בגוף שלישי

רֶקְוִיאֵם לַיַּלְדוּת

אֲנִי מִתְעַלֵּם

מִצָּו הֲגִיוּס שֶׁעַל הַמְּקָרֵר

מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז

בְּעוֹד כַּמָּה רִגְעֵי יַלְדוּת

לִפְנֵי שֶׁגּוּפָהּ יַקְשִׁיח

וּשְׂפָתָהּ תִּתְקַצֵּר

לְרָאשֵׁי תֵּבוֹת

שֶׁפַּעַם הִכַּרְתִּי וְהַיּוֹם

אֲנִי מִתְאַמֵּץ לִשְׁכֹּחַ

עורבים בשדה החיטה

רוח סתיו קרירה מסתננת מבעד לתריסי החלון הפתוחים ואִתה זעקות השבר של אמהות צעירות, אשר זה עתה הופרדו מעגליהן ברפת. הוא מקיץ משינה עמוקה, ושערות גופו סומרות מקור מתחת לשמיכת הפיקה הדקה. הוא מתרומם לישיבה, פורש על הפיקה את שמיכת הצמר העבה, שהמתינה בירכתי המיטה, ונשכב שוב. חמימות נעימה עוטפת אותו כמו חיבוק אמהי. הוא מושיט יד ומרגיש את איברו מקשיח. המטפלת החדשה מגרעין הנח"ל לוקחת אותו לחדר בבית הילדים ומראה לו את התחתונים הסגולים שלה, מלטפת את לחיו ואומרת לו שהוא ילד יפה. הלב מתחיל לדפוק בעוצמה, קצוות האצבעות נמתחות, שרירי הבטן מתכווצים והנשימה נעתקת. הוא מרגיש את הנוזל החם על שיפולי בטנו ונרדם שוב.

הרדיו־שעון שקיבל לבר המצווה מצפצף. שש בבוקר. הוא מתלבש בזריזות, עולה על אופניו ודוהר דרך צינת הבוקר הערפילית אל משק הילדים. החיות ממתינות לו, הוא לעולם אינו מאחר. תחילה הוא ניגש אל הסוסה הזקנה, שמתקרבת אליו בצליעה אטית. הוא מלטף אותה על צווארה ופולה מוץ משׂערה. לפתע נשמע רחש מאחורי מחסן האורווה. גופו נדרך. הוא מביט מסביב ולא רואה איש. אולי אלה שוב המסתננים מעזה, שחתכו בשבוע שעבר את הגדר וגנבו את הכבשים? הוא כורע, מרים מהארץ מוט ברזל, צועד בזהירות אל מחסן הציוד ומציץ בזהירות מעבר לפינת המבנה.

חמור שפוף צוואר מלחך בנחת עשב טרי שהנץ בקצה המחסן. חוט תיל נכרך סביב צווארו כמחרוזת של נקודות מדממות. החמור מנתר ממקומו ומתרחק כמה צעדים, ללחך קווצת עשבים אחרת. הוא מושיט את ידו אל החיה בקול שוּוווו חרישי. החמור מתרצה ומפנה אליו את צווארו. באצבעות מיומנות הוא מתיר את ענק הקוצים המדמם. אצבעותיו נפצעות ודם ניגר מהן. הוא מכניס אותן אל פיו למצוץ. הוא ממשיך להתיר את חוט הברזל ואינו מסיר את עיניו מעיני החיה הפצועה. מורסות של מוגלה נקוות בעיני החמור ודמעות מרטיבות את עיניו.

"מה קורה?" הוא שומע קול מוכר מאחוריו. הוא מוחה במהירות את הדמעות בשרוולו ומסתובב לעבר לירן, שזה עתה הגיע בפרצוף ישנוני ורגליים יחפות, תחתוני בוקסר וחולצה קרועה. "עוד אחד ברח מעזה?" מהמהם לירן בקול מונוטוני. "כמו חיות הם מתייחסים לחיות שם."

"איחרת," הוא רושף. "ואף אחד אחר לא הגיע."

