קבלאיסי

לטיולים של ג'ו צריך להירשם חודשים מראש. המסלולים שהוא בוחר הם שילוב עוצר נשימה של נופים משתנים עם היסטוריה בת חמשת אלפים שנה של חבורות שביקשו להתרחק מהערים הגדולות והתיישבו במקומות מבודדים.

ג'ו הוביל את הקבוצה לתוך ערוץ הנחל הסמוך. חלוקי הנחל הלבנים האירו את הדרך פנימה אל תוך הוואדי. ג'ו עצר בצומת שבה סימני דרך של החברה להגנת הטבע — שביל אחד לעומק הנחל והשני מטפס מעלה. הוא המתין להגעתו של אחרון הצועדים בטור שהשתרך אחריו ואז החל לעלות.

נקישות מקל ההליכה של ג'ו נשמעו בבירור בדממה של המדבר וקבעו קצב צעידה מהיר. הם תכננו להגיע לפסגה עוד בטרם השמש עולה ושם לצפות בזריחתה. עיניים אדומות של שפני סלע ושועלים חמקנים זהרו כשקרן הפנס של אחד המטיילים לכדה אותם. לפתע עצר הטור מלכת. על השביל, ממש מולם, עמד יעל עם קרניים מפוארות שלא רצה לזוז. ג'ו הניף את מקל ההליכה שלו שבקצהו גולת מתכת, רקע על אבן בחוזקה והבריח את היעל. הקבוצה המשיכה לטפס אחרי ג'ו, שנעצר על משטח אבן רחב, לצד שרידים של מבנה עתיק. הקבוצה התקבצה על הסלע השטוח, מול הרי אדום. ים המלח הפריד ביניהם. הם שתו מים והסדירו את נשימתם. כולם הביטו מזרחה, מצפים לזריחה. ג'ו ניצל את ההזדמנות וסיפר על המקדש הכלקוליתי ועל ממצאי חפירות ארכיאולוגיות שנתגלו בשרידי מבנה סמוך, בעוד קרני שמש צהובות הרחיקו את העננים מעל הרי אדום.

ים המלח הבריק. ג'ו שלף תמונות של חפצים שנמצאו בחפירה והעבירן בין חברי הקבוצה. הוא שמר בצד תמונה אחת, שעליה רצה לנהל דיון. קצב עליית השמש שינה את הנוף מדקה לדקה וצבעים בהירים החלו להתגלות. השמש עמדה לזרוח מעל ההרים, כשג'ו שם־לב שהקבוצה הפסיקה להקשיב והמטיילים מתלחשים.

"מה קרה?" שאל.

"שמענו... אולי בכי."

ציוצי ציפורים שחורות ומהירות פילחו את הדממה שהשתררה למשמע התשובה.

בכי תינוק הגיע מהמערה הסמוכה והקפיא הכול לשנייה ארוכה. כולם המתינו לגל נוסף של בכי שיאשר את מה ששמעו. הבכי הקפיץ אותם לפתחה הגדול של המערה.

השמש התחילה לעלות. פנסים נדלקו וחבורת המטיילים נכנסה למערה. תחילה סקרו את המקום ולאחר שהבינו שאין אנשים במערה, התקרבו בזהירות למקום שממנו נשמע הבכי והציצו לתוך צרור בדים שחלקים ממנו התפוררו במגע. תינוקת חייכנית הביטה אל האנשים המשתאים, עדיין לא מעכלים את אשר הם רואים. חלקם חיפשו את הורי התינוקת, אך לא היה איש בסביבה. אחת המטיילות אזרה אומץ, הרימה את החבילה ויצאה מהמערה. התינוקת לא הפסיקה לחייך.

