בכוח השבועה

פרק א'

צהלת הסוסים גרמה לרפאלו לצאת מפתח הבית. הוא עמד על קצות אצבעותיו והשקיף מזרחה בציפייה, סוקר את פני הנוסעים שעל גבי העגלה. משלא זיהה את פניו של אביו נפלה רוחו. 

הוא לא יגיע, אמר לעצמו בייאוש ומחה את אגלי הזיעה ממצחו.

פעמוני הכנסייה ניערו אותו משרעפיו. חמישה צלצולים. בעוד מספר שעות תשקע החמה והיום הזה, העשרים ושישה ביוני 1554, יחלוף כלא היה. 

כיצד פרח מזיכרונו של אבא שזהו מועד יום הולדתו? והרי תמיד התאמץ והגיע לחגוג איתו, גם אם היה עליו לרכוב במשך ימים אחדים.

דמעה עקשנית ביקשה לצוץ בזווית עינו אך הוא מחה אותה בזריזות, הן מפאת הבושה והן מתוך הצורך להתאפק. עכשיו, משמלאו לו אחת עשרה שנה, אסור לו להניח לדמעותיו לצוץ כל אימת שהן מבקשות.

הוא חבש את כובעו ועמד לצאת מן הבית, כאשר הגיע ברונו ונתן בו מבט מצמית. 

"הוא לא יגיע, אין לך מה לצאת מן הבית". כך בפשטות, מבלי להניד עפעף, כאילו כל צפונות העתיד נהירים לו.

"אבל הוא תמיד מגיע", מחה רפאלו והתאמץ שלא להניח להן, לדמעות, להוסיף ולבצבץ.

"כנראה היה לו דבר חשוב יותר לעשות מאשר לנסוע עד לסליאנו, לבקר את בנו הקטן והמפונק".

בתוך נימת הביקורת ביטא ברונו את אשר הוא חש באמת. מעולם לא אהב אותו, את מנואל ארגאס. בביקוריו הנדירים בביתם, היה מתקדר ברונו בשתיקותיו ונמנע מלהחליף עמו דברים. 

לא רק הוא שוטם את אבא, התרעם רפאלו, גם הדודה אניטה אינה מחבבת אותו במיוחד. 

ואולי זו הסיבה שאבא נמנע מלהגיע. אולי בחר שלא לשוב עוד, חלף בו הרהור והרעיד את נימי נפשו, לאחר הריב שפרץ ביניהם בעת ביקורו האחרון?

רפאלו נשך את שפתיו. הפעם האחרונה שאבא הגיע לסליאנו הייתה לפני רדת הגשמים. יותר ממחצית השנה עברה מאז. אבא, הגבוה והחזק, נראה שחוח ונבוך כאשר עמד מולה, במטבחה של הסניורה, והניח לה להטיח בו את תלונותיה, בזו אחר זו. הקצבה שאתה מותיר לי בעבור רפאלו מצומצמת. הילד גדל והצרכים שלו משתנים. וכי אינך רואה עד כמה גבה בחודשים האחרונים? צמיחתו הזריזה מחייבת מלתחה חדשה. מעיל לחורף... לא, אין לי כסף בעבור בגדים חדשים שיתאימו למידותיו. ובמה אאכיל אותו? בדייסת גריסים חמוצה? הילד זקוק לתוספת בשר. אינני צעירה כאשר הייתי וכבר אין ביכולתי למכור ביצים כמו פעם, בשוק. עליך להגדיל לי את סכום ההקצבה ויהי מה.

שוב ושוב תקפה אותו בלשונה החדה ואבא ביכר שלא להשיב. 

האם גמר אומר שלא להגיע עוד? רפאלו נשך את שפתיו, אולי הפסיד את כספו באחת מאותן עסקאות והעדיף שלא להגיע בידיים ריקות? אולי קרה לו משהו והוא חלילה נפצע במהלך קטטה עם אחד משיכורי נאפולי? אולי אחד מהקונים לא היה מרוצה מהסחורה שקיבל והחליט להתנקם בו? מחשבותיו של רפאלו הרחיקו לכת. 

מי יודע, האדימו לחייו, ייתכן בכלל שעליו הוא כועס. 

לפני חמש שנים, בטרם הפקיד אותו בידיים של אניטה בסליאנו שבמחוז קלבריה, היו נודדים למשך זמן רב בין הכפרים של דרום איטליה. לפני כן, נדדו מפורטוגל אבל עד שם אין זיכרונו מגיע. 

מעט מאוד הוא זוכר מהימים שבהם היו לבדם, לא נזקקים לאיש. בימי החורף שכרו לעצמם קיטון באחד הכפרים וכשחזר האביב היה מנואל שב לעסקי המסחר ומצרף את רפאלו למסעותיו. 

