גוף ראשון: נוכחת

וְאוּלַי אֲנִי בְּעֶצֶם אִשָּׁה בְּלָבָן

הַמַּעֲנִיקָה מַבָּט שֶׁחֻלַּל וּפֶרַח

שֶׁפְּרִיחָתוֹ טֻמְּאָה.

תַּחַת כְּסוּתִי

סוֹד נָסוֹג

בָּא וְחוֹלֵף בְּלָבָן מְלֻכְלָךְ.

כרתים
אוקטובר 2018

1

"סקס," אמרתי והבטתי סביבי, "בואו נדבר על סקס."

הפטפוט העליז השתתק ופינה את מקומו למבוכה פעילה שהעירה את כאב הבטן האישי שלי. כמו בתזמון מדויק, מצאה כל אחת מהן עיסוק המבטל כל צורך באינטראקציה חברתית. עיניים ננעצו בנקודות רחוקות, עשו כל מאמץ להתחמק ממבטי. שתיקות גורמות לי לכאב בטן.

"סקס עושים," אמרה דפנה ושברה את הדממה.

דריה הרימה את עיניה והסתכלה על דפנה ועליי. נראָה כי משהו בתוכה נענה להזמנה. היא משכה באפה בתנועה האופיינית לה, שגרמה לי בכל פעם לחוסר נוחות.

"אתן יודעות, דווקא במחשבה נוספת, נראה לי שזה מתאים. תכל'ס, זה חלק מהנושא שלשמו התכנסנו. וחוץ מזה, אם אני לא עושה סקס, אז לפחות אדבר על זה," גיחכה ומשכה בכתפיה כמבטלת את המשפט האחרון.

כולן הביטו בה כשהיא אספה את השיער בתנועת יד מיומנת ויצרה על קודקודה כדור מושלם.

"את מתכוונת שנדבר על איך אנחנו מרגישות עם לעשות את זה, או איך זה מתחבר אל מה שקרה?" הייתה זו אורה ששברה את הדממה. היא לא הביטה אלינו, החזיקה את המזלג הפוך והפרידה בעזרתו את שאריות המזון שנותרו על הצלחת.

"אולי כדאי," לחשה הדס, "שנדבר באופן ברור יותר, ולא כאילו זה משהו לא מוכר." דריה ודפנה הנהנו בהסכמה.

"לא לכולן זה מוכר..." אמרה אפרת והביטה דרך החלון.

ליבי יצא אליה, קיוויתי שהיא לא נפגעה. הייתי יכולה להקדיש לכך יותר מחשבה. להעלות את הנושא באופן אחר. אולי לא באופן כזה ישיר. הייתי יכולה לתת לנושא לעלות מעצמו... המחשבות הסתחררו בראשי וסביבי.

שנאתי את המחשבות האלו, תמיד היה נדמה לי שהן גורמות לי לוותר על מה שרציתי, לוותר על עצמי. כאילו כולי הייתה רוצה לצאת ממני ולמצוא בית אחר. הבטתי אל אפרת במבט מתנצל.

"כלומר, אם אני מבינה אותך נכון," התעלמה אורה מדבריה של אפרת והמשיכה, "את בעצם שואלת מתי הצלחתי להיכנס למיטה..."

"שוב פעם אתן עם השפה הזו," קטעה אותה דריה. "מה קורה לכן, נשים? למה את לא אומרת פשוט, לשכב עם גברים או להזדיין?" הבטתי בה ולא ידעתי אם זה מיועד לנו או לעצמה. כשאף אחת לא ענתה היא המשיכה, "לפחות היית אומרת, להיכנס עם גבר למיטה. מה זה בכלל אומר 'להיכנס למיטה'? את כל יום נכנסת למיטה." היא חתמה את דבריה בנחרת בוז קל.

פחדתי שמישהי תעיר על כך ואולי יתפתח ויכוח, אבל כולן הביטו באורה שהפכה שוב את המזלג, ערבבה מחדש את שאריות המזון בצלחת והתחילה להפריד אותן מחדש, מתעלמת מההערה.