ג'ו התקשר למשטרה וסיפר שמצא תינוקת. המוקדן היה בטוח ששוטרים אחרים עובדים עליו והעביר את השיחה למפקד תורן, שגם הוא היה בטוח שעובדים עליו. רק אחרי חקירה טלפונית, בתוספת תמונה שג'ו שלח, השוטר השתכנע שהסיפור אמיתי. הוא ביקש קצת זמן עד שימצא רופא ודרש מג'ו להישאר במקום ולבדוק שוב אם ההורים או אחד מהם נמצאים בסביבה. קבוצת המטיילים המשיכה לחפש נוכחות כלשהי, אך לא מצאה סימן. הטלפון של ג'ו צלצל, השוטר ביקש פרטים על מצבה של התינוקת ועדכן שהם בדרך. קבוצת המטיילים התגודדה סביב התינוקת, מחפשת רמזים על זהותה. הם השמיעו לה קולות כדי שתגיב, והיא לא הפסיקה לצחוק. תינוקת שמחה.

כעבור זמן מה ג'ו הצביע על מכונית משטרה שעצרה בתחתית ההר, "הם מגיעים," אמר כאשר שני אנשים, רופאה ושוטר, יצאו מהמכונית והחלו לטפס במעלה ההר.

המטיילת העבירה את התינוקת לרופאה, שמיד החלה בבדיקתה. היא הפשיטה מהתינוקת את הבדים שכיסו אותה ועטפה אותה בשמיכה נקייה שהביאה עמה. השוטר החל למלא דוח אירוע תוך כדי חקירה של כולם. הרופאה סיכמה: "מצבה מצוין" והתינוקת כאילו הבינה וחייכה אליה. הם החלו לרדת מההר. הרופאה עם השוטר והתינוקת עלו על הרכב המשטרתי ונסעו, צחוקה של התינוקת הדהד בזיכרונם של המטיילים. אף אחד לא הבחין שג'ו אסף את הבדים לתרמילו והצטרף לטור הארוך שירד עד לערוץ הנחל ומשם לחנייה הקרובה.

צוהריים. אוויר חם עטף את העיתונאים, את צוותי הטלוויזיה וסתם סקרנים, שהגיעו למערה. כולם רצו לדעת איך התינוקת הגיעה לשם ומי ההורים שהשאירו תינוקת במערה. ראיונות מצולמים עם ג'ו והמטיילים פתחו את כל מהדורות החדשות וצילומים מטושטשים של התינוקת החייכנית הופיעו בכל מקום.

הסיפור קיבל פרשנויות שונות ומשונות, שעוד החריפו, מכיוון שאף אחד לא הגיע לדרוש את התינוקת וכעבור זמן מה היא נמסרה לאימוץ.

חדשות אחרות דחקו הצידה את הידיעה על מציאת התינוקת והסיפור דעך. הוא התווסף למקרים נסתרים אחרים שאין להם הסבר.

מציאת התינוקת במערה שירתה היטב את המפגשים ששקד מארגנת סביב קברי צדיקים. שקד הפכה את המערה לעוד מקום קדוש, שאליו עולים לקבל ברכה. הפירוש ששקד נתנה למציאתה של התינוקת הפיח תקוות אצל נשים רבות, שביקשו להשתתף בטקסים ובתפילות ששקד ארגנה בתוך המערה.

חודשיים לאחר מציאת התינוקת הראשונה, נראה שהתפילות של שקד ושל קהל מעריצותיה התממשו. תינוק נוסף נמצא במערה, עטוף באותם בדים מתפוררים. שקד התקשרה למשטרה ושוב שוטר ורופאה הוזעקו, כמו גם עיתונאים, צוותי טלוויזיה ובעיקר סקרנים שהפכו את המערה לקדושה. נשים וגברים רבים הגיעו להדליק נר ולהתפלל במערה. מאחר שלא נמצא דורש גם לתינוק השני, נמסר אף הוא לאימוץ.

המערה קיבלה שם חדש: "מערת התינוקות" והתעלומה רק נעשתה מסתורית יותר כשבאותה שנה נמצאו בה עוד שלושה תינוקות. סך הכול חמישה תינוקות נמצאו במערה וכולם נמסרו לאימוץ.

חוקרים מתחומים שונים הסתבכו בניסיונות להסביר את הופעת התינוקות. תאוריות שונות ומשונות נרקחו, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לענות על השאלה: איך הגיעו התינוקות למערה.

שש־עשרה שנים חלפו מאז שהתינוקות נמסרו לאימוץ. כעת הם נערות ונערים שהעניין בהם דעך לחלוטין. סיפורם ירד מסדר היום על אף שהתעלומה לא פוענחה.

