היהודי התשיעי

חלק ראשון

פינלנד, גרמניה 2022

פרק 1

תמונה מנצחת

יום רביעי ה 13 בינואר 2022 – לפלנד, פינלנד.

הייתה זו שעת צהרים מאוחרת. השמש התקרבה במהירות אל האופק, עומדת להיעלם אל מעבר ליער הירוק הטובל בשלג עמוק.

השמיים היו כחולים והאוויר הקפוא צלול כבדולח. שכבות הביגוד התרמי, כובע הפרווה וחליפת הסקי, מילאו היטב את ייעודם. רק קצה אפי והאצבע המורה של יד ימין, שבצבצה מבעד לפתח המיועד לכך בכפפה, חשו בקור העז.

למרות שהשלג הבוהק בלובנו סנוור, המראה שניגלה לעיניי האיץ את פעימות ליבי.

ידעתי שבעסק הזה התזמון הוא המפתח להצלחה. ייצבתי הצלב על המטרה, הידקתי קלות את האצבע החשופה ולחצתי בעדינות.

נקודה זעירה החלה להבהב באור צהבהב, קפאה, השמיעה 'ביפ' קצרצר ונצבעה בירוק.

עצרתי את נשימתי ולחצתי עד הסוף. קליק חד הדהד באוויר.

יש!

לחצתי שוב. מה שבטוח בטוח, חשבתי לעצמי ומיהרתי להביט על צג מצלמת הניקון ה-D-750 שלי. דמותו של אייל הצפון שנלכד בעדשה, ניבטה אליי בחדות ובבהירות.

היישרתי מבט אל החיה שניצבה שם בראש הגבעה המושלגת, עטופה בהילה זהובה שיצרו קרני השמש ששקעה מאחור. אייל הצפון הביט בי בעיניו הגדולות והתמימות, כאילו שואל: "סיימת לצלם חבר? אני יכול לזוז?"

"תודה חמוד," לחשתי ונדתי בראשי.

הצפונבון העיף בי מבט אחרון וכאילו הבין את דבריי, סב לאחור ונעלם במורד הגבעה.

"נדב, כולם מחכים רק לך." קרא יונאס, מדריך הצילום, "השמש עוד מעט תשקע. אנחנו חייבים לזוז!"

הוא עמד למרגלות הגבעה, לבוש בחליפת הסקי שלו, מוקף בשאר הצלמים ונראה קצת לחוץ.

הנפתי את ידי, העפתי מבט אחרון בצג המצלמה וגלשתי קלות במורד הגבעה.

"מדהים! "קראה אדריאנה, צלמת צעירה מארגנטינה, "עשה לך פוזה של דוגמן העגל הזה." התלוצצה.

חמשת הצלמים האחרים הציצו בצג והנהנו בהסכמה.

"פרס ב-'IGNANT' תפור לתמונה הזאת," אמר אנדריאס, צלם גרמני בעל שם, שהרבה לטייל בצפון פינלנד בשנים האחרונות.

"אני מבין שהצילום של נדב מעניין אתכם יותר מאשר הסאונה שבמלון," רטן יונאס. "יהיה לכם מספיק זמן להחליף רשמים בדרך חזרה", אמר.

מיהרנו להעמיס את התרמילים, לרתום את מגלשי הסקי ולהרכיב משקפי שלג.

"קדימה, חברים." אמר יונאס כשהבין שכולם מוכנים לתזוזה. "יקח לנו חצי שעה לגלוש בשממה הזאת עד שנגיע אל המיניבוס שממתין לנו ליד הכביש. את הסיום המוצלח של הסיור נחגוג במלון בארוחת הערב."

העפתי מבט אחרון לראש הגבעה, אל המקום שממנו נעלם לפני זמן קצר אייל הצפון 'שלי'. הייתי בטוח שהוא מטייל לו זה מכבר אי שם במרחבים המושלגים.

להפתעתי, הברנש החביב והמקורנן עמד שם, בדיוק במקום בו נפרד ממני לפני כמה דקות, בהבדל אחד - כעת עמדו לידו נקבה בוגרת ועוד שני איילים צעירים.

הוא אשכרה הביא את המשפחה שלו להצטלם! התלהבתי.

"יונאס, אני חייב עוד תמונה!" קראתי כשהחל מתרחק, "תתקדמו, אדביק אתכם תוך כמה דקות."

יונאס בלם והסתובב.

"נדב, אתה ממש מגזים! אתה לא יכול להישאר כאן לבד," כעס.

