אתה, אני והמלחמה שהייתה

הקדמה

"השר רמי לוין נרצח!" זעקו כותרות העיתונים. תחנות הרדיו והטלוויזיה שידרו בלי הרף את הידיעה על רצח השר "הממונה על השטחים המוחזקים" ודוברים ופרשנים הביעו "תדהמה" ולא ידעו להסביר איך הצליחו טרוריסטים ערבים לרצוח שר בממשלת ישראל בדירתו, במלון דירות בתל אביב.

אני לא נדהמתי. ידעתי שארגוני טרור ערביים איימו לחסלו כ"נקמה על הסבל הרב שגרם לבני עמנו" ותמיד חששתי שינסו להגשים את איומם. באחת משיחותינו שאלתי אותו אם אינו חושש מהאיום. הוא גיחך ואמר:

– "זה לא רציני. איך אומרים הילדים? כלב נובח, לא נושֵ־חַ. הערבים אולי רוצים לחסל אותי, אבל הם לא יכולים. במלחמת השחרור הם כמעט הצליחו," אמר ופתח את הכפתור העליון של חולצתו, גילה צלקת מכוערת, רכס את הכפתור והמשיך: "אבל עכשיו אני תמיד מוגן. כשאני יוצא לשטחים אני נוסע ברכב משוריין. ואפילו כאן, במלון בתל אביב, בדירה שהיא דירת שרד ממשלתית שאני לן בה לעתים רחוקות, ושלדעתי אין כל צורך לשמור עליה, אפילו כאן יש שמירה בכניסה לבית."

המשטרה הודיעה ש"קרוב לוודאי שהרצח בוצע על רקע לאומני, אבל עדיין אין מוציאים מכלל אפשרות שהרקע פלילי, וייבדקו גם כיוונים אחרים." איזה "כיוון אחר" יכול להיות? שאלתי את עצמי, רקע רומנטי? בגילו? זה נראה לי מגוחך. לא גיחכתי כאשר נודע לי שהמשטרה מתכוונת לחקור אותי. שמי השתרבב, כנראה, לרשימת החשודים. לא ברור מאיזה כיוון.

קצין משטרה טלפן אלי, הציג את עצמו, וידא שאני העיתונאי בן־דוד והכריז בקול רם ורשמי של מי שמפרט כתב־אשמה בבית המשפט:

– "אתה נפגשת הרבה עם השר. אתמול בערב ביקרת בדירתו! אתה היית המבקר האחרון!"

ולפני שהספקתי להגיב, חזר על דבריו בתקיפות:

"אתה היית המבקר האחרון. האדם האחרון שראה אותו!"

אמרתי שנכון שנפגשתי אתמול עם השר, אבל נדמה לי שהוא התכונן לפגישה נוספת. בשעת שיחתנו הוא הציץ פעמים אחדות בשעונו ואחרי זמן קצר אמר שלצערו הוא חייב לסיים את השיחה.

הקצין לא התרשם מדברי:

– "אתה האדם האחרון שדיבר עם השר!" חזר ואמר, "אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות וגם להראות לך משהו... איזדבר, איזה... ממצאים... שאני רוצה שתזהה אותם. אז תבוא מיד למלון."

צייתי ונסעתי אליו במהירות, אבל לא מצאתי אותו מיד. שוטטתי זמן רב באולמות המרווחים שבקומת הכניסה של המלון, עד שגיליתי אותו באולם קטן, צדדי. הוא ישב ליד חלון והשקיף על הים המתנוצץ, שצבעיו העזים, הכחולים־ירוקים, נראו כהגזמה קיטשית של צייר פרסומות.

– "לקח לך המון זמן", רטן הקצין כשניגשתי אליו והפנה אלי פנים רזות, עייפות ולא מגולחות והמשיך בריטון מאשים: "אתה כל הזמן מעכב לנו את החקירה. נו, שב! אני רוצה להתחיל כבר לשאול אותך."

