גשר החלומות

פרק ראשון

נובי סונץ'

תשעה חודשים אחרי מות אמי נשארה הדירה ביד־ אליהו נעולה, ולא מצאתי עוז בנפשי לעשות בה סדר, ולמיין שרידים של חיים שלמים. העונות התחלפו, חם מדי, קר מדי, תמיד מצאתי תירוץ לדחות את הנסיעה לתל־ אביב ואת הרגע, בו אצטרך לפתוח את המגירות עם הניירות, את התיקים הגדושים תעודות ומכתבים. ידעתי שבמדף העליון בארון הקיר מונחת המזוודה הגדולה שנשאה את ראשי התיבות של שמי, ועִמה הגעתי משווייץ. אבי החורג מאיר, שהיה היסטוריון בהשכלתו וארכיבר בנשמתו, שמר בה גם את המכתבים שכתבתי למשפחה בשנים שהייתי רחוקה ממנה. היו שם גם תעודת הנישואין של הורי ותעודת הלידה שלי. לכאורה מצאתי את הדרך המקובלת להתחיל בסיפור חיי.

המשפט הראשון הוא פשוט: נולדתי, נולדתי בתאריך זה או אחר. אבל, שואל ז'ורז' פרק שהתלבט בבעיות האלה במשך כל חייו הבוגרים, מה כותבים אחר־כך, אחרי המשפט הבנלי והמובן מאליו? את התבנית קבע רוסו ב"וִידויים": אחרי התאריך, ומקום הלידה, מציגים פרטים על ההורים והסבים, ומספרים על ראשית הילדות. רבים וטובים הלכו בעקבותיו. לא כולם: סטנדאל כתב אוטוביוגרפיה, "חיי אנרי ברולאר", ולא פרסם אותה בחייו. הוא היה בן חמישים כאשר שאל את עצמו את השאלה שהולידה את כתב היד הגנוז: מי אני? מה הייתי? כיצד הפכתי ברבות השנים למי שאני כיום? התשובה אצל סטנדאל ניתנת בפרקים מקוטעים, בהבזקי זיכרון, הנעזרים לפעמים ברישומי מקומות. סדר כרונולוגי נוקשה או זרימה אסוציאטיבית? זו אחת השאלות הראשונות בהן מתלבט הכותב על עצמו.

אולם חמורה מבעיית המבנה, הניתנת לפתרון שגרתי, היא בעיית המהימנות. רוסו ומחקיו סברו שאדם יכול לגלות את כל האמת על עצמו אם רק נחושה החלטתו לא להסתיר דבר. החוזה הבלתי כתוב שבין קורא האוטוביוגרפיה ומחברה מניח שהסופר יספר דברים כהווייתם, בלי לרמות. אך מה קורה להצהרת הכנות הזאת בדור המכיר את תעתועי הזיכרון, את עורמת הלא־מודע ואת יחסיות הזמן? האם יש עדיין תוקף כלשהו להצהרת גילוי האמת של מי שגמר אומר לכתוב את קורותיו? גבריאל גרסיה מרקס רושם בפתח האוטוביוגרפיה שלו "לחיות כדי לספר" את המוטו הבא: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שבו אתה זוכר אותם כדי לספרם". מה שאתה זוכר ולא מה שהיה באמת, שאיש כבר לא יוכל לקבוע בוודאות. "לספר, פירושו בהכרח לסרס", כותב מישל לייריס הצרפתי שלא חדל לתעד את חייו. פרנסואה מוריאק, שניסה להעלות את זיכרונות ילדותו בספר בשם "ראשית החיים", נואש מן הכתיבה האוטוביוגרפית, וניסח עמדה פרדוקסלית: "רק הבדיה אינה משקרת". עז הפיתוי להמשיך בציטטות כדי לדחות את רגע האמת, האמת היחסית כמובן.