לירן בוהה בו בשתיקה ופונה לעבר מתבן השחת, להתחיל להאכיל. הוא מכניס את החמור למכלאה ריקה ומצטרף אל לירן. הם מעמיסים בדממה מריצות של שחת ומובילים אותן אל כלובי העיזים, העגלים והסוסים. לירן יעיל ומהיר ממנו. הוא גבוה ושרירי משאר ילדי הקבוצה. בכל הינף קלשון הוא מעמיס מנת שחת כפולה, ונדמה כי גופו עושה זאת ללא כל מאמץ. בתוך דקות ספורות הם מסיימים. לירן זורק לעברו "ביי" ומתחיל לצעוד בשביל המוביל לחדר האוכל. הוא צועד לעבר הכלוב של עגלי החלב, מושיט את אצבעות ידיו אל פי העגל, אשר מוצץ אותן בשקיקה בין חניכיו נטולות השיניים. נחשול של צמרמורת חולף מעורפו אל אצבעות ידיו ואל הקרסוליים, ועורו מתמלא גבשושיות זעירות. הוא רוצה לשלוף את ידו הרטובה מפי העגל החמים, אך מתקשה להיפרד מן העונג.

בדרך אל האוטובוס הוא שומע אותם מצחקקים מאחוריו. "הייתי לש לאחותך את השדיים," הוא שומע את דור. "שתוק לפני שאני מזיין את אמא שלך," לירן עונה לו וכולם צוחקים. מתי הם נהפכו להיות כאלה מגעילים? כאלה גסים? גם אם היה רוצה לא היה מצליח להעלות מילים כאלה על דל שפתיו. "פששש, איזה סירחון כאן מאחוריך," דור אומר והם פורצים בצחוק מתגלגל. "סירחון של עגלים," לירן מוסיף.

הוא קופץ אגרופים חזק ומתחיל לספור. 1... 2... 3... הקולות מתחילים להיטשטש. הוא חושק את שיניו בכוח ומתחיל להזיז את הלסת התחתונה ימינה ושמאלה, 4... 5... 6... שיניו מתחילות לחרוק. קולות צורמניים עולים באוזניו. 7... 8... 9... 10... הקולות מאחוריו כמעט נעלמים. הוא עולה אל האוטובוס הצהוב ומקרב את כף ידו הימנית, הרטובה, אל פניו. ריח זיעה חריף עולה באפו. הוא צועד לספסלים האחוריים ומתיישב על המושב, שכבר התחמם בקרני השמש הראשונות. אדי הריח של הפלסטיק הישן מתמזגים עם ריח הזיעה מידיו וגורמים לו בחילה וסחרחורת. הוא מרגיש את הקיא עומד בגרונו. הוא נעמד על רגליו ומנסה לפתוח את חלון האוטובוס המכוסה באבק סמיך, שהותיר אחריו הקיץ הארוך. סדק צר נפער, ומשב אוויר רענן משיב את נחשול הקיא החומצי לבסיסו.

הוא מתיישב בחזרה על הספסל, עוצם את עיניו ושומט את ראשו לאחור בהקלה. חבטה פתאומית על המושב לידו מעירה אותו באחת. יערה נוחתת על המושב בכבדות ופולטת אנחה ארוכה. שערה השחור והגלי מכסה את פניה החומות והעגלגלות. הוא מרגיש את ירכה הרכה מתחככת בירכו מבעד למכנסי השרוואל שלה ומיד מסיט את רגלו. האוטובוס יוצא לדרכו. לירן ושאר הבנים מצחקקים בספסל האחורי. הוא מביט מן החלון ורואה את שדות הכותנה האין־סופיים נפרשים לצד הכביש כים לבן. "שיט, שיט, שיט..." יערה פולטת לפתע. הוא מפנה את מבטו אליה בתמיהה. "שכחתי לעשות שיעורי בית בספרות," היא רוטנת כלא מאמינה. "יש לך אולי לתת לי להעתיק?" היא שואלת ומניחה את ידה על ברכו החשופה מתחת למכנסיו הקצרים. הוא רוכן אל הילקוט שבין רגליו ושולף את מחברת הספרות העטופה בקפידה. הוא מתחיל לדפדף בין הכותרות המודגשות בצבע אדום ומתחתיהן קו סרגל ישר, כותרות המשנה המודגשות בצבע ירוק והעמודים הממוספרים. "הנה, זה כאן," הוא מעביר לה את המחברת. היא חוטפת אותה מידיו ומתחילה להעתיק במרץ.