"טוב שאת לא אומרת לעשות אהבה," התעקשה דריה להמשיך, "כי אני לא יודעת..." והיא עצרה בבת אחת.

"חשבתי שאת מתכוונת למשהו אחר, סליחה," הביטה בי הדס והתנצלה על חילופי הדברים שכלל לא לקחה בהם חלק, השפילה את עיניה, וגרמה לי שוב לחוש שאני זו שצריכה להתנצל.

היא מיקדה את מבטה בצלחת. "בכל אופן, אני לא חושבת שאני יכולה לדבר על סקס."

"גם אני לא," אמרה אפרת. הדס קטעה אותה כשהמבט שלה שחה בתוך הדמעות.

"אני יכולה לדבר על הכיווץ. לפני, אחרי, באמצע, גם אם הוא חלש, תמיד יש לי כיווץ."

"באמת שאני לא מבינה איך אתן יכולות להיכנס עם גבר למיטה," אמרה דפנה והסתכלה עליי, ואני חשבתי על גיא ועל האהבה שלו.

את לא צריכה להתנצל על אהבה, חשבתי, ומיד הגיעה המחשבה הרודפת, ברור שאת צריכה. תראי מה עשית.

"אני, בכל אופן, לא הצלחתי," המשיכה דפנה לדבר והסתכלה עליי.

ובפעם המי יודע כמה, התחרטתי על מה שאמרתי והתכווצתי על הכיסא.

תתנצלי, עברה בי המחשבה כמו הרבה פעמים. תתנצלי. בכלל לא חשוב על מה. יש כל כך הרבה להתנצל עליו. על התחלות, על סופים, על הפעמים שבהן אפשרת לגוף את האהבה. תתנצלי. על כל הרגעים שהרשית לעצמך לדחוק את הזיכרון רחוק מהגוף, ששקעת בהנאה אל תוך הריק והתעטפת בשכחה רכה. תתנצלי. על כל הרגעים שבהם התענגת.

על ההתפרצות החמימה והנעימה שמתפשטת בגוף עד שהזיכרון שב ומשתלט על הגוף, שמקבל אותו מבלי לתהות על עצם קיומו. הן הביטו בי. נו, תתנצלי כבר. ניסיתי לדחוק את המחשבות ללא הצלחה.

"הוא יודע איפה הפצע שלי," התנצלתי על האהבה ואולי על קיומי.

ירושלים

2

ינואר 2018

ברד וגשם ניתכו על העיר ללא הפסקה משעות הבוקר המוקדמות. הרחובות היו ריקים מהולכי רגל, ועל הכבישים הורגשה תכונה. ברדיו אמר השדרן כי ייתכן שיֵרד שלג במהלך הלילה. החלטנו להיפגש בבית ולא בבית הקפה השכונתי.

דפקתי על הדלת להתריע על כניסתי, סובבתי את המפתח ופתחתי את דלת הבית.

"אבא, אתה כאן?" הוא הציץ אליי מחדר העבודה ויצא לקראתי.

מחלון הסלון שלו, העננים נראו שחורים עוד יותר, טיפות גדולות של גשם הכו על החלון, מטביעות חותמן לשבריר שנייה ונעלמות במורד הזגוגית.

הוא התעקש להכין עבורי את הקפה והניח על השולחן את קרטון החלב וצלוחית עם עוגיות.

"איך אתה היום, אבא?" שאלתי.

הוא הביט בי, משך אליו את תיק הבד הכחול שלו ושלף ממנו צילום שלי מהטירונות.

"תראי מה מצאתי אתמול," אמר.

"מצאת?? ככה פתאום?" צחקתי והבטתי אל דמותי במדי הטירונות הרחבים, נשענת על עץ, לראשי כובע רחב שוליים.

זיכרון הרגע הציף אותי. "הצלם אמר לנו איפה ואיך לעמוד," צחקתי. "אני זוכרת שהייתה גם תמונה שלי מציצה מתוך צמיג שתלוי על העץ, מצאת גם אותה?"

אבא לקח את ספל האספרסו שהכין לעצמו ביד ימין, הרים את כף ידו השמאלית ומיקם אותה באוויר כשגב כף היד פונה כלפי מעלה, מעין צלוחית אנושית החוצצת בין הכוס לכל מה שמתרחש מתחתיה. התנועה הזו תמיד הצחיקה אותי.