העפתי מבט נוסף לעבר משפחת האיילים ש"המתינה" בסבלנות על רקע השמש השוקעת. אין מצב שאחמיץ תמונה מרהיבה שכזאת. זוהי הזדמנות חד פעמית ואני לא יכול להרשות לעצמי לוותר עליה.

"אני לא יכול לאכזב את החבר שלי," התלוצצתי, מניד בראשי לעבר איילי הצפון, "הוא הביא את כל המשפחה בשביל תמונה. תתקדמו, אצטרף תוך חמש דקות. אני מבטיח שלא אעשה שטויות."

ידעתי שזה לא הוגן מצידי להעמיד את יונאס במצב הזה, אבל התשוקה להנציח את התמונה המיוחדת הזאת הייתה חזקה ממני.

'מזג האוויר בהיר, החושך יירד רק בעוד כשעה והשלג רך,' חשבתי לעצמי, 'מגלשי הסקי ישאירו עקבות ברורים ואני אוכל לעקוב אחר חבריי בקלות. הסיכון בתנאים האלה קטן.'

"אוקיי, נדב," היסס יונאס, "יש לך לא יותר מחמש דקות. אם קורה משהו, תתקשר מיד."

זקפתי את אגודלי לאישור. יונאס רכן קדימה, דחף את עצמו וזינק במורד הגבעה. החבורה החרתה-החזיקה אחריו ובהתזת רסיסי שלג גלשה בעקבותיו, הולכת ומתרחקת, משאירה עקבות עמוקים וברורים בשלג הרך.

נותרתי לבדי בישימון הקפוא, מולי משפחת איילי הצפון שעמדה במקומה ללא נוע, ממתינה בסבלנות לקבל את התמונה שהבטחתי.

טיפסתי במעלה הגבעה, וכשהייתי מספיק קרוב, נעצרתי.

שלושה קליקים ומבט על הצג העלו חיוך של שביעות רצון על שפתיי.

היה שווה להתעקש, חשבתי. אייל הצפון הרים את ראשו עטור הקרניים, רחרח באוויר, סב לאחור והחל מתרחק כשמשפחתו בעקבותיו.

"אין ספק שאלה איילים פינים," חייכתי לעצמי, "שתקנים, יעילים ונדיבים."

השמש השוקעת צבעה בזהוב את משפחת האיילים המתרחקת ויצרה סביבם הילה מרהיבה. לא התאפקתי והספקתי לצלם עוד כמה תמונות לפני שנעלמו.

גלשתי בחזרה במורד עד למקום בו נראו בבירור עקבות עמוקים של מגלשי סקי המובילים צפונה. העפתי מבט אל הכיוון אליו הוליכו העקבות אבל לא ראיתי את חבריי.

סרקתי את המישור הלבן שמולי ואת הגבעות שבהמשכו. הן השתרעו בכיוון צפון מערב, הכיוון אליו פנו חבריי. כנראה שהם נמצאים במדרון אחורי ומוסתרים על ידי הגבעה המושלגת שממול, חשבתי, כשאגיע לפסגתה, אראה אותם.

הצצתי בשעון. עמדתי בהבטחתי לא להתעכב יותר מחמש דקות. נעצתי את מוטות הסקי עמוק בשלג, רכנתי קדימה, האצתי וגלשתי במהירות על העקבות שנראו בבירור. הן הובילו לעבר הגבעה המושלגת והחשופה שממול.

נעצרתי בראש אותה גבעה והסתכלתי מסביב. נוף גבעות מושלג התגלה לעיניי, משובץ בעצים בודדים.

שום דמות לא נראתה במרחב.

'משונה,' חשבתי, 'לא הגיוני שבתוך חמש דקות הם התרחקו כל כך...'

הבטתי לאחור ובחנתי שוב את העקבות. הן נמתחו בבירור מהגבעה שממנה יצאתי והמשיכו וטיפסו על זאת שעליה אני עומד כעת.

חשש קל החל להתגנב לליבי. מדוע אינני רואה אותם? מדוע יונאס לא ממתין לי על פסגת אחת הגבעות?

לא נותר לי אלא להמשיך אל עבר הגבעה הבאה. גלשתי תוך שאני מקפיד לנוע על העקבות כשהאוויר הקר צורב את פניי ומקפיא את קצה אפי.

כשהגעתי אל הפסגה הבאה, נמלא ליבי חרדה. הסתכלתי אל המרחבים הלבנים שהקיפו אותי ולא ראיתי ולו נפש חיה אחת.