שאי, התינוקת הראשונה שנמצאה במערה, תלמידה בבית ספר תיכון, עומדת לצאת לטיול השנתי, שהתלמידים מחכים לו כל השנה. ארבעה ימים בלי הורים, שלושה לילות מחוץ לבית, עם שקי שינה וכל הציוד הנדרש להליכה במדבר יהודה.

בשעת בוקר מוקדמת הם יצאו בשני אוטובוסים מבית הספר. הורים שהפרידה קשה להם הגיעו ללוות. חבורות של נערים ונערות הסתודדו ביניהן, מתעלמים מההורים שניסו להתקרב לעוד חיבוק אחד נוסף. שאי קיבצה סביבה מספר חברות, שעימן תכננה להיות במשך כל הטיול. כולם עלו על האוטובוסים, אמרו שלום אחרון ויצאו לדרכם.

ביום הראשון הם עשו את נחל ערוגות. כבר אז שאי הפכה חסרת מנוחה. חברותיה הבחינו בכך וניסו להרגיעה, אך ללא הועיל. הערב החל לרדת וכולם התארגנו בקבוצות לקראת הארוחה. שאי ניסתה להשתלב בהכנות, אבל איבדה ריכוז במהירות. היא התרחקה מחברותיה במטרה להדחיק את המחשבות המטרידות שריחפו בראשה.

"אתן שומעות קולות?" שאלה שאי את חברותיה, שציינו בפניה שהיא כל הזמן שומעת דברים שאף אחד אחר לא שומע.

"עוד מעט נלך למדורה של הכיתה, שאי, יהיה נחמד, תעזבי אותך מכל זה", אמרה חברתה הטובה בניסיון להרגיעה והן אכן הצטרפו לשאר התלמידים, אך עיניה של שאי שוטטו מסביב בחיפוש אחר הסיבה לחוסר המנוחה שחשה.

ירח מלא נע בכיוון הפוך לעננים. המדורה בערה ולהבותיה האדומות האירו את ים המלח ואת ההרים הכהים. רוח מזרחית קלה דחפה גלים חלשים לחוף. שאי הייתה בטוחה שלהבות המדורה התכופפו בפני ההרים.

המורים החליטו לפזר את המסיבה כי הגיע הזמן ללכת לישון. התלמידים, כולם ממושמעים, עזבו באי־חשק בולט. שאי וחברותיה התכוננו לשינה. האורות כבו ורק הירח הפיץ אור בהיר על הסביבה.

למרות העייפות שאי לא נרדמה. היא הסתובבה חסרת מנוחה בתוך שק השינה שלה, עיניה פקוחות לרווחה. שום כוכב לא נעלם מעיניה. היא הייתה ערה לגמרי.

הרעשים האחרונים של סרבני שינה דעכו והלכו. שקט השתרר מסביב, והקולות שרק שאי יכולה הייתה לשמוע הפכו למילים בשפה לא מוכרת. שאי התיישבה ובחנה את הסביבה. כולם ישנים חוץ מהשומרים שישבו סביב למדורה ושוחחו בלחש. שאי ארזה תיק גב קטן ויצאה משק השינה.היא הלכה שפופה, כמעט על ארבע, כדי שהשומרים לא יבחינו בה. היא ירדה לערוץ הנחל, התקדמה במהירות לכיוון ההר ולפתע עצרה. היא שמעה משהו, מעין נקישה קבועה, והביטה לאחור בחיפוש אחרי מקור הרעש שפסק. צללים כהים זזו עם הירח. היא המשיכה לעלות והנקישות התחדשו. כל פעם שהביטה לאחור, הנקישות נפסקו. "יש שם מישהו מאחוריי," חשבה, אבל שום דבר לא יכול היה לעצור אותה. היא נעמדה בפתח השביל שמוביל למעלה ההר והסתכלה שוב לאחור. הפעם לא חיפשה את מי שעוקב אחריה. לא אכפת לה ממנו. היא בעצם נפרדה, עזבה הכול. תחושת בטן חזקה הובילה אותה למקור הקולות שרק היא שמעה והיא ידעה שהיא חייבת להגיע למעלה, אל המערה.