הוא קימט את מצחו, עיניו הכהות נעצו בי מבט מרוכז, כאילו ביקשו למסמר אותי ולמנוע כל ניסיון התחמקות, והוא החל לשאול את שאלותיו. תחילה ביקש לדעת מתי בדיוק הגעתי לפגישה האחרונה ומתי יצאתי ממנה, האם הייתי המבקר היחיד ואם הבחנתי ב"משהו חשוד". הבעת פניו החמורה־חשדנית לא השתנתה עד שציטטתי את דברי השר שאמר שלדעתו הוא מוגן היטב ושהשמירה בכניסה למלון מספיקה בהחלט. פניו של הקצין אורו והוא אמר בהקלה:

– "טוב שהוא אמר את זה. לפחות בעניין הזה לא יוכלו להאשים אותנו!"

אחר כך הוא ביקש לדעת למה נפגשתי עם השר ועל מה שוחחנו. סיפרתי לו על כוונתי לכתוב ספר על מלחמת השחרור שלא יעסוק בקרבות, שהוא תחום עיסוקם של היסטוריונים ומומחים צבאיים, אלא באנשים שהשתתפו במלחמה, באופיים, במניעיהם, בחוויותיהם ובתקוותיהם.

– "אתה בטח יודע שרמי לוין היה אחד מגיבורי המלחמה ההיא," אמרתי, וכשהקצין אישר: "יודע, יודע. בטח יודע," המשכתי: "אז פניתי אליו והוא הסכים להתראיין. נפגשנו הרבה ושוחחנו שיחות ארוכות. אבל אתמול בערב הוא דווקא קיצר. אני לא יודע למה."

הקצין הסתפק בתשובה זאת ועבר לנושא אחר. אינני יודע מה הייתי עונה אילו שאל אותי למה פתאום החלטתי לכתוב על מלחמת 1948. אני ידוע כמומחה ל"מלחמות" של פוליטיקאים, גנרלים ועסקני מפלגות והכתבות שלי בעיתון עוסקות אך ורק במתרחש בימינו. ספק אם היה מאמין אילו סיפרתי לו את האמת: שהחלטתי להתעניין בנושא הזה, שמעולם לא היה בתחום עיסוקי, בגלל ויכוח מר עם אשתי, ויכוח מר עם אישה מתוקה. אשתי אינה מרבה להתווכח. בדרך כלל היא מסכימה עם הדעות שאני מביע והיא מקשיבה בעניין ובהערכה – ולפעמים, נדמה לי, בהערכה רבה – להסברים, לניתוחים ולפרשנויות הפוליטיות שאני מציע. ולכן הופתעתי כאשר היא הגיבה בזעם על הערת־אגב שהערתי על מלחמת 1948. שלא כדרכה היא התווכחה בשצף־קצף. לחייה האדימו, עיניה הירוקות רשפו והיא דרשה שאחזור בי מטענתי שבמלחמת השחרור, כמו בכל מלחמה, נעשו מעשי פשע, פשעי מלחמה. כשסירבתי לחזור בי ולגלגתי קצת על האמונה התמימה שבכלל אפשרית מלחמה "נקייה", היא קמה וקרבה אלי והיה נדמה לי שהיא עומדת לתקוף אותי, אבל היא רק נעמדה לידי ושאלה: "יש לך הוכחה? איזו הוכחה יש לך?" והודיעה: "יש דברים שאסור להגיד בלי הוכחה. אסור גם לעיתונאים שדווקא אוהבים להשמיע הכללות מבריקות שאין להן בסיס. זה מבטיח להם הצלחה מקצועית. הקוראים ועורכי העיתון אוהבים את זה. וגם את הלגלוג הציני. אני לא. אני דורשת שתתנצל על מה שאמרת על 1948, או שתביא הוכחה."

