בשביל המהותיות

פתח דבר

משבר האדם על פי שכטר — עת מלחמה על החובה לשוב אל מהות האדם — קול קורא בעקבות השבעה באוקטובר

חנוך בן־פזי

מ סע מחקרי הוא אחד מן הדברים המפתיעים ביותר שיכול אדם לבקש. חוקרת יוצאת לדרך במטרה להגיע ליעד מסוים; היא מבקשת להנהיר רעיון או להוכיח אותו. אך תוך כדי המחקר הולך ומתברר לה, כי מטרת המחקר שלה שונה מעט או הרבה ממה שתכננה מראש. היא משנה את הנתיב וממשיכה לקדם את המחקר, ולעתים במבט לאחור היא מופתעת לגלות לאן הובילה אותה הדרך. יש מחקרים שמתחילת הדרך ברורה חשיבותם התרבותית והחברתית; יש מחקרים וספרים שחשיבותם מתגלה תוך כדי תנועה, ויש ספרים שחשיבותם מתגלה לאחר שפורסמו.

ספרה של שרית שוסהיים, החושף את יסודות העומק של משנתו של יוסף שכטר, זכה וממש רגע לפני הדפסתו נתברר הצורך הגדול ב"קול קורא" החשוב כל כך שבו. ידענו כי החברה הישראלית מצויה במשבר חברתי ולאומי, אלא שאז הגיע "השבעה באוקטובר" והבנו את המשבר ההומניסטי שבו האנושות נתונה, ועתה אנו מחפשים יסוד של תקווה בעולם. קולה של שרית שוסהיים, המהדהד את רעיונותיו של יוסף שכטר במבט פילוסופי, מפנה את תשומת הלב לחשיבות השיבה אל המהותיות. יוסף שכטר הוא אחד מן ההוגים של צמיחה מתוך משבר, של התפתחות מתוך קושי, של האמונה בכוחו של האדם למצוא את דרכו דווקא כשהוא מצליח לצאת משגרת הקיום ולפגוש את היסודות העמוקים ביותר של נפשו. הקול הקורא של שכטר לעבר המהותיות הוא קול קורא למסע רוחני ופנימי עמוק, שחשוב שיישמע בכל עת, אך בעת הזאת חשיבותו רבה כפל כפליים. זוהי קריאה להעמיק בחקר המשבר שאנו נתונים בו, קריאה להבין את המסע אל פנים הנפש שבו עלינו לחפש את דרכנו. קריאה להבין מחדש את המציאות שסביבנו דרך השיבה אל המהות האנושית של האדם.

"השבעה באוקטובר": משבר שנולד מתוך משבר
שנת 2023 הייתה מן השנים הקשות שידעה החברה הישראלית. אמונות היסוד, תשתית הזהות של החברה הישראלית הפכו לזירת מאבקים בכיכר העיר. שנים של משבר פוליטי ומערכות בחירות הפכו את המערכת הפוליטית לזירת אגרוף, וכתוצאה מכך האמון האזרחי במנהיגות הידרדר לשפל חסר תקדים. מאבקים על מבנה מערכת המשפט חשפו את החברה כולה למתחים הפנימיים העומדים לקרוע אותה, וחשבונות אישיים ומגזריים מן העבר הרחוק והקרוב הפכו למחאות. עקרונות היסוד בדבר שוויון והוגנות והסטטוס קוו של הזהות היהודית — הועמדו למבחן עד שלא היה בטוח מה מעקרונות היסוד של החברה הישראלית ישרוד בסוף השנה. קשה היה למצוא אבן אחת מאבני התשתית שעליהן בנויה מדינת ישראל שלא נגעו בה ולא הזיזו אותה. הסכנה למלחמת אחים הפכה לממשית.

ואז הגיע השבעה באוקטובר.