ואולי עדיף לא לדבר בגוף ראשון, על מנת להימנע מן הציפיות? המבקש להתנתק מהמתכונת, ינסה לכתוב אוטוביוגרפיה "עקיפה": במקום לכתוב על עצמו ישירות, יספר את סיפורם של אבות אבותיו והוריו או של דמות היסטורית־בדיונית, כפי שעשתה מרגריט יורסנאר ב"זיכרונות אדריאנוס". הוא יכול גם לערבב פרקי היסטוריה עם סיפורים בדויים, כפי שנהג לבסוף ז'ורז' פרק. ובכל זאת, בעידן החידושים הצורניים, אולי הפתרון המקורי ביותר הוא דווקא השמרני ביותר: המקום, ההורים, ראשית הילדות. ומה יהא על האמת? נדמה לי שלא בדיתי דברים מלבי באופן מודע, אך גם לא סיפרתי את כל מה שאצור בזיכרוני, משימה בלתי אפשרית. עצם הבחירה באירוע זה או אחר, בדמות זו או אחרת, היא כבר בבחינת עיוות. הרי העבר שאנו זוכרים משתנה ומתעתע. השתדלתי למסור את העובדות כהווייתן, אך לא בדקתי יותר מדי תאריכים. האם פירשתי את העובדות נכון? ניסיתי, וגם זו משימה חסרת סיכוי, כמו לקַבע את סחרחורת הזיכרון. נאחזתי במקומות, המופיעים בסדר כרונולוגי. הם מספקים את השקופיות הראשוניות, שמהן ניתן לפתח את תמונות חיינו הנעות קדימה ואחורה בזמן. לספר את הכל? זו משאלה נאיבית, אך אין ספק שקל יותר לכתוב אחרי שהורינו הלכו לעולמם. האבל מוליד את הרצון להנציח את מי שאינם, אך גם משחרר מהצורך הנמשך חיים תמימים, לרַצות אותם או לפחות לא לפגוע בהם. אין זה מקרה שפרוסט החל לכתוב את יצירתו האדירה אחרי מות אמו. רומן גארי, שביקש להגשים את חלומה של אמו ולהיות סופר מפורסם, כתב את ספרו הראשון מיד אחרי מותה. ויש לתופעה דוגמאות רבות מני ספור. ואולי יש לדחות את המונחים "אוטוביוגרפיה" ו"זיכרונות" ולהסתפק בשעטנז שהוא תמיד קרוב יותר לאמת ממושגים מוחלטים, ולקרוא לכתובים "רומן אוטוביוגרפי", או "אוטובדיון" בשפה הפוסט־־מודרניסטית.

אך המניע אינו רק הרצון לספר את סיפורנו, כפי שעיבדנו אותו –ואיבדנו אותו – במשך שנות חיינו. אנחנו מבקשים לא רק לספר על עצמנו, אלא גם על האנשים הקרובים והרחוקים, על גורלות ומעשים שנתקלנו בהם, וחותמם טבוע בנו. בפרק ששמו "גחליליות" ברומן היפני העתיק מן המאה העשירית, "מעשה גֶנג'י", המחברת מוראסקי שיקיבו שמה בפי הגיבור הסבר לרצוננו לספר סיפורים: "הסיפור מתחיל, כאשר לבו של המספר אינו יכול להכיל עוד את כל אותם דברים הממלאים אותו – חייהם של בני אדם על הטוב והרע שבהם, מראות מיוחדים או מעשים מופלאים, והוא מבקש להעבירם לדורות הבאים – או אז מתחיל הסיפור".

הגיע הזמן להתחיל. נולדתי. נולדתי בנובי סונץ', בדרום פולין, בגליציה המערבית. נובי סונץ' הוא שמה הפולני של עיר בת שלושים אלף תושבים לפני המלחמה, חמישית מהם יהודים. כיום מונה אוכלוסייתה של העיר עם פרבריה כמאה אלף איש. בגרמנית וביידיש קראו לה צאנז, והיא נודעה כמקום חצרו של הרב הצדיק האלברשטאם, שסבי המשכיל השקיף עליה בבוז. נובי סונץ' היא סונץ' החדשה, ואמנם הייתה גם, במרחק קילומטרים ספורים, סונץ' הישנה, עיירה קטנה שבה נולד סבי, בשנת 1885, שהייתה גם שנת הולדתו של פרנסואה מוריאק, הסופר הצרפתי הקתולי, שהקדשתי לו שנים רבות מחיי האקדמיים. באימפריה האוסטרו־הונגרית, בה נולד סבי, כמו בצרפת הבורגנית של שלהי המאה התשע־עשרה, נראו החיים לכאורה בטוחים ויציבים. אך המוות רדף את שני התינוקות. אביו של מוריאק נפטר לפני שמלאו לילד שנתיים, ומוות זה של אביו החילוני הפקיד את עיצוב חייו בידי האם האלמנה, שהייתה קתולית אדוקה. אביו של סבי מת כשהייתה אמו בהיריון. כדי לרמות את מלאך המוות שפקד כבר פעם אחת את המשפחה והוא איים בעיקר על תינוקות, קראו ליילוד אלתר שפירושו "זקן". כסגולה לאריכות ימים, הצליחה התחבולה מאוד: סבי הגיע כמעט לגיל תשעים, כשהוא צלול ופעיל עד יומו האחרון. גם לשם משפחתו נוימן – איש חדש – נקשר סיפור. הוא היה בן למשפחת רבנים מלֶמבֶּרג (לבוב), אך כדי לחמוק מן הגיוס לצבא, החליט מישהו – אביו? סבו? – להחליף את שם המשפחה, על מנת לבלבל את הפקידים, כפי שהשם הפרטי נועד להטעות את מלאך המוות. קראו לו גם ברוך יואל, אך כולם הכירו אותו בשם אלתר נוימן, הזקן שהוא גם איש חדש, אולי שם מתאים ליהודי על סיפה של המאה העשרים. בנסיבות אחרות, בחיים אחרים, הוא בוודאי היה פונה לעיסוק אינטלקטואלי, אך בנובי סונץ' של תחילת המאה יעדו לו עתיד של סוחר. הוא עסק במסחר עשרות שנים, כנציג של חברת ערדליים אוסטרית, והרבה לנסוע ברחבי פולין המזרחית. הוא לא היה סוחר ממולח, והכסף לא הלהיב אותו, אך הצליח מספיק בעסקיו כדי לגור בדירה גדולה ויפה, ולהעניק לשתי בנותיו חינוך בגימנסיה פולנית, ולאמי גם לימודים באוניברסיטה.

