בגלוי ובסתר

א. שעת מבחן

1

התפוצצות האוטובוס כמו הועתקה מסרט פעולה הוליוודי או מעשרות פיגועים קודמים. גל ההלם ושאון הפיצוץ היו צמודים, עשן כבד וריחות חומר נפץ ושרפה השתלטו על תמונת הפתיחה של הפיגוע. עשר דקות לאחר מכן הייתי שקועה במיון הנפגעים; מי מהפצועים יועלו ראשונים למסוק ויוטסו לבית החולים הקרוב. הוריתי לפרמדיק לבצע החייאה באישה בהיריון מתקדם, והנחיתי את החובש להתקין חוסם עורקים על רגלו של נער שותת דם. הלוחמים הניחו את הפצועים בנקודת ריכוז ואת ההרוגים – בנקודה מרוחקת מעט. אל סרבל הטיסה שלבשתי והתמלא בכתמי דם שחורים הוצמד תג: 'ד"ר אביגיל ברקן, רופאה מוטסת'. נשאתי על גבי מכשיר קשר קטן ועל ראשי אוזנייה ומיקרופון שבעזרתם העברתי מידע ודרישות לציוד, מסוקים וצוותים נוספים, בעוד ידיי היו פנויות להזריק מורפיום לאישה מבוגרת שהתפתלה מכאבים עזים. בקורס המיוחד לרופאים מוטסים למדתי כי הפצועים שעליהם יש לתת את הדעת הם דווקא השקטים, אלה שאינם מסוגלים לצעוק ולבכות וזקוקים לטיפול מהיר, לייצוב מצבם ולאבחון ראשוני.

במהומה ובלהט העבודה התפזר הצוות הרפואי. אדם שהגיע לפיגוע לפני נשאר לידי וסייע לי. לפי דרגותיו ומדיו – המוכתמים בדם הבנתי שהוא קצין בצה"ל וניכר שהיה לו ידע בחילוץ נפגעים. החלפנו בינינו כמה מילים, בעיקר הנחיתי אותו מה לעשות וכיצד.

נועם, קצין הצנחנים שעבד איתי בחילוץ, נמצא שם מרגע הפיצוץ וסיפר לי שהיה בדרכו לבסיס כשאירע הפיגוע. הוא נסע מאחורי אוטובוס, וכשיצא מהפיתולים בין ההרים אל השפלה התרומם האוטובוס באוויר וגגו נקרע לנגד עיניו. פיצוץ מסנוור שממנו נמשכו נהרי אש הפך למחזה דמים ומוות וצרב את חושיו. נפשו כבר ידעה קרבות, אך לא הייתה מוכנה לרגע הזה או לשעה שאחרי. על לוח הצילום של נפשו נחקקו עשרות אנשים קרועי איברים שהיו פזורים בתנוחות בלתי‑אפשריות, דם שוטף מעורקים פתוחים, גרונות מייבבים בייסורים לא‑אנושיים, איברים מפרפרים שחוברו לגוף רק בבדלי עור ובגדים, וגופות של ילדים, נשים וגברים שנמצאו בלב הפיצוץ סמוכות זו לזו, כמו מבקשות תמיכה זו מזו. נועם התעלם מהקולות והמראות כדי להתרכז במלאכה שלפניו. כל שיכול לעשות היה לטפל באחד הפצועים ולעבור לבא אחריו עד שתגיע עזרה.

מתוך האש שליחכה את שרידי האוטובוס נשמעו יבבות וגניחות. נועם הצל על עיניו מפני החום והעשן וגילה דמות קטנה שכובה על גבה בתוך האוטובוס הבוער. הוא זינק אל תוך האש ושלף ממנה ילד קטן מחוסר הכרה, קרע מעל הילד את בגדיו הבוערים, כיסה את גופו שהיה כוויה נוראה אחת בשמיכה בלויה וניסה לעצור שטף דם גדול מחתך שנפער באחת מרגליו. נועם תלש את חגורתו ששימשה לו חוסם עורקים זמני וקשר אותה מעל לחתך כפי שלמד בקורס חובשים שעבר לפני כמה שנים. נפנף לאחת המכוניות שעצרו בצד הכביש שתיקח את הילד בדחיפות מרבית לבית חולים סמוך וקיווה שאולי עוד אפשר להציל את חייו. נהג המכונית נענה לו, הניח את הילד במושב האחורי ויצא לדרכו בחריקת צמיגים וצופר מחריש אוזניים.