"פשש... רועי הזה מסריח," הבנים מאחור מתחילים שוב. אחד הילדים הקטנים מתכווץ במושבו ומסמיק. "היי, יערה, נהנית אתמול בלילה?" לירן צועק לעברה. היא מרימה את ראשה מן המחברת ובוהה במושב שלפניה. הוא נדרך ומביט עליה מזווית עינו. "איך קוראים למתנדב הזה שהלכת אתו אתמול בלילה לבריכה?" יערה לא מסיטה את מבטה מן המושב שלפניה. דממה. דבר לא נשמע פרט לנהמת המנוע. אף ילד לא אומר דבר, והמורות שיושבות בספסל הקדמי עושות עצמן כאילו לא שמעו. היא רוכנת שוב לעבר המחברת וממשיכה להעתיק את שיעורי הבית. "קח. הצלת אותי," היא משיבה לו את המחברת ונשענת לאחור. הוא מבחין בנקודה רטובה שמתפשטת על עטיפת המחברת החומה. האוטובוס עוצר והדלתות נפתחות בזמן שהוא מחזיר את המחברת אל התיק. כשהוא מרים את ראשו, הוא רואה כי יערה כבר עומדת בתור לרדת מהאוטובוס. לירן עומד לפניה. הזרת שלה נשלחת בחשאי קדימה, אל ידו של לירן, ומעבירה עליה ליטוף חפוז, כמעט מקרי. בתוך רגע הם יוצאים בדלת האוטובוס ונעלמים לדרכיהם.

בצהריים הוא חוזר מאימון השחייה לבית הילדים ושומט את הילקוט ליד פינת הטלוויזיה. כמה ילדים יושבים ובוהים בשתיקה במסך. הזקן מסיפורי עמים יושב ליד האח ומלטף את כלבו בפתח פרק שכבר ראו שוב ושוב. איש אינו מרים את מבטו מן המסך כשהוא מתקרב. הוא מתיישב באחת הכורסאות הריקות וצופה אתם בדממה. המטפלת שמלווה אותם כבר מכיתה א' קוראת לכולם לאכול סנדוויצ'ים לארוחת ארבע, אך איש אינו מתייחס אליה. היא ניגשת אליהם, מניחה על הרצפה את המגש עם פרוסות החלה המרוחות בשוקולד, ויוצאת מבית הילדים. כשהתוכנית נגמרת, לירן נמתח במושבו, נאנק בקול ומפהק ברוחב פה. "למי בא לנסוע לשדות לבקר בקטיף כותנה?" הוא זורק.

לירן נוהג בטרקטור הישן על דרך הפטרולים שלאורך גדר הרצועה. לגופו מכנסי עבודה קצרים וגופייה אפורה ללא שרוולים, המבליטה את כתפיו הרחבות ואת שרירי זרועותיו השזופות. יערה יושבת על כנף אחת של הטרקטור והוא יושב מולה, על הכנף השנייה, מעל כתפיו של לירן. הוא מביט בה מבעד למשקפיים הגדולים המכסים את פרצופו. היא מביטה קדימה חולמנית, שערה מתבדר ברוח ובד חולצתה דבק בתוואי שדיה העגלגלים. מבטו נשלח אל הפטמות המזדקרות כנגד הרוח. משמאלם שדה חיטה עייף שטרם נקצר, שיבוליו כורעות מעומס גרעינים. רוח קרירה צולפת בזרועותיו. מבטו פונה מעלה; השמים קדרו. עננים בשחור וכחול עמוק מתגלגלים ממערב אל שטחי הכינוס על גבול הרצועה. הטרקטור ממשיך לדהור ברעש על השביל החום, להקת עורבים ממריאה בבהלה משדה החיטה ונבלעת ברקע העננים המאיימים במתקפה.

