אגם טום

1

העובדה שוורוניקה ואני קיבלנו את המפתחות והתבקשנו להגיע לבית הספר השכם בבוקר יום שבת קפוא של אפריל כדי לפתוח את הדלתות לקראת מבחני הבמה להצגה ״העיירה שלנו״, היא מעין הוכחה לאמינות המפוקפקת שלנו. מר מרטין, במאי ההצגה, היה חבר של סבתי וסוכן ביטוח של ״סטייט פארם״. כך השתחלתי אני פנימה, דרך סבתא, ואילו ורוניקה השתחלה כי עשינו הכול יחד פחות או יותר. תושבי ניו המפשייר פשוט לא שבעו מ״העיירה שלנו״. הרגשנו כלפי המחזה מה שאמריקאים אחרים מרגישים כלפי החוקה או ההמנון. המחזה דיבר אלינו, גרם לנו להרגיש שרואים אותנו, שאנחנו מיוחדים. מר מרטין חזה שיגיעו הרבה מועמדים ולכן רצה להשתמש באולם הספורט של בית הספר. ההפקה של התיאטרון הקהילתי כלל לא הייתה קשורה לתיכון, אבל הואיל ומר מרטין היה סוכן הביטוח של המנהל שלנו, וככל הנראה גם חברו, הבקשה נענתה בחיוב. כזאת הייתה העיירה שלנו.

הגענו עם כוסות תרמיות מלאות קפה וספרי קריאה שמנים בכריכה רכה; ורוניקה קראה את יורקת האש ואני את דוקטור ז'יוואגו. אני דווקא אהבתי את בית הספר, אבל שנאתי את אולם הספורט ואת כל מה שהוא ייצג: ספורט קבוצתי, אוהדים, משחקי כדורגל אלימים, ריצה במעגלים כשקר מדי בחוץ, נשפים, טקסי סיום. אבל בבוקר שבת ההוא היה האולם ריק וניחן במין יופי מוזר. אור השמש נשפך מבעד לחלונות הצרים שמתחת לקו הגג. נדמה לי שעד אז כלל לא שמתי לב שבאולם ההתעמלות יש חלונות. הרצפות, הקירות והיציעים היו עשויים פרקט בהיר אחיד. הבמה עמדה בקצה אחד של המגרש, מאחורי הסל, והמסכים הכבדים האדומים היו פתוחים וחשפו כלום ושום דבר בשחור־מט. שם תתרחש הפעילות. קיבלנו הוראות להעמיד שולחן ארוך וחמישה כיסאות מתקפלים מול הבמה (״קרוב, אבל לא קרוב מדי״, אמר לנו מר מרטין) ולהציב שולחן ארוך נוסף במרחק עשרים ושמונה מטרים מתחת לסל האחר ומול הדלתות המובילות למבואה. השולחן השני נועד לרישום, וזה היה התפקיד שלנו. נאבקנו לגרור את שני השולחנות המתקפלים ממחסן הציוד. הוצאנו את הכיסאות המתקפלים. בבוקר נסביר למועמדים איך ממלאים את הטופס: שם, שם במה (אם שונה), גובה, צבע שיער, גיל (בקבוצות של שבע שנים — נא לסמן את הרלוונטית), מספר טלפון. הנבחנים התבקשו להביא גם תצלומי ראש, קורות חיים ולמנות את כל התפקידים ששיחקו בעבר. הייתה לנו כוס מלאה בעטים. אנשים שהגיעו בלי קורות חיים התבקשו לכתוב כל מיני דברים, וורוניקה התכוננה לצלם במצלמת פולרויד את מי שלא הביא תמונת ראש ולהדק אותה לטופס. מר מרטין אמר לנו לא להביך אנשים חסרי ניסיון כי ״שם לפעמים נמצאים היהלומים״. במילים אלו ממש.