השביל הפתלתל היה מוכר לשאי על אף שלא הלכה בו מעולם. היא נעה במהירות והגיעה עד לפתח המערה. לפתע, קיר שלם נפתח באיטיות ואור כחול רגוע האיר את הסביבה. בפתח עמדה דמות לבנה, עם זקן אפור וחלק ומנורה ביד. האיש קידם את שאי בברכת "ברוכה הבאה" והיא פסעה פנימה ללא חשש. הקיר נסגר והיא נבלעה בתוך המערה.

נקישות מקל ההליכה של ג'ו, מדריך הטיולים, התקרבו למערה. "כן, היא נכנסה למערה," הוא דיווח בטלפון: "אוקי, כבר נכנס, אין שום סימן."

ג'ו התרחק מהמערה והמשיך לענות על שאלות בטלפון: "כן, היה אור כחול," אמר והצמיד את הטלפון לאוזנו, "סוף סוף הכול מתחיל. שש־עשרה שנים אני עוקב אחריה. תגיד לי, למה לא רצית שאני אכנס למערה?"

ג'ו חזר לפתח המערה, התיישב על סלע בולט, מכוסה בצמחייה רכה והמשיך לדבר בטלפון.

"למה אתה חושב שלא הייתי מצליח?" שאל.

לפתע התכופף מעט, כאב חד בבטנו עצר אותו."לא התכוונתי... רק רציתי לעזור," מלמל ג'ו בקול רועד ונסוג משם מבוהל מהשפעתה של השיחה עליו. הוא ירד במהירות מההר, כשזיכרון הכאב בבטנו מלווה אותו כל הדרך למטה.

עם אור ראשון החלו המורים להעיר את התלמידים שהכינו עצמם ליציאה. חברותיה של שאי הבחינו מיד בחסרונה וניגשו מודאגות למחנכת. הן סיפרו לה ששאי נעלמה והיא שלחה אותן לבדוק אם שאי נמצאת בסביבה. כשחזרו עם תשובה שלילית, דיווחה המחנכת למנהל בית הספר, שהתקשר למשטרה וגם להורים של שאי. המורים החלו מיד בחיפוש יסודי ומדוקדק והרחיבו את מעגל החיפוש, כשהם צועקים את שמה של שאי מחוף ים המלח ועד הכניסה לערוץ הנחל. גם כוחות הביטחון הצטרפו לתלמידים בחיפוש אחרי שאי, שלא השאירה אחריה כל סימן. מבצע החיפושים התמקצע עם הגעתו של דמיטרי, חוקר משטרה מהמחלקה לחיפוש נעדרים.

דמיטרי תחקר בזריזות את חברותיה של שאי. יחד אתו הגיעו שני כלבי גישוש עם מאלפיהם. הכלבים רחרחו את החפצים של שאי והחלו להוביל את הצוות לערוץ הנחל. דמיטרי ידע שאסור לאבד זמן.

גם אמה של שאי הגיעה והצטרפה למחפשים, כשהיא לא מצליחה לעצור את דמעותיה ולמלמל לעצמה, אבל אף אחד לא שמע אותה. רק בקושי הצליחו המאלפים לבלום את הכלבים שרצו ונבחו בהתרגשות.

דמיטרי נעצר בפתח של שביל חדש שהסתעף מערוץ הנחל ועלה במדרון. הכלבים רחרחו מסביב ופנו לשביל. אמה של שאי פנתה לדמיטרי בעיניים דומעות ומלמלה:

"זה לא יכול להיות!"

"מה לא יכול להיות?" שאל.

"למעלה... שם מצאו אותה." הדמעות חנקו את קולה.

"על מה את מדברת?!" שאל דמיטרי שהתעלם מדבריה. הוא המשיך ללכת אחרי הכלבים שקבעו קצב עלייה מהיר ומשכו אחריהם את כל הטור. השביל הצר והתהום העמוקה שהשתרעה בצד ימין חייבו את מובילי הכלבים לשחרר את הרצועות והם שעטו קדימה, נביחותיהם התרחקו והלכו. החבורה טיפסה אחרי דמיטרי, שעצר לרגע כדי לאפשר צמצום רווחים ושאל את מובילי הכלבים, "למה לא שומעים אותם?" מובילי הכלבים פשטו ידיהם הצידה כאומרים שאין להם מושג, והמשיכו לטפס.

