אל תציץ מתחת למיטה

השופטת אלנה רינקוֹן והפתולוג הכפוף לה סיימו לבדוק גווייה בלוֹפֶּס דֶה אוֹיוֹס, ושבו כעת לבית המשפט התורן במכונית שרד, שעל פני נהגה הצעיר הבעת תדהמה. לצדו ישב מזכיר כחוש, שראשו התנודד בנמנום על גבי תיק מסמכים שחור החבוק בזרועותיו. השעה היתה שלוש לפנות בוקר, והשופטת, שנדמתה כצופה במדרכות הנטושות בעניין בלתי מוסבר, היתה בוחנת במוחה פנימה גווייה שקלסתרה שייך לה עצמה וכך גם צווארה, ידיה, רגליה, מותניה. לא נמצאו עליה סימני אלימות; לו ערכו לה בדיקה פתולוגית, היה מתקבל גיליון נתיחה לבן. ואף על פי כן, במקורו של המוות נחה אכזבה כפצע פתוח.

חודשים קודם לכן נפטר אביה בהקלה, אם לא בשמחה, מִשראה אותה מתמנה לשופטת מכהנת במדריד. אביה האמין, ובזמנים אחרים אף החדיר בה את האמונה הזו, שהשופטים הם המניעים את העולם. ייתכן שהניעו אותו בכפר הצפוני הקטן שהתגורר בו, ואלנה עצמה עברה בו התמחות בחודשים הראשונים לאחר שעמדה בבחינות הקבלה לשירות המדינה, אבל לא בעיר כמו מדריד, שבה היום־יום בבתי המשפט משחית, והשוטרים מותירים מענק של מרירות המושלך, כמשקע עופרת, אל מצולות המוח.

בימים של תורנות, בשעות לילה אלה, היתה נזכרת ברגע כלשהו באביה, בתערובת של אשמה ותרעומת; היא נכחה בהלווייתו בחיפזון מסוים ואחריה אפילו לא פינתה את הבית. רק נעלה מאחוריה את הדלת, כמו המשיך מישהו להתגורר בו, ושבה למדריד באותה אמונה מעורפלת שכל עוד לא יזוזו חפציו, הוא ימשיך לחיות, ואילו היא תוכל לדחות את היגון שלא חשה באותו זמן. לילה אחד כמעט עמדה להתקשר אליו בטלפון, וברגע שנתנה דעתה על מידת האיוולת שבדבר, קפץ המשיבון מעברו השני של הקו, והיא האזינה לקולו של המת המבקש שישאירו הודעה לאחר הישמע האות. השופטת ניתקה נבעתת, אבל המחשבה שמצאה דרך לתקשר עם המנוח טרדה את מוחה; דרך שבה תוכל עדיין לתנות בפניו את מכאוביה. למשל, שלא השופטים מובילים את העולם, זהו שקר, כזב שהתמסרה לו בלהיטות כמו לבניית תיבה שתמלט אותה מהמבול. מבול זה, רצתה לומר לו, אינו אלא החיים עצמם, כך שיצרתי בעצם מין כמוסה שבתוכה הייתי מבודדת את עצמה מן הקיום, זו הסיבה שכעת אינני מבינה את הרחובות וגם איני תופסת את הרגשות החתומים הממלאים את אותן פינות אפלות שבמוחי. אבא.

כך אמרה השופטת ממצולות המכונית ששבו בה במהירות לבית המשפט, מלווים בניידת משטרה שצופריה מייללים. והעוצמה שפנתה בה לאביה היתה כה רבה, שחששה לבטא מלה כלשהי בקול רם. בשל כך נפנתה אל הפתולוג שישב לימינה:

"מה קורה?" שאל הלה בהבעה של הזדהות לילית.

"כלום," אמרה השופטת. "בדקתי את הגווייה שלי."

"תעברי אחר־כך במשרד שלי, אם את צריכה שיעשו לך נתיחה."

