הדור הרביעי

פרק 1

לפֵאי לא היו סיוטים זה מאתיים שנה.

היא הייתה אלת השינה הרביעית, וכמו האלים שקדמו לה בילתה את רוב שעות הלילה בחלומות של בני התמותה, נפתרת מסיוטים או מציירת להם חלומות חדשים. זה יכול היה להיות חייל שהתחנן לא לחלום יותר על חבריו מתים בשדה הקרב, או ילדה קטנה שביקשה שמפלצת הצללים תיעלם מחלומותיה — פֵאי נענתה לאנשים שהתפללו אליה, שהדליקו לה קטורת ושעצמו את עיניהם לילה אחר לילה. מאז שהפכה לאלה היא לא הצליחה לחלום, גם אם רצתה. ברגע שניסתה להירדם התפילות זרמו למוחה כמו מים שוצפים. היא שמעה מאות אם לא אלפי קולות כל לילה, ועשתה כל שהיה ביכולתה כדי לעזור.

אבל הפעם הזאת הייתה שונה. הפעם, כשעצמה את עיניה, הפרצוף של אימה המנוחה קידם אותה בחיוך. פֵאי לא הצליחה להגיב, לא ידעה מה לומר, סורקת את הפנים של האישה שעמדה לפניה. הן היו חיוורות ומלוכלכות בדיוק כמו שזכרה אותן, זרועות בנקודות דמויות נמשים אך לבנות כשלג. דפיקת פטיש הוציאה אותה מהקיפאון בו שרתה, וחיוכה של אימה הפך רך יותר כששלחה יד וליטפה את ראשה.

“זה רק אבא עובד בנפחייה שלו, אין מה לדאוג.״ היא פרסה את ידיה, גופה של פֵאי זז לבדו כשהיא רצה, כורכת סביבה ידיים ואוחזת בשמלתה בחוזקה. היא לא רצתה להרפות — לא, היא לעולם לא תרפה. לא משנה עד כמה המחלה של אימה תידרדר, לא משנה כמה זמן יצטרכו להישאר נעולות בתוך החדר הקטן המזורגג הזה.

קול דפיקות הפטיש על הסדן נשמע שוב ושוב, כל מכה החזירה עוד ועוד זיכרונות שפֵאי הדחיקה בחלוף השנים. בחדר קטן ללא חלונות, בכל ערב לפני השינה, אימה סיפרה לה על האלים. על בני התמותה שנהגו להתפלל לטבע, אותה ישות חסרת הצורה או הגוף שיצרה את העולם, עד שזו העניקה להם את האלים שנולדו לבני תמותה. אף אחד לא ידע מדוע הטבע עשה זאת, אך הממלכות מיהרו לנצל את הילדים האלמותיים בעלי הכוחות, עד שאלה התבגרו, מרדו באותן ממלכות ומימשו את עצמם כאלים. היא סיפרה איך מאז כל חמש מאות אביבים התחלפו האלים והעבירו את הלפיד לבן תמותה נוסף שהביא עימו משהו חדש ומיוחד לעולם. איך מעולם לא ראתה את פניו של אביה. הדבר היחיד שידעה, מהדפיקות ששמעה יום אחר יום ואיימו להחריש את מחשבותיה, היה העובדה שהכין כלי נשק. היא נזכרה איך אימה חלתה במגפה איומה ימים אחדים לפני שילדה אותה, ולמרות שפֵאי לא הראתה שום סימן להידבקות היה על שתיהן להישאר בחדר כדי לא להדביק אף אחד. היא זכרה איך בילדותה אימה ניסתה למחות דם מפיה ואפה בסתר, אך פֵאי תמיד ידעה, בוחרת לא לומר דבר על כך. זכרה גם איך הכאבים האיומים של אימה התחילו, כשפֵאי הגיעה לשנות נעוריה, והנקודות הלבנות על עורה של אימה הביאו איתן את איבוד יכולת הדיבור והראייה. איך פֵאי אחזה בידה של אימה כששאפה את נשימתה האחרונה, ואיך לאחר כמה ימים האוכל שאביה נהג להשאיר להן בפתח דלת החדר נעלם, יחד איתו.