נועם פנה לפצוע אחר שהיה זקוק לעזרה מיידית – בין הרבים שהיו פזורים ליד האוטובוס ושיוועו לעזרה. כמה מהם זעקו ויללו בקולות שהקפיאו את דמו בעורקיו, אחרים נאנקו בשקט או נשמו בכבדות בעיניים עצומות ודופק חלש.

הוא חזר ונכנס אל שלדת האוטובוס המעשנת ובדק אם יש פצועים שאולי עוד חיים. המראה שהתגלה לעיניו הלם כמו מכת אגרוף הישר למרכז בטנו. לא לשווא חברות הטלוויזיה מסרבות לשדר מראות כאלו. ריחות מחליאים של מוות עלו באפו, בשר שרוף, הפרשות פצועים, גומי בוער ועשן מחניק, אך הוא לא הרשה לעצמו להיכנע לתחושה הפיזית שכמעט השביתה אותו.

הוטל עליו לנהל את האירוע עד שיגיע איש מוסמך ומנוסה; כמה אנשים מזועזעים ומפוחדים עמדו המומים וחסרי מעש, והוא זיהה את הפצועים בין הגוויות והצמיד כל פצוע לאחד האנשים שבאו לסייע כדי שייתן לו סיוע ראשוני. כך עבר מפצועים לגוויות, לפעמים התקשה להבחין ביניהם והיה עליו לחפש דופק בתוך המהומה שהלכה וגאתה. מדיו נספגו בדם, ופרט לדרגותיו לא היה אפשר להבחין שמדובר באיש צבא. כמה חיילי מג"ב שעצרו חשו לעזרתו וחילצו פצוע אחר פצוע שסימן להם. ניכר היה שהתנסו כבר בפיגוע או שניים.

רעש של מסוק מתקרב התגבר על קולות המחלצים והפצועים ועל חוסר האונים של נועם. היה לו ברור שבמסוק יש רופא מנוסה בחילוץ והצלה שעליו יוכל לסמוך. הוא רץ לשדה הפתוח מעבר לצומת, תפס סמרטוט לבן גדול והניף אותו אל מול המסוק המתקרב לסמן לו את כיוון הרוח כדי להקל את נחיתתו. טייסי מסוק ה'יסעור' זיהו אותו ונחתו בסמוך. הסופה שהעלה הרוטור בנחיתה כיסתה אותו באבק, אך גם ניקתה את ראשו מהכאוס שהיה נתון בו והקלה עליו להמשיך במעשיו. צוות החילוץ קפץ מהמסוק עוד בטרם התייצב על הקרקע וחש אליו להתעדכן – בטרם ישקעו אנשיו בים הדם והאיברים המרוסקים. להפתעתו, בראש הצוות עמדה רופאה לבושה בסרבל מגוהץ למשעי, שערה אסוף תחת כובע מצחייה עם סמל יחידה 669 וציפורניה צבועות בבורדו כהה כאילו הוזנקה למקום ממסיבת קוקטייל. זו הייתי אני.

באותו יום הייתי רופאה כוננית ביחידה 669. צוות גדול מהרגיל היה בכוננות גבוהה לקראת מבצע סיכול ממוקד אי‑שם. לפתע נשמעה סירנה שקרעה את עור התוף. רצתי אל הרכב שעמד בכוננות, עמוס בכל הציוד הדרוש: מכשירי החייאה מתקדמים, ציוד רפואי בכמות ובאיכות דומה לחדר מיון משוכלל, תרופות הרדמה, הרגעה, צינורות, תחבושות, בקבוקי חמצן בכמות שמספיקה לצלוח את הים התיכון בצלילה ושקיות עירוי רבות. הציוד היה ארוז בתיקים שחורים וגדולים שאין לטעות בהם, מוכנים לנשיאה על גב הלוחמים והצוות הרפואי.

