזה כשאני מלמדת, ובזמן שהקהל צופה בו, אני צופה בקהל. בדרך כלל הקהל מופתע לראות עד כמה התינוקת מתאמצת להחזיר את האינטראקציה הקודמת עם אמּה, ונמלא עצב ומצוקה כשהדבר אינו עולה בידה: פני היושבים בקהל משקפים את פני התינוקת. הקהל משמיע קולות כאב, גבות מתחילות להתכווץ ופיות להשתפל כלפי מטה. הצופים שותפים לכאב ולבלבול של התינוקת ומפגינים אמפתיה.

אל דאגה, הנתק הרגעי בקשר בין האם לתינוקת אינו גורם שום נזק ארוך־טווח: כולנו חווים מפעם לפעם התעלמות בשנותינו כתינוקות, בזמן שהורינו מבשלים, ישֵנים או מטפלים בילדים אחרים. מה שהסרטון אינו תופס הוא שהתקשרות אינה מתהווה ברגע, אלא נמשכת שנים. אם נחשוב במונחים של מה התינוקת לומדת, אֵילו הקשרים נוצרים במוחה, נשער שאולי הם מחזקים קשר ל"אמא מתעניינת בי לפעמים" בזמן שאִמהּ מתַקשרת איתה והומה לעברה; ואז, כשאמהּ מתעלמת ממנה, התינוקת אולי מקשרת את זה עם "לפעמים אמא לא מתעניינת בי". אלה קשרים תקינים במוח: הם משקפים את החיים האמיתיים. כל עוד יש לנו את הקישור שלפיו בדרך כלל מישהו נמצא שם בשבילנו בינקות וכפעוטות, נוכל לשאת את פרקי הזמן שבהם הוא אינו שם. נראה שהקשר במוח שאומר "לפעמים אמא לא כיפית וטובה ונחמדה" אינו הורס את הקשר שאומר שלפעמים היא כן. הם מתקיימים במקביל. כל עוד הנתק בהתקשרות אינו תדיר, ארוך או חריף מדי, הוא ניתן לתיקון.

דפוס ההתקשרות שלך מבוסס על ההבנה, התִקשורת וההיענות של ההורה שלך או דמות התקשרות אחרת לא ברגע אחד יחיד, אלא לאורך כל הילדות — ואף החיים. יש הורים שמנהיגים שגרה; אחרים מנהיגים שינה משותפת. יש הורים שעובדים; אחרים נשארים בבית. יש שנשארים רגועים; יש שנשארים כועסים. ילדים חוטפים התקפי זעם ומתקוטטים. הם צועקים וצורחים, לא מצייתים ונוטים להחצנת התנהגות (acting out), אבל כל עוד יש איזו מידה של קשר, דאגה ועקביות לאורך זמן, ההתקשרות שורדת. חיי משפחה, אפילו חיי משפחה מאושרים, אינם תמיד יפים.¹¹

כששוחחנו על העצב של מיה, היה נדמה שבעיניה הוא נורמלי. היא הרגישה ריקה. היא חשבה שכולם מרגישים כמוה. היא ידעה שההשתתפות בשחייה תחרותית העסיקה אותה כל כך, עד שבמידה מסוימת לא הותירה לה זמן לחשוב על זה. בטיפול זלגו לה דמעות כשנזכרה בשנות בית הספר היסודי. אִמהּ אספה אותה מבית הספר לעתים קרובות. היא זכרה אותה אוחזת בידה ומטלטלת אותה בנעימות תוך כדי הליכה — חמימות, אושר, כיף. היא חשבה שהעולם הוא מקום טוב. היא התגעגעה להרגיש כך: בטוחה ומוגנת. גם המטפלת שלה היתה אימהית מאוד במובן המסורתי של המילה. החיים שלה היו מנוהלים כראוי. לפעמים כשישבה במטבח הבית שבו המטפלת שלה עבדה עכשיו, היא שוב הרגישה חלק מזה. היא קינאה בילדים שטיפלה בהם, שעדיין נהנו מן החמימות הזאת, מן ההמולה העסוקה הזאת. התחושה בביתה היתה ריקה, בודדת וקרה בהשוואה לכך.