“אין סיבה לפחד,״ קולה הרך של אימה לחש באוזנה, “אני כאן איתך.״

לפתע, דלת החדר נפתחה, נחיל אנשים לבושים בגדי איכרים נכנס פנימה ותלש ממנה את אימה. פֵאי לא יכלה לצעוק, היא לא הצליחה, גופה היה קטן מדי בשביל להילחם בידיים שהחזיקו אותה במקום. הם הוציאו אותה החוצה, ופֵאי הייתה צריכה לכווץ את עיניה כדי להסתגל לאור השמש המסנוור לפני שראתה לאן לקחו את אימה. היא כבר הייתה קשורה היטב אל המוקד, איכר שאחז בלפיד בוער זרק אותו אל ערמת הקש והעץ שהקיפו אותה. פֵאי פתחה את פיה לצרוח, אך כלום לא יצא. היא ניסתה להתחבט ולבעוט ולנשוך את האנשים שאחזו בה, אך אחיזתם הייתה כמו ברזל, היא לא הצליחה לזוז.

פֵאי הרימה את ראשה, דמעות זולגות במורד פניה, אך קפאה במקומה כשראתה את ההבעה על פניה של אימה. היא חייכה אליה, את אותו החיוך הרך שתמיד הייתה נותנת לה כשהצליחה לאיית מילה או לקלוע את שערה לצמה לבדה. היא הנידה בראשה, ופֵאי הבינה את כוונתה כאילו פתחה את פיה ודיברה.

‘זה היה קורה במוקדם או במאוחר, אל תילחמי בזה.׳

פֵאי התעוררה בפתאומיות, בוהה בשמיים המתבהרים עם הזריחה ומסדירה את נשימתה. היא לא חלמה זה מאתיים שנה, והעבר חזר לרדוף אותה על שהעזה לשכוח אותו. היא הרגישה משהו רטוב על לחייה, וכשהרימה את ידה למחות אותו היא מצאה דמעה מלוחה.

פֵאי לא חזרה לישון, היא ניצלה את שעות הבוקר המוקדמות והמשיכה בדרכה אל העיר הקרובה, בה עמד אחד ממקדשיה. היא לא יכלה להרשות לעצמה להתרכז בעבר. כשסוף־סוף יצאה מהחדר, בו הייתה סגורה מאז שנולדה, היא גילתה שהתפשטות המגפה שפקדה את אימה נבלמה ונעלמה לגמרי. עברו מאתיים שנה מאז, והזיכרון היה דבר שרק יכביד עליה מלעשות את עבודתה הנוכחית. אימה נפטרה, אביה מת מעצב, והיא גדלה להיות אלת השינה החדשה בעל כורחה. אלו היו חייה, ועד שיעברו שלוש מאות אביבים נוספים, ותפקידה יעבור לאדם אחר חסר מזל, היא תעשה את מה שעשתה עד כה. היא תגרש סיוטים, תיתן לאנשים עם נדודי השינה לנוח, ותיצור חלומות חדשים לכל מי שרק יבקש.