רוח החלה לנשב. ענני אבק קפוא התרוממו באוויר ויצרו ערפילים לבנים שנעו בגלים על פני השלג. פני השטח רופדו בהילה רכה כצמר גפן. קרני השמש השוקעת האירו את המרחב הצמרירי ונתנו לי תחושה שאני מרחף בין עננים. המראה המופלא העתיק את נשימתי והשכיח ממני לרגע את הצרה אליה נקלעתי.

'עוד תמונה מנצחת' חייכתי לעצמי. המראה המדהים שבה את ליבי. הרמתי את המצלמה, הקלקתי מספר פעמים לכיוונים שונים והבטתי על הצג בשביעות רצון.

השמש נשקה לאופק, הצללים התארכו והשלג נעשה פחות מסמא. העפתי מבט חפוז בשעון והבנתי שהזמן אוזל ושאני חייב למצוא את חבריי בטרם ירד החושך.

החזרתי את משקפי השלג אל עיניי, נעצתי בכוח את מוטות הסקי בשלג, רכנתי קדימה, הרמתי את מבטי, מוכן לזנק קדימה, אבל מה שהתגלה לעיניי גרם לי להחסיר פעימה.

העקבות שסימנו את דרכי, נעלמו לחלוטין!

לפניי נפרש משטח לבן ובתולי, אפוף אבק שלג המרחף באוויר, חלק לגמרי. לעקבות בהם היו תלויים חיי, לא נותר ולו סימן קל שבקלים.

לפתע חדרה לתודעתי מחשבה מבעיתה - נותרתי לבדי בישימון הקרח הקפוא מבלי שיש לי שמץ של מושג היכן אני נמצא ולאן להתקדם.

פרק 2

בזכות הסִיסוּ

הטלפון!

שלחתי במהירות את ידי אל כיס חליפת השלג ושלפתי אותו משם בבהילות.

הגיע הזמן להתקשר ליונאס!

הופתעתי לראות שהטלפון שלי כבוי. זה היה די חריג. בעזרת שיניי חלצתי את כפפת יד ימין ולחצתי חזק על כפתור ההדלקה.

שום תגובה.

לחצתי שוב בכל הכוח, עד שידי רעדה. שום דבר!

"שיט, שיט, שיט!" צרחתי במלוא גרוני. המילים יצאו כשהן מלוות בפעימות הבל פי.

נזכרתי באימה, שהיום בבוקר, בטרם יצאנו מהמלון, שמתי לב ששכחתי לטעון את הטלפון במשך הלילה והתצוגה הראתה שהסוללה כמעט ריקה. זה לא הטריד אותי במיוחד משום שבימים האחרונים, במהלך סיור הצילום, כמעט ולא השתמשתי בטלפון.

תירגע נדב, חשבתי, כמו תמיד, תמצא דרך להיחלץ מהצרה הזאת.

הטלפון מת, סימני הדרך נעלמו, החושך הולך ויורד, ולי אין שמץ של מושג היכן אני נמצא ולאיזה כיוון להמשיך.

מה עושים?

לשבת במקום ולחכות שימצאו אותי, איננה אופציה. אני חייב להמשיך ולנוע ללא הפסקה כדי לשמור על חום גופי. החלטתי להתקדם צפונה בתקווה שאפגוש בקבוצת הצלמים, ואם לא בהם, בוודאי אתקל במוקדם או המאוחר בכביש או במקום יישוב.

בחנתי שוב את הנוף, מנסה להיזכר לאיזה כיוון הובילו העקבות בטרם נמחקו. עדיין קיוויתי שאינני טועה וכי ממרומי הגבעה הבאה אראה את חבריי.

זינקתי קדימה וגלשתי מייחל לראות אותם סוף סוף, אבל תוך זמן קצר התחוור לי שהייתה זו תקוות שווא. עצרתי והסתכלתי בקדחתנות סביבי. כלום!

תבהלה של ממש תקפה אותי. השמש השיקה לאופק, הרוח התגברה והעצימה את תחושת הבדידות ואת חוסר האונים שלי.

אולי בכל זאת עדיף להמתין במקום? יונאס בוודאי הזעיק עזרה ואני בטוח שמחפשים אחריי. אולי כדאי למצוא מחסה ביער למשך הלילה?

ליבי הלם בחוזקה ומוחי ניסה למצוא פתרון לתסבוכת.