בבוקר שמחת תורה של השבעה באוקטובר היה ברור שלמרות שהיינו מוכנים למשבר, ושאולי רצינו במשבר שיוכל להביא לתיקון — דבר לא הכין אותנו ליום הנורא הזה. הושלכנו ברגע אחד למציאות אכזרית וקשה, למראות שלא העלינו על דעתנו שנראה, לסיפורים שיש בהם הד וזיכרון לימי השואה — סיפורי זוועה שלא ניתן להעלותם על הכתב. בבוקר זה נראה היה כי מדינת ישראל מצויה בתהליך התפרקות מהיר ובחוסר תפקוד ביטחוני ואזרחי. ובתוך תחושת ההפקרה של יישובי עוטף עזה — הקיבוצים המושבים ועיירות הפיתוח שבאזור — בתוך תחושת האובדן והפוגרום של אנשים ונשים ילדים וילדות, בתוך תחושת ההתפרקות של המדינה מנכסיה — התגלו כוחות חיים מרגשים ומעוררי השראה. תושבים שהחלו להתארגן ויצאו להילחם על הבית; אנשים ששמעו את החדשות התארגנו ויצאו לחלץ את אחיותיהם ואחיהם הנתונים תחת אש המחבלים. שמאלנים וימניים, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים הצטרפו אלה לאלה כדי לנסות להציל את מי שאפשר, תוך שהם מסכנים את נפשותיהם, וחלקם אף שילמו בחייהם על מעשי גבורתם. תוך ימים ספורים החברה הישראלית גייסה את עצמה למען אחרים. פינוי היישובים שבסכנה לבתי מלון ולבתי אירוח נעשה תוך הכנסת אורחים מדהימה ומרגשת. מתוך המשבר הגדול נולדה גם רוח גדולה.

בצד זעקות השבר והכאב, בצד האבל הכבד מנשוא, בצד הדאגה הבלתי נסבלת לאותם שנחטפו לעזה ובהם ילדים, נשים וקשישים, התגלו כוחות של רוח לחימה המפעמת בצבא ורוח התנדבות הנושבת בקרב האזרחים. החשש שמא ימי השבר והמלחמה יהפכו לימים של חורבן התחלף בתקווה שנדע לצאת מן המשבר מחוזקים יותר, מחויבים יותר וטובים יותר.

השבעה באוקטובר, כך אני מאמין, ייזכר כאירוע בתולדות האנושות כולה; לא רק שבר ואסון שעבר על החברה הישראלית, אלא משבר שהיכה בלב האנושיות ובכללי המותר והאסור בכל חברה אנושית באשר היא. העולם יידרש להבין את האתגרים שהוצבו בפניו ביום הנורא הזה; האנושות תידרש לתת מענה מוסרי ואולי חוקי לאירועים המפלצתיים שהתרחשו. אכן, היו מנהיגים בעולם המערבי שהבינו תוך שעות ספורות כי מדובר באירוע בקנה מידה בינלאומי; ג'ו ביידן, שהתייצב בפני החברה הישראלית ובפני העולם כולו, הצהיר על מחויבותו להיאבק ברוע ולהילחם למען הטוב. אך לצערנו לא כולם; כמה מאנשי הרוח הבולטים בעולם המערבי נכשלו כישלון חרוץ בהבנת האירועים, ואני בטוח שהם עוד יידרשו להכות על חטא.

אנו נזכור ככל הנראה את אירועי השבעה באוקטובר כנקודת השבר הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, שכל המשברים שקדמו לו — המשבר הפוליטי, המשבר הדתי, המשבר המשפטי — הפכו לתמרורי אזהרה ולמבשרים שהדרך מובילה אל עבר תהום.

בעת הזו נשמע קולו של יוסף שכטר, שמבין את עומק הקושי הקיומי בזמן משבר אך מאמין — ומכוון גם אותנו להאמין — כי משבר הוא הזדמנות לצמיחה אם נדע להפנות את המשאבים של ההתמודדות פנימה.

משבר האדם
"אנו עומדים עתה בפני המשבר הגדול שידע האדם מעודו", כך ניסח מרטין בובר את האופן שבו עומדת האנושות בפני משבר ההומניזם, משבר הקולוניאליזם, משבר הרוחניות.