ורוניקה ואני כלל לא למדנו במגמת תיאטרון. תלמידות המגמה לא התבקשו למלא את התפקיד הזה, למקרה שירצו להיבחן לתפקיד. אנחנו היינו סתם בנות שאין להן מושג איך להביך מבוגרים על רקע חוסר ניסיון בתיאטרון. ברגע שנקבל את הטפסים המלאים, הנחה אותנו מר מרטין, נמסור לנבחנים את הדפים — הוא קרא להם ״טקסטים״ — עם מספר מודפס על ריבוע נייר, ונשלח אותם לחכות במבואה.

כשנפתחו הדלתות בשמונה בבוקר נהרו פנימה המוני אנשים, וורוניקה ואני נאלצנו לרוץ בחזרה לשולחן כדי להקדים אותם. בן־רגע טבענו בעבודה.

״כן״, הבטחתי לאישה אחת ואז לאחרת, ״אם את נבחנת לתפקיד של גברת גיבּס, ישקלו גם את האפשרות שתגלמי את גברת וֶבּ״. מה שלא אמרתי, אבל התברר מהר מאוד, היה שמי שנבחנת לתפקיד אמילי תישקל גם לתפקיד אימא של אמילי. בהפקות התיכון לא היה נדיר שבן חמש עשרה יגלם הורה של בן שבע עשרה, אבל התיאטרון הקהילתי היה סיפור אחר. הנבחנים בבוקר ההוא היו מכל הגילים: לא רק זקנים שרצו לגלם את ״מנהל הבמה״, אלא גם כל מיני סטודנטים וסטודנטיות שרצו להיות אמילי או ג'ורג' (האמיליות היו מאופרות מדי והתלבשו כמו בנות אמיש שמוכרות לחמניות קינמון בשוק האיכרים. הג'ורג'ים בחנו בגניבה את הג'ורג'ים האחרים). ילדים לכל דבר ניגשו לשולחן שלנו והכריזו שהם רוצים להיבחן לתפקיד ווֹלי או רֶבֵּקה. ההורים כנראה חיפשו בייביסיטר לילדים, הרי איזה ילד בן עשר יכריז פתאום בארוחת בוקר שהוא רוצה להיות ווֹלי וֶבּ?

״אם כל האנשים האלה יקנו כרטיסים, זה יהיה שובר קופות״, אמרה ורוניקה. ״ההפקה תעבור ישר לברודוויי, וכולנו נתעשר״.

״איך בדיוק אנחנו נתעשר?״ שאלתי.

ורוניקה אמרה שהיא רק משערת.

מר מרטין חשב על הכול חוץ מלוחות כתיבה, והתברר שזאת הייתה טעות רצינית. אנשים השתמשו בשולחן שלנו כדי לכתוב ויצרו צוואר בקבוק שחסם את התנועה. התלבטתי מה מדכא יותר: לפגוש אנשים שאני מכירה או אנשים שאני לא מכירה. שריל, שהייתה קופאית ב״מייג'ור מרקט״ וכנראה בגילה של אימא שלי, החזיקה קורות חיים ותצלום ראש בכף יד עטויה כפפה. שריל אולי רצתה להיות שחקנית, אבל אני לעולם לא אוכל עוד להיכנס לסופרמרקט. והיו עדרי זָרים, גברים ונשים מכורבלים במעילים ובצעיפים, שהביטו סביבם על אולם ההתעמלות וניכר שהם מעולם לא ראו אותו קודם. המחשבה על כל האנשים שנהגו אלוהים יודע כמה זמן בבוקר הקפוא הזה העציבה אותי באותה המידה, כי פירוש הדבר היה שהם מוכנים להמשיך לנהוג הנה גם לחזרות והופעות עד הקיץ.

״'כל העולם במה'״, אמרה ורוניקה, כי ורוניקה קראה את המחשבות שלי, ״וכל הגברים והנשים רוצים להיות שחקנים״.

קיבלתי קורות חיים ותצלום ראש מאבא של חברתי מרשָׁה. ישבתי ליד האיש הזה בארוחות ערב, נסעתי במושב האחורי של הסטיישן שלו כשהוא לקח אותנו לקנות גלידה, ישנתי במיטת היחיד השנייה בחדר הוורוד של הבת שלו. העמדתי פנים שאני לא מכירה אותו כי חשבתי שזה המעשה האדיב לעשות.

