הערת המחבר
כשהייתי בן תשע־עשרה הלכתי לקולנוע קוּרזוֹן במייפייר שבלונדון כדי לראות את הסרט התיעודי האפי בן תשע השעות, 'שואה'. זאת לא הייתה חוויה קולנועית רגילה, הן בגלל אורך הסרט והן בגלל הקהל. באולם היו ניצולי שואה. חבר שלי עשה טעות והביא פופקורן, אבל מהר מאוד עבר לו התיאבון. ברגע שהתחיל לאכול, אישה מהשורה הסמוכה רכנה לעברו והכתה אותו בחוזקה בירך. במבטא כבד, גדוש קולות וזיכרונות מאירופה שלפני המלחמה, היא אמרה, "אין לך שום כבוד?"
הסרט השפיע עלַי באופן עמוק, אבל אחד המרואיינים נצרב בי בעוצמה רבה מאחרים. שמו רוּדוֹלף וֶרבָּה. בסרט הוא מעיד על הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית, זוועות שראה במו עיניו, זוועות ששרד. בעדותו הוא מזכיר בקיצור נמרץ משהו מדהים, ובכך הופך ליחיד במינו בקרב ניצולי השואה. בן תשע־עשרה, לא יותר מבוגר ממני בזמן שצפיתי בסרט, הוא ברח מאושוויץ.
מעולם לא שכחתי את שמו או פניו, למרות שעם השנים הופתעתי לגלות כמה מעטים שמעו עליו. ואז, כשלושים שנה אחרי אותו לילה בקולנוע ב־1986, מצאתי את עצמי חוזר אל רודולף ורבה. חיינו בעידן של פוסט־אמת ופֵייק ניוז, כאשר האמת עצמה נתונה תחת מתקפה — וחשבתי שוב על האדם שהיה מוכן לסכן הכול על מנת לחשוף בפני העולם אמת איומה המוסתרת תחת הר של שקרים.
התחלתי לחקור את חייו של רודולף ורבה, ומצאתי את קומץ האנשים שהכירו, עבדו, או אהבו אותו ועדיין היו בחיים. התברר שאהובת נעוריו ואשתו הראשונה, גֶרטָה, בת התשעים ושלוש, גרה לבדה במוּסוֶול היל שבצפון לונדון. במהלך שנת המגפה 2020, למעלה מחצי תריסר פעמים, בשעות אחר הצהריים של ימי קיץ, ישבנו היא ואני בגינה שלה ודיברנו על איש צעיר שנקרא אז ולטר רוֹזֶנבּרג, ועל העולם ששניהם הכירו. היא מסרה לי מזוודה אדומה מלאה במכתביו של רוּדי, אשר בכמה מהם מתואר כאב אישי כמעט בלתי נסבל. ימים לאחר שיחתנו האחרונה, משסיפרה לי גרטה את הסיפור במלואו, קיבלתי שיחת טלפון ממשפחתה, אשר הודיעה לי על פטירתה.
אשתו השנייה, אלמנתו של רודי, רוֹבּין, התגוררה בניו יורק. גם היא ואני דיברנו שעות על שעות. היא הוסיפה וסיפרה על האדם שרודולף ורבה הפך להיות, על הזיכרונות שהפקיד בידיה ועל אהבתם המשותפת. ככל שהקשבתי ושקעתי בשלל המסמכים הרשמיים, העדויות, הזיכרונות, המכתבים, הדוחות העכשוויים והדיווחים ההיסטוריים שספר זה מבוסס עליהם, הלך והתחוור לי שזהו יותר מסיפור על בריחה שלא היה כדוגמתה. זהו סיפור שמתאר איך ההיסטוריה עשויה לשנות חיים, גם במשך דורות; איך ההבדל בין אמת ושקר עשוי להיות ההבדל בין חיים ומוות; ואיך אנשים מסוגלים להתכחש לאפשרות שקיצם ממשמש ובא, גם — ואולי במיוחד — כשהקץ הזה ודאִי. המגמות הללו היו חדות וברורות באירופה של שנות הארבעים. אך נראה שיש להן תהודה חדשה ומפחידה גם בימינו אנו.
כמו כן הבנתי שזהו סיפור על הדרך שבה בני האדם עשויים להידחק אל מעבר לגבול היכולת שלהם, ועדיין להחזיק מעמד איכשהו; איך מי שהיו עדים לכל כך הרבה מוות עשויים בכל זאת לשמור על כוח החיים שלהם, על התאווה לחיים; וכיצד מעשיו של אדם אחד, אפילו נער מתבגר, עשויים להטות את מהלך ההיסטוריה, אם לא לכיוון צדק אזי לכיוון דמוי תקווה.