הקברניט, טייס המשנה והמכונאי המוטס היו מוכנים לפנינו, קיבלו הוראות ראשונות על כיוון הטיסה ומידע מעורפל על הפיגוע. רצתי מהרכב אל המסוק שעמד רוטט כסוס לפני מאמץ גדול. צ'ימידן ענקי של ציוד רפואי היטלטל על גבי, עד שאחד הלוחמים נטל אותו בעודו חולף על פני. הרוח העזה מתחת לרוטור שכבר הסתובב במהירות הקשתה עלי לנשום, או שאולי המתח והאדרנלין שזרם בדמי גרמו לכך. קפצתי אל בטן ה'יסעור', ורעש מנועיו החריש את אוזני. הייתי כה טרודה בארגון הציוד ולא שמתי לב כי המראנו. הצמדתי אוזניות ומיקרופון לראשי ועידו, הקברניט, עדכן אותי במידע הראשוני שקיבל.

בנימה צינית, כדרכם של טייסים, שביקשה להסתיר זעזוע אמר: "לא תשתעממי בשעה הקרובה". בקשר שמעתי את בקר הטיסה מכוון אותנו למקום, וכעבור חמש דקות או פחות ראה עידו את עמוד העשן שהיתמר מעל לאוטובוס המרוסק. חייהם של כמה אנשים ניצלו מפני שהמקום שבו בחר המחבל להתפוצץ היה קרוב לבסיס שלנו. הטיסה הייתה קצרה ולא הספקתי לעשות סדר בציוד הרפואי או במהומה שהתחוללה בראשי.

בזמן שטסנו אל מקום הפיגוע הזרים הבקר באוזניות בקול מתכתי וחסר רגש עדכונים שהחמירו מרגע לרגע על מה שמצפה לנו שם למטה. ידעתי שעומד בפני מבחן קשה. ידעתי שזו שעת מבחן ושעלי לקחת את עצמי בידיים כי חיי בני אדם תלויים עכשיו בקור רוחי. שאבתי כוח מחילוצים שבהם השתתפתי בשטח האויב והייתי מוכנה ומזומנה לאשר יבוא.

לפני שנחתנו ראיתי במבט מלמעלה את שברי האוטובוס, את הגופות והפצועים ופיותיהם הפעורים בזעקות אילמות שרעש המסוק חוסם אותן. ראיתי גם את אלו שהקדימו אותנו וניסו לעזור. המראה דמה לקן נמלים נרגש סביב פגר של זחל שחור גדול ומפורק ולא למקום שבו נקבע גורלם של בני אדם. חששתי מגודל המשימה שציפתה לי למטה.

"ד"ר ברקן", נשמע קול הקברניט באוזניות. "כשננחת, דבר ראשון תני לי דיווח אם צריך להזניק מסוקים נוספים וכמה". זהו כלל ראשון כשנוחתים במרכז של פיגוע רב נפגעים; לא הייתי זקוקה באמת להנחיות ממנו.

קיבלתי בסלחנות את הפתעתו של אותו קצין צעיר למראה אישה מזנקת מתוך המסוק עוד בטרם נגע בקרקע, ומחלקת הוראות לחבורת לוחמים מחוספסים. לא אחת התקבלתי בפנים נדהמות בהזנקות לחילוץ. תחילה חשבתי אותו לאחד הפצועים, שכן בגדיו היו רוויי דם ופניו היו חיוורים כפני מת. אחרי כמה שניות כבר עבדנו שנינו כצוות בקי ורגיל ומיומן ומיהרתי לשאוב ממנו מידע חיוני. שאר אנשי הצוות המוטס חשו אל הפצועים שהשאיר עם החיילים בנפרד מהגוויות.