התחלתי לחפש הוכחות. קראתי ספרים: ספרי היסטוריה רשמית, ספרי לימוד וספרי זיכרונות. מצאתי בהם רמזים, אך לא הוכחות. החלטתי לצאת לשטח, לראיין ולאסוף עדויות. אני יודע לדובב אנשים. הייתי בטוח שאם היו אז עדים למעשי פשע, אני אמצא אותם ואדובב אותם ואוציא לאור את עדותם. לא סיפרתי על תוכניתי לקצין המשטרה. הוא קם ופקד:

– "בוא נלך! נעלה לחדר!"

עלינו במעלית, צעדנו במסדרון ארוך והגענו אל החדר שבפתחו עמד שוטר. הוא פתח לנו את הדלת. נכנסתי והתבוננתי סביבי בחרדה. חששתי ממראה גווייתו הענקית של רמי המגואלת בדם. אבל היא כבר לא היתה שם ולא נותרו כתמי דם.

– "לקחו אותו לנתיחה באבו כביר," הסביר הקצין כשהבחין במבטי המשוטט.

הוא שאל אם אני רואה משהו שלא היה כאן אתמול בזמן הפגישה, או אם משהו כאן השתנה. "הכיסאות האלה!" צעקתי והצבעתי על שני כיסאות שעמדו סמוכים זה לזה מצדו האחד של השולחן, "הכיסאות האלה לא היו כאן. הם לא עמדו ככה ביחד. אתמול, כשאני הייתי כאן, רמי ישב מהצד הזה של השולחן ואני ישבתי מולו מהצד השני."

הבחנתי גם בדף נייר שהיה מונח על השולחן בקרבת שני הכיסאות.

– "זה הנייר שלך?" שאל הקצין כשהושיט לי את הדף.

התבוננתי בו בסקרנות וקראתי במהירות את השורות המעטות שנכתבו עליו בכתב־יד קטן, עגול ויפה שלא היה מוכר לי. בשורה העליונה נכתבו המילים: "כן. נכון. הרבה שנים."

נמוך יותר, בשורה נפרדת, נכתב: "אתה יודע מדוע."

מתחתיה, באותיות גדולות, נרגשות, מודגשות: "תקרא! תקרא! אתה עכשיו שר בממשלה. אתה יכול!"

לא גיליתי כל פרט המזהה את הכותב עד שקראתי את השורה האחרונה:

– "אם אתה עומד על זה, אבוא בעצמי לשמוע את תשובתך."

ולבסוף: "שלום! מחכים לי למטה. אני ממהרת."

– "אני ממהרת! אישה כתבה את זה!" הכרזתי והנפתי את הנייר.

– "תראה לי!" דרש הקצין, חטף את הגיליון, העיף בו מבט ושאל:

– "איפה זה כתוב?"

הצבעתי על המילים המסגירות. הוא הנהן:

– "כן, כן. כתבה את זה אישה."

– "הוא חיכה לה," אמרתי בהתלהבות של מי שגילה פתאום מילה שחסרה לו לפתרון חידת תשבץ, "הוא חיכה לה! עכשיו אני מבין למה כששוחחנו הוא הביט כל הזמן על השעון ולמה הוא קיצר את השיחה. הוא הכין רשימת חברים שלו שהשתתפו במלחמת השחרור והציע שאראיין אותם, אמר כמה מילים, נתן לי את הרשימה וסיים את הפגישה. הוא מיהר להיפטר ממני, כי הוא חיכה לה."

הקצין לא התפעל מתגליתי. הוא קרא שוב את הכתוב ואמר בקול נרגז:

– "אני לא מבין! לא מבין מה כתוב פה ולמה בכלל היא כתבה. הרי הם היו לבדם בחדר. ישבו קרוב־קרוב, ממש בזוג. תראה את הכיסאות האלה! ממש צמודים! אז כשהם ישבו ככה הם יכלו לדבר, או ללחוש, ואף אחד לא היה שומע. אתה חושב שמכשיר להאזנת־סתר היה יכול לקלוט את הלחישות? אתה חושב שהשר פחד שמצותתים לו?"