הטרקטור גולש אל שדה הכותנה. פסים חומים נפערים בלב הים הלבן, כשמפלצות הברזל הירוקות בולעות את הצמר־גפן הרך. אנשים וכלים מכניים נעים ביעילות כנחיל נמלים חרוץ. הסדר מופתי. כל אחד יודע את תפקידו. הקטפות מרוקנות סלים אל עגלות הביניים, הנעות במהירות אל המהדק ומעבירות אליו את התוצרת הלבנה הנפלטת מאחור כקוביות מלבניות, כרוכות בניילון. לירן חונה במרחק־מה מההתרחשות ההומה, ולאחר דין ודברים קצר עם אחד הקוטפים נבלע בקבינה של אחת הקטפות. יערה יורדת מהטרקטור ופונה לכיוון המהדק. מבטו מלווה אותה מכנף הטרקטור כשהיא מתחילה לטפס בסולם המוביל אל ראש הכלי. לפתע היא נעצרת ומביטה לאחור. "אתה בא?" היא צועקת, והוא בא אחריה ומטפס בסולם. עגלה נוספת מרוקנת את תכולתה אל תוך המהדק המלבני ומולם נפערת אמבטיית קצף רכה. "רוצה לקפוץ פנימה?" היא שואלת ולא ממתינה לתשובתו.

הם קופצים על הכותנה הגמישה בשתיקה. מבטו נופל על שדיה המיטלטלים בתוך החולצה. כשהוא מגביה את מבטו עיניהם נפגשות והוא מבין שהבחינה. בושה גדולה מאיימת להטביע אותו בכותנה. יערה מתנגשת בו פתאום והם נופלים יחד על המצע הלבן. היא שוכבת מולו ומביטה בעיניו בשקט. ידה נשלחת אל משקפיו הרחבים, מסירה אותם מעליו בביטחון ומרכיבה אותם על מצחה. "אתה יודע שיש לך עיניים יפות?" היא אומרת ומניחה יד על לחיו. 1... 2... 3... הוא חושק את שיניו ומתחיל לספור בלב. 4... 5... הוא חש את איברו מתחיל להתפשט במכנסיו ושולח יד להסתירו. 6... 7... הוא חייב להרגיע. 8... 9... הוא לא מצליח להשתלט. הישבן והבטן התחתונה מתחילים לבעור. אז, כקילוח מים צוננים על מחבת רותחת, ארובות השמים נפתחות. גשם מרטיב את גופו הלוהט ומרגיע אותו באחת. מבחוץ נשמעות צעקות. הם יוצאים בזריזות מהמהדק ורואים את נחיל הקטיף מתארגן במהירות לחזור אל הקיבוץ. לירן כבר יושב על אחד הכלים ומחווה להם בידו שייפגשו בקיבוץ. תקחו את הטרקטור, הוא מסמן.

הוא מרים יריעת ניילון מהאדמה והם רצים אל הטרקטור. הוא מתיישב במושב הנהג וישבנו נרטב. יערה נעמדת לצדו ונשענת על הכנף. הם פורשים מעליהם את חופת הניילון השקופה ושומעים את הגשם ניטח כיריות מחרישות אוזניים. הוא מאיץ בשביל המוביל אל הקיבוץ, רטוב על לשד עצמותיו, ידיו אוחזות בהגה הברזל הקר. המנוע הרועש משלח בגופו גלים של עוצמה בכל פעם שרגלו לוחצת על דוושת הגז. חמימות של גבריות עוברית פושה בו כאשר יערה מניחה יד על כתפו תחת שמיכת הפלסטיק וצחוקה מתגלגל באוזניו.

