ברושים בהר

פרק א'

מעבר לדלת ראה הילד את מעקה המרפסת ומאחוריו חצרות וגדר מכוסה יערה. קולות עמומים עלו ממעמקי הבית, החצר הייתה העולם, וגדר היערה הלכה אל גבעות המזרח ואל שדות קריית מאיר. מאחורי התריסים נשמעה המולת הרחוב וקולות האנשים ביום שישי בבוקר בתל אביב, כשגרמנים יושבים על מפות מלחמה, חלוצים בונים חומה ומגדל, פליטים חולמים על ארץ אבותיהם ומוסלמים כורעים, מצחם נוגע ברצפות האבן של מסגדי הארץ.

*

במקרה לא יצאתי לאוויר העולם אל תוך ידיו העדינות של ד"ר הַיְימֵר. בבוקר, כשהכין לעצמו קפה, ראה דרך חלון המטבח אישה ממתינה בתחנת האוטובוס ומראהּ כמראה שרה שעזב בברלין. גל געגועים הציף את חזהו עד שכרע בכאב, וחלומות מתנועעים מאחורי עיניו. אחר כך זחל למיטתו ואיבריו הולכים ורפים.

אותו בוקר החליט ד"ר קַסְטָן לפטרו, ולא הועילו תחנוניו של שְׁלוֹס, שהיה רופא ללא תעודות הסמכה, ולא הועילו היסוסיו של ד"ר קסטן עצמו. הפור נפל ונֶלׇה בׇּאוּמָן הדפיסה את מכתבה הראשון במקום עבודתה החדש בבית החולים "פריחת הליליות". ד"ר קסטן מצא שבמקום "איחוריך הרבים" היה כתוב "אחוריך הרבים" ובכלל – השורות צפופות מדי ואין המכתב הולם את מקצועיות בית החולים. ד"ר קסטן, שהחשיב עצמו כבעל הומור אמר, "באותו זמן הייתה מוסיפה את שמה למכתב הפיטורין." שלוס היסס, אך מפני שלא היה בטוח ביציבות משרתו, הלך ולא ביקש עוד על נפשו של היימר.

בינתיים היו עוברים מראות מאחורי עיניו של ד"ר היימר, ושרה הולכת בין קני סוף, פניה סמוכות אליו, עיניה עצומות ושפתיה נעות, אומרת דבר נפלא בלי קול וחיוכה יש בו ממַהוּת דברים שאין להם שיעור מבחינת היופי והכאב. עוד נפשו יוצאת לדרכה ראה את בת פרעה גוחנת אל תיבת קנים, עיניה גדולות בתוך השחור הצבוע, כדרך המצריות, צווארה נישא לתלפיות, והיא גמישה וגְּאֵיוֹנָה כבת מלך אתלטית. ועוד ראה את ידה מושטת אל התיבה, ובתיבה שרה, תינוקת זערורית, קנים של סוּף על פניה, ובת פרעה כורכת אותה אל ליבה בערפל היאור.

לא יצאתי לאוויר העולם לידיו של ד"ר היימר. מי שקיבלה אותי לידיה הייתה האחות הֵלֶנִיָה מוּסְהַּבִּיָה, מי שהכרומוזומים בגופה לא ידעו מנוח עד שעלתה על הר הבשורה, ונישאה לאחד מנסיכי הכתר היוונים שנתיים לאחר הולדתי. לא נשביתי בקסמיה, מפני שהייתי תינוק בן יומו, אבל חיוכה המתוק האיר את נפשי בלילות האופל כשהייתי מתעורר לתוך עולם שחור. הדרך שבה החזיקה בי בידיה הרכות והבל נשימתה על בטני החשופה היו הנגיעה הראשונה עם עולם אליו באתי ממקום אחר. לאחר שרחצה אותי, ליטפו אצבעותיה את כפות רגליי הזעירות, מעבירות בהן גלים של עונג לא ידוע.

*

דן לאופר היה דמות יוצאת דופן בין בני דורו. בגן הילדים היה מנסה להתרומם באוויר, וכשהמעשה לא עלה בידו היה עולה אל הגג, ומחכה לרוח שתישא אותו. אחר כך היה יושב בפינת הגג, רואה מרפסות ושטיחים על מעקות ונשים חובטות בהם. לא עבר זמן רב והגננת בת שבע הייתה עולה בדאגה אל הגג, מלטפת את ראשו בחיבה ומוליכה אותו אל קומת הגן. הרצפה המשובצת וארונות הצעצועים לא הסיחו את דעתו מפרדסי המזרח שראה לפני שירד מהגג. מה שריתק את דמיונו הפך למסע פלאים. החצרות מאחורי הבתים ונִיבָה בגן, על הרצפה המשובצת שחור־לבן.