– "רמי לא פחד משום דבר!" הצהרתי, "בטח לא מהאזנה. אתה חושד שהאזינו לו! לשר בממשלה!? אתה חושב שאנחנו חיים ברפובליקת בננות, שכל שר או גנרל מתכנן הפיכה וכולם חושדים בכולם?"

הוא התחיל לגמגם תשובה, אבל אני קטעתי אותו, נפנפתי שוב בגיליון והכרזתי:

– "רמי בכלל לא כתב! הוא דיבר! תקרא שוב, תראה! הכול כתוב בכתב־ידה. רק היא כתבה."

הוא קרא והודה:

– "נכון. זה רק היא. אז מה, לדעתך, הוא אמר?"

עכשיו הגיע תורי להודות שאינני מבין במה מדובר ואין לי מושג מה הוא אמר.

– "מוכרחים למצוא את האישה הזאת," הודיע הקצין בהחלטיות, "יש לי הרגשה שהיא קשורה לעניין."

הוא החל לפסוע הלוך ושוב, נעצר לידי ופלט: "בעצם, אתה יכול ללכת."

היה ברור שאין לו עוד עניין בי. לפני שיצאתי, סקרתי את החדר הדומם וחשבתי על האיש גדל־הגוף, הגס והכוחני, שקולו עוד הרעים כאן אתמול, על ההשקפות הגזעניות והתוקפניות שהוא השמיע תמיד, ועל הרוך והחמימות שהקרינה אישיותו לעתים קרובות ושהפריעו לי לשנוא אותו. יצאתי מהחדר בלב כבד.

העיתונים ואמצעי התקשורת האחרים המשיכו לעסוק בפרשת הרצח גם למחרת. בעיתון הערב נכתב ששכן שגר בדירה סמוכה לדירת השר סיפר, שבליל הרצח הוא ראה את השר יוצא מדירתו בלוויית אישה. הם צעדו במסדרון המוביל אל המעלית והמתינו זמן מה עד שהגיעה. אז הם נפרדו. האישה נכנסה למעלית והשר שב לדירתו. "ייתכן," אמר השכן, "שהשר השאיר את דלתו פתוחה לרווחה כשיצא ללוות את האורחת, והרוצחים, שכנראה ארבו בקצה המסדרון, ניצלו את ההזדמנות, נכנסו וחיכו לו. כשהוא חזר, הם ירו בו באקדח עם משתיק קול וברחו. הגווייה נמצאה בבוקר."

כל השבוע נמשך העיסוק בפרשה. המשטרה וכוחות הביטחון האשימו זה את זה בתפקוד לקוי, בחוסר אחריות, ב"הזנחה פושעת". מומחים לענייני ביטחון פרסמו השערות על זהותם של מבצעי הרצח ועל דרך הביצוע. משום מה הם לא התייחסו להשערה שהדלת נשארה פתוחה אחרי שהשר והאורחת שלו יצאו מהחדר ולא הזכירו כלל את ביקורה של האישה. איש לא ראיין אותה. אני החלטתי למצוא אותה ולשוחח איתה.

– "למה לך?" שאלה אשתי, נאווה, "אתה חושב שהיא קשורה לרצח?"

– "אני חושב שהיא קשורה לחייו, לא למותו, של רמי לוין. הוא כל כך חיכה לה! רצה נורא לראות אותה. רצה נורא שהיא כבר תבוא."

– "כרגיל, אתה נוטה לחשוב על סיפור רומנטי! למה אתה לא חושב שהוא חיכה לאיזו 'חתיכה', לאיזה מין פרֶחָה צעירה?" שאלה נאווה וחייכה חיוך שלא מצא חן בעיני.

– "לא. זאת לא היתה מין צעירה מהסוג שאת קוראת פרֶחָה!" הצהרתי בביטחון.

– "איך אתה יודע? למה אתה כל כך בטוח?"