יצאתי מהקולנוע באותו לילה, משוכנע ששמו של רודולף ורבה ראוי לעמוד לצד אנה פרנק, אוסקר שינדלר ופרימו לוי בין הסיפורים העיקריים המגדירים את השואה. זה אולי לא יקרה לעולם. אבל ייתכן שבאמצעות ספר זה יבצע רודולף ורבה את אקט הבריחה האחרון שלו: יימלט מהשִכחה שלנו וייחרט בזיכרון.
פתח דבר
7 באפריל 1944
אחרי ימים של עיכובים, שבועות של הכנה אובססיבית, חודשים של התבוננות בניסיונות כושלים של אחרים, ושנתיים של צפִייה בתהומות שבני האדם מסוגלים להגיע אליהן, הגיע סוף־סוף הרגע. הגיעה העת להימלט.
שני האסירים האחרים כבר היו שם, במקום המיועד. ללא מילים הם הנידו בראשם: תעשו את זה עכשיו. ולטר ופרֶד לא היססו. הם טיפסו לראש ערימת הקורות, מצאו את הפתח, ובזה אחר זה צנחו פנימה. שנייה לאחר מכן, מעל ראשיהם, הזיזו חבריהם את הקורות למקומן. אחד מהם לחש "בּוֹן ווֹיָאז'",1 והכול נעשה חשוך ודומם.
ולטר התחיל לעבוד מיד. הוא שלף את ערימת המחורקה, הטבק הסובייטי הזול, שהוכן מראש לפי ההוראות: הוספג בבנזין ויוּּבּש. הוא החל לדחוס אותו לאט לסדקים בין לוחות העץ, נושף עליו בעדינות מעת לעת, מעיף אותו למקומו, מקווה כנגד כל הסיכויים ששבוי המלחמה הסובייטי שלימד אותו את הטריק צדק, שהריח ידחה כלבים. לא שהם הסתמכו אך ורק על מעשה ידיו של ולטר. הם כבר דאגו לבזוק2 בנדיבות טבק מעובד על האדמה סביב מקום המבוא שלהם, כך שכלבי האס־אס אפילו לא יתקרבו. אם העצה של איש הצבא האדום אכן מבוססת על עובדות, זה אמור להיות אפשרי — שוולטר ופרד יכרעו בבור מתחת לערימת העצים, בשתיקה וללא כל הפרעה, בדיוק משך הזמן שהם זקוקים לו: שלושה ימים ושלושה לילות.
ולטר בהה במחוגים הזרחניים3 של שעונו. הזמן זחל. הוא רצה להיעמד, להתמתח, אבל לא היה ביכולתו. היו לו התכווצויות שרירים בידיים וברגליים, אבל הוא ידע שעליו לשאת את הסבל הזה, ולשאת אותו בשתיקה. היה מסוכן מדי להשמיע קול. בשלב מסוים ולטר הרגיש שפרד, המבוגר ממנו בשש שנים, לוקח את ידו ולוחץ אותה.4 ולטר היה בן תשע־עשרה.
מה זה? קול צעדים — והם התקרבו. האם זה הסוף של ולטר ופרד, זמן קצר כל כך מאז יצאו לדרך? באופן אוטומטי שלח כל אחד מהם את ידו לסכין הגילוח שלו. הנקודה הזאת הייתה ברורה לשניהם: הם עלולים להיתפס, אבל הם לא יגיעו לכדי חקירה.5 הם יגמרו עם זה בחור שבאדמה; יהפכו את המחבוא הזה לבור קבר.
לא שהאס־אס ישאירו אותם כאן. הם יגררו את גופותיהם בחזרה למחנה. ישעינו אותן על אתֵי חפירה או יתלו אותן מהגרדום, שלטי אזהרה כרוכים סביב צווארם, כדרכם בכל ניסיונות הבריחה האחרים שנכשלו. גופותיהם יוצגו לראווה.
העצבים של ולטר כמו נמתחו עם כל שנייה שחלפה. הבור שנמצאו בו היה קטן כל כך. אבל אז הצעדים, אם היו אלו אכן צעדים, נמוגו.