הוא נזכר במטפלת מהנח"ל, שניסתה לנשק אותו על לחיו מול כל קבוצת הילדים. משחק מטופש: הוא נאבק בה בכל כוחו, והניח לה להצמיד את שפתיה החמות לעורו תוך צעקות התנגדות מדומות. "אני יודעת שאתה נהנה מזה... תפסיק לעשות את עצמך," היא צחקה, והוא נתקף הנאה מיוסרת. לרגע התמכר לתחושה שנחשק עד שנבלעה בריקנות שאין לה תחתית. כשהוא עוצר את הטרקטור, הגשם פוסק. קרן שמש אחרונה מפציעה מבין העננים הפותחים צוהר קטן לשמים כחולים. הם פוסעים רטובים אל הרחבה שמול בית הילדים. כולם כבר הלכו לבתי ההורים. לירן מגיע מולם בחיוך ענקי, גאה שהצליח לנהוג את עגלת הביניים הגדולה בחזרה למשק ולהציל את הכותנה מהגשם. "עמד לי כל הדרך," לירן לוחש באוזנו בלי שיערה תשמע. "אתה לא מאמין איזה התרגשות." המילים מביכות ומעירות אותו באותו הזמן.

השמש מתחילה לשקוע. הם נפרדים ופוסעים אחת־אחד לבית הוריהם, להחליף לבגדים יבשים ולהתכונן לארוחת השבת בחדר האוכל. מחשבה מעיקה עוצרת אותו בדרכו, והוא שב על עקבותיו כשהידיעה כבר נובטת בקרבו. הוא עוצר מאחורי שיחי הפיטנגו ומתצפת על בית הילדים. באור הדמדומים המסמיך הוא רואה את שניהם חוזרים ונכנסים בדלת בדממה. הוא מחניק אנקה גדולה, שצורבת את הוושט ומתפשטת לבית החזה.

נצח חולף במהירות הבזק. הוא שואף עמוק ומתרומם באחת. 1... 2... 3... הוא עוצם את עיניו בלסתות קפוצות. 4... 5... 6... עיניו נפקחות והוא נישא על רגליו אל הדלת. 7... 8... הוא מבחין בידו אוחזת בידית המוכרת ולבו פועם בעוצמה. 9... 10... הוא פוסע פנימה ושומע את הדלת נטרקת מאחוריו בקול המתכתי המוכר. מראה הגופים השלובים על הספה עושה את דרך העצב מן העיניים אל ההבנה שהמתינה מזה זמן. הוא מסיט את מבטו כלא־רואה ופוסע אל המקרר שבקצה המטבח, פותח את הדלת ולוקח סנדוויץ' שוקולד קר מהמגש. אחר כך יחזור אל הדלת כלעומת שבא, ישמע אותה ניטחת שוב מאחוריו ויפסע על המדרכה כשהדמעות זולגות מעצמן.

כשהוא מקיץ, לבו הולם ברקותיו ופיו יבש. רק עכשיו שחררו אותו מהשבי המצרי אחרי פעולת הקומנדו הימי. הוא שרד את העינויים רק כי חשב עליה. לא סיפר אף סוד, עמד בגבורה בכל הייסורים. הג'יפ נכנס לקיבוץ קטן בגליל — מצפה, אולי. גבעת טרשים חשופה עם צריפים בודדים. כולם מתקהלים סביב הג'יפ לקבל את הגיבור. איפה היא? הוא לא זוכר איך היא נראית. גם אם תגיע, הוא לא ידע לזהות אותה. מה קרה לו? הוא לא רואה אף אחת מתקרבת.