– "אני בטוח, מפני שכתב־היד שלה הוא כתב של אדם משכיל שרגיל לכתוב, ולא קשקוש מאומץ של איזו פרֶחָה. ואני חושב שהיא לא אישה צעירה, כי בשורה הראשונה היא כתבה: 'כן. הרבה שנים'. כנראה שהיא הסכימה איתו שהם לא התראו הרבה שנים. בדרך כלל, אישה צעירה לא מדברת על 'הרבה שנים'."

– "איזה ניתוח מבריק! אתה ממש בלש! שרלוק הולמס!" הכריזה נאווה וגיחכה, אבל בעיניה גיליתי מבט של הערכה.

כעבור כמה ימים פניתי אל חברים ותיקים של רמי, לפי הרשימה שהוא נתן לי בערב האחרון, ושוחחתי איתם בקשר לספר שתכננתי לכתוב. אחרי שדיברנו על הקרבות שבהם הם השתתפו ב־1948, על הניצחונות ועל הכישלונות, שאלתי אם ידועים להם מעשים חריגים, בלתי מוסריים, שעשו חיילינו. אחדים הודו בחצי־פה שראו חיילים בוזזים רכוש נטוש של ערבים והביעו חרטה על שלא התעמתו עמם אז ולא מנעו את הביזה.

– "היינו עייפים. מותשים. בסוף הכוחות. לא היה לנו כוח להילחם גם בבוזזים," הסבירו מבוישים.

בסוף השיחה, כששאלתי אם הם זוכרים "מי היתה אז החברה של רמי," הם התבוננו בי בתמיהה והניעו את ראשם בשלילה. היה אחד שהתלוצץ ושאל: "איך אפשר לזכור את כל הבנות של הגדוד?"

ואחד גער בי: "זה לא חשוב. אם אתה כותב על מלחמת השחרור, תכתוב על העניינים החשובים!"

ואז, כשכמעט נואשתי, מצאתי אותה. גיליתי אותה בתערוכת ציורים שנקראה "זוועות הכיבוש".

עורך מדור האמנות בעיתון שלי, הציע לי להתלוות אליו ולבקר בתערוכה. הוא הסביר לי שמוצגים בה "סיפורים מצוירים", מעין סרטי "קומיקס" המתארים אירועים קשים, אמיתיים, שאירעו בשטחים הכבושים.

נלוויתי אליו והתבוננתי ב"סיפורים" שליד כל אחד מהם נרשם התאריך והמקום שבו הוא התרחש. רובם קרו בשנה האחרונה. באחד צויר סיפורו של פלשתיני שחיילים עצרו אותו, היכוהו מכות נמרצות והכריחוהו לשתות שתן מהאסלה. אחר נפתח בציור בולדוזר ענק המתקרב אל בית משפחה פלשתינית כדי להרסו. אישה צעירה, העומדת ליד הבית, מנסה לעצרו והוא דורס אותה. בסרט אחר צוירה מכונית ובה חבורה צוהלת של נערים יהודים. הם מחזיקים קצה חבל, שבקצהו השני קשור נער ערבי, הנמשך־נגרר על הכביש אחרי המכונית הדוהרת. סרט קצרצר מראה אישה זקנה מחטטת בהריסות ביתה. בסרט בן ארבעה חלקים צויר, בחלק הראשון, חייל ישראלי המציב חצובה ומניח עליה רובה צלפים. בשני, החייל גוחן ומכוון את הרובה. בשלישי, הוא יורה אל ילד ערבי קטן העומד מאחורי גדר ומשליך אבנים; ובאחרון נראה הילד, שהכדור פגע בעינו ושפך אותה, מוטל על הארץ.