כלפי חוץ הפגנתי קור רוח ומיינתי את הפצועים, למרות החרדה, הייאוש וחוסר האונים שאחזו בי נוכח הידיעה כי קלושים הסיכויים של חלק מהפצועים לשרוד. שלחתי את המסוק מלא בפצועים יחד עם החובש, וביקשתי לשגר אלי מסוקים נוספים כדי לפנות במהירות פצועים קשים. המשכתי בעבודתי כאילו הייתי בחדר מיון ממוזג ולעזרתי רופאים, אחיות, וציוד מתקדם להצלת חיים.

התחלתי לטפל בפצועה קשה מאוד בחזה וברגליה. הייתי חייבת לנקז את שטף הדם הפנימי בחזה ולעצור את הדם. היה לה לחץ דם נמוך עד ייאוש ודופק חלש ולא יציב. אחד הלוחמים רץ והביא לי ערכת ניתוח שדה ושפע מורפיום. הזרקתי לפצועה מורפיום לשיכוך הכאבים, הכנסתי נקז לבית החזה כדי להקטין את הלחץ על הריאות ולאפשר לה לנשום, ניקיתי את אזור החדירה וזיהיתי את קצהו של רסיס גדול. נועם נשאר לעזור לי בלב הכאוס. שלחתי אותו להביא שתי מנות של פלזמה מהמסוק ופתחתי בחיתוך הרקמות סביב הרסיס. הנחיתי אותו איך לחבוש את הפצעים ברגליה והוצאתי בזהירות את הרסיס המשונן שכמעט הגיע אל כלי דם מרכזי. לו היה קורע אותו לא היה לפצועה כל סיכוי לשרוד. הצלחנו לעצור את שטפי הדם, להוסיף נוזלים, לייצב את הדופק והנשימה שלה. ניגבתי את פני הפצועה מהדם, האפר והאבק ורק אז הבחנתי כי זו אישה צעירה שאולי הצלתי את עתידה. לחצתי את ידו של נועם לעידוד ולתודה והוריתי ללוחמים שלי להעמיס את האישה על המסוק.

לא עברה חצי שעה והשטח התמלא בכוחות משטרה, צבא, כיבוי אש, מד"א ורופאים. נותרתי ללא אחריות ובלי עבודה. חולשה ועייפות השתלטו על גופי ועל נפשי והרגשתי שאני מוכרחה להתיישב על הקרקע, אחרי שכמויות האדרנלין שזרמו בדמי החלו להתמוסס במהירות והשאירו אותי מותשת. עם זאת הייתי גאה בשליטתי העצמית ולא הרשיתי לאף אחד להבחין בחרדתי או חולשתי.

הבטתי שוב בפניו החיוורות של נועם. ניכר היה שאפסו כוחותיו. ניגשתי אליו, החמאתי לו על הטיפול הראשוני שהציל כמה פצועים והוא התפעל בקול צרוד מהתפקוד התכליתי והיעיל
שלי. לפעמים פוגשים אדם ברגע מבחן עליון, ואם הוא עומד בו בכבוד – ההתפעמות ממנו נצרבת ככתובת קעקע, תמונת המפגש הראשון תשפיע על האופן שבו תראי אותו כל חייך. שמעתי את כנפי המוירה שלי לוחשות שהגבר הזה יסב לי אושר גדול וסבל רב, יוציא את הטוב שבי כמו צוף מדבורנית ואת הרוע כמו ארס מבלוטות של צפע. גם צלילי הרוטור הנוקשים של המסוק לא הצליחו למחוק את הלחישה. חיוך של בעלי‑ברית חלף בינינו כשפניתי אל המסוק שהמתין בנזיפה רועשת, והבנו כי זה עתה השלמנו משימה קשה ומורכבת – והצלחנו.