הוא אמר: ״לורה״, בחיוך חושף שיניים. ״בוקר טוב! כמה אנשים״.

הסכמתי איתו, נתתי לו את הטקסטים ואת המספר, ושלחתי אותו לחכות במבואה.

הוא שאל: ״איפה השירותים?״

מחריד. אפילו הגברים רצו לדעת איפה השירותים. הם רצו לרענן את התסרוקות שנמעכו בכובעי הגרב. הם רצו לדקלם את התפקיד שלהם בקול לפני המראה ולבדוק איך הם נראים. אמרתי לו שהשירותים שליד בניין השפות והאמנויות צפופים פחות.

״אתן נראות עסוקות״, אמרה סבתא שלי. היא התייצבה מאחורינו ברגע שאבא של מרשָׁה הלך.

״את רוצה תפקיד?״ שאלה אותה ורוניקה. ״יש לי קשרים. אני יכולה להפוך אותך לכוכבת״. ורוניקה אהבה את סבתא שלי. כמו כולם.

״באתי רק להעיף מבט״. סבתא העיפה מבט אל השולחן שלפני הבמה, כדי להבהיר שהיא תשב עם מר מרטין ואנשי התיאטרון. סבתא שלי, הבעלים של ״סטיץ'־איט״, המתפרה של העיירה, התנדבה לתפור את התלבושות, ובכך בעצם נידבה אותי לתפור את התלבושות, כי עבדתי אצלה אחרי הלימודים. היא נישקה את הקודקוד שלי ואז חצתה את מגרש הכדורסל הגדול והריק בדרכה אל השולחן המרוחק.

מבחני הבמה נקבעו לעשר בדיוק, אבל בגלל הבעיה עם לוחות הכתיבה השעה כבר הייתה עשר וחצי. ברגע שכולם נרשמו אמרה ורוניקה שהיא תחלק את האנשים לקבוצות קטנות, לפי המספרים והתפקידים המיועדים, ותוביל אותם לאזור ההמתנה. ״אני אהיה כלבת הרועים״, אמרה וקמה מהשולחן שלנו. אני אישאר וארשום בשקט את המאחרים. מר מרטין וסבתא שלי התיישבו עם שלושה אנשים אחרים ליד השולחן שלפני הבמה, והאולם שהרעים כל הבוקר השתתק בן־רגע. ורוניקה התעתדה להוביל כל שחקן מיועד במסדרון ובמעלה המדרגות, דרך אחורי הקלעים, היישר אל שפת הבמה, כשיקראו בשמו. השחקנים שחיכו למבחן הבמה לא הורשו לצפות במועמדים האחרים, והשחקנים שסיימו את המבחן קיבלו הוראה לעזוב, אלא אם התבקשו במפורש להישאר. כל ״מנהלי הבמה״ עלו ראשונים (כי זה התפקיד הגדול והחשוב במחזה), אחריהם כל הג'ורג'ים והאמיליות, ולבסוף שאר בני משפחת וֶבּ (מר וגברת, והילד ווֹלי) ובני משפחת גיבּס (דוקטור וגברת, ורֶבֵּקה). התפקידים הקטנים יחולקו על בסיס דירוג המועמדים. איש לא יצא מהבית בתקווה לקבל את התפקיד של השוטר ווֹרן, אבל אם התפקיד יוצע — ייקחו אותו.

״מר סקסון״, קרא מר מרטין. ״אתה תקרא את תחילת המערכה השנייה״. כל ״מנהלי הבמה״ התבקשו לקרוא את תחילת המערכה השנייה.

העובדה שהצלחתי לשמוע את גרירת הרגליים של מר סקסון על הבמה הפתיעה אותי. ״אני ראשון?״ מר סקסון לא שקל את השלכות העובדה שהקדים להגיע לאולם ההתעמלות חצי שעה לפני פתיחת הדלתות.

״אתה ראשון, אדוני״, אמר מר מרטין. ״תתחיל בבקשה בזמנך החופשי״.