בשש לפנות ערב באותו יום שישי זה הגיע, צווחת הסירנה. יללה שהרעידה את האוויר והקפיאה את הדם בוורידים, אלף להקות זאבים נוהמות יחד. השניים שמעו את זה מספיק פעמים, צליל נוקב כל כך עד שאפילו אנשי האס־אס היו תוחבים אצבעות באוזניהם. הרעש היה מחריד, אבל כל אסיר קיבל אותו בברכה: פירושו היה שאחד מהם לפחות התגלה כנעדר ממִפקד הערב — ושאולי אסיר ברח מאושוויץ.
זה היה הסימן שלהם. ולטר ופרד יצאו מהחלל שנבנה עבור ארבעה והתפתל לתוך אגף צדדי, מעין מעבר שיכול היה לאכלס שניים בלבד. זה היה אמור להיות עוד רובד של הגנה: מחבוא בתוך מחבוא. השניים נדחקו פנימה ושכבו דוממים זה לצד זה.6 עבור ולטר זאת הייתה כמעט הקלה. סוף־סוף נגמרה ההמתנה;7 הקרב התחיל. כל גבר קשר רצועת פלָנֶל8 לפיו כדי שלא יבגוד בעצמו — ובחברו — בפרץ שיעול. התנועה היחידה הגיעה ממחוגיו הזוהרים של השעון.
הם לא יוכלו לראות זאת, אבל ידעו מה תביא הצפירה. ועד מהרה גם שמעו: צֵיד האדם יצא לדרך. קול הלמות של כאלפיים זוגות מגפיים פוסעים בכבדות על פני השטח, הבכירים מקללים ונובחים פקודות לסירוגין — צורחים ליתר דיוק, כי לאור מה שקרה יומיים קודם לכן, בריחה נוספת הייתה משפילה. הכלבים, מריירים בעודם מחפשים אחר כל סימן קלוש לחיי אדם, 200 מהם9 מאומנים ומוכנים במיוחד למטרה הזאת. האס־אס חיפשו בכל חריץ10 ושקע; הם סרקו כל שיח, בדקו כל בור, האירו אל תוך כל תעלה באושוויץ — מטרופולין המוות רחב הידיים. החיפוש החל, והוא לא יחדל במשך שלושה ימים.
ולטר ופרד יכלו לסמוך על דיוק בעניין זה, כי לנאצים היה פרוטוקול אבטחה שהם לא חרגו ממנו מעולם. בחלק החיצוני של המחנה, שבו אסירים עבדו כעבדים, הייתה שמירה רק בשעות היום במהלך העבודה. לא היה צורך להשגיח שם בלילה, שאז כל האסירים עד האחרון שבהם כונסו בחזרה אל תוך המחנה הפנימי בעל הגדרות החשמליות הכפולות. היה רק יוצא מן הכלל אחד לחוק הזה. במקרה שאסיר נעדר והיה חשש לניסיון בריחה, תיחזק האס־אס טבעת חיצונית של עמדות ובהן שומרים חמושים — כל מגדל שמירה אוכלס בידי חייל עם מכונת ירייה.
המצב הזה נמשך שבעים ושתיים שעות, כל עוד האס־אס נתונים בחיפושים. בתום פרק הזמן הזה המסקנה הייתה שהנמלט או הנמלטים ברחו. מכאן ואילך תהיה זו אחריות הגסטפו לסרוק אזור רחב יותר ולמצוא אותם. השומרים על הגדר החיצונית יורחקו משם, והמקום יישאר לא מאויש. פירושו של דבר היה פִּרצה בהגנה הנאצית. לא פִּרצה של ממש, אלא חרך. אם אסיר יצליח איכשהו להסתתר באזור במהלך שלושת הימים והלילות אחרי הישמע האזעקה, גם בזמן שהאס־אס והכלבים שלהם יתאמצו לאתר אותו, הוא יוכל להגיח בלילה הרביעי אל תוך המחנה החיצוני נטול השומרים. הוא יוכל לברוח.
ולטר שמע קול מוכר. השיכור הרצחני הזה, אונטר־שארפיהרר בּוּנטרוֹק, היה קרוב. הוא נתן פקודות לכמה חסרי מזל ששירתו תחתיו. "תסתכלו מאחורי הקרשים האלה," הוא אמר. "תשתמשו בראש שלכם!"