אחרי ארוחת השבת הוא יורד במדרגות חדר האוכל. לירן ודור יושבים על הכורסאות בכניסה. "אתה בא למסיבה במועדון הערב?" "לא נראה לי. אני גמור מעייפות." "חבל. הולך להיות מעולה. גמרנו בדיוק לשפץ את המקום וגם פילחנו כמה בקבוקי פנטזיה מהאקונומיה." התירוצים, כמה הוא שונא את התירוצים שהוא ממציא כדי להתחמק מהמסיבות האלה. "טוב, נראה... יש לי גם חליבת בוקר על הראש," הוא אומר כשלירן לוחש משהו על אוזנו של עידו והם כבר מתפקעים מצחוק. הוא מרגיש כל כך מגושם, אין סיכוי שיצליח לרקוד כמו האחרים. בפעם האחרונה שניסה להצטרף לקבוצה שרקדה במעגל, ידע שכולם מסתכלים עליו ומגחכים.

הרעש הולם באוזניו כשהוא מתקרב למועדון. עור התוף רוטט כשהוא נכנס. זרמים עולים בכפות הרגליים. האורות הצבעוניים מסנוורים אותו, והוא נעמד ליד אחד הקירות במבוכה וממתין שעיניו יתרגלו ללב המאפליה הסובבת אותו. באחת הפינות ניצבת ערמת כלי נשק כאוהל אינדיאני. כמה חיילים, כנראה מהבסיס הסמוך, רוקדים במעגל במכנסי צבא וגופיות לבנות. הוא מכיר את המוזיקה, אבל לא יודע מה שם השיר, הזמר או הלהקה. הוא מכיר רק שירים ישראליים. You’re in the army now… Oh, oh you’re in the army now, החיילים צורחים ביחד בידיים מורמות. !Stand up and fight מתנדב בשיער בלונדיני ארוך ומבולגן נעמד מולם, מרים את ידו בחיקוי תנועותיהם וצועק, but it don’t seem right.

המוזיקה נרגעת. את השיר הבא הוא דווקא מכיר: Sometimes I wonder who I am. זוגות־זוגות הם מתחלקים לסלואו. הוא ממשיך לתצפת ממקומו ורואה את אחת הבנות מחברת הנוער רוקדת חבוקה עם המתנדב הבלונדיני. ידו של המתנדב מלטפת את התחת שלה בתנועות מעגליות נמרצות. עיניו כבר התרגלו לאפלה; חייל חומק החוצה עם נטע מהשכבה מעליו. הוא צועד אחריהם לעבר היציאה והם נעלמים בדשא החשוך. קול זכוכית מתנפצת. לירן מגיע מכיוון בית הילדים הסמוך עם בקבוק ביד ומתייצב קרוב אליו מדי.

"אני גמור, אחי," לירן ממלמל. ריח דוחה של קיא ואלכוהול עולה ממנו. "בוא'נה, אני מקווה שלא התפדחת יותר מדי היום."

"התפדחתי ממה?" הוא מעמיד פני תמים ומרגיש את הצריבה המתפשטת בחזה ואת הלסתות ננעלות בזעם.

"אתה יודע... נו... אתה עדיין לא רגיל לדברים האלה," לירן אומר ומחייך בעיניים מזוגגות.

"בן זונה," הוא פולט ודוחף את לירן במכה חדה של שתי ידיים לחזה. לירן נהדף לאחור, מאבד לרגע את שיווי משקלו ומתייצב מחדש בכמה צעדים כבדים.

"תירגע! מה יש לך?" לירן מתנשם בכבדות. הוא שב ומתקרב אליו. הם עומדים שוב זה מול זה, במרחק אגרוף. "טוב, לך אליה," לירן אומר לאחר כמה שניות בקול רגוע. מפציר. "היא בבית הילדים. היא רוצה לדבר אתך."

הוא חש את גופו משתחרר. הכעס מתחלף בדפיקות לב קצרות רוח.

"נו, לך כבר... אולי גם לך יהיה סיכוי הערב," לירן קורץ בעין שיכורה ופונה לעבר המועדון.