התקשרות היא העריסה שמנענעת את התפתחותך מתינוקת לבוגרת מפותחת לחלוטין, וההבנה באשר לְמהי התקשרות היום, וכיצד היא היתה עבורך בעבר, עשויה להיות נקודת מפתח בהבנה מי את. היא בהחלט לא קובעת את כל מה שקשור בך, אבל האינטראקציה בין האישיות שלך ויחסי ההתקשרות שלך עזרה ליצור את מי שאת היום. ודאי שמעת על תורשה מול סביבה. תורשה היא מה שאת נולדת איתו, וסביבה היא הסביבה שבה גדלת. התכונות שירשת עם לידתך נתונות באינטראקציה עם סביבת יחסי ההתקשרות שלך. עבור מי שנולדה עם אישיות עצמאית מעצם מהותה, העובדה שהוריה אינם מקדישים לה תשומת לב בזמן שהיא גדֵלה, עשויה לעורר תחושת הנאה או חירות. בילדה חרֵדה יותר היא עלולה לעורר דאגה. האישיות שלך פועלת בצורה הדדית עם הדרך שבה גידלו אותך הורייך ליצירת ברייה חדשה ויחידה במינה: אַת!

דפוס ההתקשרות הטבוע בך ינחה את החברויות ומערכות היחסים האינטימיות שלך עכשיו ולכל אורך חייך. פסיכולוגיה איננה מדע מסודר: איננו יכולים לבודד משתנים כפי שעושים בכימיה או ברפואה, ולצפות בצורה מדויקת שילדה X שתקבל הורוּת מסוג Y תיצור התקשרות מסוג Z, מאחר ש־X, Y ו־Z אינסופיים בהיקפם. בדומה לטביעת האצבע שלך, אישיותך מלידה יחידה במינה, והאינטראקציה בינה ובין יחסי ההתקשרות הראשונים שלך יוצרת אותך. גם בתחומי סביבת גידול דומה יחסית, כמו בתוך משפחה, מספר אינסופי של גורמים סביבתיים עשוי להשפיע על ילד. תאומות זהות לא יתעוררו שתיהן בדיוק באותו הרגע, ולא יבכו באותה העוצמה, ולא ירימו אותן יחד כדי לנחם אותן או יאכילו אותן באופן סימולטני. כך המִשתנים האינסופיים שנחרתים בכן מתחילים ליצור את האינדיבידואליות שלכן ואופן ההתקשרות שלכן עם אחרים.

האופן שבו הרגשת במערכות היחסים שלך בתוך המשפחה, ומה שנודע לך מתוך סיפורים ששמעת ותמונות שראית, יספרו לך משהו על ההתקשרות שלך למשפחתך. כפי שאני מדמיינת אותך הקוראת, כנערה או צעירה אולי כבר נמאס לך לגמרי מהורייך, אבל נסי לחשוב אחורה. האם הרגשת לבד או בודדה? עטופה בפקעת חונקת? היכנשהו בין שני הקצוות הללו? האם אהבת את הסגנון של ההורים שלך? האם רצית להיות קרובה או להתרחק? האם הרגשת בבית מפוחדת ולהוטה לרַצות וניסית להימנע מעימותים בכל מחיר? או שמא הרגשת בטוחה מספיק במערכות היחסים שלך לאתגר את הורייך לעתים קרובות, והיו הרבה ויכוחים? האם הרגשת שפולשים אלייך, בלי תחושה ברורה היכן ההורים שלך נגמרים ואת מתחילה? האם קיבלו אותך או דחו אותך? האם הרגשת שהם פוטרים אותך מעליהם על תקן של מטרד? האם אוּפיינת בצורה מסוימת כילדה קשה, אהובה, חכמה או יפה? האם אמרו לך "את בדיוק כמוני" או "אנחנו לא עושים את זה במשפחה הזאת"? זהו רק מבחר קטן מן הצירופים האינסופיים שייתכן שחווית. ואז, כמובן, נשאלת השאלה, כיצד כל זה בא באינטראקציה עם התורשה שלך, ובאילו דרכים זה השפיע עלייך? כיצד זה משפיע על החברויות ומערכות היחסים שלך כעת?

זהו לב העניין. יחסי ההתקשרות שלך בעבר מטילים צל קדימה על מערכות היחסים הנוכחיות והעתידיות שלך. האם יחסי ההתקשרות שלך עם הורייך באים לידי ביטוי בחברויות ובקשרים הרומנטיים שלך היום?