ולטר ופרד הכינו את עצמם. אנשי האס־אס התקרבו. עכשיו הם שמעו מגפיים מטפסים על הקורות שמעליהם, משגרים נתזי טינופת למחילה שמתחת. הרודפים היו כל כך קרובים, שוולטר היה יכול לשמוע את נשימותיהם הכבדות.
אחריהם באו הכלבים, מגרדים בעץ, מריחים ומרחרחים, עוברים מקורה לקורה, ההתנשפויות שלהם נשמעות11 מבעד לקירות ותקרת העץ. האם האסיר הסובייטי טעה בנוגע לרקיחת הטבק המיוחדת שלו? ואולי ולטר לא הבין כהלכה את ההוראות שלו? למה הריח לא מרחיק את החיות האלה?
הפעם שלח ולטר את ידו לסכין ולא לסכין הגילוח; הוא ישתמש בנשק נגד אחרים ולא נגד עצמו. ליבו הלם בעוצמה.
אבל דרך נס הרגע חלף. אנשי האס־אס הלכו והתרחקו עם כלביהם. בתוך מסתור ארון המתים הכפול שלהם, ולטר ופרד הרשו לעצמם לחייך בהקלה.
תחושת ההקלה מעולם לא נמשכה זמן רב. לאורך כל הערב ובמהלך אותו לילה ראשון, קולות צעדים ונביחות כלבים התקרבו והתרחקו; עלו וירדו, רעמו ושקטו, ואז רעמו שוב, כשהמחפשים שבו וחזרו לאותה פינה של המחנה. ולטר רצה להאמין שהוא מרגיש את התסכול בקולותיהם של אנשי האס־אס, בעודם מחטטים שוב ושוב באותו שטח. הוא שמע אותם מקללים כשנברו בפעם השנייה והשלישית בערימת עץ או רעפים, סורקים שטח שסרקו כבר פעמיים קודם לכן.
שניהם היו נואשים להתכופף או להתמתח, אבל לא העזו. ולטר השתוקק לחמם את ידיו ורגליו הקרות כקרח, אבל גם עם התנועה הקלה ביותר נתקף כל גופו התכווצות צורבת. כאשר אחד מהם תפס תנומה, חברו נשאר דרוך ומתוח, קשוב לכל רמז לתנועה בקרבתם. אפילו שינה לא הביאה מנוחה, רק ביעותים של הווה אינסופי תקוע בקופסה התת־קרקעית הזאת: גיהינום מתחת לאדמה, אם כי גרוע יותר מעליה.
הם שמעו את משמרת הבוקר מתחילה, את הקולות המוכרים של עבודת הכפייה. האזור היה אתר בנייה, ועד מהרה הידהדו בו קולות הלימה בעץ, צלצולי מתכת, נביחות כלבים וצעקות של האס־אס ועושי דברם.12 ולטר ופרד העריכו שהסיכון שעובדי הכפייה ימוטטו את ערימת העצים שלהם מזערי — הקרשים הללו לא היו מיועדים לשימוש בזמן הקרוב — אבל הם התקשו להירגע. עברו אולי עשר שעות לפני שהרעש נדם והקומנדו צעד בחזרה לצריפים.
במהלך כל הזמן הזה נשארו שני הגברים דוממים בידיעה שמאחור, במחנה הפנימי, האס־אס יחפשו בכל צריף, מחסן, חדר רחצה, מחראה וביתן, יהפכו על פיו כל מבנה במחנה. הייתה להם כמובן דרך פעולה מובנית: לחפש בסדרה של מעגלים הולכים ומצטמצמים, כאשר כלבי הגישוש במרכז החבורה, סוגרים על טרפם. ומשהגיעו למרכז המעגל הקטן ביותר, היו מתחילים שוב הכול מחדש.
הנאצים התקרבו כל כך לעיתים כה קרובות, שוולטר ראה נס בכך שהם לא התגלו לפני שעות. פרד ראה את הדברים אחרת. "בני זונות מטומטמים!"13 הוא אמר כשחש בטוח לשבור שתיקה. אולי הייתה זאת התרברבות. אחרי עשרים וארבע שעות, פרד וגם ולטר לא היו מסוגלים יותר לאכול או לשתות. הם החביאו קצת מזון במעבר הצר, כמה קילוגרמים של לחם14 שחולקו בקפידה למנות, קצת מרגרינה15 ובקבוק מלא קפה קר.16 אבל העצבים שלהם היו מתוחים כל כך, שאיש מהם לא היה מסוגל לבלוע דבר.