הוא לגם לאט, הניח את הספל חזרה על הצלוחית והרים את מבטו אליי.

החזרתי לו מבט מחויך, "כן, אבא, מה מתרוצץ בראשך? אני מרגישה שיש לך משהו נוסף לומר לי, חוץ מלהראות לי תמונות מהטירונות."

הוא הכניס את ידו אל תוך התיק, משך משם תצלומים נוספים והגיש לי אותם, ממשיך לשתוק ולהביט בי.

"זה מבט נוזף?" שאלתי.

"לא!" השיב לי במהירות, ואני הורדתי את המבט אל התצלום הראשון בערמה.

היה זה צילום מהחתונה שלנו. עמדנו שם שלושתנו — אמא, אבא ואני, חבוקים ומחייכים יחד אל הצלם. התבוננתי במיכל בת התשע־עשרה וחצי. כמה התרגשות התנקזה לערב אחד של קיץ. אבא הביט בתצלום יחד איתי. "יש לה את החיוך הכי יפה בעולם," הוא אמר ונגע בפניה של אמא. ולא יכולתי שלא לחשוב שגם החיוך שלי יפה, אבל רציתי שהוא יגיד לי את זה.

"תגיד, אבא, גם לי יש חיוך יפה?" ביקשתי אישור למחשבה. והוא צחק והסתכל על התצלום הבא מהחתונה שלי, והיה לי קצת עצוב שלא קיבלתי תשובה, אבל צחקתי גם אני.

גם התצלום הבא היה מהחתונה. בין כל האורחים, הצלם הצליח לתפוס את אמא של גיא ואת אבא עומדים על הדשא שקועים בשיחה ודעתם אינה נתונה אליו, כשלכד אותם לתמונה נצחית של רכלנות. ביוני 83' בני השכבה שלי היו עדיין בלבנון, אבל אנחנו היינו בהפוגה הפרטית שלנו. חתונה.

"היה לנו ערב שמח בתוך המולת המלחמה והעצב, נכון, אבא?" הבטתי בתצלום הבא בו נראתה אמא עומדת על יד הרב הצבאי ומחייכת את החיוך המושלם שלה.

"נכון," הוא אישר.

משכתי את הכיסא קצת לכיוונו והנחתי את ראשי על כתפו. "רוצה לדבר איתי קצת?"

הוא הביט בי במבט מלוכסן, "ואיך את קוראת למה שאנחנו עושים עכשיו?"

"אני רוצה לדבר איתך על הקיץ ההוא של 81, לפני שהתגייסתי."

הוא נאנח ושלף עוד תצלום, הפעם היינו שם גיא ואני, מביטים זה בזה ומחייכים.

"תראי," הוא הצביע עליי, "תראי כמה את מאושרת. גם אנחנו היינו מאושרים. שמחנו שבחרת להסתכל קדימה אל העתיד."

"אתה יודע, אושר זה..." התחלתי לומר ועצרתי.

"זה מה?" הרגשתי את מבטו עליי.

משכתי בכתפי. "לא משנה."

"מה שמשנה הוא מה שהשגת." הוא התבונן בתמונה. "תסתכלי על החיים שלך, המשפחה שלך, עלייך. תראי מה עשית, לאן הגעת. בעיני זו! משמעות האושר. זו המשמעות של התמודדות מתוך מבט קדימה."

הרמתי את ראשי מכתפו והתארגנתי בישיבה מזרחית על הספה.

"תגיד, אתה זוכר את החוקרת במשטרה? זוכר את מה שהיא אמרה לך אז על ההתמודדות?"

הוא הביט בי בעיניים כחולות.

"מיכלי, אני עייף. אולי נשאיר את השיחה הזו לפעם אחרת?"

"כן," אמרתי, "אתה צודק." התכופפתי והצמדתי לו נשיקה על הלחי שזיפי זקן החלו לצמוח עליה, והיוו סימן לכך שכוחו לא עמד לו להתגלח בבוקר.

