חרא באושוויץ

ואני...

אני הרי ידעתי שלא אשרוד.

מקסימום...

אולי עוד יום.

עוד שעה-שעתיים.

אך לא יותר מכך.

ובכל לבי -

הדואב מידיעת המוות

ומידיעתם של החיים שהיו ואינם -

קיוויתי,

השתוקקתי,

שבסלקציה הבאה "יראו" אותי הגרמנים הארורים,

בני הבליעל,

האדונים,

ויבינו סוף סוף:

אני לא כשיר לעבודה.

ואז יעיפו אותי חת-שתיים

אל עבר התור המשתרך של ה"לא כשירים לעבודה" האחרים,

שעתידם הוא אחד:

קמצוץ דל שבדלים,

קטלני להדהים,

של ציקלון בי

בתוך תאי הגזים.

*

אבל זה לא קרה.

אלוהים -

שקיים, או לא קיים.

הגורל -

שקיים, או לא קיים. 

המזל -

שקיים, או לא קיים,

בחרו בכל דרך אפשרית,

כנגד כל הסיכויים וההיגיון הבריא -

להשאיר דווקא אותי בחיים.

(דווקא אותי, מבין כולם:

אותי שלא רציתי,

אותי ששנאתי לחיות,

אותי שנואשתי מזמן)

וכך,

עד הסוף נשארתי חי.

("חי" זו כמובן הגדרה הניתנת לדיון פילוסופי נרחב ומעמיק מאין כמוהו -

אקזיסטנציאליסטי עד מאוד,

מרחיק לכת עד לאין שיעור -

במקרה של חיי האבודים,

הקרע ההוא בזמן באושוויץ...)

ובכן,

אני נשארתי "חי":

"חי" אף עד אחרי צעדת המוות,

בה איבדתי שתיים מאצבעות רגליי

(האגודל ברגל ימין

והזרת ברגל שמאל -

כמה מקאברי...

כיעור יפהפה, אוונגרדי מאוד,

אם תרצו...

קברט-ברלינאי-של-איש-אחד-טרום-המלחמה-הגדולה...

כמו...

מעין הגיבן מנוטרדאם המעוקם

פוגש את איש הפיל המעוות...)

*

"איך זה קרה?"

אני שואל את עצמי כעת.

איך,

לעזאזל,

אני שרדתי באושוויץ?!

איך,

לעזאזל,

דווקא אני,

מבין כולם,

נותרתי חי?!