וכך, לאחר שהתמהמה דקה שלמה בנוסף לפרק הזמן, מה שהיה סתם מביך, כחכח מר סקסון בגרונו, והתחיל. ״שלוש שנים חלפו״, אמר. ״כן, השמש זרחה יותר מאלף פעם״.

נשארתי ישובה מול המבואה, כפי שעשיתי כל הבוקר, אבל כעת היו שתי הדלתות הכפולות סגורות. מר מרטין, סבתא שלי והאנשים שישבו איתם היו רחוקים. הם ישבו בגבם אליי, ואני בגבי אליהם, ומר סקסון המסכן, שמת שם מוות נורא, הביט בלי ספק על הבמאי ולא על גבה של תלמידת תיכון. ובכל זאת, כמחווה — לא הסתובבתי. הוא המשיך עד סוף הדף: ״זהו! שומעים את הרכבת של חמש ארבעים וחמש לבוסטון״, אמר לבסוף בקול מוצף הקלה. הקריאה נמשכה שתי דקות ואני תהיתי מדוע מצאו לנכון לבחור קטע ארוך כל כך.

״תודה רבה״, אמר מר מרטין בקול נטול עידוד.

עצב נורא גאה בי. אם ורוניקה הייתה שם, היינו משחקות בשקט ״איש תלוי״, מוסיפות קו עם כל מילה שמר סקסון ביטא ביגון מוגזם. היינו מסרבות להביט זו בזו מחשש שנפרוץ בצחוק. אבל ורוניקה הייתה במסדרון, ואיש, כפי שהנחנו בביטחון גמור, לא הגיע באיחור. התברר שכל הנבחנים חשבו אותו הדבר: כדאי להגיע מוקדם, להירשם ולעמוד בתור לפי ההוראות — כדי להוכיח שהם מצטיינים בקבלת הוראות. מר מרטין קרא לנבחן השני, מר פארקס.

״להתחיל בראש הדף, במקום המסומן?״ שאל מר פארקס.

״כן, זה יהיה מצוין״, אמר מר מרטין.

״שלוש שנים חלפו״, אמר מר פארקס, וחיכה שלוש שנים כדי לחדד את המסר. ״כן״. הוא שוב השתתק. ״השמש זרחה יותר מאלף פעם״.

מר פארקס כיוון למֵיין, לא לניו המפשייר. אילו הסתובבתי, אין לי ספק שהייתי רואה גבר בחליפת דייגים צהובה מחזיק לובסטר מתחת לזרוע. בשקט, הכנסתי את היד לתרמיל התלוי על הכיסא שלי ומיששתי את דוקטור ז'יוואגו. זאת הייתה התוכנית שלי מלכתחילה: הם ייבּחנו ואני אקרא, וכשנשתעמם, ורוניקה ואני נתחלף בעמדות כדי שהיא תוכל לקרוא. מר פארקס אפילו לא התקרב לסוף הדף. מה שטוב בדוקטור ז'יוואגו הוא העלילה המפותלת, שמחייבת את הקוראת להשתמש בכל מוחה. לא אהבתי את הספר במיוחד אבל רציתי לדעת מה יקרה ללארה. ובכל זאת, בפעם השישית שאיזה ״מנהל במה״ בפוטנציה הכריז שהשמש זרחה, הבנתי שפסטרנק לא עומד במשימה וסובבתי את הכיסא.

זה אחר זה נעמדו ״מנהלי הבמה״ בקדמת הבמה והתחילו לדבר. התנוחות המביכות שהגברים עמדו בהן, רעד הנייר בידם, אלו היו מראות ששום תלמידת תיכון לא צריכה לראות לעולם. לאחדים מהם היו קולות סבירים, אבל אילו הייתי דוחפת אותם קלות מעל דופן סירה, הם היו שוקעים כמו עוגנים. אפס כושר ציפה. לאחרים היה מבנה גוף סביר. הסתובבו ביד תחובה בכיס אבל ביטאו כל מילה בצורה פונטית. הדיכוטומיה הייתה מהצוואר־ומעלה לעומת מהצוואר־ומטה: היו כאלה שניחנו באחד ולא באחר, אבל איש לא ניחן בשניהם, ואחדים לא ניחנו אפילו באחד. כולם יחד היו תאונת שרשרת מרובת מכוניות, ופשוט לא יכולתי להסיט את המבט.