התרוממתי מהספה ופסעתי לכיוון השירותים.

"אל תכעסי, פשוט אין לי כוח. וגם... אני לא יודע מה לומר לך."

הסתובבתי אליו. "אני יודעת, אבא. הכול טוב."

"חכי. אל תלכי כשאת כועסת. אני מבטיח שנמצא את הזמן."

הבטתי בו וצחקתי, "לשירותים? לא ללכת כועסת לשירותים?"

הוא התחיל לצחוק, התרומם מהספה, התקרב אליי ונישק אותי על הלחי. "אל תכעסי עליי. ואולי יותר חשוב, אל תכעסי עליה."

הבטתי אליו. "הכול טוב, אבא."

על יד חדר האמבטיה הרחתי את ריח הבושם של אמא.

3

ינואר 2018

בחירה גרועה של בגדים, הסתכלתי על עצמי במראה במעלית. מה הקטע הזה עם העקבים האלו? בסך הכול פגישה עם המנחה שלך. מה חשבת לעצמך?

דלת המעלית נפתחה והצילה אותי ממחשבות מערערות.

דפיקות הלב התאימו את עצמן לנקישות העקבים, שנבלעו רק במעט בתוך חיפוי הלינולאום החדש דמוי הפרקט. משולש אזהרה צהוב המזהיר מפני החלקה על הרצפה הרטובה, ניצב בדרכי.

זה סימן, חשבתי, היקום שולח לי הודעה... מזהיר מפני החלקה רגשית, מפני נפילה שעלולה להגיע בעוד דקות אחדות כשאבין שהכול יורד לטמיון. האטתי את קצב ההליכה ובדקתי את מספרי החדרים. היא ציינה שעל הדלת יש ציור של ילדה אוחזת בפרח. הבטתי על מסגרת האלומיניום שהודבקה מעל הציור ובתוכה פיסת קרטון לבן — ד"ר נגה בן־צור, המחלקה למגדר. הקשתי על הדלת, שהייתה פתוחה חלקית.

"היי, היכנסי, היכנסי," שמעתי אותה קוראת מתוך החדר. נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי.

היא חייכה והצביעה על הכיסא האדום, ואני התיישבתי.

למשך כמה שניות היא התבוננה בי ואז התרוממה מעט והושיטה לי את ידה. "נעים להכיר, נגה. נגה בן־צור. אני מניחה שבזמן הקרוב תהיינה לנו הרבה שעות של מיכל וְנגה." שמחתי על החיוך הרחב. "נעים מאוד. מיכל סולימר־בונה," חייכתי.

"טוב," היא אמרה, "אז אנחנו יוצאות לדרך, יותר נכון אני מצטרפת אלייך כי הרבה מן הדרך כבר עשית." הנהנתי בראשי ונגה המשיכה. "שמחתי לקבל על עצמי את ההנחיה שלך. הנושא קרוב לליבי." היא עצרה ואפשרה לי להגיב, אבל לא היה לי מה לומר, אז רק התבוננתי בה, מנסה ללא הצלחה לקבל רמזים למסרים שלא נאמרו מתוך מבטה, ואולי הייתה זו בהייה.

"בכל אופן, אשתדל מאוד ואני מניחה שגם את," היא חייכה. "כמו שאמרתי, הרעיון מאוד מעניין אותי."

"תודה," אמרתי.

"ואני מבינה שאת בשלבים מתקדמים של החלק התיאורטי ויכולה כבר להתחיל את השלב הבא של הראיונות עם הנשים."

היא דפדפה בתיקייה הירוקה שהייתה מונחת על השולחן, ואני הבטתי בה בציפייה.

"האם הספקת לראות את ההערות ששלחתי לך ואת ההפניות לחומרים נוספים שהייתי רוצה שתעייני בהם?" היא הרימה את מבטה אליי.

"כן, כן, בטח," התנערתי. "ראיתי והתחלתי גם לקרוא חלק מהחומרים."

"אם כך, אני מציעה שתתחילי לעבוד בהתאם להערות, והחל מהשבוע הבא ניפגש על בסיס שבועי וכמובן, אני זמינה גם במועדים אחרים ואת מוזמנת לפנות בכל עת."