איכשהו נגררו השעות במהלך השבת ועד ראשון. כעת החליטו השניים לקחת סיכון. לראשונה מאז יללת הסירנות הם הגיחו מהחלל הצדדי אל תוך המרחב היחסי של הבונקר עצמו. למרות שוולטר ניסה למלא את הסדקים בקיר ובתקרה בטבק המעובד, הוא לא הצליח בכך עד תום. חלק מערפל הבוקר הקפוא17 הסתנן בעדם.
הם היו נוקשים עד מאוד מהשכיבה הדוממת. פרד לא הצליח להזיז את זרועו הימנית ואיבד תחושה באצבעות.18 ולטר עיסה את כתף חברו כדי להזרים דם אליה. הם לא שהו זמן רב בחלל הזה.
האס־אס המשיכו בחיפושים. ולטר ופרד קפאו לשמע שני גברים, גרמנים, במרחק מטרים מהם. זה קרה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הם יכלו לקלוט כל מילה.
"לא יכול להיות שהם התחמקו,"19 אמר אחד מהם. "הם בטח עדיין במחנה."
הגרמנים החלו להעלות השערות בדבר מקומות המסתור האפשריים של ולטר ופרד. אחד מהם הצביע בבירור על משהו. "מה עם ערימת העצים הזאת?"
ולטר ופרד קפאו במקומם.
"אתה חושב שהם אולי מתחבאים שם מתחת?" אמר האחר. "אולי הם בנו לעצמם כוך קטן."
הראשון חשב שזה לא סביר. אחרי הכול, הוא הירהר בקול, ולא באופן מופרך, "הכלבים עברו כאן אינספור פעמים," אלא אם כן היהודים האלה מצאו איזו דרך גאונית להרחיק אותם מהריח.
ואז כמה מילים נחושות, הצהרה שזה "שווה בדיקה", וקולם של שני גברים מזדחלים בניסיון להתקרב.
שוב, ולטר תפס את הסכין שלו. פרד עשה כמוהו.
שני הגרמנים טיפסו לראש ערימת העצים והתחילו לפרק אותה, קרש אחרי קרש. הם הורידו את השכבה העליונה, אחר כך את זו שמתחתיה, ואז עם קצת מאמץ את השכבה השלישית והרביעית.
אילו זה קרה עשר שניות מאוחר יותר, זה היה מאוחר מדי. לא בפעם הראשונה, אולי אפילו כבר בפעם השמינית או התשיעית, חייו של ולטר ניצלו בזכות רגע אקראי של מזל טוב, במקרה זה רגע שלא היה יכול להיות מתוזמן בצורה מושלמת יותר.
הרחק משם התחוללה מהומה פתאומית, קולות רחוקים אך נרגשים. ולטר ופרד יכלו לשמוע את הגברים ממש מעליהם עוצרים את מעשיהם, ונדמה שהם כורים אוזן בניסיון להבין מה קורה. עברה שנייה. ואז עוד אחת. ולבסוף אחד מהשניים אמר, "תפסו אותם! בוא מהר.״20 ושם, עמוק מתחת, שמעו ולטר ופרד את מי שאיימו לחשוף אותם מתרחקים הלאה.
ליל ראשון הפך לבּוֹקרוֹ של יום שני. עכשיו זו הייתה ספירה לאחור. ולטר בהה במחוגי שעונו בידיעה שאם רק יוכלו להחזיק מעמד עוד קצת...
משמרת הבוקר חזרה והביאה איתה אותה מהומה, אותן נביחות, אנושיות וחייתיות, למשך עשר שעות נוספות. כל דקה חלפה באותו קצב מייסר.
בסופו של דבר הקומנדו חזר לצריפים. שלושת הימים כמעט הגיעו לקיצם.
בשעה 18:30 שמעו ולטר ופרד סוף־סוף את הצליל הנכסף. הכְּריזה רעמה, צלולה וברורה: Postenkette abziehen! Postenkette abziehen! — פקודה לחסל את השרשרת החיצונית של עמדות השומרים. הקריאה נצעקה ממגדל שמירה אחד למשנהו ולבא אחריו, סובבת את המתחם כולו, רועמת עם התקרבותה, דועכת ככל שהתרחקה. באוזני ולטר ופרד המילים הללו, ששאגו הגברים שהעבידו אותם ורצחו מאות אלפים מבני עמם, נשמעו כמו המוזיקה המתוקה ביותר. זו הייתה הודאה בתבוסה של האס־אס, הכרה בכישלונם ללכוד את שני האסירים שאיבדו.