היא אהבה לטייל בעולם בני התמותה, זה שנקרא בפי רבים ‘עיר הצוהריים׳. המקדשים היו כמו נקודות אור, היא יכלה לעצום את עיניה ולהופיע בכל אחד מהם אילו רצתה, אך העדיפה את ההליכה ברגל. היא לא התעניינה בפוליטיקה של עיר הצוהריים, הגבולות מעולם לא עצרו אותה מלטייל לאורך הארץ, אבל היא ידעה מספיק מהסיפורים של אימה כדי לדעת בכל רגע לאן הגיעה. אוריון הייתה הממלכה הגדולה ביותר מבין השלוש שבעיר הצוהריים. פֵאי מצאה את עצמה משוטטת בה לעיתים קרובות, יותר מבשאר הממלכות, ייתכן שזה היה בגלל מזג האוויר אליו הייתה רגילה מילדותה או בגלל שבממלכת אוריון נבנו הכי הרבה מקדשים לכבודה. היה אפשר לטעון שמרואם, הממלכה הצפונית, בעלת השטח המישורי ומקורות המים הרבים, הייתה נוחה יותר, אבל פֵאי מצאה הנאה מסוימת בטיפוס על גבעות אוריון ובשיטוט ביערותיה. יאן, הממלכה שבמזרח, השלישית והקטנה ביותר, לא באה בחשבון. לאחר מות תושביה, לפני כמאתיים שנה, המקום נותר ריק מאדם. אף אחד לא התפלל אליה שם, המקדשים עמדו נטושים, חלקם התפרקו והתמוטטו עם חלוף השנים, כך שלא היה כל טעם לבקר בה.

היא לא מיהרה לשום מקום, את העבודה האמיתית שלה ביצעה כשישנה בכל מקרה, ואוויר הבוקר הקריר צינן בנעימות את עורה.

***

האביב הגיע מהר יותר משציפתה ואיתו הימים התארכו והלילות התקצרו. באזורים מסוימים בעיר הצוהריים כבר החלו לחגוג את בוא האביב, אזורים אחרים עדיין חיכו לפריחתו של פרח האסוס הצהוב לפני שהתחילו בחגיגות. בתקופה הזאת של השנה רבים עלו למקדשים של דרייה, אלת עונות השנה הנוכחית, וביקשו ברכה לתבואה ולפוריות. עבור פֵאי האביב סימן משהו אחר, הוא סימן את אספת האלים. בכל אביב נשלח אליה עורב שנשא איתו הזמנה למשתה שנערך במשך שבוע ב׳עיר הבוקר׳, מקום בו השמש תמיד זרחה והיה בית לרוב האלים. בכל השנים מאז הוטל עליה תפקידה, פֵאי מעולם לא פגשה באלים האחרים ולא חשקה לעשות זאת גם כשהזמינו אותה שנה אחר שנה אל המשתה השנתי. היא העדיפה לנוח במקדשים שלה ולאכול את התרומות, היא הייתה מרוצה ממקומה הנוכחי.

פֵאי חלפה על פני כמה ילדים שהתרוצצו ברחובות עם זרי פרחים כתומים לראשם, זרים שסימלו שמחת חיים ורוח צעירה. הדבר היחיד שעבר בראשה היה שבקרוב יגיע אליה העורב ואיתו ההזמנה לאספת האלים המתקרבת. הרחוב בו עברה כעת היה מקושט בסרטים עשויים סאטן ועמוס דוכנים שמכרו ממתקים ופירות אביב שסוף־סוף הפכו טובים למאכל. פֵאי נתנה לאחד מהמוכרים מטבע כסף שיצרה, ורכשה מקל סוכר שאותו מצצה בדרכה אל המקדש שלה. רק אחרי מאה שנה בתפקיד אלת השינה גילתה שהיא יכולה ליצור דברים יש מאין גם מחוץ לחלומות. אם אנשים האמינו שהדבר שיצרה אכן שם הוא יישאר עד שיאבדו את אמונתם. זה היה תכסיס נוח כשהייתה צריכה לשלם עבור אוכל או מקום ללון בו, אך היא לא השתמשה בו הרבה מאחר שלא מצאה בו תועלת רבה.