אבא מעולם לא רמז שרפאלו מהווה נטל כלשהו ועם זאת, משמלאו לו שש שנים, עמד על כך שלא יישאר עוד ברשותו. 

כיצד מצא את הסניורה אניטה הזאת ומה להם ולה? ברונו טוען שהם היגרו כמותם מפורטוגל ולאחר שנפטר אביו החלה אמו, אניטה, לקנות ממנואל בעקביות את סחורותיו. הייתה לה מאז ומעולם תאווה לתבלינים הבאים מהמזרח, אפילו שאת תבשיליה הכינה על פי המתכונים הפורטוגזיים המסורתיים באדיקות, מבלי להוסיף קמצוץ של תבלין חדש.

באחד הימים הציעה למנואל להשאיר את בנו אצלה תמורת תשלום ומנואל שש על ההזדמנות כעל שלל רב. 

כיצד העז אבא לעזוב אותו? רפאלו מעולם לא אהב אותה, את אניטה. תמיד היא רוטנת וזעופה, גוערת בו כשהוא מותיר כתמי בוץ על הרצפה או מתחמק מתפילת יום הראשון ובורח אל האגם. פניה ארוכות וצרות, עצמות לחייה בולטות ועל גבה מעין חטוטרת. כשהיא מחפשת אחריו בין הסמטאות, מדדה בתוך שמלתה השחורה והרחבה, התלויה מעליה כמו שק, היא נדמית בעיניו לשלד מטיל אימה שיצא מהקבר.

בפעם היחידה שבה ניסה רפאלו לפקוד את ספסל הלימודים זה היה ניסיון בלתי מוצלח. הוא חזר הביתה בהחלטה נחרצת שלא לשוב לשם שוב ואניטה לא ניסתה להתווכח איתו. היא קבעה לו סדר יום קשוח, עמוס במטלות, ומאז הוא מרגיש שנגזלה ממנו חירותו. הם דורשים ממנו להערים על כתפיו משאות כבדים, לבצע מלאכות בזויות כמו מריטת נוצות האווזים ותליית הבשר לייבוש על אנקולי הברזל העבים שבמזווה, אבל אסור לו למחות או להביע את דעתו. 

נמאס לו, לרפאלו, מהכפר סליאנו ומברונו המתנשא. אפילו האגם לַאגוֹ אַרבּוֹ, המרהיב ביופיו, אינו קוסם לו עוד. 

בפעמים האחרונות שבהן הגיע אבא לביקור, היה רפאלו מתחנן שיתלווה אליו. הוא לא יהיה לנטל, הבטיח, הוא יסייע במציאת מקור פרנסה, יכבס את בגדיהם בנהר ואפילו יבשל מהמטעמים שאבא אוהב כמו הפסטלים המתוקים והרוסקיליאס, אבל אבא מתנגד בכל תוקף. 

הדודה אניטה תדאג להשכלתך, היה חוזר ואומר, בסליאנו ישנם ילדים בני גילך ומה תועלת תמצא משיטוט משמים למשך ימים ארוכים, מכפר לכפר? 

העובדה שהוא אינו לומד כלל ושמרבית הילדים בסליאנו מציקים לו, לא היה בה כדי לשכנע.

האם עכשיו החליט לנטוש אותו במקום הזה, שמעולם לא היה לו לבית? 

רפאלו נשך שוב את שפתיו בכל הכוח. כפותיו התאגרפו מאליהן. עוד אוכיח לו, לאבא, שלא טוב לי כאן. אעשה להם צרות, אכניס אל הבית גורי כלבים שאניטה כל כך מתעבת, אמנע מלבצע את הדרישות שלהם, עד שלא תהיה להם ברירה אלא לדרוש מאבא שייקח איתו את הילד החצוף וחסר הנימוסים...

"אתה עדיין פה?" צץ ברונו משום מקום, כמו קרא את מחשבותיו, "מה אתה עומד כמו גולם? כבר הגיע הערב. צריך להאכיל את האווזים".

אולם רפאלו נשאר עומד, קפוא כספינקס וקר כקרח.

"גם הכביסה, רפאלו", המשיך ברונו, "ראיתי שהתרשלת מלקפל את הכבסים אמש".

ורפאלו בשתיקתו. רק גוו נרעד ולחייו התאדמו כסלק.

"אתה מעז שלא לענות לי?" התרעם ברונו וצבט צביטה מכאיבה בעורפו, "רוצה שאלשין עליך לאמא? להזכיר לך כיצד נענשת לאחר שחמקת מן הבית בפעם האחרונה וברחת אל האגם?"

