נשיקה סיציליאנית

1

איש לא עמד מאחורי דלפק הקבלה. המקום היה דומם לגמרי, פרט לרעש טפיפת רגליה על רצפת הפרקט.

אנה שמטה את הקופסה שנארזה בקפדנות על הדלפק הגדול ששלט בחלל כולו, והציצה מעבר לו תוך שהיא נזהרת שלא להפיל את אגרטל הוורדים הריחניים ופרחי הלבנדר, ואז פסעה צעד אחורה ונעמדה באנחת רווחה, בטרם סובבה אליה את ספר האורחים הגדול בכריכת העור.

עם עט בידה, היא רכנה והסיטה מעל עיניה את מסך שיערה הערמוני, הכהה והגלי, כדי לחתום את שמה בספר האורחים. חתימתה הייתה העתק מסולסל של חתימות רבות שקדמו לה. היית נאלץ לחזור דפים – ושבועות – רבים אחורה, כדי לראות חתימה אחרת, בעמוד שליד שמו של סבהּ.

בזה אחר זה, חדלו מבקריו מלהגיע, ובימים מסוימים היא לא יכלה להאשים אותם. גם הביקורים שלה-עצמה לוו בתחושת אימה, שהופיעה במעמקי בטנה – לא היה לה אף מושג מה עשוי להמתין לה... האם הוא בכלל יזהה אותה?

לא שהיה עולה בדעתה בכלל להפסיק להגיע לבקר. היא הייתה חייבת לסבה הכול. בלעדיו, חייה היו שונים לחלוטין – לפני שהוא התערב והפך לאפוטרופוס החוקי שלה, שירותי הרווחה גילו בה עניין רב מאוד.

היא התנשמה בהכנה, ואז הרימה שוב את הקופסה, תוך התעלמות ממחאת שריריה הכואבים. איתרע מזלה ולא היה מקום קרוב פנוי במגרש החנייה הסמוך למבנה המהודר, מתחילת המאה העשרים, תודות למכונית יוקרתית מפלצתית ממש שתפסה שלושה מקומות חנייה ומשכה קהל של סקרנים ומעריצים.

וכך, תודות למכונית הראוותנית להפליא, אנה נאלצה להחנות ליד הכניסה הראשית, בקצה השני של גני מרלין הענקיים, ועד הגעתה אל הקליניקה הקופסה, שמשקלה היה בתחילה קל ונוח לנשיאה, נדמתה עתה כבדה בהרבה.

היא עלתה בדרך שכבר היטיבה להכיר אל הקומה הראשונה, והגיעה אל החדרים של סבה בלי להפיל אף פריט מהערימה שהוכנה בקפידה. אנה נמלאה הקלה מיידית למראה דלת הכניסה לחדר ההסבה הפרטי שלו אשר הייתה פתוחה. היא השעינה את סנטרה על אלבום התמונות שהיה למעלה, והרימה עוד קצת את הקופסה כדי לשפר את אחיזתה בה, ואז סובבה את גבה בזהירות ודחפה בישבנה את הדלת.

"הי, סבא. מצטערת על האיחור," היא קראה בקול, ותהתה בקצת כאב לב אם סבא הנרי בכלל יזכור היום מי היא. "אבל חכה ותראה מה הבאתי לך – עוד קצת תמונות, כולל אחת יפה מאוד של אבא ושלך – " כשלשונה תקועה כעת בין שיניה, וכשהיא מתרכזת שלא להיתקל בשום דבר, היא הניחה את הקופסה בזהירות על שולחן הכתיבה הנפתח, שניצב בעבר בחדר העבודה בבית של סבה. "ועוד קצת מאוסף התקליטים שלך."

"אסור לך בהחלט לגעת בתקליטים שלי. זה היה עותק נדיר שאת שרטת, אנה. השתמשת הפעם בכפפות?"

"כן, סבא." שריטת התקליט שעליה הוא דיבר התרחשה כשהיא הייתה בת עשר.

סורן, שניצב כשידו האחת נחה על משענת הראש של הכורסה של האיש אותו חיפש במשך תריסר השנים האחרונות, הסתובב לשמע הדלת הנפתחת. הוא התבונן בכניסת האורחת החדשה, שהייתה לגמרי לא מודעת לנוכחותו, ולא מצא שום סיבה להסב את תשומת ליבה אליו.

כשתוֹר הגיב למילותיה, תשומת ליבו של סורן הופנתה חזרה אל האיש.

אלו היו המילים הראשונות שתור השמיע.

סורן הבחין בניצוץ התבונה במעמקי העיניים התכולות המימיות, לחלקיק שנייה, לפני שהן התעמעמו ושבו להבעתן האטומה.