כפי שדרש פרוטוקול האס־אס, הטבעת החיצונית של מגדלי השמירה פונתה, וחגורת הביטחון הצטמצמה לחלק הפנימי של המחנה בלבד. ולטר שמע את שומרי האס־אס חוזרים למעגל הקטן יותר של מגדלי השמירה. זה היה הכֶּשל הגדול במערכת של אושוויץ, הפִּרצה שבעדה הוא ופרד תיכננו כבר מזמן לברוח.
הפיתוי למהר היה רב, אבל הם התאפקו. קודם היה עליהם לצאת מהכוך הצדדי. אפילו תזוזה קלה של כמה סנטימטרים קדימה שלחה כאב חד21 לזרועותיו, רגליו, גופו וצווארו של ולטר. השרירים שלו היו נוקשים וקרים, תנועותיו הראשונות עוויתיות ומהוססות, כאילו גופו צריך ללמוד מחדש תפקודים מוטוריים בסיסיים. לשניהם נדרש זמן, אבל לבסוף הם הגיעו לבור המרכזי. הם כרעו והתמתחו, מסובבים את מפרקי הידיים והרגליים; והתחבקו22 באפלה.
הם נשמו עמוק והצמידו את כפות ידיהם לגג בניסיון לדחוף את הלוח התחתון. אבל הוא לא זז. הם ניסו נקודה אחרת בתקרה, אבל עדיין לא הייתה כל תזוזה. האם זה עומד להיות הפגם הקטלני בתוכנית שלהם? האם הם קברו את עצמם בטעות? זהו הדבר היחידי שלא התאמנו עליו, שאפילו לא חשבו עליו. הם הניחו שאם אפשר להניח קרש בערימה, אפשר גם להסיר אותו. אבל קל להרים קרשים מלמעלה. זה לא המצב מהתחתית, כאשר משקלה של כל הערימה לוחץ בכבדות מטה.
דוחפים במקביל, נאנקים מכאב, הם הצליחו להרים את אחד הקרשים התחתונים בלא יותר מסנטימטר. אבל די היה בזה לתת להם נקודת אחיזה. עכשיו הם יכלו לתפוס בו חזק מספיק כדי לדחוף אותו הצידה. פרד הסתובב לוולטר בחיוך. תודה לאל על הגרמנים האלה שכמעט מצאו אותנו, הוא לחש. "אם הם לא היו מרימים את הקרשים העליונים, היינו לכודים.״23
זה לקח יותר זמן ממה ששני הגברים חשבו, אבל לבסוף נוצר פתח במה שהיה גג מעונם מיום שישי. שמיים מוארי ירח הציצו מעל.
הם שוב אספו כוחות, הזיזו ודחפו את העצים ככל שיכלו, ובמאמץ עצום הצליחו לגרור את עצמם מעלה והחוצה. סוף־סוף הם עשו את זה. הם יצאו מהחור שבאדמה.
אבל הם עדיין לא יצאו מהמחנה. לפניהם עוד דרך ארוכה עד שיהפכו לשני היהודים הראשונים אי־פעם שברחו מאושוויץ ונשארו מחוצה לו. למרות זאת, עבור הנער ולטר רוזנברג זו הייתה תחושה מרגשת — אם כי לא לגמרי חדשה. זאת לא הייתה הבריחה הראשונה שלו. וגם לא האחרונה.
1 וצלר, Escape, עמ' 108
2 וצלר, 1963 testimony, עמ' 37
3 וצלר, Escape, עמ' 111
4 שם, עמ' 108
5 שם, שם
6 וצלר, 1963 testimony, עמ' 38
7 ורבה, I Escaped, עמ' 271
8 וצלר, Escape, עמ' 124
9 Gilbert, Auschwitz, עמ' 196
10 וצלר, Escape, עמ' 125
11 שם, עמ' 124
12 וצלר, Escape, עמ' 135-134
13 ורבה, I Escaped, עמ' 274
14 ורבה, 'Preparations', עמ' 247
15 1963 testimony, עמ' 36
16 שם, עמ' 38
17 וצלר, Escape, עמ' 134
18 שם, עמ' 130
19 ורבה, I Escaped, עמ' 275
20 שם, שם
21 וצלר, Escape, עמ' 139
22 שם, שם
23 ורבה, I Escaped, עמ' 277
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