כקצין בסיירת מובחרת, תנועה בשטח לא הייתה לי זרה, כמו גם יציאה ממצבים מסוכנים ונואשים. אולם המצב הנוכחי היה שונה. השטח לא מוכר לי, אינני יודע היכן אני נמצא ואני לא מנוסה בהישרדות בתנאי קור קיצוני. לא ידעתי כמה זמן אוכל להחזיק מעמד.

לא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא טרחתי להתעניין בשטח בו טיילנו. סמכתי על יונאס שהכיר היטב את האזור. בניגוד להרגלים הטבועים בי, לא בדקתי את המסלול, לא ידעתי מהיכן יצאנו ולהיכן אנחנו מתוכננים להגיע. בלי מפה אין לי שמץ של מושג היכן אני נמצא.

השמש הסתתרה כבר בחלקה מעבר לקו הרקיע ותוך זמן קצר תרד החשכה על המקום.

החלטתי שכל עוד אוכל להתקדם, אעשה זאת. המשכתי לגלוש צפונה, מטפס על גבעה אחר גבעה, מקווה בכל פעם מחדש לפגוש מישהו, להבחין ביישוב, או להיתקל בכביש.

הריטואל הזה חזר על עצמו, ובכל פעם נכזבה תקוותי.

הצללים התארכו ואפלולית השתלטה על המרחבים הלבנים המשובצים בנקודות ובכתמים כהים של עצים בודדים, חורשות ויערות.

הייתי מותש וזיעה כיסתה את גופי. עצרתי ליד עץ בודד, מתנשף בכבדות וחוכך בדעתי לאיזה כיוון להמשיך.

לפתע נדמה היה לי שאני שומע קול טרטור חרישי. עצרתי את נשימתי ובליבי התעוררה תקווה. הטיתי את אוזניי, מנסה להבין מהיכן מגיע הקול.

במרחק רב, מעט מעל צמרות העצים של היער שבאופק, הבחנתי באור מנצנץ.

יש! היה זה מסוק ששייט במרחק בגובה נמוך. זהו מסוק חילוץ המחפש אותי, ניתר ליבי משמחה.

הרמתי את מוטות הסקי ונופפתי בהן במרץ.

"היי! אני כאן! הצילו!" צרחתי בגרון ניחר.

ברור שהסיכויים שיבחינו בי באור הגווע של שעת הדמדומים היו קלושים, שלא לדבר על האפשרות שמישהו ישמע את הצעקות, אולם תגובתי הייתה ספונטנית ובלתי נשלטת.

השמש נעלמה זה מכבר וכוכבים ניצתו בזה אחר זה בשמיים השחורים הנקיים מענן. השלג בהק בחשכה, רוח קלה נשבה והקור הפך למקפיא ולמאיים. איתרתי את כוכב הצפון, נעמדתי בשארית כוחותיי על רגליי והמשכתי לגלוש.

מדי פעם עברתי בשוליו של יער אבל נמנעתי מלהיכנס לתוכו, מחשש שאאבד לגמרי את הכיוון ואנוע במעגלים.

אינני יכול לומר כמה זמן זה נמשך, אבל מהירות הגלישה שלי הלכה ופחתה. שרירי כאבו, כובע הצמר שכיסה את קידמת פניי, היה מכוסה בקרח ואני המשכתי לגלוש כסומא באפלה, מטר אחר מטר עד שהרגשתי ש...זהו.

תש כוחי.

קרסתי על השלג ונשענתי באפיסת כוחות על גזעו של עץ בשוליו של יער עצי ליבנה. האם כאן יסתיימו חיי? הרהרתי בעצב.

המחשבה שמישהו ימצאו אותי יושב בתנוחה הזאת, גוש בשר קפוא מכוסה בשלג, העבירה בי צמרמורת. זוהי הפעם הראשונה שהייאוש השתלט עליי. באופן תמוה, לא חשתי פחד. העייפות טשטשה את הכרתי ורציתי פשוט לישון.

אינני יודע כמה זמן חלף עד שהתחלתי לחוש את הקור חודר אט אט מבעד לבגדיי. חשבתי על הרגע בו יקבלו הוריי את הבשורה על מותי ועל הייסורים שיעברו עליהם כשינסו לדמיין מה עבר עליי ברגעיי האחרונים.

לא ברורה הסיבה לכך, אבל לפתע צצה בזכרוני שיחה שהייתה לי לפני כמה ימים עם יונאס. איכשהו הגענו לדבר על מלחמת העולם השנייה ושמתי לב שאני לא כל כך מכיר את ההיסטוריה של פינלנד באותה תקופה.