הוא זוכר היטב את היום הנמהר הזה, יום א' שבו הלכו כולם אל הכנסייה ורק הוא, המשתעמם תדיר למול פניו הקפואים של האח אנטוניו, בחר לברוח אל האגם. שעות ארוכות עשה שם לבדו, תופס דגים ומאפשר להם לחמוק בחזרה אל המים, אך מה שנותר מהיום הזה, בסופו של דבר, היה זכרו הכואב של העונש. אניטה כפתה עליו להישאר בבית ולקרצף את הרצפות במשך שבוע ימים. 

עכשיו כבר לא אכפת לו. הם יקראו לאבא שיגיע לקחת אותו ויהי מה.

על אף התעקשותו, לא נשאר לעמוד במריו לאורך זמן. משהחל הרעב להציק לו הלך ועשה את מטלותיו. הוא פיטם את האווזים, יישר את קפלי הסדינים ופרש יריעות עור חדשות לייבוש, עד שהניחו לו לשבת לצידם, ליד השולחן, ולבצוע לעצמו פת. 

השמש שקעה וגוש מחניק צרב בגרונו. אבא עדיין לא בא וכפי הנראה גם לא יבוא. גדולה הייתה האכזבה.

הוא פרש ליצועו והתקשה להירדם. 

בְּרח מסליאנו, הלמה בתוכו המחשבה הראשונה. הצע את עצמך לעבודה אצל פיליפה, חרש הברזל, וכשאבא יראה כמה יפה השתכרת ישתכנע לצרף אותך למסעותיו. 

ולמה שלא יוסיפו לנדוד ביחד, בין הכפרים? ציור רחוק של אגם כסוף הציף אותו בגעגועים. צמרות האשוחים התכסו בפתיתי שלג, בעיצומו של החורף, ואבא התאמץ לשכנעו לטבול, על אף הקור העז. בתמונה אחרת פגשו בעדר של סוסים ומשפחת צוענים שהתגוררה בקרבת מקום אירחה אותם באוהל שלהם. הם ישבו מסביב לשולחן עגול כמו יתר בני המשפחה ואכלו מתוך סיר אחד גדול של מרק.

וככל שגברו הזיכרונות כן הלכה והשתלטה עליו השינה, לפתה אותו בשלל חלומות ציוריים. הוא היה ממשיך וישן עד עלות השחר, אלמלא אבא שהגיע לפתע פתאום.

באישון הלילה הגיע מנואל. ברונו הוא זה שנענה לדפיקותיו, בסופו של דבר, ולא מפני שקשה היה לאניטה להתעורר, והרי כל רעש מקפיץ אותה ממיטתה, אלא שהיא חרדה מאימת השודדים ואינה מעזה לרדת ממיטתה בלילות. 

במורת רוח פתח הנער את הדלת והניח למנואל להיכנס. עייף היה מכדי להכביר במילים. הוא נכנס אל החדר של רפאלו ונשכב על גבי רצפת העץ, עם בגדיו כמות שהוא.

"אבא", לחש רפאלו, "הגעת לבסוף".

"הס, רפאלו, כבר מאוחר. נדבר מחר..."

אבל הילד נעשה ערני לחלוטין.

"ידעתי שתגיע", קרא בהתלהבות, "חיכיתי לך... והרי לא ייתכן שתשכח את מועד יום הולדתי".

"בוודאי שלא שכחתי. אבל עכשיו זה לא הזמן..."

"ברונו חשב שלא תגיע. לא האמנתי לו", הוא ביקש להמשיך לשתף את אביו בכל אותן מחשבות והחלטות שפקדו אותו קודם, אולם תוך רגעים ספורים גילה שאביו איננו מקשיב לו. העייפות הכריעה את האיש הגדול והוא שקע בשינה עמוקה.

***

עם קריאתו הראשונה של התרנגול פקח מנואל את עיניו. רפאלו, על המיטה שלצדו, ישן עדיין ושנתו עמוקה. 

מנואל נפעם. תשע שנים עברו מאז שחטף אותו בחיתוליו ממנזר אלקובסה. יותר מעשר שנים עברו מאז שביאטריס, אמו, הוצאה להורג בליסבון ותווי פניה היפים חקוקים היטב על פניו. תשע שנים עברו מהיום שברחו מפורטוגל. תשע שנים שבהן היה עליו לאכזבו פעם אחר פעם, להשאירו בידיים זרות בקרב חבריו הקונברסוס, לכפות עליו נדודים במסעם הארוך לאיטליה, בדרכים לא דרכים, מבלי להיקשר לאיש וללא בית חם. 