למרות העדויות הסותרות, האביב כמעט הגיע לניו המפשייר. נשארו עוד שבעה שבועות עד סוף כיתה י״א, ואני חשבתי לאורך הבוקר שזהו בעצם היום הראשון של חינוכי האמיתי. אף לא אחד מהספרים שקראתי היה חשוב כמו זה, אף לא אחת מהבחינות במתמטיקה או העבודות בהיסטוריה. כל אלו לא לימדו אותי איך לשחק, ואני לא מתכוונת ל״לשחק״ על הבמה, אלא בחיים. מה שראיתי לנגד עיניי היה לא פחות מהדרך שבה עליי להציג את עצמי בפני העולם. לצפות בשחקנים ששיננו תפקידים ותודרכו במשך חודשים זה דבר אחד; לראות מבוגרים מגמגמים ונכשלים זה סיפור אחר לגמרי. הקסם היה לזהות איפה כל אחד טועה. מר אנדרסון, בנקאי הלוואות מ״ליברטי בנק״, הביא מקטרת, אביזר שאולי היה אפשר להיעזר בו, אילו לא היה מחזיק אותו בין שיניים חשוקות. לא צריך לשחק כדי לדעת שצריך לפתוח את הלסת כדי לדבר, ובכל זאת, אני ידעתי והוא לא. ואז, באמצע הנאום בן שתי הדקות, קיפל מר אנדרסון את הדף שממנו הקריא, הכניס אותו לכיס הפנימי של ז'קט החליפה, שלף קופסה של גפרורי עץ מכיס החזה והדליק את המקטרת. הפמפום שנדרש כדי להדליק את הטבק, הלהבה הקטנה שהיתמרה מתוך השקערורית — הכול היה חלק מהתצוגה. הוא החזיר את קופסת הגפרורים ואת הגפרור הכבוי לכיס, הוציא את דף הטקסט, יישר אותו והמשיך לדקלם, בעוד עשן מקטרת מתקתק מיתמר אל קורות הגג ונישא לעברי.

העובדה שמר מרטין לא פשוט קם ואמר תשכחו מזה, אין לי שום רצון לביים את ״העיירה שלנו״, הייתה עדות לעוז רוח. הוא השתעל והודה למר אנדרסון שפינה מזמנו. מר אנדרסון הנהן בפנים חמורי סבר ויצא.

כל ״מנהל במה״ הביא איתו שיעור בלא יודעין: בהירות, התכוונות, פשטות. הם לימדו אותי. כמו כל חבריי תהיתי מה אעשה בחיי. ימים רבים חשבתי שאהיה מורה לספרות, כי ספרות הייתה המקצוע שהצטיינתי בו, והמחשבה שאעביר את חיי בקריאה ובהנחלת הקריאה לאחרים משכה אותי. שרבטתי ללא הרף רעיונות לרשימות קריאה על עטיפת מחברת הספירלה, וכבר תכננתי שנתחיל בדייוויד קופרפילד, אבל מיד אחרי שהתחייבתי להוראה מילאתי טופס מועמדות לחיל השלום. אהבתי ספרים כמובן, אבל איך יכולתי לכלות את ימיי בכיתה כשצריך לחפור בארות ולחלק כילות נגד יתושים? חיל השלום היה המסלול הישיר ביותר לעיסוק הגון בחיים. הגינות — מילה שמקופלות בתוכה כל הסגולות של אדם טוב — השפיעה רבות על תוכניותיי לעתיד. וטרינריה היא מקצוע הגון — כולנו רצינו להיות וטרינרים ברגע מסוים — אבל לשם כך צריך ללמוד כימיה, וכימיה הלחיצה אותי.