בעניין ניבה היו סערות שכלל לא היו בתחום הבנתו; שערותיה הבהירות ומערות עיניה האפלות העלו בו ערגה שלא היה לה עניין עם הזמן ועם השכל. פעם, לאחר שנים, כשראה ערוגות ציפורני חתול מאחורי מנזר בשולי עיירה מתפוררת ליד נהר הדורדון עצם את עיניו ובחושך ראה רצפה משובצת בגן הילדים ואת ניבה נוסעת על ענני גשם, מביטה אל ציפורני החתול מאחורי גדרות העץ.

בחורף השנה השנייה חלתה הגננת בת שבע. בבית שמע דן את הוריו משוחחים. אימו, שהייתה אישה חביבה ומאירת פנים אמרה, "גם אם היא צעירה, עדיין הניתוח קשה," ואביו אמר, "כבר איננה צעירה כל כך, והניתוח אינו מסוכן." זאת הייתה דרכו לערער על קביעותיה, וגם אם היה עושה זאת בפסקנות, לא השאירו דבריו רושם כי מייד הייתה מתחילה לזמזם את מנגינת השיר "כחול ים המים", מה שהיה מסיט אותו משלוותו מפני שהיה רגיל להשאיר את תענוג השיר לטיולי השבת.

אחרי חודש חזרה בת שבע. ריחות סוף החורף ותחילת האביב שטו מהשדות במזרח וטיפסו אל הגן. לפני ארוחת הבוקר ליטפה בחיבה את ראשו של דן, ממלמלת מילים לא ברורות, אחר כך ניסתה לסדר את מחשבותיה, אך סדר הזמנים התערבב בראשה ולא זכרה אם אמרה לילדים דברים שחשבה לומר. "אתם זוכרים את 'הענק וגנו'?" שאלה, ובלי להמתין הוציאה את פנס הקסם הישן מתוך הארון, וחיברה את חוט החשמל לשקע בקיר. ועוד לפני שאור הציף את הקיר הלבן, ישבו הילדים במקומם, ממתינים בחרדה לילדים הנסים על נפשם מאימת הענק.

דן ישב ולפניו ליד החלון ראה את ניבה, פניה מוארות בהילת פנס הקסם. המכשיר החל לזמזם, לאט הופיע כתם ירוק שהלך וגדל עד שהפך לערוגות פרחים, ושבילים בין ערוגות הפרחים, וזר על ראש מלאך אבן, וילדים מטפסים בבהלה על חומת הגן, נמלטים מזעם הענק, אינם יודעים כי כלתה נפשו אל בניו ובנותיו אשר הלכו למקומות רחוקים, ובלכתם הייתה גאוותו לרוח רעה.

גרנו אז קרוב לגן החיות, וקולות היער היו עולים בלילות אל חדר השינה. בתחילה נשמעו יללות הצבועים, אחריהם צווחות ציפורי הטרף והטווסים, אחריהם היו מצטרפות כל חיות הגן להמולה אדירה, וקולות הנמרים ושועלי המדבר עוברים מתחת לשמיכה בתוך החושך, הולכים אל יערות העד של אפריקה. בלילות ירח הייתי דואה מעל מישורי הארץ הגדולה, רואה את חיות הבר מלחכות מים בשולי האגמים, וקולות הולכים וגוברים, וכהרף עין נופלת דממה גדולה מתחת לשמיכה, ובאותו הרף עין היה משמיע האריה קול צעקה ואליו מצטרפים אריות אחרים. קולו הולך וגובר ואין חיה מפריעה את כאבו. חושך מתחת לשמיכה, ואני יודע כי גברו געגועיו אל אמות המים, ואל הערבות וריח היער בגשם. אחר כך הייתי נרדם וחולם חלומות משונים שאין להם נגיעה לגעגועי האריות.

*

ג'אנה הייתה בת למשפחה שבניה היו, על פי תיאורה, אצילים בדרך זו או אחרת. פעם, כשנחה עליה רוח געגועים, הוציאה מקופסת עץ תמונה ישנה של נערה שעיניה השחורות מביטות בשלווה ואמרה, "אימא מתה שבוע אחרי שילדה אותי, ואבי יצא מעולמה ולא היה לידה בימי הריונה האחרונים. שנים אחר כך נהרג בזמן המלחמה הגדולה כשפגז נפל במסעדה שאכל בה בחברת רקדנית שחלפה מהעולם יחד איתו."