לאחר מכן, משהסכימה האלמנה מקלבריה, אניטה דה מאיו, להשאירו אצלה כפה עליו את צער הפרידה.

גם עכשיו, ידע בעצב, ייאלץ להיפרד ממנו בקרוב.

אין בכוונתו להישאר בסליאנו יותר מימים ספורים בשעה שסחורות חדשות צפויות להגיע מהמזרח ואת מיטב כספו השאיר בידי אדם מנאפולי, שהוא אינו סומך עליו כלל וכלל.

רפאלו נאנח מתוך שנתו. מנואל ניגש אליו, עצר את עצמו מלפרוע את התלתלים הבהירים, ללטף את תווי הפנים זרועי הנמשים ולאמץ אותו לזרועותיו. חלילה לו מלהפריע לשנתו של הילד, נטולת הדאגה. עוד נכונים להם כמה ימים נפלאים ביחד. 

הוא בחן אותו במשך שעה ארוכה, השתאה על השינוי שחוללו בו ששת החודשים האחרונים, על קומתו שצמחה והארשת הרצינית שהתפשטה על פניו. 

בעוד שנתיים יגיע לגיל שבו יהיה עליו לקבל עול מצוות, וכי מודע הוא ליהדותו?

מאוחר יותר, בשעה שישבו מסביב לשולחן ואכלו ארנצ'יני, מעשה ידיה של הסניורה אניטה, חש מנואל מורת רוח לנוכח מראה האיקונין המונח על גבי השידה. מה להם, לאנוסי פורטוגל הגולים לאיטליה, ולצלם הקדוש המעונה? הם אמנם נאלצים להמשיך ולהסתיר את יהדותם, להתנהג כ"קרסיטוס חודאס" כלפי חוץ, אבל מכאן ועד להחזקת פסלון טמא בתוך ביתם? קשה להאמין שהכומר המקומי מבקר בבתיהם של הקונברסוס בסליאנו, כדי לוודא עד כמה תמימה אמונתם. 

במאמץ רב עצר את לשונו מלהוכיח את בני הבית.

הם לא יקבלו את דבריו, חבל על המאמץ.

רפאלו החזיק בידו והפציר בו שיתלווה אליו בעת ביצוע מטלותיו. עליו להעביר את שק החיטים למטחנה של דון ז'נקו ולוודא שהוא אינו מקפח את הסניורה בכמות הקמח שהוא טוחן, כיוון שהאיש כבר נתפס כמה וכמה פעמים בניסיונות הונאה. לאחר מכן, מתכנן רפאלו, יתלווה אליו אל השוק כדי למכור את הביצים, אבל לדון מנואל היו תוכניות אחרות. 

ערב שבת היום, ידע, ומאז שכרך את עצמו מחדש למסורת אבותיו הוא מקפיד לפנות את עיסוקיו ביום הזה לטובת ההכנות לשבת.

כיצד יתפלל בשעה שהאיקונין מקיפים אותו וניצבים כנגדו לכל אשר יפנה? כיצד ימצא שהות לחזור על לימודו, בשעה שהילד מחזיק בידו ומפציר בו שיתלווה אליו במהלך ביצוע משימותיו? 

אלמלא הסניורה ובנה, המתעקשים להסתיר עדיין את דתם וחוששים מלשונו הארוכה של הילד, היה לוקח אותו לשיחה ומסביר לו את ייחודה של הדת עתיקת היומין שעברה אליו בירושה. חורה לו שהילד מתהלך עם צלב התלוי מעל צווארו ועל שהוא נדרש לבצע עבודות משפילות, כמו עבד, במקום להתכונן לקראת היום הקדוש, כבן מלכים. 

עד מתי יהיה עליהם, בני עמו הרדופים, להעמיד פנים? 

בשעת ליל מאוחרת, לאחר שרפאלו פרש סוף סוף ליצועו, התכוננו בני הבית לקבל את השבת, כמו טקס שהיה עליהם לבצע בעל כורחם. ברונו כיסה את החלון הגדול באי חשק. אניטה נעלה את הדלת והוציאה מהארון הגבוה את גביע הכסף. היא הציעה למנואל לקדש על היין אך כשהחל מזמר את המילים המקודשות היסתה אותו שוב ושוב. עליו ללחוש פן ייוודע הדבר לאיסידרו השכן השיכור. הוא נוהג לשוטט בשעות כאלה ברחובות, בשובו מבית המרזח. גם במהלך הסעודה נרעדה מכל צליל ודימתה לשמוע אי אלו טפיפות רגליים, מבעד לדלת ביתה.