הידע של יונאס בנושא היה רחב ומעמיק. כמדריך טיולים וכמלווה קבוצות תיירים בצפון פינלנד, הכיר לפרטי פרטים את שהתרחש באזור הזה באותה תקופה.

"עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פלשו הסובייטים לפינלנד ונתקלו בהתנגדות עזה. הייתה זו מלחמה נואשת," סיפר, "הסיכויים של פינלנד לנצח היו קלושים. לחמנו מעטים מול רבים, בתנאי קור קיצוני, עם מעט מאוד נשק, ולמרות הכל הצליח הצבא הפיני לעשות שמות בצבא האדום, ומנע מהסובייטים לכבוש את פינלנד. אתה יודע מדוע?" שאל.

"בגלל שדיברו בשפה מוזרה שאף אחד לא הבין?" התלוצצתי.

יונאס פרץ בצחוק.

"אפשר לחשוב שהעברית היא שפה פחות מוזרה. כשלא מבינים משהו, בדרך כלל אומרים: תפסיק לדבר איתי סינית, נכון?" הנהתי והוא המשיך, "אז לידיעתך שאצלנו אומרים, תפסיק לדבר עברית."

"וואלה?" צחקתי, "אז איך בכל זאת הבסתם את הרוסים?"

"בעיקר בגלל ה-Sisu," ענה יונאס.

"מה זה סיסו?" שאלתי, מתאמץ להתעלם מהביטוי העברי "שישו ושמחו" שקפץ לי מייד לראש.

"קצת קשה להסביר," ענה, "אבל אפשר להגדיר את זה כ'נחישות יוצאת דופן במצבים של סכנה קיצונית, המביאה את האדם שלא להתייאש ולפעול כנגד כל הסיכויים כדי להיחלץ מהצרה אליה נקלע'. הפינים גדלים מילדותם על המיתוס של הסִיסוּ. באותה מלחמה, הנקראת אצלנו 'מלחמת החורף', סיכויי פינלנד למנוע את כיבוש ארצם על ידי הרוסים, היו אפסיים, ואף על פי כן עמדנו, מעטים מול רבים, והצלחנו להדוף את הצבא הרוסי אדיר הממדים. אנחנו מאמינים שזה קרה הודות לסִיסוּ שיש לנו."

"למרות שבעברית אין מילה לתכונה הזאת," אמרתי, "אני חושב שגם לנו הישראלים, יש את הסיסו הזה. אמנם שבעה צבאות ערביים אינם שקולים לצבא האדום, אבל בלי סיסו ישראלי, מדינת ישראל לא הייתה קיימת."

עייפות כבדה נפלה עלי. חשתי תשוקה עזה לעצום את העיניים ולהירדם, אבל ידעתי שאם זה יקרה, לא אקום לעולם.

בשארית כוחותיי התרוממתי, נעמדתי על רגליי הרתומות למגלשי הסקי והבטתי סביבי, מנסה להחליט להיכן להמשיך. לתוך היער לא רציתי להיכנס ולכן, ללא כל הסבר הגיוני, גלשתי בלאות במעלה הגבעה הקטנה שמשמאלי.

השלג הלבן החליף לפתע את צבעו לירקרק. ברגע הראשון הייתי בטוח שזה סימן ראשון לכך שאני מאבד את תפישת המציאות שלי ולכך שאני מתחיל לשקוע בהזיות.

הסתכלתי אל השמיים וראיתי מעליי שובלים מרפרפים של אור ירקרק, שהזכירו לי את סערת אבק השלג שהעלימה לי את סימני הדרך.

מעולם לא ראיתי תופעה כזאת. בשל תשישותי והייאוש שהשתלט עליי, לקח לי זמן להבין שאני רואה, ממש מעליי, את תופעת הזוהר הצפוני.

נדב שאני מכיר היה שולף מיד את המצלמה ומנציח בהתלהבות את המחזה המרהיב. אולם האדישות שפקדה אותי, הייתה סימן ברור לכך שאני מיואש וקרוב לאפיסת כוחות.

עמדתי שם, בלב ישימון הקרח, מביט בפליאה בתופעת הטבע המרהיבה שהאירה בירוק את היער שמאחוריי ואת הגבעה שמולי.

לפתע הבחנתי בצללית שגרמה לי להחסיר פעימה.