לפתע נשמעו יללות כלבים במצוקה. המובילים פרצו קדימה וראו את הכלבים שלהם שוכבים באמצע השביל. הם מיהרו לחבר אותם לרצועות ולהרגיע אותם. הכלבים הפסיקו לילל והמשיכו לשכב על האדמה הרותחת. כשניסו להקימם הם לא זזו, כאילו רצון אחר שלט בהם. דמיטרי לא חיכה לכלבים והמשיך לטפס, כשאחריו משתרכת חבורה גדולה ומשונה, שבסופה ג'ו, מדווח ללא הפסק בטלפון שלו על המתרחש.

דמיטרי הגיע לפתח המערה ונכנס פנימה. המערה הייתה ריקה, לא היה כל סימן לשאי. האם המאמצת מיררה בבכי, המערה נמצאה בסוף מעלה השביל ומשם אפשר היה רק לרדת באותו שביל שבו עלו.

"לאן היא יכולה ללכת מפה?" שאל דמיטרי בקול רם ולא המתין לתשובה. הוא מישש כל שקע בקיר המערה, עקר מעט צמחים בניסיון לחשוף מנגנון כלשהו שייתן לו רמז. אבל שום דבר לא נגלה לו, כאילו שהאדמה בלעה את שאי. הוא חזר לאמה וניסה לדלות ממנה פרטים נוספים. רק עכשיו הוא התייחס למלמולים ששמע ממנה לאורך כל הדרך למעלה, כשהיא בוכה ואומרת: "היא נעלמה בדיוק במקום שבו מצאו אותה כשהיא הייתה תינוקת."

בכל שנותיו כחוקר נעדרים, דמיטרי מעולם לא פגש מקרה שהתחיל ככה.

הוא חזר למערה.

"מישהו יודע משהו על המערה הזו?" פנה אל כל מי שעלה איתם, אבל אף אחד לא ענה. הוא ניגש לקצה המצוק שבפתח המערה, הביט לעבר התהום ובדק האם ישנה דרך שנעלמה מעיניו. כשהבין סופית שאין דרך כזאת, החל לרדת כשהחבורה משתרכת אחריו והכלבים מובילים את כולם במהירות במורד השביל. למטה המתינו חברותיה המודאגות של שאי, מחכות לידיעה לאן נעלמה.

היעלמותה של שאי העסיקה מדינה שלמה. כל מי שהכיר אותה וידע להגיד עליה משהו רואיין בטלוויזיה ובעיתונות.

דמיטרי ישב מתוסכל במשרדו, כשהוא בוחן בפעם המי יודע כמה את החומר המונח לפניו ואת העדויות שנאספו ולא מצליח להבין מה קרה.

"לאן לעזאזל היא נעלמה?" חזר ושאל את עצמו בעיקר ואת הסובבים אותו. התוכנית היחידה שנראתה לו הגיונית הייתה להגיע למערה עם כלי עבודה כבדים ולנסות לחצוב בקירותיה. זמזום הטלפון שרטט על שולחנו עורר אותו מהרהוריו.

"בוקר טוב, עם מי אני מדבר?"

"בוקר טוב, אני אימא של אדד."

"בוקר טוב אימא של אדד, במה אני יכול לעזור לך?"

"הוא רוצה לעזוב את הבית!"

דמיטרי שמע את מצוקתה: "אז אל תתני לו," אמר.

"אתה... אתה לא מבין, הוא ממש רוצה ללכת!" קולה רעד.

"רגע, מי נתן לך את הטלפון שלי?" ניסה דמיטרי לשנות את הנושא.

"אתה לא מבין, אדד הוא התינוק השני שנמצא במערה," היא כמעט צווחה. דמיטרי קפץ ממקומו.

"תני לי כתובת, אני כבר מגיע". הוא יצא ממשרדו במהירות שיא ונסע בליווי סירנה יללנית.