הגותו של יוסף שכטר הייתה כמים חיים לתלמידיו ותלמידותיו וכמתווה דרך חיים. מה היה בהגותו שכה קסם לרבים ושינה את חייהם? האם יש בדבריו בשורה בעת הזאת?

במובנים רבים אנו נמצאים במשבר שמרטין בובר חזה לאנושות; אנו פוגשים ממדים רבים והיבטים שונים שלא לשערנו, כמו למשל משבר ביחסיו של האדם עם הטבע. הן כל מה שידענו על הניכור של האדם מן הטבע מתגמד לנוכח הטבע עצמו: ההתחממות הגלובלית, צמצום המשאבים, וכמעט כל מה שקשור במילה "קיימות" — אלה אתגרים ששכטר הצביע עליהם לא ידע לתארם. "משבר האדם" היה האופן שבו הבין שכטר את שורשי יצירתו: את ההתמודדות הקיומית עם משבר ההומניזם, משבר המוסר, משבר הזהות היהודית, משבר האמונה. את כל אלה תרגם שכטר למסע חיפוש מעמיק אחר מהות האדם, או כפי ששרית מיטיבה לנסח — "בשביל המהותיות".

כתיבתו של שכטר כובשת את הלב. הוא מתבונן פנימה אל תוך נפשו ובו בזמן מזמין את התלמידות והתלמידים שלו, את הקוראות והקוראים, לעיין בנפשם פנימה. שפתו רכה, כשל מורה נעים הליכות, אך האיום המשברי מרחף מעל כל מילה ומילה. התביעה לחיפוש אחר הרוחניות כמענֶה למשבר הזהות נמצאת שם וקוראת לנו.

יכולת הניתוח של שכטר הביאה אותו להתבונן באירועים של משברים היסטוריים ופוליטיים במשקפת רחבה. מבטו אל אירועי השעה הוא תמיד מנקודת מבט של הנצחי והאל־זמני. לדידו רגעי משבר הם רגעים של הזדמנות. על כן אין לפחד ממשברים, יש להיעזר בהם, ולפעמים אפילו ליצור אותם במכוון. שכטר קורא את המציאות בעיניים של הרוחני והנפשי. הוא נותן לתודעה להקשיב לעצמה, לתרגילים של יוגה ומדיטציה את איכויותיהם, כדי שנוכל לשוב ולמצוא את דרכנו אל המהותיות שבתוכנו.

תפיסה מחדש של העולם הדתי
פרק מרתק בעולמו של שכטר הוא האופן שבו הוא מבין את העולם הדתי, מפרש את העולם ההלכתי, ומציע דרך מורכבת שפונה אל על כדי לפנות פנימה. לא כאן המקום להאריך כאן בדיון החשוב אודות היחס בין האתי והדתי, שבו ממשיך שכטר את הפילוסופיה של קירקגור ומתרגם אותה לקונטקסט יהודי ולהקשר עכשווי. שכטר מתבונן באופן מרענן בעולם הדתי מתוך הבנה שיש לראות את הדתיות כהמשך של המהותיות, ואת הסכנה שהדת והמצוות יישארו ריקים מתוכן בשל העדר פנייה אל מהותו של האדם. כך למשל הוא מנתח את רעיון את האופן שבו מצוות השבת ודרך שמירת השבת ההלכתית מכוונת לרעיון של התפייסות בין האדם ובין הטבע. ויחד עם זאת הוא מעז לטעון, כי יש סכנה של ממש שהעיסוק במצוות יאבד את תוכנה העמוק של השבת. האפשרות לבנות עולם דתי ממשי מבוססת לדידו על היכולת של האדם להפנות את עצמו אל פנימיותו, לחפש אחר מהותו, וממנה לשוב לעולם הדתי ההלכתי.