"סניורה דה-מאיו, אנחנו כבר לא בליסבון. האיטלקים אינם רודפים אחרינו".

"ששש, אל תפתח פה לשטן", היסתה אותו, "כבר גירשו את יהודי סיציליה לפני יותר מעשור. כל שכן עלול להיות פמיליאר, מלשין של האינקוויזיציה".

"האינקוויזיציה האפיפיורית איננה אכזרית כמו אחיותיה. כאן לא משליכים בני אדם למוקד", התעקש.

"חכה, חכה, זוהי רק שאלה של זמן. אל לנו לשקוע באשליות. שנאת הקונברסוס הפורטוגזיים עולה על כל שנאה, דון מנואל", התריסה כנגדו בפה קמוץ, "במחוז קלבריה קנאים הקתולים לדתם. אם אני נמנעת מלהגיע לכנסייה, האח אנטוניו מתעניין אודותיי. עיניו חדות. מעולם לא החמיץ את נוכחותי, גם אם אני יושבת בספסל האחרון".

"אף על פי כן, איטליה איננה פורטוגל. בוונציה היהודים מחזיקים בגלוי ביהדותם", הקשה, "הם לא גורשו כמו יהודי חצי האי האיברי". 

"ולמה לנו להיות כמותם?" התפרץ ברונו, "להתגורר בגטו סגור ומסוגר, הננעל על בריח מדי לילה? לחבוש כובע צהוב לאות קלון ולשלם מיסים גבוהים? תודה רבה, לא רע לנו בחיינו האלה".

"חייך אלה רדופים בפחד", לא יכול היה מנואל להחריש, "וכי היה טעם להרחיק עד דרום איטליה, אם אתם מוסיפים לגזור על עצמכם לחיות במסווה? מוטב להגר לאימפריה העות'מנית, שם ניתן לשוב אל היהדות בגאון".

"אז למה אתה לא מהגר לשם בעצמך, דון ארגאס?" הקניט אותו ברונו.

הוא נשך את שפתיו בכל הכוח, "לא אעזוב את רפאלו לבדו... ואם כבר מדברים עליו, הרי שהוא איננו יודע דבר וחצי דבר על זהותו והוא כבר בן אחת עשרה".

"גם בפורטוגל לא היו מספרים לילדים פן יפטפטו..." העירה אניטה, "ניחא, יבוא היום שבו ידע".

מנואל בלע את רוקו. לא היה טעם להוסיף ולהתווכח איתה אבל לבו נקפו על שהוא נאלץ להשאיר את רפאלו במקום הזה. אמו, ממקומה שבעולם האמת, איננה רווה נחת. הילד בן אחת עשרה ועדיין נבצר ממנו להשתתף בתפילת יום הכיפורים, לנענע לולב ולהבין את טיבם של נרות החנוכה. 

וכי לשם כך הביא אותו הנה, כדי שיגדל להיות ברנש בעל חזות של גוי, כמו ברונו הזה? 

מאוחר יותר, בשעה שהתהפך על יצועו, חזרה הבינה לקדקודו. אסור לו לנתק את הילד מחייו היציבים. עובדת היותו יתום מחריפה את הצורך שלו בבית ובמשפחה. 

הם אינם מתייחסים אליו בחום, ידע בוודאות, על אף שרפאלו נמנע מלהודות בכך בפה מלא. די לו בטביעת עין כדי לזהות את יחסו המזלזל של ברונו ואת קשיחותה המוגזמת של אניטה, אבל מוטב כך מאשר להתגלגל בדרכים מאובקות, לישון בבתי הארחה ארעיים, על גבי מזרנים שופעים בפשפשים ולאכול מכל הבא ליד. 

חוץ מזה, אין לילדים מה למצוא בעולמם האפל של הסוחרים. חלילה לו, לילד, להיחשף לשיחותיהם של האנשים הגסים, לשמוע את קללותיהם הנמרצות ולהיות עֵד למעשים בלתי הוגנים, הנעשים ללא הרף. 

הלוואי היה ביכולתו לפטור את עצמו מהמלאכה השנואה עליו ולשוב לאומנותו האמיתית, מלאכת הריפוי, שם טמון כישרונו האמיתי. 