הדפסים של הסרטים המצוירים כונסו בחוברת. בהקדמה לחוברת נמסרו פרטים על מארגני התערוכה ועל הציירת שיצירותיה הוצגו בה. התיישבתי על כיסא קטן שעמד ליד הקיר והתחלתי לקרוא. עברתי ברפרוף על שמות הארגונים שהשתתפו בהכנת התערוכה – כולם ארגונים המתנגדים לכיבוש – וביניהם הארגון שהציירת חברה בו. ואז נתקלה עיני במשפט: "החוברת הזאת הוגשה על ידי הציירת למי שהיה השר הממונה על השטחים, רמי לוין, זמן קצר לפני שנרצח."

קפצתי ממקומי והפלתי את הכיסא. רציתי לצעוק והבנתי פתאום למה ארכימדס יצא מבית המרחץ, רץ עירום ברחוב וצעק "מצאתי". במאמץ רב התאפקתי ולא צעקתי, התיישבתי שוב והמשכתי לקרוא. קיוויתי למצוא פרטים נוספים על הציירת הזאת, שלא היה לי ספק שהיא האורחת שביקרה אצל רמי. אבל לא מצאתי. בהקדמה נאמר רק שהשר גילה עניין בחומר הכתוב והמצויר שהיא הגישה לו, הבטיח לחקור ולברר וביקש שהיא תבוא שוב, כדי לשמוע מה התברר לו ומה בדעתו לעשות. הם קבעו פגישה נוספת, שכמובן כבר לא תוכל להתקיים.

סגרתי את החוברת, קמתי וניגשתי אל אחד ממארגני תערוכה. שאלתי אותו איפה אוכל למצוא את הציירת. אמרתי לו שאני רוצה לראיין אותה.

– "אתה רוצה לראיין אותה?" שאל ונעץ בי מבט מוזר, "אני לא חושב שזה אפשרי. אבל אתה יכול לגשת אליה ולשאול אותה כמה שאלות. אולי היא תשיב על שאלה או שתיים. היא יושבת שם!"

הוא הצביע על שולחן שסביבו ישבה חבורת נשים. נעמדתי לא הרחק מהן והקשבתי לשיחתן. היא התנהלה בצורה מוזרה. הן דיברו בזו אחר זו. כשאחת מהן סיימה את דבריה, השתררה דממה ורק כעבור רגעים אחדים החלה אחרת לדבר. לפעמים, אחרי שהשתרר השקט, פרצו כולן פתאום בצחוק, כאילו מישהו לחש דבר שרק הן שמעו. התקרבתי אליהן והתבוננתי בהן בריכוז רב. הבחנתי שכאשר הדוברת משתתקת, אישה קטנה, היושבת בראש השולחן ולפניה דף נייר, כותבת מיד תגובה, או תשובה. הן כולן מצטופפות וקוראות את הכתוב ולפעמים פורצות בצחוק. האישה הכותבת אף פעם אינה מדברת. פתאום הבנתי:

היא אילמת. לא יכולה לדבר. לכן היא כותבת. בגלל זה היא כתבה גם בחדרו של רמי. היא אילמת! הבנתי שלא אוכל לדובב אותה, שמצאתי אותה, אך גם איבדתי אותה. הצער והאכזבה שיתקו אותי. אך כעבור רגע גברה סקרנותי הטבעית, זאת שאני מכנה: "הסקרנות האנושית שבבסיס כל מדע" ואשתי מכנה: "המציצנות האנושית שבבסיס כל רכילות", והחלטתי לנסות להידבר איתה. פניתי אליה, הצגתי את עצמי וסיפרתי לה שנפגשתי עם רמי בחדרו, זמן קצר לפני שהיא באה לבקרו, ואמרתי שברצוני להיפגש איתה ולספר לה על ההכנות שהוא עשה אז לקראת בואה. היא כתבה מיד בכתב־ידה הברור והיפה: "אשמח להיפגש ולשמוע על כך." מיד קבענו זמן ומקום לפגישה. נוכחתי שוב שכאשר אני רומז למי שאינו שש להתראיין שאוכל לספר לו סיפור שנוגע לו ומעניין אותו, הוא מסתקרן ומסכים מיד להיפגש. סיכמתי לעצמי בסיפוק: אפשר לסמוך על הסקרנות האנושית! וקיוויתי שגם סקרנותי תסופק כשאראיין אותה.