אבל למה תמיד נשאתי את עיניי לרומנים בריטיים של שש מאות עמוד ולמדעים מדויקים ולעבודות שדורשות חיסון נגד מלריה? למה לא לעשות משהו שאני טובה בו מלכתחילה? כל החברות שלי חשבו שאני צריכה להחליף את סבתא שלי במתפרה כי אני ידעתי לתפור והן לא. גם האימהות שלהן לא ידעו. כשתפרתי מכפלת או הוספתי גומי למותניים, הסתכלו עליי כאילו הייתי פרומתאוס שנושא את האש במורד האולימפוס.

ואם תהיתם איפה נמצאת ההגינות בתפירה, אגלה לכם: סבתא שלי. היא הייתה גם תופרת וגם הר של הגינות אנושית. כשוורוניקה דיברה על הג'ינס המשומש שהצרתי בשבילה, היא אמרה: ״הצלת את חיי!״ אנשים אוהבים שהבגדים מתאימים להם, ומכאן שהתאמת בגדים היא מעשה מועיל והגון. סבתא שלי — שסרט מדידה צהוב היה תלוי תמיד על צווארה וכרית סיכות הייתה כרוכה לשורש כף ידה בגומייה (זר סיכות, קראתי לזה) — לימדה אותי את זה.

צפיתי בגברים הללו מדקלמים את הטקסטים באופן עלוב כל כך, מנגבים את זגוגיות המשקפיים בממחטות ענק לבנות, ונאלצתי לחשוב על חיי.

״רגע, רגע, רגע, רצית להיות וטרינרית?״ מייזי מנענעת בראשה. ״את לא רצית להיות וטרינרית. אף פעם לא אמרת לי״. מייזי תתחיל את השנה השלישית בלימודי וטרינריה בסתיו, בהנחה שהלימודים אכן יתחדשו בסתיו.

״הייתה תקופה שרציתי. את יודעת איך זה בתיכון״.

״את רצית להיות רופאת ילדים בתיכון״, אומרת נֶל לאחותה, להגנתי.

״אולי מישהי מוכנה להסביר לי איך זה קשור לפיטר דְיוּק?״ שואלת אמילי. ״מה הקשר בין תפירה לדְיוק?״

הבנות שלי מורות לי להתחיל את הסיפור מההתחלה, אך למעשה אין להן שום עניין בהתחלה. הן רוצות לשמוע את החלקים שהן רוצות לשמוע, ולחתוך את כל היתר כדי לחסוך זמן. ״אם אתן חושבות שתעשו עבודה טובה יותר, תספרו בעצמכן״, אני אומרת וקמה, ברוח טובה. אני מותחת את הידיים מעל הראש. ״אתן יכולות לספר אחת לשנייה״. אלוהים יודע שיש לי הרבה עבודה.

״ששש״, אומרת נל לאחיותיה. היא טופחת על הספה. ״בואי״, היא אומרת לי. ״תחזרי. אנחנו מקשיבות״. נל יודעת איך להתעמר באנשים.

אמילי, בכורתי, מעבירה את מסך השיער הכהה והמשיי שלה אל כתף אחת. ״פשוט חשבתי שתספרי על דיוק. רק לזה התכוונתי״.

״תפסיקי להזיז את השיער״, אומרת מייזי ברוגז. באביב מייזי ביקשה מאבא שלה שיספר אותה קצר, ועכשיו היא מתגעגעת לשיער הארוך. הייזל הכלבה הקטנה שלה קמה, מסתובבת שלוש פעמים במגושם על הספה ומצטנפת להנאתה ככדור. הן אומרות לי שהן מוכנות.

כל השלוש כבר בנות עשרים ומשהו, ולמרות הקִדמה והשחרור לכאורה, אין להן שמץ עניין בסיפור שאין בו גבר מפורסם ויפה. ובכל זאת, אני אימא שלהן, והן מבינות שייאלצו לסבול אותי אם הן רוצות להכיר אותו. אני מתיישבת על הספה ומתחילה מחדש, בידיעה ברורה שאת החלקים שהן רוצות לשמוע לעולם לא אספר להן.

״דיוק״, אומרת אמילי. ״אנחנו מוכנות״.

״אני מבטיחה לכן שיש עוד זמן עד שהוא יגיע״.

המשך העלילה בספר המלא