בצעירותה, הייתה אימו של דן אומרת, "אני שלחתי לו את הפצצה ההיא," ותענוג הנקמה היה מפייס את עלבונה. כשבגרה, הייתה קופסת העץ הישנה זיכרונה האיטלקי היחיד. אחד מבני משפחת אביה הביא קופסת עץ לפנימיית המנזר ביום שמלאו לה שתים־עשרה. בלא חמדה הסירה את הנייר וראתה אגם וסירה ושיחי שושנים מצוירים בלכה מבריקה על מכסה קופסת העץ. אחר כך עצמה את עיניה והרימה את מכסה הקופסה. ניחוח לא ידוע עלה באפה, וכשפקחה את עיניה, ראתה חיות שוקולד ולא אחת דומה לשכנתה.

"עכשיו את יכולה להחליט אם להישאר כאן או לעבור לפנימיית בנות בלוזאן," אמר האיש. אחרי שהחליטה, השתבשו הדברים ולא הגיעה לפנימיית הבנות. לא ידענו אם סיפור אימה והאיטלקי נולד במוחה כשהגיעה לארץ ישראל. אחר כך אמרה שבאה לעבוד בבית החולים האיטלקי בירושלים, ומשם הייתה נוסעת בחופשות בית החולים לחוף הים בתל אביב. בחלוף השנים דעכה הכרתה, עיניה היפות היו הולכות מעבר לגבעות הלא נראות, ושעות לא זזה ממקומה, מביטה בגינות עולם אחר, הולכת אליו וחוזרת עייפה, עד שהייתה נופלת לתוך תרדמה עמוקה. בתחילה היו נזהרים בני הבית שלא להטריד את שנתה, אך מהר גילו שאינה ניתנת להפרעה. כשלא ישנה היה דיבורה מועט, ובחורף האחרון לחייה החלה להסתפק בסימני ראש, ולא עזר כל מאמץ לדובבה, ובפניה לא שמחה ולא עצב.

בן שש היה דן כשחלתה אימו, ואהבתה אליו נסתרה ממנו. במצוקת ילד היה מתבונן בעיניה, ממתין לסימן או לרמז. לעיתים, כשגברו געגועיו, היה משעין את ראשו על ברכיה, ושעה ארוכה היה מוטל בחיקה, עיניו עצומות, רואה את אימו האחרת, עיניה צוחקות, מאמצת אותו אל ליבה.

ביום שנפטרה, נסע באוטובוס העולה מתל אביב לבריכת השחייה בגבעת רמב"ם. כשירד במדרגות, עלתה רוח מהבריכה וריח כלור מטפס בעקבותיה אל חדרי ההלבשה. במים הייתה המולה גדולה עד שלא יכול היה לרדת לסוף דעתו של קריין הרדיו שדבריו נשמעו ברמקול המזנון למעלה. מעת לעת צלל במים עמוקים, ועד שירד לקרקעית הבריכה ראה רוח מרוחות המקום יושבת בין צמחים טרופיים, ודגי זהב שטים סביבה. כשעלה אל האוויר, ראה את אביו במרפסת שמעל לבריכה מנופף בידו. אבא לא אמר דבר, פניו היו עצובות. אחרי שיצאתי מחדרי ההלבשה שם ידו על כתפי ועלינו במדרגות אל המכונית שהמתינה בכניסה. לא שאלתי את אבא מדוע בא לקחת אותי. ראיתי אותו עצוב כל כך עד שלא ניסיתי להתקרב אליו. הנהג היה עסוק בפיתולי הדרך היורדת אל העיר. אנשים עומדים בכביש הניפו ידיהם, עקפנו אותם כשמכונית שחורה פנתה מרחוב צדדי במהירות, ורק זריזותו של הנהג מנעה מפגש אלים בין שתי המכוניות.

בבית היו אנשים רבים, וכשנכנסנו – נפלה דממה. הלכתי עם אבא למטבח, אחר כך חיבק אותי ואחותו אמרה, "אימא, אימא איננה..."

הייתי בן שתים־עשרה. כבר קראתי, די בקושי, את "יוסף ואחיו" וספרי היסטוריה, "זכרונות זואולוג עברי" ו"מפרש בודד מלבין באופק". ידעתי מי החכמים בספרי הוצאת ספרִיָּת פועלים שהיה מביא הביתה סוכן הספרים שלהם, וידעתי כי לא אראה עוד את אימא לעולם.