אכן, זוהי פרשנות מעניינת ומסקרנת של דת בכלל ושל היהדות בפרט, של החוק ההלכתי ושל הטקסטים הדתיים. אך מעבר לכך, זוהי פרשנות שפותחת שער למשמעות רחבה ומכילה יותר של דת ודתיות. היא מפקיעה את העולם הדתי משומרי ההלכה ומציעה משמעות מהותית של דת לאנשים מחפשים דרך ומבקשים אלוהים ורוח. במובן זה, הפרשנות של הדת, על פי שכטר, מזמינה לקריאה מחדש של המקרא, של חז"ל ושל המסורת היהודית באופן שמאפשר שיח מעמיק של התרבות היהודית, שיכולה להיות פתוחה לגוונים רבים של החברה הישראלית. אפשר להעז ולומר, כי פרשנותו יוצרת את הבסיס המשותף של הדת לא על המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא על המכנה המשותף העמוק ביותר: השורש המהותי של האדם, האלוהות שבתוכו.

המשבר הדתי, כמו המשבר החילוני וכמו המשבר ההומניסטי, אינם אלא הזמנה למסע פנימה, הזמנה לפיתוח המודעות ולגישה אל המהות האלוהית שבאדם.

הפנייה אל העולם הפנימי — אל המהותיות
בהיותו מודע לכוחו של משבר, ממליץ שכטר על יצירת זעזוע מכוון אצל התלמיד או החניך. זוהי אולי אחת הפעולות המפתיעות ביותר שעליהן ממליץ שכטר המחנך: המחשבה שבכדי לכוון את החניך לחפש אחר משמעות בחייו, לבחור להכריע לטובת הרוח או הנפש, יש לגרום לו למשבר מכוון שיטלטל אותו מן האפשרות של חיים חסרי משמעות.

יהיו רבים שירימו גבה אל מול הבחירה המודעת הזאת, שכן היא נראית מסוכנת וסופה אינו ברור: האם נדע להציץ אל התהום בלי ליפול לתוכו, האם נדע ללכת על הסף ולהישמר, האם נדע לקפוץ למים העמוקים מבלי לטבוע ולמצוא את הדרך לצאת מן המערבולת? ובכל זאת ראוי לתת לקולו האמיץ של שכטר להישמע ברבים, חשוב שנהיה מסוגלים להקשיב לקולו. שכטר, כפי שמיטיבה שרית שוסהיים להראות, מזמין אותנו לעבור בנתיב המסוכן של מוות רוחני כדי שנוכל לשוב אל החיים בכוחות עוצמתיים. שכטר איננו נבהל מהמשברים; הוא מכוון את האדם ואת החברה לימים של משבר, לחוויות של משבר, שיהפכו אצלו לאירועים מכוננים של שינוי תודעתי ואנושי.

עיון ברשימת הפרסומים שהשאיר אחריו יוסף שכטר, מלמד על רוחב הדעת, היקף היריעה ועומק ההתבוננות של המחנך וההוגה. הוא מפגיש אותנו עם הבנה מעמיקה של אתגרי הקיום בהווה — אתגרי הטבע, אתגרי הקיימות, אתגרי הטכנולוגיה. הוא מפגיש אותנו עם מודעות יוצאת דופן לשינויים שעבר העם היהודי במאה העשרים ועם המשמעויות הרוחניות של המפעל הציוני. הוא מפגיש אותנו עם הצורך העמוק להתחדשות יהודית דתית ואמונית תוך הזמנה לקרוא מחדש את הספרות היהודית הקלאסית. הוא מפגיש אותנו עם הצורך העמוק שלנו כבני אדם לחפש את המהותיות האנושית המסתתרת לא במסע אל החיצוני אלא דווקא במסע אל הפנימי.