לכל מטופלת שאני פוגשת סיפור הורוּת משלה. הילדה הביישנית הגוֹתית־משהו שמרגישה מובסת לצד הזוהר של אמהּ ויכולה למרוד רק באמצעות הרישול הזרוק הקיצוני ביותר שהיא מכירה. הבת היחידה שחווה התייחסות ילדית אליה מצד אמא־אווזה מגוננת מדי, שחיה בעקיפין באמצעות בתה היקרה. נערת המסיבות שמרגישה שהוריה פשוט אינם מבינים אותה ורוצה להשאיר אותם מאחור כדי לבלות עם חבריה.

אבא של מיה לא היה מרושע או לא נחמד. בסך הכול הם הסתדרו לא רע. הוא עשה בשבילה דברים מעשיים — רק שפשוט נעדר רגשית. אם מיה ניסתה לדבר איתו על עניינים של רגש, הוא היה אומר, "טוב, תראי, אני בטוח שתדעי להתמודד עם זה" או "החיים לא הוגנים", ואז היה משנה נושא או מתעסק במשהו אחר. כשנפגשתי איתו כמה פעמים לצורך הטיפול, הוא נראה אטום רגשית, אבל תמיד שמע בעצתי. למשל, יכולתי להרגיש את בדידותה של מיה, אז יעצתי שיבלו יותר יחד. והוא עשה זאת, אם כי בשטחיות, כאילו הוא מבקש לצאת ידי חובה. תהיתי למה. האם זה תמיד היה כך, או שמות אשתו שבר אותו? היתה תחושה שמבחינתו הוא גמר עם ההורוּת. הוא היה צריך שמיה תגדל ותמשיך הלאה, מה שכמובן קרה עם הזמן.

הטיפול היה חשוב למיה. הוא "החזיק" אותה רגשית. הוא איפשר לה להתאבל לא רק על אובדן אמהּ, אלא גם על אובדן מערכת היחסים שהיתה רוצה עם אביה. אבל הוא גם איפשר לה להמשיך הלאה ולפענח מה היא רוצה בחיים. הטיפול הזכיר לה מה היה לה בעבר, ומה היא רוצה מהחיים בעתיד. היא בחרה בחירות נבונות, עם מי להתחבר ואת מי לאהוב. בפגישה האחרונה שלנו היא לא הפסיקה לפזול לשעון — חברות שלה חיכו לה. היא גמרה עם הטיפול, כפי שהיה צריך להיות; היא המשיכה הלאה מן ההתקשרות הזמנית איתי, ועבודתי איתה נגמרה.

לא פעם אני רואה את ההתקשרות מתפרקת בשנות הנעורים בשל אי־הבנות, או משום שילדים והורים פשוט שוכחים להמשיך להתחבר זה לזה ועוברים אלה על פני אלה כמו ספינות בלילה. וכמובן, בקרב מתבגרים נפוצה מאוד ההרגשה שהוריהם פשוט לא מבינים אותם (ראו שם הספר!). לפעמים ברור שההורים והילדה מקסימים אבל שונים מאוד, וקשה להם להבין אלה את אלה. לפעמים מתבגרים מתקשים להראות משהו מעצמם לכל אדם שהוא, אפילו להוריהם. ראיתי נערות ביישניות, חרדות או נבוכות חברתית, שאינן מסוגלות לתת להוריהן דריסת רגל בחייהן. הן יודעות שהוריהן אוהבים אותן, אך אין בינן לבינם קליטה הדדית. כדאי לזכור שהתקשרות היא רחוב דו־סטרי. תהיה ההיסטוריה של ההורים אשר תהיה, באחריותם לדאוג לכך שההתקשרות תעבוד כל עוד הם המבוגרים. עם זאת, הילדה מביאה למשוואה את אישיותה משכבר: היא עלולה להרגיש לא בטוחה גם עם הורים דואגים ביותר.

וישנן גם ילדות שמגיעות לשירותי בריאות הנפש בלי שזכו בעצם להורוּת מכל סוג שהוא, או שחוו הורוּת במינוס: הורוּת שגרמה נזק ממשי.

המשך הפרק בספר המלא