הלכתי לחדר שהייתה מגהצת בו בימים שעוד הייתה בריאה. ישבתי בחשכה שנפלה על החדר, וראיתי אותה בשחור־לבן, כמו נגטיב של פילם ישן, יושבת על כיסא ליד החלון, מסתכלת מעבר לחצרות הבתים – הרחק אל עננים ואל זריחות וארמונות זהב. בתוך זמזום החרקים ראיתי צבעוני שעליו המשוננים דומים לזנב חרדון.

הַרִי בא, נרעש מההמולה שאליה הגיע, מלמל כמה מילים לא מובנות והתיישב על כיסא הקש הישן. הייתה בינינו ידידות שנבעה מעניין משותף בשאלות החיים וההיגיון של בני שתים־עשרה. לביתו של הרי היו מגיעות חוברות ה"ג'אוגרפיק מגזין" מאמריקה של אחרי המלחמה, וריח דפוס ונייר מעולם נקי ומסודר, ומראה אנשים שופעי אופטימיות שלאחר המלחמה ההולכת ונשכחת. מאז נשמר זכרו של הבית באפלולית היורדת על רחוב שלמה המלך בערבים החמים של הקיץ.

הרי בחדר, "אתה יודע את מי ראיתי?" שאל, ואני הנהנתי בראשי בפיזור נפש עד ששמעתי אותו שוב, "אתה יודע את מי ראיתי?" ידעתי, אך הרי לא המתין והוסיף מייד, "ראיתי את מ. הולכת הביתה, ושמעתי שבשנה הבאה היא תעבור לבית ספר..."

הדלת נפתחה ורוז, שהייתה זמרת ידועה באותם ימים וגרה בדירת הגג של ביתנו, עמדה בפתח, התבוננה בי כשדמעות בעיניה והשמיעה קול אנחה. הסבתי את ראשי במבוכה, הדלת נסגרה וחשבתי על דברי הרי בכאב. שנינו אהבנו את מ. וכאב שאין לו שיעור בעונג היה עובר בי למראה פניה היפות. בשיעור עבודת אדמה הייתה כורעת על ברכיה, קושרת את החוטים בין ערוגות הבצל והצנוניות וכולה חלת דבש, ודבורים מזמזמות בנו, הופכות לכאב מתוק של סוף דברים. ידעתי את הכאב הזה כששנינו מתחלקים בנפלאוּת הממיסוּת של מ.

למוחרת נערכה הלוויה. אבא ביקש ברַכּוּת ואחר כך בתחינה שאבוא, אך רציתי להיות לבד. זכרתי את יום הלווייתה של הדודה ליזה, את הבד הכרוך סביבה כשכוח המשיכה של כדור הארץ מזרז את גלישתה לתוך הבור, ואת האנשים מסתכלים אל תוכו כאילו משם תבוא הגאולה. לא רציתי לראות את אימא נעלמת באדמה, ולא יכולתי להסביר זאת לאבא כשעמד בפתח והפציר בי לבוא. אחרי שהלך, החל לרדת גשם, ועד שסגרתי את דלת המרפסת – הרטיב את השטיח הישן.

הכיסא של אימא במקומו, ועליו רקמת חלת השבת שרקמה לפני לידתי. הייתה דממה ורק נגינת פסנתר נשמעה מקומת הקרקע בבית הסמוך בסטודיו של ארבטובה. אף פעם לא ראיתי מי מנגן שם, אך ודאי היה איש מר נפש כי נגינתו הייתה עצובה כל כך עד שגם וַלְסים נשמעו כמו נגינתו האחרונה של נידון למוות. חשבתי על תלמידי הריקוד השומעים פעם אחר פעם את דֵליב ואת שופן, ודרכם רחוקה אל התהילה, ועל הפסנתרן, בודד בארץ זרה, ודרכו רצופה ניסיונות התאבדות דמיוניים ותקוות גדולות שהתאדו בתאי מוחו. "יעקב ג. מנגן אלמוני" היה כותב על כרטיס ביקור, לוּ היה לו. ומה יכול היה לעשות? מישהו חיכה לו באולמות הקונצרטים? וממה יתפרנס? ואיך יספר להוריו שנשארו באירופה החרבה על ימיו העלובים ועל דליב ועל שופן, מתערבים במוחו הרופס בסוף יום של נגינה מייגעת? אביו קרא לו על שם סבו שנפל בקרב הׇמָארֵן בימים האפלים של המלחמה הגדולה. יעקב, שעל שמו נקרא יעקב ג., נפל במארן כשרימון התרסק בינו לבין חברו רולן שאותו הכיר שבוע קודם לכן, אך ידידותם הייתה מעבר לזמן, כמו שקורה לאלה החיים בייסורים משותפים.

המשך העלילה בספר המלא