עיונה המחקרי של שרית שוסהיים במשנתו של יוסף שכטר, מוביל אותה לאחד מן האתגרים החשובים ביותר של החברה הישראלית: מערכת החינוך. המחברת מזמינה את הקוראים להיות שותפים להנכחת הרעיונות השכטריים בחברה הישראלית כיום. היא רואה במשנתו הזדמנות להתגבר על השסעים והקרעים בין קבוצות שונות בחברה, היא מצליחה לזהות את המשותף שמעבר למבדיל, משום שהוא עמוק יותר ותובעני יותר. בתביעתה של שוסהיים מן המחנכים והמחנכות להיות שותפים למפעל שיש בו משבר ויש בו הבטחה — יש התבוננות במציאות ואמונה בפנימיותו של הקיום. המפעל של שכטר כולל הבנה שאת המענה לשאלות האקזיסטנציאליות ולאתגרים החברתיים שלנו, יש לחפש דרך האלוהי שבאדם. כמדריך למשתמש היא מציעה דרכים חדשות ללימוד תנ"ך וספרות בבתי הספר, שיאפשרו לחניך או לחניכה חיפוש אחר העצמי שלהם, עמוק יותר ממה שידעו.

לקרוא את שכטר בעת הזאת
הימים אלה, ימי משבר ומלחמה, ימי השבעה באוקטובר ומוראותיו, מזמינים הקשבה מחודשת למשנתו של שכטר ולמחקר שלפנינו. הם מאפשרים להתבונן בעין פקוחה אל תהומות המשבר ולקוות שניתן להתאושש מן המשבר ולצמוח ממנו. הזמנה זו של שכטר דורשת אומץ תודעתי ותעוזה רוחנית, שכן שכטר של שוסהיים הוא אדם שרואה במשברים ההיסטוריים, הפוליטיים והטכנולוגיים, את משברי הזהות העמוקים ביותר של הנפש והתודעה. החשש הקיומי בשל השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו שיש בהם סכנה ביטחונית ממשית, חשש לאובדן הבית ותחושת הביתיות, דאגות לאלו שאיבדו את חירותם ועוד — המענה לכל אלה לדידו של שכטר אינו מצוי בחוץ אלא דווקא בפנים, לא במסע מוסדי וארגוני אלא במסע הפנימי והרוחני. אני חושב שההזמנה של שכטר היא להתבונן במבט אחר על משמעותו של המשבר ועל האופן שבו עלינו להתמודד עמו.

הספר שלפנינו הוא אפוא הזמנה ללימוד משנה פילוסופית קיומית ותפיסה חינוכית מרתקת, ובו בזמן קול קורא להתמודדות עמוקה עם אתגרי השעה והימים שעוד נכונו לנו. ספר זה הוא בבחינת מפתח להתבוננות מחדש במשנתו של אחד מן ההוגים המקוריים, המרתקים והמאתגרים ביותר שפעלו בארץ במאה העשרים. ספרה של שוסהיים שופך אור גם על המעגלים החברתיים והרוחניים שהושפעו מאישיותו ומהוראתו של שכטר וזכו לכינוי "שכטריסטים". ספרה של שרית שוסהיים הוא גם הזמנה למסע בעקבות רוחניות חדשה, בעקבות עולמות הרוח שבמזרח או מבקשי האלוהים שבמערב. ספר זה הוא קול קורא חינוכי למה שחשוב באמת בשדה החינוך: שביל המהותיות.

הקדמה

ה יכרותי הראשונה עם יוסף שכטר התרחשה באחר צהריים קיצי בחנות ספרי יד שנייה בירושלים, בה נקרה לידי ספרו "רוח ונפש". לאחר עלעול קל החלטתי שהוא ממשיך איתי מכאן. זכורה לי עד עתה תחושת הפליאה, כיצד גאתה בי לרגע נשימה עמוקה. חשבתי לי — מהי השפה הזו שמדייקת בי תחושות מטושטשות, עמומות, מעירה בי תודעה בהירה של קיום ומתכנסת סביב מקום נסתר וחי שלא ידעתי שמצוי בקרבי? מילים ורעיונות התרקמו והאירו אליי מתוך הספר הקטן והישן. עם זאת, צצו בי גם קולות ציניים, מקררים, ספקניים. אני זוכרת שהבחנתי בהם, אך התעקשתי לחוות את תחושת הנוכחות החזקה, שהופיעה לה כך בהפתעה, באמצע היום. ייתכן שבאותם רגעים ממש נטמן הזרע לספר זה. בשנות כתיבתי על שכטר חקרתי את ההגות על פי טיבה של כתיבה אקדמית, שהניתוח והביקורת שבה הם שומרי סף הכרחיים ורצויים, אך רישומו של אותו מפגש בראשיתי עם שכטר נצור בי.

