המקום שהבית עמד בו

היא מטלטלת את כתפי, היא דוחקת בי.

את מתה, אני אומרת לה כמו החולמים שלפעמים הם חורגים אל מעבר לגבולות חלומם. איני יודעת אם ידה חמה כידיהם של החיים או קרה כידיהם של המתים, כל כך היא ממהרת לשמוט אותה מכתפי.

אני מפנה אליה את פניי, מבקשת להיאחז בפניה, מישירה את מבטי אל פניה ונדמה בעיניי כי אלו הם אינם פניה.

ובכל זאת היא אמי. אני יודעת שהיא אמי אף על פי שאלו הם אינם פניה.

ההליכה אף היא איננה שלה, לא ככה אמי הולכת, לא ככה היא זקופה, לא ככה מהירה.

ובכל זאת היא אמי. אני יודעת שהיא אמי אף על פי שלא ככה היא הולכת.

 

לבושה מכנסיים לבנים וחולצת טריקו לבנה.

מתי לבשה אמי מכנסיים וחולצת טריקו, מתי לבשה לבן?

מן הסתם שורר שם קיץ, במקום שהיא בו שרויה.

אמי המתה היא אישה צעירה.

אין זאת כי אם המוות הוא שהצעיר את אמי.

אמא, אני קוראת לה בשקט, כמעט לוחשת, כמו חוששת להפריע לה, וממתינה לשמוע את קולה, את הצרידות שלה המנסה כמו להתיך קול בתוך קול.

אולם אמי שותקת.

השתיקה הזאת היא שלה. ככה אמי שותקת.

ליד מכונת התפירה שלה היא שותקת בחסות הזמזום המתפרץ ונאלם חליפות, במטבח היא שותקת בחסות רעש המים הזורמים או השמן המבעבע במחבת, ובערב, נעטפת בעייפות גדולה, היא יושבת לשתוק בכורסה.

שתקנית גדולה היא אמי, עד כי נדמה שהדיבור מפריע לה את השתיקה. ועוד נדמה, כי במעבה שתיקתה טמונה עוד שתיקה אחת, עמוקה ממנה, כזאת שאדם גוזר על עצמו.

אמא! אני מגבירה את קולי, שמא היא אינה שומעת אותי, אולם היא ממהרת להפנות אליי את גבה ומתרחקת. בלא להשמיע הגה היא מתרחקת, בעוד אני מנסה לעצור בעדה.

לאן את הולכת, אמא, אני קוראת אחריה, מבקשת להדביק אותה. בכל כוחי אני מבקשת להדביק אותה אבל איך אדביק אותה ורגליי נטועות במקומן כרגליהם של הישנים ואילו היא נחפזת לדרכה כמו המתים, שלפעמים הם באים רק לרגע, רק להודיע דבר‑מה, ומיד חוזרים אל שלהם.

חכי! אני קוראת אל עבר ההתרחקות שלה, אך היא מתרחקת עוד. מדוע את בורחת ממני?! אמא! אני צועקת בקול גדול, חוצה חלום, חוצה שינה.

אני חוזרת אל גופי. תחושת הגוף כבר כאן – הגרון המכווץ בצעקה, השפתיים הפעורות, הזיעה המלחלחת את המצח. את קולי אני שומעת באוזני הבשר.

הלמות הדם קורעת את רקותיי. ומזדחלת לה הידיעה שחדר, וחושך. כל כך עמוק החושך. אף לא תנודה אחת של אור, אף לא סילון דק. וקולות של גשם.

כמה גשם מסוגל לילה אחד לספוג?

או שמא הן שאריות של גשם הניגרות ורק השקט של הלילה הוא להן תיבת תהודה, כמו גם למחשבות השועטות במוחי ומי מהן תגיע ראשונה להקים אותי מהמיטה באמצע הלילה או לכסות היטב בשמיכת השכבות העבה, ראשי טמון מתחתיה, עמוק מתחתיה.

מה ראתה אמי להרחיק עד כאן, מרחק שעות טיסה? הן יכלה לפקוד אותי בביתה.

היא מן הסתם יודעת שאני ממשיכה לגור, כמו קודם, בביתה. היא אולי עוד זוכרת את הלילה ההוא כשחזרתי לגור איתה. המתים, אפשר שהם נוטלים איתם את זיכרונותיהם. אפשר שזהו כל מה שהם נוטלים איתם.