באומרו זאת שלף הפתולוג, שעמו עבדה כבר באיזו תורנות קודמת, סיגריה, ולפני שהציתה קטם את הפילטר שלה, מחדיר את ציפורן האגודל בנקודה המדויקת של המפרק. מעולם לא ביקש רשות לעשן, ובכל פעם שהשופטת ניסתה למנוע זאת ממנו ושילחה בו מבט תוכחה, היה מפייס אותה בהבעה של ילד שנתפס במעשה קונדס. באופן כלשהו דומה היה לאביה של אלנה רינקון; הוא ניחן באותן מידות גוף, שברירי למדי, ויכול היה להיחשב כעובד כפיים מיומן: אולי חשמלאי מוכשר, או טכנאי הסקה מבריק. היו לו אצבעות ארוכות במיוחד, ואף שהיה כבר גבר בשל, תנועותיו היו גמישות. אלנה רינקון והוא כבר בדקו יחד כמה גוויות, והשופטת ראתה אותו נע סביבן בחוכמה של טכנאי היודע לחפש את סיבת התקלה, המוות, במקומות מרוחקים לכאורה ממקום החבלה.

אחרי שפנו לשדרת קסטֶיאנה הבחין הפתולוג שהצער המצטייר בקלסתרה לא שכך, וטפח על ירכה שתי טפיחות תמימות של ידידות שהביכו את השופטת. גם לא היה נדיר שבלילות של תורנות, לאחר בדיקת גופה, סבלה אלנה רינקון טלטלה מינית שהוסיפה עוד בלבול למצב רוחה.

בהגיעם לכיכר קסטיליה פנתה השופטת בבהילות למשרדה, והניחה לעצמה לצנוח על גבי המיטה שבחדר הסמוך למשרד בית המשפט התורן. מעולם, עד אותו לילה, לא אמרה לעצמה את הדברים בצורה כה פסקנית, כה ברוטלית. הכול שקר. וכעת מה? נזכרה ברומן שקראה בתקופת לימודיה על כומר שזנח את אמונתו וכיהן אחר־כך אף ביתר כבוד מאשר בטרם חדל ממנה. כלום תוכל גם היא היא לכהן בכבוד מבלי להאמין במה שהיא עושה?

נרעשת ממצבור רגשות זה נטשה מיד את החדר, נכנסה ללשכה וחייגה את מספר הטלפון בבית אביה. האזינה להודעת הפתיחה ולאות ולאחר מכן, במשך כמה שניות בלתי נגמרות, לדממת הבית, וְדמיינה את הרהיטים והחפצים משלחים סימני תמיהה נוכח פלישת החיים מן החוץ. היא ניתקה בלי לפצות פה והמשיכה לעמוד, שקועה בהרהורים, שניות אחדות. נותרו יותר מחמש שעות לסיום התורנות, נצח של מתיחות, יותר מדי לילה לפניה. היא יצאה מלשכתה ופנתה למשרדו של הפתולוג, שהמתין לה, או לפחות כך אמר:

"חיכיתי לך."

"אז הנה אני," השיבה אלנה.

"את רוצה שאבצע בך נתיחה עכשיו?"

"בוודאי."

הפתולוג הסביר לה שהוא נוהג בדרך כלל לבצע את הנתיחות במכון, בשעות הבוקר, עם סיום התורנות, אבל הוא הוביל אותה לחדר סמוך שניצבה בו מיטת טיפולים וארון לבן עם הציוד ההכרחי לביצוע בדיקות קטנות הקשורות בתלונות על התעללות מינית או מעשי אונס.

"זה לא המקום המושלם לביצוע נתיחה," הוסיף, "אבל אני יכול לחפות על העדר הציוד במיומנות שלי. תורידי בבקשה את הז'קט."

אלנה, נבוכה, פשטה מעליה את הז'קט והפתולוג פרש אותו על גבי המיטה ובחן בלהט סנטימטר אחר סנטימטר, מניח את קצות אצבעותיו על גבי כל חספוס של הבד, על כל קפל, עוקב אחר צלקות התפרים שהתוו את דגם גופה של השופטת, את העדרו.

"את כבר יודעת," אמר הרופא, "שפתולוג מיומן אמור לבדוק את הבגדים אפילו לפני ביצוע הנתיחה. העקבות צצים במקומות הכי פחות צפויים. בואי נבדוק את החולצה."

השופטת פשטה את חולצתה כמסירה קרום, והבינה לפתע שבאותו רגע ממש השלימה שינוי צורה, ששלביו השונים נותרו מנותקים ממנה. היא חשה אז שלמרות הכול, עדיין נכון לה עתיד מסתורי שבו לגבר הזה, הרופא, לא נועד שום תפקיד זולת המעבר עצמו; גשר כדי לעבור עליו ממקום אחד בחיים למשנהו.