מקדשה, שעמד קרוב יותר לקצה העיר, הוביל את פֵאי מהרחובות הסואנים אל אזורי המגורים והחנויות הביתיות. היא חלפה על פני נפחייה פתוחה, החום שבקע ממנה חימם את פניה קלות. קול הפטיש על הסדן הדהד בראשה פתאום, ופֵאי הידקה את הברדס על ראשה והחישה את צעדיה לעבר המקדש. כשהגיעה אל המקום לא היה ספק שאכן היה זה מקדש עבור אלת השינה. הוא לא היה גדול ומהודר במיוחד, מבנה דומה בגודלו לבית מגורים, עשוי משיש ומוקף עמודים שתמכו בגג משולש. היא יכלה לשמוע מספר אנשים בתוך המבנה, רובם כוהנים היא הניחה, והתכוונה להיכנס פנימה כשלפתע הבחינה בפרחים שגדלו למרגלות המדרגות הנמוכות שבכניסה.

אומנם זה היה האביב, אבל היא לא ציפתה לראות את פרח הלייל האדום בכניסה למקדש שלה. פרח נמוך בעל גבעול כהה ועשרות עלי כותרת דקיקים, הלייל האדום היה ידוע כמבשר על מוות מתקרב וצמח בעיקר בקרבת אנשים עם מחלות ללא מרפא או לצד קברים. פֵאי לא חשבה שנשארו מקדשים שהכירו בקשר בין אלת השינה מאיה לאלת המוות אירה.

אלת השינה השנייה — מאיה — הייתה הרבה יותר שלווה מהאל שקדם לה וידועה בטוב ליבה. הייתה לה חברות הדוקה עם אירה, אלת המוות של אותו הזמן, ועל השתיים היו הרבה עלילות וסיפורים משותפים. אחד מהדברים שיצרו יחד היה ההיתר שניתן למתים להתגלות פעם בשנה בחלומותיהם של האנשים היקרים להם, ביום המתים. את האמרה ‘המוות הוא שינה נצחית׳ הגה משורר שהכיר באחווה של השתיים כיותר מדבר אפלטוני, והיו כוהנים שאף השוו אותן לנשמות תאומות.

“חבל שדברים כאלה צומחים ליד מקדש, לא חושבת?״ היא שמעה לפתע קול לצידה. הוא נשמע צעיר, אך היא לא זיהתה שמץ של זלזול בנימת קולו, כזה שבדרך כלל שמעה אצל צעירים אחרים.

פֵאי סובבה את מקל הסוכר הדק בין אצבעותיה והחליטה להשיב, “יש כאלה שעדיין סוגדים לאלת השינה מאיה, המקדש הזה הוא כנראה אחד מהם. היא הייתה חברה טובה של אלת המוות, יש שיאמרו אפילו יותר, אז הפרחים הן מחווה נחמדה עבורה.״

“אה, אני יודע,״ השיב הצעיר. היא יכלה לשמוע את החיוך הקל שעל שפתיו. “זה פשוט לא תזמון טוב במיוחד.״

היא כיווצה מעט את גבותיה באי־הבנה, פונה לשאול למה, עד שהביטה בו. הבחור שלצידה התנשא לגובה זהה לשלה, והיה לבוש מכף רגל ועד ראש בבגדים שחורים. הוא נעל מגפיים גבוהים ועטה כפפות עור, עליהן צויר פרפר לבן, צווארו ושערו כוסו במה שנראה לה כמו צעיף ארוך. את פניו הסתירה מסכה לבנה שמשיכת מכחול אדומה סומנה מתחת לעיניים ולפה. הדבר היחיד שיכלה לראות ממנו היה עיניו המלוכסנות, צבען כחול כהה כל כך עד שנדמה לשחור. כמה פרפרים מיהרו לעברו, עפים לנוח על כתפיו ומנופפים בכנפיהם המרהיבות, כאילו ניסו למשוך את תשומת ליבו.