"שים מאמי!" צועק מישהו במועדון לתקליטן. בטח אחד החיילים. בתוך רגע הן שואגים יחד בבליל של קולות גסים, "מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים לשישה מדוכאים, שישה פלסטינאים..." המוזיקה מתרחקת כשהוא מתקרב לבית הילדים. המשפט האחרון של לירן חוזר בראשו שוב ושוב כמו תקליט שרוט. לרגע דוחה ולרגע מושך, מפיח רוח במפרש ומיד מטביע במעמקים. הוא פותח את הדלת ונכנס. יערה יושבת לבדה על אחת הספות וצופה בטלוויזיה. על השולחן הנמוך לפניה שלושה בקבוקי גולדסטאר ריקים. הוא מתקרב בשקט ומתיישב לידה. היא ממשיכה לבהות במסך בשתיקה מרוחקת. לפתע היא נשענת קדימה ומפנה את ראשה. פניהם קרובות כמעט עד לכדי מגע והוא חש את נשימותיה על עור פניו. זה מדגדג ומסריח. "אתה כועס עליי?" היא שואלת כשעיניה נבלעות בעיניו. עוד תנועה קלילה קדימה ושפתיו ייגעו בשפתיה. "למה שאני אכעס?" הוא עונה וממשיך להביט בעיניה הקרובות מדי. שתיקה עומדת לרגע במרווח הקטן שבין ראשיהם. "טוב," היא פולטת לבסוף, נשענת לאחור על הספה וחוזרת לבהות במסך.

"מה את רואה?"

"שידור חוזר של סרט עם האריסון פורד."

הם יושבים בצמוד וצופים בהאריסון מתקן את המכונית באסם לאור פנס. גם את השם של השיר שמתנגן ברקע או מי שר אותו הוא לא יודע, אבל המוזיקה נשמעת מוכרת. הוא מרגיש את ידה נחה על ברכו כשעיניו של האריסון פוגשות בחיוך נבוך. איך יש לו האומץ לקחת אותה לריקוד מול פנסי המכונית? איך הוא יודע שהיא תתמסר? איך היא מסתכלת עליו בהערצה? לו אין אומץ לעשות מהלכים כאלה. הגוף שלו משתוקק למגע, לחיבוק, שמישהו ירצה אותו. שמישהו ירצה אותו. המטפלת מהנח"ל מחבקת אותו ומנשקת. מה אם יניח גם את ידו על ברכה? הוא לא כזה, הוא לא כמוהם, הוא אחר. הזקן קורא מחוץ לאסם והיא מתנתקת מאחיזתו במבוכה.

האריסון מחבק את הילד ומביט בה שוב כשהם נפרדים. הכתוביות עולות. כבר לפנות בוקר. הוא מתמתח בספה. "נלך הביתה?" הוא שואל ומביט אליה. היא שוכבת פרקדנית על הספה בעיניים עצומות. הוא שומע את נשימותיה רכות וקצובות. "יערה!" הוא קורא לה בשקט, אך היא אינה מגיבה. "יערה!" הוא מנסה שוב, והפעם נוגע בירכה ומטלטל אותה בעדינות. גופה רפוי ושלֵו. בטנה חשופה בין הג'ינס לחולצה הלבנה. שדיה שרועים בנחת, עולים ויורדים עם נשימותיה. משב של התרגשות ופחד עובר בו. הוא מקרב את ידו לזרועה וצובט אותה. גופה אינו מגיב. הוא נושם עמוק ושולח יד מהססת אל בטנה. בלי להסיר את עיניו מעיניה העצומות הוא מתחיל ללטף בקצות אצבעותיו את העור סביב טבורה בתנועות מעגליות, מעביר אצבע על מפתן המכנס בשיפולי הבטן השחומה. עיניה עודן עצומות ושלוות. הוא נשכב לידה על הספה לאט, מחליק את כף ידו מתחת לחולצתה ומתחיל ללוש את שדה הימני. הוא חש את איברו מתקשה כנגד האגן שלה. אפו צמוד לצווארה. ריח השיער שלה משכר. כשהוא מרגיש את הסיפוק מתקרב הוא מרפה את לפיתת ידו, מתנתק מגופה ומתיישב באחת. גופו רועד בהתרגשות שלא הכיר, נשימותיו מהירות ופיו יבש.