כאן עכשיו אמצע הלילה, אמא. את ודאי יודעת שאמצע הלילה עכשיו, משם ודאי רואים, ודאי יודעים, ומה באת להגיד לי באמצע הלילה. ודאי באת להגיד, שאם לא כן מה פשר מגע ידך בכתפי.

אבל את שתקת.

מדוע שתקת, אמא?

מדוע גם בפעם הזאת שתקת?

ואני תהיתי מניין לך הצרידות, שהרי כמעט אינך מדברת. שמא היא מהדיבור הבלתי פוסק שהיית מדברת אל עצמך, אל תוכך? לפעמים אולי אפילו זעקת שם פנימה, אל תוכך. אולי זה מה שחספס את בית הקול שלך.

ותהיתי מה זעקת שם פנימה אל תוכך. במשך שנים תהיתי מה זעקת שם פנימה אל תוכך.

האם גם שם את עדיין זועקת? אפשר ששם את זועקת בקול את מה שכאן זעקת פנימה ואני לא שמעתי. חיים שלמים זעקת פנימה ואני לא שמעתי.

ובלילה ההוא, את ודאי זוכרת את הלילה ההוא, עמדת מאחורי הדלת הנעולה, מהססת לפתוח.

דלי?! קראת, זאת את?! כאילו לא אני עמדתי שם, מופקרת בחוץ לצינה, מחטטת במוחי מה להגיד לך.

זוכרת איך, מבוהלת, שחררת מנעול ועוד מנעול. איך בידיים רועדות פתחת לי את הדלת. לרווחה פתחת אותה, נדחקת הצדה לפנות דרך למזוודות שלי לבוא פנימה ראשונות.

חזרת?! קראת. כאילו לא אני דחפתי את המזוודות קדימה.

מה קרה?! הרמת עוד את קולך. את חולה?! מרגישה לא טוב?! מה קרה שבאמצע הלילה?!

אבודה בתוך תנועות ידייך, מתעקשת לעטוף את גופך בחלוק החורף הארוך שלך, שרוול נשמט מכאן וצווארון מכאן, לא מצליחה לעטוף את עצמך.

ובאמת, מדוע בשעה כל כך מאוחרת? ועד שאת נרדמת, אני הלוא יודעת שעד שאת נרדמת.

לא. לא חולה, אמא.

והמשכתי לדחוף עוד את המזוודות, קדימה, אל תוך החדר, בולעת את הבכי, בוכה פנימה. כפי שלימדת אותי, אמא, רק בלי בכי כי אם מתחילים אי אפשר להפסיק, תמיד יש על מה לבכות, הנה, תסתכלי עליי, אמרת פעם בגבך אליי, את ראית אותי פעם בוכה? לא. לא ראיתי אותך בוכה, אמא. והנה, גם אני כמוך, את רואה, איני בוכה.

והנה, חזרתי. ואלה שתי המזוודות המלאות בכל מה שקודם שנה אחת וחודשים אחדים דחסתי אל תוכן כדי לצאת מכאן.

כל כך רציתי אז לצאת מכאן.

את אולי זוכרת את המבט ההוא, הקשה, שנתת במזוודות בעת שהן יצאו?

ואת זה, המבוהל, שנעצת בהן בעת שהן חזרו, את זוכרת? מה חלף אז במוחך בעת שהן חזרו, בעוד אני דוחפת את עצמי פנימה?

חפוית ראש, נשמרת לא לפגוש את עינייך, דחפתי את עצמי אל תוך החדר בשעת הלילה ההיא. את הלוא ראית, ודאי הרגשת.

לא יכול להיות ששכחת, שהרי היינו רק שתינו ושתי המזוודות הגדולות ההן, אחת כחולה ואחת ירוקה.

אבל מה הפעם, אמא?

אולי באת לספר לי, סוף‑סוף לספר לי את מה שהסתרת מפניי, והסתרת מן העולם.

אם כך מדוע לא סיפרת לי?

האם יכול להיות שהתחרטת?

ברגע האחרון התחרטת?

שוב לא עמד בך הכוח?

פנייך מול פניי, לא עמד בך הכוח?