החל מאותו לילה מיסדו השופטת והפתולוג קשר ללא עתיד: כך סיכמו ביניהם לבקשתה של אלנה רינקון, ולו לא היה אכפת, שכן החזיק בדעה שהעולם הסתיים זה מכבר והם עצמם אינם אלא רמץ מציאות, גחלים לוחשות שלה.

"בנסיבות אלה," הוסיף בנימת לעג, "לא היה עולה בדעתי לבקש ממך שתינשאי לי גם לו הייתי רווק, מה שאני לא."

הם החלו מתראים במלונות שבהם היה הפתולוג מורגל, ככל הנראה, לפי החופשיות שנהג בבואו ובצאתו בהם. לעתים, אם כי פחות, התראו אף בביתה של אלנה רינקון, אך היא הגנה על חלליה הפרטיים באותה להיטות שהוא התאמץ לחדור אליהם. התשוקה, עת בצבצה, היתה מזינה עצמה בדיוק מאותו חוסר של עתיד, מהעדר אופק. יום אחד, כשהיו במיטה במלון שבתקרות חדריו נקבעו מראות (הפתולוג ראה בהן עידון מעורר השתאות), התבוננה השופטת בהשתקפות גופה ובזו של הרופא, הנחות בצורה חסרת היגיון על ראשיהם, וחשבה שאינם אלא שתי נעליים השייכות לשני זוגות שונים. הם סיימו לקיים יחסי מין, אשר למרות המראות סיפקו להם הנאה מוגבלת בלבד – התברר שהפתולוג מיומן יותר בביצוע נתיחות מאשר בהוצאה לפועל של תשמיש המיטה – וכעת נותרו כשגופותיהם שרועות על גבן, מביטים בחוט העשן מן הסיגריה שהצית הרופא, המסתלסל בכיוון המראה, ונדמה שחדר לתוכה, כחוט מעודן שאיגד את שני העולמות.

"אנחנו נראים כמו שתי נעליים משני זוגות שונים," אמרה אלנה רינקון.

"אז אולי היינו צריכים לעשות את זה מתחת למיטה," השיב הפתולוג. "אולי זה לא מצליח לנו מפני שאנחנו לא נמצאים במקום המתאים."

הרופא הציע את המעבר בהתעקשות מסוימת, אבל אלנה רינקון סירבה בטענה שיש להפיק תועלת מן המראות.

"אז פעם אחרת," הוא סיכם.

"פעם אחרת."

הדימוי של שתי נעליים מזוגות שונים הביא את השופטת להרהר עד כמה מוזרה היא תשוקתם הנואשת של בני אדם למצוא להם בן־זוג שישלים אותם, כאילו כל אחד מהם היה מחצית השלם. רוב הצרות שהיו מנת חלקם – והיא נוכחה בזאת מדי יום בעבודתה – נובעות מאותו חיפוש אחר בן־זוג משלים או מן הפחד לאבדו כשיימצא. האם הנעליים שתחת המיטה חולמות לעתים להיפרד זו מזו ולנסות להתקיים כישויות נפרדות, עצמאיות, שאלה את עצמה. אבל על כך לא אמרה דבר לפתולוג, שלאחר שכיבה סיגריה והצית אחרת קבע שהוא ואשתו מתאימים זה לזה היטב, כמו שתי נעליים, מעט קשיחות אולי, אבל במאותו מספר ובאיכות זהה.

"אף על פי כן," הוסיף, "אני אוהב לנסות אימומים שונים משלי, מה שמהווה סטייה נורמלית במצבי אסון. לתפיסה האובססיבית הזאת שלך, שאין תועלת בעבודתך כשופטת, יש קשר הדוק להידלדלות המציאות, שאם תשימי לב היא כבר כמעט מחוסלת. בכל אופן, כאשר התקיימו הדברים באמת, זה היה המרב שניתן לשאוף אליו בחיים, להיות רופא. אביך צדק, אם כי באיחור קל. סביר למדי שלא שמע על סוף העולם. אף אחד לא שמע על כך."