היא עצרה לרגע והרגשתי איך מבטה בוחן אותי. "אני משתדלת להיות זמינה, למעשה אני זמינה תמיד, למעט זמנים שבהם אני עם בתי, מונה."

"תודה," אמרתי שוב. תהיתי אם הפגישה הסתיימה ואני אמורה להתחיל לאסוף בחזרה את כל הדברים שהוצאתי מהתיק ולהתארגן לסיומה, כשנגה המשיכה.

"אני לא נוהגת לעשות עם הסטודנטים שאני מנחה סשן אישי מעמיק, בטח לא במפגש הראשון, אבל קראתי את מה שכתבת על עצמך ועל מה שהוביל אותך למחשבה על המחקר והכתיבה על הנושא. מאחר שהדברים נשזרים אלו באלו, אני מבקשת את רשותך לשאול אותך כמה שאלות אישיות."

הבטתי בה והנהנתי.

היא היססה לרגע ולאחריו אמרה, "חשבתי... אולי... אם תהיי מוכנה לשתף אותי קצת בנוגע לקשר עם ההורים שלך. כלומר... מתי סיפרת להם? האם שיתפת את שניהם? ובכלל..." היא עצרה על אף שהיה נראה שהיא מבקשת להמשיך.

מכל השאלות שבעולם, את השאלה הזו לא צפיתי.

הבטתי החוצה דרך החלון הסגור. ירד גשם, ולמרות החימום בחדר אפשר היה להרגיש את הרטיבות שעטפה את הבניין. נדמה היה לי שהגשם מתחזק, ואחרי כמה שניות שמעתי את המואזין קורא לתפילת הצהריים. ידעתי שהיא מחכה לתשובה.

"לא דיברתי איתם על כך," התחלתי לומר ועצרתי, "בעצם, זה לא מדויק." שוב עצרתי והסתכלתי עליה. היא נראתה לי בת חמישים בערך. היא הייתה יכולה להיות אחותי הקטנה, חשבתי.

"ביום של האונס אבא שלי ליווה אותי לתחנת המשטרה ולאחר מכן לרופא נשים. אבל, כפי שבטח ראית, בסופו של דבר לא הגשתי תלונה. הוא היה איתי שם, אז הוא שמע."

הרגשתי את לחיי מאדימות. לרגע, במקום נגה יכולתי לראות את החוקרת יושבת מולי. לועסת את המסטיק בפה חצי פתוח, שואלת אותי שאלות ומבטיחה לאבא שהכול יהיה בסדר.

"אחר כך כשחזרנו הביתה, אי אפשר היה לדבר על זה. אמא שלי הייתה ממש שבורה ואבא מאוד דאג לה."

עצרתי לרגע כדי לנשום, ואפשרתי לשקט למלא אותי. בכל פעם שסיפרתי את זה, חשתי בגוף את הציפייה. הציפייה לאינטימיות, שלא התרחשה.

"וזהו? יותר לא דיברתם?" היא שאלה, ולמרות שלא היה לכך סימן של ממש, הרגשתי שהיא מאוכזבת מהתשובה שלי. שנאתי לאכזב אנשים.

"בערך," המשכתי וניסיתי לתקן את האכזבה שאולי שמעתי בתגובה שלה.

"למחרת הוא חזר הביתה מוקדם יותר מבדרך כלל." נזכרתי ברגע ההוא ששמעתי אותו נכנס הביתה, בטוחה שתכף ידפוק על דלת החדר שלי וייכנס ונדבר. "אבל הוא הגיע מוקדם כי הוא דאג לה ורצה להיות איתה. הוא מאוד אהב אותה. אז כן, יותר זה לא עלה."

הורדתי את המבט והסתכלתי על כפות הידיים שלי, פחדתי לראות שהיא באמת התאכזבה מהתשובה.

על הקמיצה השמאלית ענדתי את הטבעת שסבתא נתנה לאמא והיא נתנה לי במתנה כשהיא חלתה. כפות הידיים שלי היו רטובות.