או שמא גם משם את ממשיכה לשמור את סודך מפניי, שהרי המתים אינם חייבים דין וחשבון לחיים ואין קל מלשמור סודות מפני החיים לאחר המוות.

ושמא לא לספר לי כי אם להזהיר אותי באת.

ודאי להזהיר, שאם לא כן מה פשר הטלטלה שלך את כתפי?

מפני מה באת להזהיר אותי, אמא? עם ניסיון החיים שלך, ועם ניסיון המוות, אם גם קצר, מפני מה באת להזהיר אותי?

אני מפרקת באחת את תנוחת השינה, שולחת ידיים תזזיתיות להדליק את האור, מוכרחה שיהיה אור. דרושה רק נגיעה קלה של אצבע, אבל היכן המנורה, האם מכאן היא תלויה או מכאן, חדר זר אינו ניטע בזיכרון בן לילה.

אצבעותיי ניגפות בקיר, בגב המיטה, מגששות, תרות אחר מתג המנורה. רק לחיצה אחת ויהיה אור.

וכשפורץ סוף‑סוף האור, אם גם צהבהב‑דלוח אבל מצליח לסנוור, הוא מאיר מולי שני וילונות כבדים, אטומים, ואין לדעת אם כבר האיר היום או אם עדיין לילה.

כל הערב ירד הגשם, בעוד אני משתרכת ברחובות, גוררת מזוודה, מרחוב לרחוב, מחפשת חדר פנוי במלון ללילה. הגשם שוטף את שערי, ואת פניי, ואת בגדיי, עד עור גופי.

שישטוף. אני מניחה לו שישטוף, מתמכרת לקור.

כך, מרחוב לרחוב, עד שמוצאת את בית המלון הזה, ואת החדר הזה. נכנסת פנימה. המים נוטפים משערי, מבגדיי, על שטיח המונח ברישול על הרצפה מקיר עד קיר. אני מטילה את עצמי על המיטה, והמים נוטפים על כיסוי המיטה. ריח זר, מבחיל, בא בנחיריי, אולי הוא תמהיל של טחב עם עשן סיגריות וחמיצות הגופים שהטילו את עצמם כאן לפניי על אותה מיטה, אולי מתוך טירוף החושים, אולי רק לשעה.

מפני מה באת להזהיר אותי, אמא? אולי מפני הרגע שבו אקיש על הדלת, בעיר הזרה הזאת, לאחר שאעלה, כמעט בריצה, במדרגות העץ הישנות, כך דמיינתי לי, מדרגות עץ ישנות, אולי מאה מדרגות, מתנשמת ומתנשפת אבל לא יכולה לחכות עד שאסדיר את נשימתי ומוכרחה שהדלת תיפתח מיד, ואל תקלקלי לי, אמא, את הרגע הזה שבו הדלת תיפתח, באזהרות שלך.

אני יודעת שאת מבקשת אך ורק את טובתי, ואולי אף הספקת כבר ללמוד שם דברים חדשים שאנחנו כאן עוד איננו יודעים. את ודאי כבר יודעת דברים שאנחנו כאן עוד איננו יודעים, שאני עוד איני יודעת. אבל אפשר שכלל לא אעלה במדרגות ואל תדאגי. אולי אשאר לעמוד ברחוב, נחבאת מאחורי מכונית חונה, אורבת לו עד שירד, לראות מה השתנה בו. לדעת אם נוכחותו עדיין צורבת כל פיסת עור שלי.

כשמסיטים מעט לצדדים את הווילונות, נדחק הבוקר פנימה באורו החורפי.

עוד אפשר לקום ולהסתלק מכאן ולחזור הביתה, אפילו לא פרקתי את המזוודה, וכל מה שנותר לי הוא לערוך ספירת מלאי של מה שהשארתי מאחור, ולשקול במאזני הרגשות, עדין‑עדין במאזני הרגשות.

קודם מתרחקים. אפילו נמלטים. ומחביאים. שנים על שנים מחביאים, מבליעים בתוך השכחה, את הקולות מאז, את המראות מאז. ומדכאים כל בדל זיכרון.

אחר כך מבקשים לשוב ולהתקרב, ולברר אם עגלת הבובות עדיין שם, והילדה, האם היא שם, והחול.