פֵאי לא הייתה צריכה לשאול מי הוא היה, הפרפרים על הכפפות והספר בעל הכריכה הכהה, שאחז בידו הימנית, העידו על זהותו. אספן מוות. אחד מהשליחים במסכות שהיו ידועים בעבודתם כמלווי נשמות המתים אל ‘עיר הלילה׳, העיר שהייתה ביתם של המתים או ‘העולם הבא׳. אף יצור לא יכול היה לראות אותם פרט למתים, לאלים ובני הלוויה שלהם, ולפרפרים, שהיו נשמות שביקשו לחזור לעולם החיים. היא נתקלה בכמה אספני מוות בעברה, בתאונות כרכרה שהתרחשו באמצע הרחוב או כשנכנסו ויצאו מבקתות כפריות על הדרך מעיר לעיר. רובם הנהנו אליה בכבוד לפני שהמשיכו בדרכם, היו כאלה שלא הקדישו לה כל תשומת לב, אבל אף אחד מהם לא דיבר איתה בעבר.

“מישהו הולך למות במקדש?״ היא שאלה, לא טורחת להציג את עצמה או לשאול לשמו.

אספן המוות הניד בראשו, החיוך העדין עדיין נשמע בקולו. “קרוב יותר למרכז העיר. ראיתי את המקדש הזה בדרכי ובאתי לחלוק כבוד.״

פֵאי תהתה אם הוא ידע מי היא, או שלא היה לו אכפת. הוא הרכין את ראשו לעברה כמחוות כבוד לפני שעלה במדרגות ונכנס פנימה, הפרפרים עפו בעקבותיו. בכל שנותיה היא מעולם לא ראתה כל כך הרבה פרפרים סביב אספן מוות. לפי מה שפֵאי שמעה הפרפרים לא שמרו את זיכרונותיהם כבני אדם, אך הם נמשכו למוות, בין אם הוא היה חבוי באנשים זקנים, בחולים או בפצועים. כמו פרחי הלייל האדום הם היו סמל למוות, ונאמר שאלת המוות עצמה יכלה לשנות צורה לפרפר ולבקר את המתים. זאת כנראה הייתה הסיבה היחידה לכך שאנשים לא ניסו להרוג אותם, הם לא רצו להכעיס את האלה שיכולה להביא את חייהם אל קיצם.

פֵאי בדיוק התכוונה להיכנס אל המקדש בעצמה כשלפתע נשמעה צרחה מבפנים. המקדשים שלה תמיד היו מקומות שלווים, עד כדי כך שלעיתים אנשים נרדמו על שטיחי התפילה בשוגג. פאי עלתה במדרגות ונכנסה פנימה, המראה שנגלה לפניה גרם לה לפעור את עיניה. במרכז האולם על שטיח גדול שכב גבר בסביבות שנות השלושים לחייו. בגדיו הפשוטים העידו על עוני, ברדס, שהיה אמור לכסות ראשו ופניו, הוסט לאחור וחשף פנים כהות שזורות בנקודות לבנות דמויות נמשים.

לא... זה לא יכול להיות.

המתפללים הספורים והכוהנים שהיו במקדש התרחקו מהגבר ככל שיכלו ועמדו סמוך לקירות, מכסים את אפם ופיהם בבדים או בכפות ידיהם. הגבר השרוע על השטיח פתח את פיו בניסיון לומר משהו, גורם למתפללת צעירה לפלוט צווחה קטנה. מה שהפתיע את פֵאי עוד יותר היה אספן המוות. בניגוד לאחרים הוא לא נצמד לקירות או אפילו ניגש אל האיש, אלא עמד קפוא מטרים ספורים מהגבר, בגב זקוף ואגרופים קפוצים. הפחד נטף ממנו בגלים עצומים כל כך שפֵאי לא יכלה לעצור את חיזיון הסיוט שעלה לנגד עיניה. עשרות אלפי אנשים מתים ברחובות, צורחים ומתחננים ושורטים את פניהם, הנקודות הלבנות מכסות את כל גופם. מגפת הדרדרים.

המשך הפרק בספר המלא