"את מבינה," התנצלתי, "אחר כך הזמן כבר עבר, אבל זה גם אפשר לי לראות דברים, אפשר לי להבין יותר טוב וגם לחשוב על עצמי ועל דברים שקרו לי בתוך ההתנהלות של החיים."

"ההתנהלות של החיים," היא חזרה אחריי, ואני חיכיתי שתמשיך ותאמר משהו, אבל נגה שתקה ורק המשיכה להסתכל עליי.

"את מאמינה בשליחות קבועה מראש?" שאלתי וניסיתי לחייך.

"אולי, תסבירי."

משכתי בכתפיי. "אממ, זה משהו שהפסיכולוגית אמרה לי." סובבתי את הטבעת על אצבעי.

"כשהייתי בת שבועיים, אח של אמא שלי נהרג בפעילות בצבא."

מבעד להמולת המחשבות שהציפה את ראשי שמעתי אותה לוחשת, "אוי."

"אז כתיבת העבודה היא גם קצת כמו טיפול בשבילי."

"אני לא בטוחה שאני מבינה איך הדברים מתקשרים."

הסרתי את הטבעת.

"ילדו אותי שוב כשהוא נהרג. לפעמים אני חושבת שאולי הם אפילו רצו לשנות את השם, אבל בטח יש איסור כלשהו לעשות זאת. אמא שלי ילדה אותי ואז לאחר שבועיים הם ילדו אותי ביחד כולם. מאותו רגע הייתי הילדה של כולם. הגבולות נפרצו.

"הם האמינו שנולדתי בשבילם. כדי לתקן את העולם שלהם. כדי שהם יוכלו להתמודד עם האסון הנורא. לתת להם כוח להתעורר מדי בוקר, לשמח אותם. הפסיכולוגית שלי אמרה שקיבלתי תפקיד. או כמו שהיא אמרה זאת, ה־תפקיד ה־משמעותי של חיי. אבל," משכתי בכתפיי, "אין בתפקיד הזה התייחסות למיכל. אני שם בשביל האחרים."

על אף רטיבות הזיעה, ראיתי את הסימן שנוצר מהידוק כף היד על הטבעת. שפשפתי אותו בחוזקה. "אולי כשאסיים את הכתיבה, אוכל לדבר גם איתו."

"אני מבינה," היא לחשה. "אולי אפילו עכשיו. אולי תוכלי לשתף את אבא שלך. אני יודעת שאימך נפטרה לפני מספר שנים."

הנהנתי לאישור ואמרתי, "אולי, לא בטוח."

"אולי באמת רק אחרי שתסיימי את כתיבת העבודה," המשיכה, וכשלא עניתי היא משכה בכתפיה, "זו החלטה שלך, כמובן," ושתקה.

התחלתי לאסוף את הדברים והודיתי לה. היא שוב חייכה חיוך רחב ולרגע אחד רציתי לחבק אותה. סיימתי לאסוף את הדברים ויצאתי.

פתאום רציתי להיפגש איתו. לספר. להגיד לו הכול. רציתי שיחבק אותי. שיגיד לי שהכול בסדר ושהוא שמח שדיברנו. ואולי אשאל אותו למה הוא לא דיבר איתי עד עכשיו ולא אעלב אם לא תהיה לו תשובה.

ארבע שנים חלפו מאז שאמא נפטרה. מאז אותו הערב בשבעה, כשישבנו שנינו צמודים על הספה בסלון והבטנו בתצלומים שנשלפו מהאלבומים.

נזכרתי בתחושה, בנוכחות החזקה של ההרגשה שהנה זה קורה ותכף נדבר. אבל זה לא קרה, לא אז ולא בפעמים אחרות.

אחזתי במעקה וירדתי לאט במדרגות. אולי באמת, חשבתי, אולי נגה צודקת, אולי עכשיו זה הזמן. כשיש לי מנחה חדשה ועבודת הדוקטורט נראית כמו משהו מציאותי. אולי עוד לפני שהעבודה תושלם, ממש עכשיו לפני שכולם כבר ידעו ממילא.

הנדתי בראשי, מנסה להרחיק את המחשבה האחרונה, ובתמורה חייך אליי הבחור שעלה במדרגות מולי.