כל הפצועים פונו, מי במסוקים, ומי באמבולנסים. ליד פגר האוטובוס המושחר היו מוטלות גופות בשורה ארוכה‑ארוכה, מכוסות בשמיכות... האנשים שסיימו את מלאכת החילוץ והפינוי עמדו בקבוצות קטנות, עישנו סיגריות ודיברו ביניהם בקולות נמוכים, כמו חששו להפריע את מנוחת ההרוגים. לאחר שפסק הרעש הבלתי נסבל של צעקות ויבבות, של סירנות אמבולנסים, כיבוי אש ומשטרה ומעליהם הטרטור של מסוקים שבאו, אספו פצועים ויצאו זה אחר זה – השתררה דממה. כך, בשקט פתאומי, מסתיימים קרבות ומפגשים; הלב מאט את קצב פעימותיו, שרירים נעשים רפויים ועיניים מתכווצות כדי לעצור את הדמעות.

נועם מצא לו מקום שבו קצין יכול לבכות. הוא התיישב על אבן גדולה, כיסה בכפות ידיו את פניו ובכה. בעיצומה של התפרקות נפשית וגופנית עדיין נותרה במוחו פינה סקרנית שביקשה לדעת מה נזרע בקרקע הדשנה הזאת. כשנרגע, קם על רגליו וכשל אל מכוניתו הקטנה שהמתינה לו בשולי הכביש.

בין הנפגעים באוטובוס נחרט בליבו אותו ילד שנפגע אנושות. נועם עשה ככל אשר לאל ידו להציל את חייו. ניסה לחסום עורק פתוח בירכו, הנשים אותו מפה לפה כשפסקה נשימתו ובידו הפנויה ניסה להשיב את פעימות הלב שנעלמו לו עד שהחזיר לו את שניהם. הוא העמיס אותו על המכונית הראשונה שהגיעה והזניק אותה לבית החולים בעודו מפלל שלפחות הילד לא סבל ולא יסבול. בטיפול נמרץ ילדים מצבו הלך ורע, זמן ארוך מדי לא הגיע דם למוח ולכך אין תקנה. כבר לא מוצאים ורידים לאינפוזיה והוא חי משעה לשעה.

בטיפול נמרץ ילדים יש רק עשר מיטות, ילדים באים והולכים, חלקם למחלקה ורובם פשוט הולכים; אסור לספור. נועם לא מצא מנוחה ובא לשם. הוא יודע שאין סיכוי אך צריך להילחם. בוחן את תוצאות הבדיקות, משגיח על המוניטור, מדבר אל הילד למרות שאינו שומע כעת. אחרי יומיים הקווים במוניטור התיישרו ללא התראה. האחיות עסוקות תמיד, ורופא אין. דהר למחלקת ילדים ומשך פיזית את אחד הרופאים אל הילד שתחת חסותו. הדקות קשות וארוכות. מכות חשמל וזריקת אטרופין החזירו אותו לחיים. הוא חי על זמן שאול ונועם לידו, כי אם אין הוא לילד מי לו. לפני הסוף, שלח אותו ראש היחידה לטיפול נמרץ לביתו, כדי שלא ייטול אחריות ולא יזכור את הרגעים האחרונים בהם גם המנוסים והקשוחים ברופאים עשויים לקרוס.

במהלך החילוץ לא הרגשתי בכאבים. במסוק שאל אותי אחד הלוחמים מה קרה לידיי, ורק אז הסתכלתי עליהן לראשונה וראיתי את פצעי הכוויות ואת הבשר החי והאדום. כאב עמום שפעם בקצב תנועת הדם בעורקים התגבר במהירות והתייצב בעוצמה שבקושי עמדתי בה. בדיקה ראשונית קבעה שהנזק שטחי בלבד, שאין מקום לדאגה ואצבעותיי ישובו לתפקד כבעבר. לא ניכרו בי השפעות נפשיות של הפיגוע, אך ידעתי כי חרדה ודיכאון עלולים להופיע מאוחר יותר. חשבתי ששעת המבחן תמה והחיים חוזרים למסלולם. לא שיערתי כי המבחן רק מתחיל.

הייתי אישה שכל עתידה לפניה ושמחתי בשני ילדי ובמקצועי הנחשק. השנה החלה בסערת להבות, קול זעקות פצועים, טעם של גומי שרוף, ריח מוות והצלת חיים. אגיע אל סופה שבורת לב וגוף, והריח עוד דבק בידי, אך סוף‑סוף אהיה אישה חופשייה.