ים של חול, חום‑אדמדם, עקבות‑עקבות בתוך חול חום‑אדמדם, של אנשים, ונשים, וילדים, ובהמות, בעיקר סוסים, של מחלק הלחם ושל מוכר הנפט ושל מחלק הקרח. ובאים ועומדים במקום שנעצרו בו חלוקי האבנים הלבנות שגלשו במורד הגבעה והתחילה הסמטה.

המובן מאליו היה חבטת מגף הגומי בדלת המטבח וצעדיה היחפים של אמא, שרק מהירותם נשמעת באוזניי, לא הם עצמם. ויוצאת דחופה קריאת התרנגול, כביכול החלבן הוא המעיר עם שחר את התרנגול, או שמא רשרוש חלוקה הארוך של אמא.

וחריקת הדלת על ציריה, חריקה אחת הלוך וחריקה אחת חזור, ארוכה מכאן וקצרה מכאן, ושהייה של כלום וכבר סיר האלומיניום ניגף בפתיליה, וצעדיה המרפרפים של אמא, ואוושת חלוקה. ושקט.

אור ראשון מרקיד צללים משל ענפי המנגו על קיר חדרי, על הרצפה. וצעדיו של אבא. יותר שמיעים, יותר מוחשיים מאלו של אמא. ורעדת הזגוגית בדלת הכניסה, ורשרוש העיתון, ותזוזת הכיסא ונקישת הכוס בתחתית. ושקט.

ורשרוש חלוקה של אמא, וצעדיה היחפים, וקולה, קורא בשמו של אבא, שב וקורא, מתחזק וקורא, כאילו לא על ידה אבא נמצא כי אם במרחק רב ממנה ולכן אינו שומע אותה.

יחפה, בצעדי בהונות, אני מתקרבת לפתח חדרי, רואה את אבא יושב על כיסאו הקבוע, ליד שולחן האוכל, ראשו שמוט על חזהו ועיניו עצומות, ואת אמא אני רואה גוחנת מעליו.

אני מתקרבת עד כמטחווי נגיעה באמא. תראי איך אבא ישן בישיבה, אני אומרת, אפילו מגחכת, אבל אמא מנערת אותו, צובטת את לחייו בשתי ידיה, סוטרת לו על לחייו בשתי ידיה, ועל סנטרו, ומנערת את ידיו, ומושכת אותן, מנסה להרים את כולו אבל מנין לאמא הכוח להרים את כולו, והיא צועקת שיעזרו לה להרים את אבא.

צעקה אחת והסמטה כולה נחרדת.

ונחרדות הסמטאות המתפצלות ממנה, שהרי יושביהן כולם ערבים זה לזה.

השכנים מעבר למחיצת הדלת שומעים ראשונים, מגיעים ראשונים. אחריהם באים אלו מן הקומה שמעלינו, זאת העליונה, ואחריהם אלו שמן הבתים הסמוכים, ואחריהם אלו שמן הבתים הרחוקים. כך נמסרת הצעקה, מבית לבית.

כולם בפיג'מות, כולם זורמים פנימה, אלינו, כמו נישאים על נחשול של מים אדירים. מעולם לא נאספו בדירתנו אנשים כה רבים.

רופא! נוסקים קולותיהם.

ופניהם. גם ילדה בת חמש יודעת להביט בפניהם ולהבחין שהם כולם מדברים ורק אבא אינו מדבר.

ואמא רוכנת על אבא, מקרבת את פניה קרוב קרוב אל פניו של אבא, כמו מבקשת לשאוף אל ריאותיה את נשיפותיו.

והיא זועקת עוד זעקה אחת, גדולה.

אפשר שמן הנשיפה האחרונה של אבא יצאה זעקתה.

את מכאן?

כן.

הביטחון בקולי, ההיסוס בקולך.

אל המקום שאנחנו עומדים בו דחפה ילדה בת חמש עגלת עץ תכולה, מעוטרת עיגולי פרחים באדום וכחול, מובילה בובת סמרטוטים. כאן היא נעצרה ועמדה וחיכתה לאבא שלה. מכאן הפרדס, ומכאן הרפת ולולי התרנגולות ושדה האפונים, ושורה של ברושים עולים בגבעה. עמדה וראתה איך האוטובוס מרקד על חלוקי האבנים, במורד. כשיעצור היא תתקרב ותושיט את ידיה גבוה‑למעלה ותדמה להרגיש בבתי השחי שלה את ידיו החזקות של אבא מחזיקות בה ומניפות אותה גבוה‑למעלה.