אלמלא דרישותיה החוזרות ונשנות של הסניורה להגדיל את ההקצבה, היה מסתפק במעט שבידו ויוצא לעבוד רק כאשר אוזל ממונו. אלמלא דאגתו המתמדת לרפאלו היה עוקר את עצמו מהארץ הזאת, מהגר לממלכת הסולטן ושב ליהדותו בגאון. קיומו של רפאלו מחייב אותו להישאר כאן, באיטליה, להמשיך לגלגל סחורות, לשוטט במשך ימים ארוכים ולבטוח לא פעם באנשים שאינם מהימנים. הצורך לשמור על עולמו היציב של הילד, לאחר כל מה שעבר בשנותיו הראשונות, מחייב אותו להוסיף להישאר בממלכה הקתולית הקנאית, תוך זהירות מתמדת מפני אותם צללים מאיימים מהעבר שאינם רוצים בטובתו.

עם הנץ החמה יצא מן הבית והתרחק אל עבר היער, למקום שבו יכול היה להתעטף בטלית ולהתפלל את תפילותיו מבלי שאיש ישגיח בו. הוא יצא מבלי להודיע לרפאלו ומבלי שתתעורר סקרנותו לחינם. עוד יבוא היום שבו יגלה לו הכול והוא יעשה זאת בעצמו, מבלי להמתין לרצונה הטוב של הסניורה. 

גם בשביל רפאלו לא היה היום השביעי כשאר הימים. אניטה ויתרה לו על רוב מטלותיו ובכל זאת היה עליו לחלוב את העז וללוות את אניטה אל הכנסייה. 

בשעת אחר הצהריים נענה ברצון להצטרף לאביו לטיול אל האגם. 

הייתה זו שעת אחר הצהרים מאוחרת ומנואל הילך לצדו שותק, כמו בלע את לשונו. רפאלו נטל בידו חלוק נחל והנחית לעבר המים בקשת צרה, מתלהב מקפיצותיה של האבן בטרם צללה. מנואל, לעומת זאת, התחפר במחשבותיו והתחבט כיצד יאמר את הדברים שכה התקשה לאומרם.

"החופשה הפעם תהיה קצרה במיוחד", הודיע לבסוף, בטון לקוני, "אני נאלץ לצאת מחר, עם שחר..."

"אבל הבטחת לי שתישאר למשך שבוע ימים".

"נכון, אבל הספינות אמורות לעגון בכל רגע ואני חושש מפני השותף שלי, שעלול לגזול ממני את הכסף שהפקדתי בידיו".

"אם כך אתלווה אליך", פסק הילד, כקובע עובדה. עיניו מפצירות, קורעות את לבו של מנואל כבבשר החי.

"לא אוכל, רפאלו. אתה יודע זאת", הפטיר בשקט.

"אהיה לך לעזר, אתה לא תתחרט", התעקש רפאלו, "עכשיו אני בן אחת עשרה, אינני ילד קטן. לא אהיה לך לנטל".

"אתה לא מדבר בהיגיון, רפאלו", נאנח מנואל, "מה לך לעשות איתי בדרכים? וכי לא שבעת די והותר מהנדודים שנדדנו ביחד, כשהיית קטן?"

"זו הייתה התקופה היפה בחיי", אמר רפאלו, "אני שונא את הדודה אניטה ואת ברונו השחצן".

"הם עדיפים עשרות מונים מהאנשים המפוקפקים שאני מתרועע עמם. הם גסים, מרי נפש, חסרי לב ושונאי ילדים".

"אני לא מפחד מאף אחד. אתה תשמור עליי".

"הו, רפאלו רפאלו, אתה חושב שזה קל כל כך לעזוב בית יציב וסביבה מוכרת? ישנם ימים שבהם לא מגיע מזון לפי, אני דוהר על גב הסוס למשך שעות ארוכות, בשמש הקופחת, מותש ורעב. זוהי חוויה מפוקפקת עבור ילד".

"אף על פי כן..."

"לא!" קטע את הפצרותיו בקשיחות. עיניו התכהו, נעשו צרות, כמו שהן נראות בשעה שהוא כועס, אך רפאלו לא נרתע. הוא שילב את זרועותיו זו בזו, כמוכן לקראת קרב והפנה אליו את עורפו. 

"אני שונא את הילדים של סליאנו. הם כל הזמן מתגרים בי ומכנים אותי יתום פורטוגזי קטן".

"אמרתי לך, רפאלו, אם לא תראה להם את נחת זרועך פעם אחת ולתמיד, הם לא יניחו לך..."

"הם חזקים ממני וגדולים יותר. אם אפתח את הפה כדי לענות להם, מייד יתנפלו עליי ויעשו ממני גל עצמות".

מנואל נאנח. הוא נזכר בשנות ילדותו בעיר פורטו, בימים שבהם התקלסו בו וכינו אותו בביטויים משפילים. מראנו מסריח, חזיר יהודי... מנואל הילד לא נשאר חייב, אביו הוריש לו את כוחו הפיסי הרב והוא היה מתנפל עליהם ונאבק על כבודו. איש לא ריחם עליו, המכות היו אכזריות, אבל לאחר מספר היאבקויות שכאלה איש לא ניסה להתעסק איתו שוב.