משפחת סבתי, משפחת קרישר, הייתה משפחת סוחרים ענפה. סבתי הייתה אחת מתוך אחד־עשר ילדים, שכולם נישאו והשתכנו בעיר או בערים סמוכות בגליציה. סבי נראה לקרישרים המעשיים חולמני מדי, אך הוא בא ממשפחה טובה, והנישואין יצאו לפועל. שידוך? אהבה? סבי טען שסבתי מרים, יפת העיניים, כבר כבשה את לבו לפני שבאו להציע לו את הזיווג. לימים, בגלותנו בבוכָרה, מילא סבי את מקום אבי. סבתי, שהייתה חולנית באותן שנים, נשארה בזיכרוני כדמות חיוורת, וקשה לי לדמיין אותה כאישה צעירה, מלאת חיים, שאהבה יותר מכל לבלות עם אחיותיה, והותירה את בנותיה עם העוזרת הפולנייה חנקה, שגידלה אותן למעשה. התמונה הראשונה של שתי האחיות, ילדות קטנות עם סרטים בשיער, רומזת על גורלן. הבכורה רחל, בעלת אף ארוך והבעה כעוסה, והצעירה, איטה אמי, ילדה יפה להפליא, שמבטה מלא ציפייה וחיוך דק על שפתיה.

כל חיי שמעתי על נובי סונץ' ועל קסמיה, וחשבתי שהגעגועים לנעורים, לשנים המאושרות שלפני המלחמה, גורמים לאמי ולאחותה לייפות את עיר הולדתן. גם בגיל תשעים וחמש, במחלקה הסיעודית, המשיכה רחל למלמל: "אני רוצה לחזור לנובי סונץ'". רק כשחזרתי לשם בשנת 1989, נוכחתי לדעת שהן לא הגזימו. העיר בנויה במקום מפגשם של שני נהרות, והיא שופעת ירק וגנים ציבוריים. יש בה מבצר ידוע מן המאה השבע־עשרה, אך החלק היפה ביותר הוא מרכז העיר שנבנה בתקופת הקיסרות האוסטרו־הונגרית, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, בתי מידות בורגניים ברחובות המקיפים את הכיכר המרכזית ובה בית־העירייה. בפולין אחרי המלחמה, כך סיפרו לנו, זכתה נובי סונץ' לתואר "העיר השמורה ביותר". אחד מבתי המידות האלה היה שייך למשפחת קרישר, ובו נולדתי במוצאי יום כיפור. ברחוב הסמוך, בבית פינתי, הייתה המרפאה של אבי, ודירת הורי. אבי השאפתן רצה להיות רופא שיניים מודרני והיה הראשון בעיר שרכש ציוד רנטגן. בין ניירותיו מצאתי אישור על השתתפותו בקורס לשימוש ברנטגן, שהתקיים באוניברסיטת ורשה. ימים ספורים בלבד אחרי כניסת הגרמנים לנובי סונץ', הגיעו משאיות ופרקו את כל ציוד המרפאה ואת הריהוט החדש של דירת הורי, והעבירו אותם לגרמניה. הידיעות על כך עוד הספיקו להגיע אלינו ללבוב, לשם נמלטנו עם פרוץ המלחמה. כשהייתי בשנות התשעים מרצה אורחת במחלקה לצרפתית של האוניברסיטה היאגלונית בקראקוב, סיפרה לי במקרה אחת המרצות שלא תוכל לראות אותי בסוף השבוע כי היא נוסעת לבקר את אמה המבוגרת בנובי סונץ'. "תשאלי אותה אם היא זוכרת את רופא השיניים קורנרייך", ביקשתי ממנה. היא חזרה עם התשובה: "היא זוכרת אותו, הוא היה רופא שיניים ידוע בכל העיר ואיש בעל קסם רב".