האור המשתרע חובק כל, גם את שדה האפונים שאת גבולותיו אין לשער מכאן, ואת הפרדסים המכונסים בתוך עצמם, ואת הבתים, ואת בין הבתים, חצר נמשכת אל חצר, והוא מרחיב את גבולותיו בזמן ויימשך אולי עוד שעה או שעתיים. אבל הילדה לא תחכה כאן עוד שעה או שעתיים, שהרי האוטובוס כבר עבר, אפילו לא עצר, והיא יודעת שאבא לא יבוא היום.

 

צלך גדול מצלי.

פני הצל שלי כבושים בצלך.

שנינו עומדים זה מול זה בשעת השמש הזאת, באור הקופח.

את יודעת איפה כאן המרפאה?

כן... יודעת... ודאי שיודעת.

אני מאיטה את המילים, מושכת אותן.

איני יודעת מדוע אני מאיטה את המילים, מדוע אני מושכת אותן.

אם מי מאתנו יזוז צללינו ייפרדו.

אני קופאת במקומי לשמר אותם יחד לבל ייפרדו.

איני יודעת מדוע אני מבקשת לשמר אותם יחד לבל ייפרדו.

אני יכולה להראות לך... אני ממילא הולכת באותו כיוון...

אני כלל לא התכוונתי ללכת. בשום כיוון.

התכוונתי להישאר עם הילדה עד שתרכון ותיקח את הבובה בידיה, ותלחץ אותה אליה ותלחש לה: אל תבכי, אולי מחר אבא יבוא.

ועד שהיא תשכיב אותה ותסובב את העגלה, בחול הטובעני של הסמטה לא קל לה לסובב את העגלה, ועד שהיא תתחיל ללכת הביתה, אל אמא, ומחר היא תשוב לכאן, למקום הזה, שאם כי אין בו כל ציון של תחנה האוטובוס תמיד יודע היכן לעצור ולהוריד את אבא.

 

צלך ניתק מצלי.

צלי נמשך אל צלך, ממהר לדבוק שוב בצלך.

צלי מלווה את צלך במעלה הגבעה.

אתה גבוה. צעדיך רחבים מצעדיי.

על פי מה אזכור אותך?

על פי קומתך?

על פי דלילות שערך?

או אולי על פי רוחב צעדיך?

 

הדרך אל המרפאה עוברת במקום שהבית עמד בו והייתה החצר, ואני מבקשת לראות אם הילדה עדיין שם, בחצר. אם נשארו שם רמזי מתאר משלה עומדת בחצר.

שנינו מתקרבים אל המקום שהבית עמד בו והייתה החצר.

האם המים עודם שם, מגיחים מתחת לדלת הכניסה?

ואיפה אמא? לאן הלכה אמא?

השכנה, מן העבר ההוא של מחיצת הדלת, עומדת בחוץ וצועקת: שיטפון! איפה אמא! לכי מהר לקרוא לאמא!

רגליי קטנות, ואני ממהרת ברגליים קטנות לקרוא לאמא שתבוא מהר שכן המים כבר מציפים את מרפסת הכניסה.

אולי השארתם ברז פתוח, צועקת השכנה, שהמים חדרו אל דירתה.

אמא איפה את?! אני זועקת בתוכי, רגליי ממשיכות לרוץ.

אבל לאן? איפה אמא?

 

ושמא אזכור אותך על פי הדרך שאתה מושיט לי בה את ידך – להיכרות? לפרידה? באיזו רחבות אתה מושיט לי אותה, כפך פרושה, מחכה לאסוף את כפי.

כפי נענית, קצת מבוישת.

עמנואל.

אתה אומר לי את שמך ומהדק את אחיזתך בכפי.

דלי, שמי דלי, אני אומרת.

קיצור של דליה?

לא. רק דלי.

אני רופא, אתה אומר, ומתחיל לעבוד כאן בתחילת החודש הבא.

כף ידי אחוזה בכפך הגדולה.

ודאי אקח איתי את תחושת כפך הגדולה, ואת קולך.