רפאלו, לעומתו, הוא ילד עדין הדומה בתכלית הדמיון לאמו. ממנה ירש את תכול העיניים ואת מבנה גופו הגמלוני. מה יגרום לו להתחסן ולהתמלא בעוז?

"אתה צריך לאזור אומץ פעם אחת ויחידה ולהחזיר להם מנה אחת אפיים, גם אם זה יעלה לך במחיר של לסת שבורה או כמה חבורות כואבות".

"אני לא צריך להחזיר להם יותר, כיוון שאני נוסע איתך", חזר והתעקש אבל מנואל עמד בסירובו, כחומה בצורה.

"אתה נשאר כאן. אעמוד על כך שתשוב ותפקוד את ספסל הלימודים. עליך להפסיק עם העבודות הבזויות האלה ולהיות כאחד הילדים. אדבר על כך עם אניטה, לפני שאסע".

עיניו של רפאלו ברקו מכעס. הוא התיישב לצד שיח ערער ותלש את עלעליו בזעם, בעוד מנואל הניח את ידו ברכות על כתפו.

"בוא ונהנה מהזמן המועט שנותר לנו ביחד", אמר ברוך וליטף את רעמת תלתליו, יודע שהילד קשוב על אף ההבעה החמוצה שעל פניו. מאז ומעולם התרפק על סיפוריו של מנואל. הוא סיפר לו את סיפור פרשת השבוע, על מזימת בלק וקללותיו של בלעם שהפכו לברכות.

"שמעתי את הסיפור הזה כבר פעם", רטן רפאלו בקול ממורמר, "הוא כתוב בברית הישנה. למה שהא-לוהים יציל את ישראל מקללתו של המכשף? והרי הם חוטאים שלא הלכו בדרכיו. מגיע להם להיענש".

מנואל התנשף ממושכות, "מי אמר לך את הדברים האלה?"

"האח אנטוניו בדרשה של יום ראשון. הוא אמר שהיהודים כרתו ברית ישנה עם הא-ל אבל מהרגע שחטאו היא התבטלה ונכרתה מחדש עם אלה שדבקו במושיעם".

"זוהי לא האמת, רפאלו", ניצת הזעם בעיניו של מנואל. הוא היה מנוע, לפי שעה, מלהסביר לו עד כמה הטעות הזאת, המאשימה את אבות אבותיהם ברצח ישו, היא אשר מזינה את גלגלי השטנה הרצחניים.

"ביום מן הימים אסביר לך מדוע הוא טועה", אמר לבסוף, "בינתיים אל תנסה להתווכח איתו, קבל את דבריו בשקט, אך אל תיתן להם לחלחל לנשמתך".

"אני לא מתכוון להתווכח איתו, לא אפגוש אותו יותר לעולם. אני עומד להצטרף אליך".

"לא, רפאלו, אתה נשאר בסליאנו".

רפאלו התרומם על רגליו, נטל אבן קטנה נוספת והשליך אותה בכל הכוח לעבר האגם.

"אם אתה עוזב אותי עוד פעם, לא תהיה לך סיבה לחזור לכאן. לא תראה עוד את פניי".

"אוהו, איזה איום", לא יכול היה מנואל שלא להתחייך.

"אברח מפה ולא תמצא אותי לעולם", זלגו עתה דמעותיו, על אף שהוא התאמץ למחות אותן בכל הכוח.

מניין נהיה עקשן כזה? נאנח מנואל, האם גם הוא עצמו היה עקשן בצעירותו?

מנואל בקושי זוכר את ימי ילדותו. 

אביו, חואקין בנדיטו, הגיע לפורטו ביחד עם יתר מגורשי ספרד, שנים רבות לפני שנולד. גם הוא, כמו יתר היהודים, היה קורבן לתרמיתו של דום מנואל הראשון שכפה על כולם להתנצר. רעייתו השנייה של המלך, איזבלה מאורגון, התנתה את נישואיה בגירוש היהודים מפורטוגל, אבל המלך, שחשש לוותר על היהודים, המוכשרים שבאנשיו, פעל בעורמה. לאחר שכינס אותם בנמל ליסבון, עם טפם וכל רכושם, כפה עליהם להמיר את דתם. 

לפני כן נחטפו הבנים, על מנת להניא את האבות מהרצון להגר. בין החטופים היה אחיו הגדול של מנואל, מרסלו, שנשלח ללימודי דת ותיאולוגיה קפדניים. 