אך זה היה שם, וזה בהחלט אישר את אמונתו של סורן שזאת הייתה רק הצגה: זאת הייתה חייבת להיות הצגה. הוא לא היה מוכן לחשוב בכלל על אופציה אחרת. במשך שתים-עשרה השנים האחרונות, הוא לא איבד לרגע את האמונה שיום יבוא והוא יביט אל תוך עיני האיש שהיה אחראי להרס של משפחתו, כדי לראות שם פחד, לראות את היאוש שבוודאי היה בעיני אביו כשהוא החליט ליטול את חייו.

אחרי שנים של עקבות שהצטננו ובעזרתו של צוות קטן ומיומן, הוא הצליח סוף-סוף לאתר את טרפו ולהגיע אליו, לפני שהאיש יבצע עוד אחד מתרגילי ההיעלמות שלו. הפעם הוא לא ימציא לעצמון זהות חדשה, לא יעבור ליבשת חדשה.

ובדיוק כשכבר היית בטוח שראית כל מה שהאיש הזה מסוגל לעשות, וחשבת שיותר חלקלק וערמומי הוא לא יכול להיות, הוא שלף מהכובע את התרגיל הזה – דמנציה!

אבל בעצם, זה בהחלט הגיוני, במין צורה לגמרי מעוותת. מה בן-אדם כמו תור עושה, כשהוא חש שהרשת מתהדקת סביבו וכבר אין לו לאן לברוח? הוא בוחר לעצמו מקום נעים מחוץ לעיר, עם צוות מטפלים סימפטי ושירות מצוין, ומציג את עצמו כמי שאינו כשיר לעמוד לדין.

סורן היה מוכן לתת לקליניקה ליהנות מהספק, להאמין שהם לא שיתפו פעולה במודע – שהם ואנשי הרפואה הולכו שולל בתרמיתו האחרונה של האיש. ייתכן שהם מסייעים שלא מדעת, אבל אלוהים, מערכת האבטחה שלהם מגוחכת לחלוטין.

סורן נכנס לקליניקה בלי שמישהו שאל אותו לזהותו, ואי אפשר לטעון שהגעתו לא משכה שום תשומת לב. אנשי האבטחה – לפחות הוא הניח שזה מה שהיו האנשים הללו במדים – גילו עניין רב יותר במכוניתו מאשר בו עצמו.

איתור סוויטת החדרים ששימשה את הנרי ראנדל הייתה אף היא פשוטה מאוד – שמות היו כתובים ליד המפתחות התלויים על הקיר. ורק בהיכנסו אל חדר ההסבה הקטן, הוא נתקל בבעיה.

בעיה לגמרי לא צפויה.

תור, אמן הנוכלות, נכנס לתפקיד שלו עמוק מאוד.

סורן היה פה כבר עשר דקות, וניסה כל מה שעלה בדעתו כדי להבקיע את מסיכת האטימות הזאת. זה היה כמו להיתקל בקיר בטון. בשלב הזה, הוא כבר החל לרחם קצת על העובדים בקליניקה, אשר נפלו ברשת ההצגה של תור. אם סורן לא היה יודע איזה מין בן-אדם הוא תור, גם הוא עצמו היה עלול ללכת שולל.

בלי לחרוג לרגע מהדמות, אמן ההונאה דבק בהצגה שבחר להציג, של בן-אדם זקן, תמים, חלוש ושבור.

תוך מאמץ להתגבר על התסכול שהלם ברקותיו כמו צמד פטישים כבדים, סורן נזף בעצמו על ביטחון היתר שלו, בבואו להתמודד עם תרחיש שונה מאוד מכל מה שהעלה בדמיונו. הוא היה בטוח שתור יהיה בהלם למראה הופעתו הלא צפויה, ובכך יסגיר את עצמו מייד.

האמירה של "שלום, תור. זמן רב חלף..." לא הניבה שום תגובה שהיא.

למען האמת, סורן לא ראה בעיניים התכולות המימיות הללו דבר מלבד ריקנות, שהתחלפה לפרקים בהבעה של בלבול אמיתי, עד שהתחוללה ההמולה החרישית מכיוון המסדרון, בליווי הקול הגרוני החרישי הזה.

סורן, שלעולם לא היה מוכן להניח לעצמו לקבל את האפשרות שמה שהוא רואה אינו מין סוג של הצגה, התבונן כעת בעניין קליני כשהזקן היושב בכורסה זקופת המשענת הרים יד חיוורת עם גידים כחולים, לכיוון הדמות שעמדה בגבה אליהם.