אלנה רינקון סברה שנחישות אפוקליפטית זו של הפתולוג נועדה להצדיק את ציון הבלתי מספיק שקיבל בביצועי המיטה שלו. אם המציאות נכחדה אין זה מוזר אפוא שהוא אינו יכול לעשות יותר. מכל מקום, השופטת חשה שממצאים אלה, גם אם הם בלתי מספקים בעליל, מקרבים אותה לחיים שהותירה בצד בשנות לימודיה. אותו צעד קדימה, יחד עם התחושה הפנימית שהיא ניצבת על ספו של דבר־מה חדש, שמר אותה בכושר; אם לא שמחה, היתה קשובה לפחות למתרחש סביבה, יהיו אלה שיחות או מחוות, שינויי טמפרטורה או מצבי רוח, צירופי מקרים או סתירות. שנות עבודתה בשירות המדינה העניקו לה כושר ריכוז ראוי לציון, ואותו כישרון שנרכש אז שימש אותה כעת ברחוב, ברכבת התחתית, בבתי המשפט, שכן לא ידעה מהיכן עלול הסימן לבוא ובאיזו שעה. לעתים קרובות מאוד היתה מטלפנת לאביה כדי לבדוק שהכול כשורה בבית המשפחה, ולאחר שהאזינה במשך שניות אחדות למלמול הרהיטים הכהים, המופתעים מן הפלישה הבלתי צפויה, שָבָה והניחה את השפופרת וחזרה לעולם.

יום אחד, כשנסעה ברכבת התחתית לבתי המשפט, מתעמקת בהמולת הנוסעים שמילאו את הקרון כזבובים הלכודים בצנצנת זכוכית, נשאה את עיניה מן הרצפה וראתה שיושבת מולה אישה, שאת תווי פניה חלמה לעצמה לפני זמן רב. האישה קראת ספר והרימה ממנו את עיניה רק כדי לאבד לרגע את המבט בריק בטרם תשוב לדפיו. זו היתה מלאכית ללא כנפיים, אֵלָה. היא דמיינה לעצמה, לא בלי בושה, את שתיהן יחד במיטה במלון שמראות קבועות בתקרת חדריו, ונדמה היה לה ששתיהן יוצרות זוג. האישה היתה ודאי צעירה ממנה בחמש או שש שנים, בערך בת עשרים ושמונה, חישבה השופטת, מעריכה בד בבד שבזוגות נעליים תמיד יש אחד בלוי מעט מן האחר, לפי הרגלי ההליכה של בעליו. את כל זאת אמרה לעצמה מעט בבדיחות הדעת, כדי לשכך את עוצמת הפגיעה האימתנית שיצרה דמותה של האישה הזרה, ששערה היה אסוף בזנב סוס, כמו שערה של אלנה רינקון עצמה באותו בוקר. החום הקדים, ושיווה לפרצופי רוב הנוסעים, החנוטים עדיין בבגדי החורף שלהם, מראה נזקק ומצטדק. המלאכית הקוראת, לעומת זאת, לבשה גופייה לבנה וחצאית קצרה מאוד, שחורה, כמעט כלום. הכול בה היה כמעט כלום, צווארה דומה היה לחוט של כסף וכל יתר תווי דמותה, הסדורים סביב גרעין בלתי נגיש, סתרו את חוקי הכבידה, שכן היא נדמתה כמרחפת מעל המושב. השופטת ניסתה לדמיין תהליך עיכול בתוך אותו גוף נשגב, והסיקה תכף שזה לא אפשרי. הגברים, שניצלו לרעה את התעמקותה, הביטו באישה בעזות מצח, מה שנראה לשופטת רינקון בלתי נסבל. מכל מקום, דומה היה שהיא איננה נותנת דעתה לאסונות שהיא מסבה לסביבתה; היה לה איזה ייחוד במבט, אולי פזילה קלה שהקרינה על כל הקלסתר מבע של בלבול, של ספק. דומה שהיא שואלת איזה דבר, שאיש באותו קרון, אולי אף לא בעולם הזה, לא יכול היה להשיב עליו.

הזמן, שהתפרק כחומר אורגני, מפנה מקום למעין רצף שאינו כפוף למִשכו, השיב לעצמו לפתע את אופיו השעוני, רווי השניוֹת, כאשר קמה בת האלים ממקומה ועזבה את הרכבת בקלות תנועה של שפירית.

המשך הפרק בספר המלא