הסניור חואקין לא פסק להתאבל עליו עד יום מותו.

הוא אינו זוכר שהיה עקשן כזה אלא שובב חסר תקנה ורודף תעלולים. הכומר ברתולמאוס הקפדן זכה למצוא, לא פעם ולא פעמיים, גור חתולים המסתתר מתחת לשמיכה שבמיטתו. צווחותיו שעשעו את הנערים שנצמדו לדלת חדרו ומנואל הוכרז כגיבור הכיתה. בפעם אחרת הושחל עכברון קטן ונפחד בחשאי לכיס גלימתו. האח ברתולמאוס נעשה חיוור כשלג ומאותו היום אף רדוף פחדים, עד כי חשבו שנכנס בו הדיבוק. 

אם נתפס מנואל היה עוטה על עצמו פנים מיתממות. כל כך מוצלח היה בהתחזויותיו עד כי איש לא נטה לחשוד שבו האשם.

לאחר שבגר הפכו מעשי הקונדס לתעלולי נקמה כלפי אלה שהעזו להכעיסו. 

כך אירע לחואן קסטילו, זמר ה"סופרנו" הקטן במקהלת הכנסייה שהיה נהנה להקניטו. לילה אחד התגנב מנואל לחדרו בשעה שישן ומרח על פניו משחת נעליים שעורבבה בנדיבות בפלפל שחור, אותו תבלין חדש שהחל להגיע מהמזרח. למחרת צפוי היה להתקיים קונצרט גדול ורב משתתפים. איש לא הבין מדוע נפקד מקומו של הסופרן הצעיר שהיה נתון בהתקף זעם, כשהוא נאבק בגירוד בלתי נסבל ומתייפח ממראה פניו המנופחות. 

מאוחר יותר עשה לו שם של בריון וזרע סביבו אימה כאשר השיב מנה אחת אפיים לנערי הרחוב קסטלו דה וידה שהתגרו בו, בשובו לחופשה. הוא היה עשה את עצמו נעלב ובורח מפניהם אבל בסמטה החשוכה המתין להם, תפס שניים מהם בזרועותיהם והטיח אותם אחד בראשו של השני, בשעה שהאחרים נסו על נפשם. 

האם עקשנותו הבלתי נסבלת של רפאלו נובעת מחוסר הביטחון שלו? יגיע היום שבו ילמד אותו לאחוז בכלי נשק, אבל בינתיים הוא חייב לדעת לוותר.

"להיכן תלך?" שאל לבסוף.

"לא יודע", אמר רפאלו בהיסוס, "אולי אל ההרים".

"מה יש שם שאין לך פה?"

"אלך לחפש שם את... את אמא".

מנואל השתתק. אמא שלך נרצחה לפני תשע שנים, אמר ללא קול, והרי אתה יודע את זה. גם אם אתה מתאמץ לשכוח או טווה לעצמך סיפור חיים דמיוני, כפי שעשית עד לפני כמה שנים. תמיד יבואו הילדים של סליאנו ויזכירו לך שאתה יתום. 

לא תוכל להימלט מסיפור חייך, רפאלו, כשם שלא תוכל לברוח מעובדת היותך יהודי.

הוא השקיף אל עבר השמש הנוטה מערבה ותהה אם כבר עגנה האונייה בנמל נאפולי. עד לא מזמן היה מנואל רוכש את הסחורות מידיו של הסניור דה לונה, היהודי העשיר, אבל ג'ובאני, השותף האיטלקי שלו, שכנע אותו לעשות עסקים ישירות עם הודו ולהביא סחורות באמצעות ה"סמרלדה", מבלי לשלם את דמי התיווך.

לפני שיצא לסליאנו הרגיע אותו ג'ובאני שהכול בשליטה, אבל חיוך כלשהו שהיה נסוך על פניו עורר את חשדותיו של מנואל. האם לקח את הכסף לעצמו וחיפש עילה להיפטר ממנו? בכל יום שהוא מתעכב עלול האיש לקבל את הסחורה לידיו, לשלוח אותה הלאה ולשלשל את הרווחים לכיסו.

הוא התנשף בקוצר רוח, "הנח לי, רפאלו. אני מוכרח לחזור לנאפולי בהקדם האפשרי".

רפאלו הבין שהתעקשותו חסרת סיכוי אבל הוא לא יכול היה לחזור בו. הוא כרע על העפר ויילל כמו תינוק, תלש שיחים וצרח כשם שעשה בעבר, בכל פעם שלא קיבל את מבוקשו.

כך הותיר אותו מנואל ושב אל הבית, עד ששקעה החמה והיום נאסף.

המשך הפרק בספר המלא