כשהגיע, דפק על דלת הכניסה ואישה קטנטנה פתחה."דמיטרי?" שאלה.

"כן, איפה אדד?" היא הובילה אותו בפרוזדור צר לחדר סגור. דמיטרי דפק קלות על הדלת והזמין עצמו פנימה."הי," אדד הביט בו ארוכות ושאל: "מי אתה?"

"אני דמיטרי, אני שוטר. הבנתי מאימא שלך שאתה רוצה ללכת?"

"כן."

"לאן?"

"אתה יודע לאן..."

"מה יש שם?"

"לא יודע להגיד לך."

"אז למה אתה צריך ללכת?"

"אני חייב ללכת."

"אני יכול לבוא אתך?"

"בטח."

"ניסע באוטו שלי?"

"אין בעיה."

דמיטרי אמר לאם שהוא הולך עם אדד.

"נחכה כמה דקות לאבא, אנחנו גם רוצים לבוא," אמרה אימו בהחלטיות שלא הותירה מקום לסירוב.

הדרך התארכה בגלל השתיקה. דמיטרי ניסה לפתח שיחה, אבל לאף אחד לא הייתה תשובה לשאלות ששאל. הם הגיעו לאותה חנייה, שרק אתמול היה שם. אדד לקח את תיק הגב שלו ויצא מהרכב מרוכז. הוא לא שמע כלום חוץ מאותו קול בתוך ראשו שלא הפסיק לקרוא לו.

"תשאיר את התיק במכונית," ביקש דמיטרי.

"לא. יש שם דברים שאני צריך. אני מתחיל לעלות."

דמיטרי והוריו הצטרפו, זו הייתה שעת צוהריים חמה, הסלעים האדימו. אדד החל להאיץ, משאיר מאחור את הוריו ואת דמיטרי ההמומים מהקצב שלו. אדד עצר והביט לאחור. הוא ראה אותם הרחק באחד העיקולים של השביל. דמיטרי הבין שאדד לא יחכה להם.

"אדד!" צעקה האם. הוא עצר לשנייה. הוריו הסתכלו עליו בעצב, מבינים שזה רגע של פרידה.אדד המשיך לטפס במהירות עד שנעלם מעיניהם.

דמיטרי וההורים הגיעו למערה מתנשפים ומזיעים. אדד לא השאיר מאחוריו כל סימן. הם חיפשו בכל קירות המערה סדק, או פתח, ממששים בידיהם ומזיזים בעדינות 'שערות שולמית', שרך שגדל בסדקים של סלעים רטובים.

דמיטרי הבטיח לעצמו ולהורים שמחר יגיע עם כלים מתאימים לחפש בתוך המערה.

את הדרך לחנייה עשו בשתיקה ובאיטיות. דמיטרי הרגיש שוב פעם מובס. שאלות רבות התרוצצו בראשו והפכו אותו לחסר מנוחה, אבל הוא לא העז לשאול את ההורים שבורי הלב שום שאלה ממיליון השאלות שטרדו את מנוחתו.

הם הגיעו לחנייה מזיעים, דמיטרי פתח את דלתות מכוניתו הרותחת והפעיל את המנוע. הם המתינו בשקט דקות אחדות, נכנסו לרכב ונסעו משם.

"את יכולה להסביר לי?" פנה דמיטרי אל האם: "לאן הם נעלמו?"

"לא יודעת להגיד לך, חוץ מזה שמצאו אותם במערה הזו."

"אתם גידלתם אותו. לא ראיתם כלום?"

"כמו מה?" היא החלה לאבד את סבלנותה.

"לא יודע, סימן שיום אחד הוא פשוט יקום וילך!"

"שום דבר. הוא פשוט ילד מאוד מיוחד."

"לא מצליח להבין, גידלתם ילד שפתאום נעלם וכל מה שאת יודעת להגיד לי, זה שהוא ילד מיוחד. לא מבין מה הולך פה?" דמיטרי כמעט צעק, מדמיין את הכותרות המביכות בעיתונות של מחר.

אדד היה בידיים שלו ונעלם.