נפגשנו בבית־קפה שקט. הגעתי לשם לפניה וחיכיתי לה. ראיתי אותה כשנכנסה: אישה קטנה ודקה שצעדה בזריזות רבה שהשכיחה את גילה. אבל כשהתיישבה מולי, הסגירו אותו פניה הקמוטות. קמטים עמוקים נחרתו ליד פיה ופסים דקים נפרשו כמניפות מזוויות עיניה. קו נמתח לרוחב מצחה. היא לחצה את ידי, התיישבה, הוציאה גיליון נייר, החלה לכתוב ופתחה ב"שיחה". להפתעתי, התרגלתי במהירות לצורה המוזרה של חילופי־הדברים בינינו. היא הגיבה על דברי לא רק בכתב, אלא גם בשפת הגוף, בהבעות המשתנות של פניה הערניות, שתחילה נראו לי אטומות ואילמות, ובמבטיה. עיניה הבהירות קרנו, זהרו, לפעמים קדרו ולפעמים צחקו. שיקעתי עצמי בשיחה המרתקת ולא רציתי לסיימה. היה נדמה לי שאם היא תימשך, אגלה משהו לא ידוע, אמצא תשובה לשאלות שהציקו לי.

סיפרתי לה על התכונה הנרגשת ועל קוצר הרוח שגילה רמי כשציפה לבואה בערב האחרון לחייו. שאלתי אם הכירה אותו היטב.

– "הכרתי אותו במלחמת השחרור. הייתי אלחוטאית בגדוד שלו. לא נפגשנו מאז," כתבה בקיצור.

הבנתי שאינה רוצה להרחיב את הדיבור על אופי היכרותם ועל הסיבה שהם לא נפגשו מאז. שיניתי את הנושא. דיברתי על הרושם שעשו עלי ציוריה ושאלתי מתי החלה לצייר ואיפה למדה.

– "התחלתי לצייר בילדותי ותמיד ציירתי. גם בזמן המלחמה. ציירתי אז פורטרטים של האנשים שהכרתי ושכיום רובם כבר אינם בחיים, וציירתי גם את מה שראיתי, את זרעי הפורענות שנזרעו אז ושאת פירותיהם רואים היום. הציורים בחוברת שהבאתי לרמי קשורים לציורים שציירתי אז. הייתי רוצה לכתוב ולהסביר את ציורי המלחמה ההיא. ניסיתי לכתוב, אבל אני לא מצליחה. כנראה אין לי כשרון כתיבה," כתבה ונאנחה.

– "אני אכתוב בשבילך! תראי לי את הציורים, תסבירי לי ואני אכתוב!" הצעתי בקול נרגש ורם.

אנשים שישבו ליד שולחן קרוב, הפנו את ראשיהם אלינו והתבוננו בי בתימהון. הנמכתי את קולי וסיפרתי לה על תוכניתי לכתוב ספר על מלחמת השחרור, תיארתי את ההכנות שעשיתי, את התהיות שתהיתי, השאלות ששאלתי והחיפושים שערכתי. היא הקשיבה בריכוז רב. אור וצל התחלפו בעיניה.

לבסוף ביקשתי שוב שתראה לי את ציוריה ותרשה לי לספר את סיפוריה. חזרתי על הצעתי:

– "נוציא ספר משותף של ציורים וסיפורים. נוציא ספר ביחד!"

– "קודם כול," כתבה, "תבוא לראות את הציורים. אם תרצה להתעסק בזה, אכתוב לך תיאור קצר של הזמן, המקום, הפעולה, או החוויה, או האיש שבציור, ואתה תרחיב את התיאור."

למחרת ביקרתי בביתה והתחלתי לכתוב. השלמתי את הסבריה כיד דמיוני הטובה עלי. הנה, לפניכם הספר.