זה הכול חלק מההצגה. הצגה טובה, הוא נאלץ להודות. אבל המרדף שלו אחר האיש הזה, לאורך השנים, לימד את סורן שזאת תהיה טעות לזלזל בחריפות מוחו הנכלולי והמעוות של תור רסמוּסן, שהיה מסוגל לנהל מספר מעשי הונאה במקביל ותמיד שמר לעצמו דרך מילוט אחת לפחות. לאורך השנים, האיש הפגין יכולת על-אנושית כמעט להיעלם כמו עשן ברוח, בהותירו מאחוריו רק הרס וכאב.

"אני צופה שאנה תסיים בהצטיינות את הבחינות שלה..." אמר לפתע הזקן המצומק, בהביטו ישר בסורן. "רק קצת ביטחון עצמי, זה מה שחסר לנערה הזאת."

הדמות שעמדה בגבה אליהם, ועדיין לא הייתה מודעת לנוכחותו של סורן, נאנחה. "יפה מאוד שאתה חושב אותי למבריקה, סבא, אבל אתה היחיד שחושב ככה."

סורן הביט בעת שהזקן השפיל את מבטו אל שעון יד שלא היה על פרק כף ידו.

"יש לי פגישה, אנה."

כן, עם מחלק ההונאה של המשטרה. חסוך מאיתנו כבר את ההצגות, תור, חשב סורן לעצמו במרירות, בהמתינו שהאישה תבחין בו.

"אנה, אני שונא איחורים."

הדמות הקטנטונת הסתובבה וקפאה.

"אני פה, סבא. היה לך לילה טוב?"

הקול, נמוך וחרישי, ביטא חשד זהיר שהופנה אליו כעת מפנים שעל מסך מחשב, רק לפני שלושים ושש שעות, הוא ביטל באגביות בתור כמעט יפים... המהלומה מתחת לחגורה, שממש מסמרה אותו אל מקומו לחלקיק שנייה, כשהיא הסתובבה, הבהירה לו את העובדה שהמציאות האמיתית, ובמקרה הזה, האישה האמיתית הזאת, לא מיוצגת תמיד כהלכה על ידי אוסף של פיקסלים צבעוניים.

זאת הייתה אישה אמיתית, וסורן חווה תגובה אמיתית. התלהטות רגעית שחש בחלציו העידה שאפילו לשליטה העצמית בה היה כה מפורסם יש איזה גבול.

התמונה הציגה נכון את הפרופורציות של פניה, עם פה גדול ונדיב שהיה אמור להשתלט עליהם וגבות כהות מעל זוג עיניים חתוליות מרוחקות קצת זו מזו.

כל התווים העזים הללו היו אמורים, בתיאוריה, להיאבק אלו באלו. אבל במקום זאת, הם דווקא השתלבו כדי להפוך לשלם חושני אחד, תוסס ועוצר נשימה.

ההבדל היה נעוץ בחלקו במרקם החלק של עורה הצחור, בירוק היער של עיניה – היעדר הסימטריה ממש הוסיף לאפקט החושני.

הוא השתוקק לראות אותה באיזה ג'ינס צמוד, אם כי מכנסי הפשתן הרחבים שלה העידו בכל זאת על רגליים ארוכות ביחס לגופה, וחגורת העור הקלועה שלה הדגישה את מותניה הצרים. חולצתה הלבנה ישרת הגזרה והרחבה לא נועדה להדגיש את קימוריה הדקיקים האלגנטיים, אם כי גם לא הסתירה אותם.

צליל של מיאוס עצמי נותר כלוא בתוך גרונו. זה לא היה רגע להסחת דעת על ידי איזו אישה, ובעיקר כשהאישה המדוברת היא הנכדה של אויבו, וכנראה שקועה במעלליו בעצמה עד הצוואר – סורן הסיר את מבטו מצווארה הדקיק והחלק, תוך ריסון פראי של ההורמונים שניסו להשתלט עליו, והעלה על פניו חיוך, בפסעו קדימה כשידו מושטת לשלום.

היה לסורן מבחר רחב של חיוכים; מעטים מהם היו קשורים לאיזה רגש אמיתי. חלקם נועדו להטיל מורא, אחרים להמיס עוינות כמו גלידה באמצע יום חם ולפתוח דלתות – דלתות חדרי מיטות, בדרך כלל.

התרחבות זעירה של אישוניה הייתה הרמז היחיד לכך שאנה ראנדל שמה לב בכלל להשתדלות שלו. אם כבר, הזהירות שאפפה אותה כמו שדה כוח הפכה כמעט לעוינות גלויה של כלב שמירה.

 המשך הפרק בספר המלא