יוסף שכטר (1994-1901) הוא מן הדמויות המרתקות שפעלו בארץ בעשורים הראשונים לקיום המדינה. שכטר חיפש מענה ממשי למשבר המודרניות שהותיר את האדם בודד, מנוכר ורחוק מהאל, מחברת בני האדם, מהטבע ומעצמו. בבסיסה של ההגות השכטרית עומדת קריאה להתכוונות מודעת אל מה שמעבר לקיום היומיומי וחיפוש אחר מישור גבוה בכל מצבי הקיום. הגות זו מציבה שפה חדשה, מסקרנת ומעוררת לקיום אנושי שיש בו חיפוש אחר דתיות פנימית ושאיפה לביטוי הייחודיות של האדם ולאימוץ דרך חיים השואפת לנשגב ולנעלה שבקיום.

מעיון מעמיק בכתביו ומשיחות עם תלמידיו מצטיירת הגות ישראלית פורצת דרך, ומחקרים קודמים על אודותיו מצביעים על הוגה שראה למרחוק והקדים את זמנו. כתביו כוללים כ־500 כותרים של מאמרים וספרים העוסקים בפילוסופיה יהודית וכללית, הגות דתית, חינוך, תנ"ך, ספרות חז"ל, חסידות, ספרות עולם, תורות מן המזרח הרחוק ועוד. למרות העושר ההגותי הזה, משנתו חדרה להוויה היהודית הישראלית רק בעשורים האחרונים, אולי כי הייתה צעד מוקדם וראשוני למה שטרם הבשיל מסביב.

בתקופת כתיבת עבודת הדוקטור שהפכה לספר זה, שהיתי פרקי זמן ביודפת, מקום ההשתקעות הראשוני של תלמידיו של שכטר בשנות השישים. שכרתי חדר בקצה היישוב מול הנוף הפתוח. ביקשתי להתקרב לפיסת החיים המסתורית שבגוש משגב. למרות שבאתי עד לשם כדי להיות לבדי ולעסוק במחקרי העיוני, נדמה שנפשי ביקשה להחיות את התקופה הייחודית ההיא, ומצאתי את עצמי חומקת בערבים השקטים לביתה של רותי אבידור, מוותיקות יודפת, ושומעת על חוויותיה מאותה תקופה. רותי דאגה באופן הייחודי לה לזמן מפגשים עם חברים ותיקים שידעו לספר לי על הגרעין שהקים את יודפת ועל מקומו של שכטר בחייהם. אלה תיארו באופן חווייתי ממרחק עשרות שנים את מפגשי הלימוד עם שכטר ואת העוצמות שתורתו עוררה בהם. איתן ורדי, נגן חלילים, פתח בפני את חדר המוזיקה, המשמש גם כארכיון צנוע לכתבי שכטר. שם, בתיקיות קרטון חומות ישנות, מקופלים מאמרים וכתבים מקוריים של שכטר בכתב ידו המרשים בשלל נושאים, והתכתבויות בינו לחברי יודפת שיש בהן ניסיון קשוב ויומיומי לבנות חיי קהילה המכוונים להעמקת משמעות וקיום פנימי וערכי בכל אורחות החיים. בביקוריי אלה נוצרו מספר מפגשי קריאה ולימוד מרחיבי דעת, ששולבו בשיתוף זיכרונות וברישומי חיים שהותירו בי רושם עז. מפגשים אלה עזרו לי לגעת בעוד רובד שחלקו מילולי וחלקו מעבר לכך.

המשך הפרק בספר המלא