הוא לא נולד בנובי סונץ' אלא בעיירה קרובה בשם פיבניצ'נה, הסמוכה לגבול הסלובאקי כיום, הצ'כוסלובקי אז. הקורנרייכים, האבלזרים, הלוסטבאדרים, גרו בה מדורות והתחתנו אלה באלה. חלקם היו בלונדינים בעלי תווי פנים של איכרים פולנים וללא ספק, נמהל בדמם גם דם מקומי. הסבים לבית קורנרייך היו שותפים במנסרה יחד עם משפחת אבלזר. הם חסכו כסף לנדוניה לשלוש הבנות וללימודים לשני הבנים. יעקב, שכולם קראו לו יאנק, למד רפואה בקראקוב, ואבי אהרון, שכולם קראו לו ארטור או בקיצור ארק, למד רפואת שיניים בוורשה. שניהם חזרו אחרי לימודיהם לעבוד בנובי סונץ', והתחתנו עם בנות המקום. הורי הכירו בעודם תלמידים בבית־הספר התיכון. אחרי סיום בית־הספר העממי בפיבניצ'נה נאלץ אבי, כדי להמשיך בלימודיו בגימנסיה, לשכור חדר בנובי סונץ'. הם היו בני הדור הראשון שלמד בבתי ספר ובאוניברסיטאות פולניות וביקשו להתבולל בתוך התרבות השלטת. הם לא דיברו יידיש כהוריהם אלא פולנית, וחדלו ללכת לבית־כנסת. על אבי ואחיו סיפרו לי שבהיותם בפיבניצ'נה התהלכו כשכיפות בכיסם, וחבשו אותן רק במחיצת סבם שהיה עדיין יהודי אדוק מאוד. הם היו דור ראשון ואחרון להתבוללות, שנמשכה עשרים שנה, כימי פולין העצמאית, בין שתי מלחמות העולם. הפולנים ברובם סלדו מפני התופעה, והשואה שמה קץ לסיפור האהבה החד־צדדי. אך התשוקה הכמעט אובססיבית לשפה ולהוויה הפולנית, הצמיחה בינתיים סופרים גדולים כמו ברונו שולץ ומשוררים כמו יוליאן טובים ובולבסלב לשמיאן. בדומה לאלבר כהן ולז'ורז' פרק בצרפת, ביקשו היהודים הפולנים להפגין את שליטתם הווירטואוזית בשפה כדי לקנות לעצמם מקום בתרבות המארחת.

בתוך הפולניות הייתה גם זהות יהודית. שתי האחיות לבית נוימן היו חברות ב"שומר הצעיר", שני האחים לבית קורנרייך היו חברים בקבוצת הכדורגל של "מכבי". סבי היה עסקן ציוני, מהזן השולח אחרים להגשמה בארץ ישראל, והוא מימן את נסיעתן ארצה של שתי האחייניות שלו, שנמנו עם דור המייסדים של הקיבוצים מרחביה ומזרע. מביקורנו בנובי סונץ' הבאנו שקופיות והקרנו אותן לאמי ולאחותה בדירה ביד־ אליהו. הן ישבו על הספה ונופי הילדות והנעורים, הבתים, הרחובות, הגנים, חלפו כצללים על הקיר הלבן.

תצלומים בלתי צפויים נתגלו בתל־ אביב, אחרי המלחמה. היה למשפחה ענף שהשתקע בארץ עוד בשנות העשרים, ואחד מבניה בעודו נער ביקר את דודיו בפולין. הוא צילם את דודניתו היא אמי עם חבריה. בנוף כפרי, בקיץ פולני חסר דאגות, היא עדיין תלמידת תיכון, לובשת חולצת מלחים ומחייכת. אבי, מגונדר עם שביל בצד ועניבה קשורה ברישול, מניח את ראשו בחיקה ומציץ אל עבר המצלמה. הם יתחתנו רק כעבור כמעט עשור, אחרי שיסיימו את לימודיהם באוניברסיטה. ביום החתונה התמוטטה דודתי רחל. האחות הבכירה הייתה מאוהבת בחבר של הצעירה, והחליטה להעיב על שמחתם. את התפקיד הזה מילאה רחל כל חייה, היא לא נישאה לאיש וליוותה כצל את חיי הוריה וחיי אחותה. היא ידעה לאתר את נקודות התורפה של הסובבים אותה וניסתה כמיטב יכולתה לסכסך בין בני אדם. כך מנעה מאביה האלמן להתחתן שוב. תכסיסיה היו לפעמים שקופים מאוד, אך בכוח התמדתה הצליחה להעכיר את היחסים בתוך המשפחה. על התעלפויותיה ההיסטריות ביום החתונה של אמי, שמעתי רק כאשר שתיהן היו כבר מבוגרות מאוד, ובכעסה הטיחה בה אמי האשמות על מה שאירע בנובי סונץ' לפני יותר משישים שנה, ולא נשכח.