הקדמה
מלחמת העצמאות פרצה ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר קבלת החלטה 181 (להלן: החלטת החלוקה) בעצרת האו"ם. במלחמת העצמאות, בייחוד בכמה משלביה שטרם ההפוגה הראשונה, בלטה תחושת הסכנה הברורה והמיידית, באשר לעצם הישרדות הצד היהודי.1 לרשות היישוב היהודי בארץ ישראל (להלן: 'היישוב', 'א"י'), הדל במספרו, עמדו שני מקורות לכוח אדם אשר יסייעו בעדו לשאת בנטל הכבד של המלחמה. המקור הראשון, הגדול יותר, היו יהודים, ניצולי שואה ברובם, אשר המתינו באירופה ובקפריסין לאפשרות לעלות. אלה, אשר כונו גח"ל — גיוס חוץ לארץ — ומנו יותר מ-20,000 כשירים לשירות, אורגנו על ידי ארגון 'ההגנה' (להלן: ההגנה) עוד טרם עלייתם, ובהגיעם תרמו רבות למילוי השורות בעיצומה של המלחמה. בנוסף, נחלצו ובאו לארץ כ-3,000 מתנדבים, כמעט כולם יהודים. מאות מהם באו מארצות הברית (להלן: ארה"ב), מקנדה, מדרום אפריקה, מבריטניה, כמו גם מצרפת ומאמריקה הלטינית. מתנדבים במספרים קטנים יותר הגיעו מסקנדינביה ומכמה ארצות נוספות, כמו הולנד, בלגיה, איטליה ושווייץ. מתנדבים אלה נקראו מח"ל: מתנדבי חוץ לארץ. מה שייחד אותם מיתר החיילים, פרט לעצם ההתנדבות, הייתה יכולתם, וההנחה שבכוונתם, לחזור לארץ מוצאם לאחר המלחמה. למעשה, אחד התנאים שלפיהם התגייסו המתנדבים היה נכונותם של המגייסים להחזירם לארץ מוצאם עם תום שירותם.
ההגדרה הפורמלית של מח״ל נוסחה רק סמוך לסוף המלחמה, ב-29 בדצמבר 1948, קרוב לוודאי בשל הצורך לארגן את החזרת המתנדבים (ולממנה), והיא כדלקמן:
1) כל יוצאי הארצות הרשומות אשר גרו בארץ מוצאם לפחות חמש שנים לפני התנדבותם לצה״ל: מארה״ב, קנדה, אנגליה [הכוונה לאיים הבריטיים], דרום אפריקה [כולל קניה ורודזיה (כיום זימבבווה)] וארצות אמריקה הלטינית אשר הגיעו עד ה 1.1.1949. מצרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ. והמדינות הסקנדינביות אשר הגיעו עד ליום 1.9.1948.
2) יוצאי ארצות אחרות אשר הוזמנו לשרת בצה״ל לשעת חרום (סעיף זה הושמט אחר כך).
3) סטודנטים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה שהגיעו ללימודים בארץ כחיילים משוחררים (אחר כך נוסף: בכוונה לחזור לארצות מוצאם), ועזבו את לימודיהם אחרי ה-29.11.1947 על מנת להתנדב לצה״ל.
4) כל יוצאי הארצות בסעיף 1 אשר הגיעו לאחר התאריך הנקוב על פי הזמנת צה״ל.2
תרומת המח״ל ניכרה במספר חילות של צה״ל (צה״ל נוסד בסוף מאי 1948. כדי להימנע מסרבול לשוני, הבחירה במונחים 'צה״ל' או ההגנה, כמו גם 'חיל' או 'שירות' וכדומה, תיעשה על פי ההתאמה לתיאור, גם אם הדיוק סובל מעט), בייחוד אלה בהם היה צורך בידע מקצועי רב. אלה היו, בראש ובראשונה, חיל האוויר, שם כמעט כל הטייסים ורוב ציוותי האוויר היו מהמח״ל,3 כמו גם שיעור ניכר מאנשי האחזקה. כן תרומתם ניכרת בחיל הרפואה, שם היוו תוספת נכבדה לשירות הרפואי הצבאי של היישוב.4 בנוסף, ניכרה נוכחות אנשי מח״ל בחילות השריון, הים והתותחנים. לעומת זאת, בחיל הרגלים חותמם ניכר פחות.
התופעה שבה ליהודי התפוצות הייתה יכולת מעשית ומשמעותית, מבחינת ידע, אימון, ניסיון ומספר, לסייע לבני היישוב הייתה יוצאת דופן, ועשויה להיראות מוזרה לישראלי בן ימינו. לכך היו שתי סיבות עיקריות:
1. מלחמת העצמאות התחוללה שנים ספורות לאחר מלחמת העולם (להלן: מלחה"ע) השנייה. הגיוס הכללי במלחה"ע השנייה כלל את היהודים תושבי המדינות בעלות הברית, שמספרם אז עלה בהרבה על זה של היישוב. אלה התגייסו לצבאות סדירים מהמתקדמים בתקופתם, רכשו ניסיון צבאי ולעיתים קרבי. היישוב, לעומתם, היו מוגבל מאד, כל ימי המנדט, ביכולתו להקים מערכת צבאית. אמנם רבים מבני היישוב התנדבו לצבאות בעלות הברית, בעיקר הצבא הבריטי, אך זה האחרון הגבילם משמעותית מבחינת קידום, מגוון תפקידים ואפשרות לרכישת ניסיון קרבי. בכל המלחמות שהתנסתה בהן ישראל אחר כך, היא החזיקה מנגנון צבאי משוכלל שההצטרפות אליו דורשת הכנה ארוכה יחסית, ואילו יהודי התפוצות, מצדם, התרחקו מן ההוויה הצבאית.
2. בעוד כל מלחמות ישראל שמאז מלחמת העצמאות ארכו ימים או שבועות, מלחמת העצמאות לבדה הייתה ארוכה דייה כדי לאפשר איתור, גיוס, הסעה (בדרך כלל בספינות!), קליטה, אימון כלשהו והצבה, של מי שלא היו חיילים בצה"ל, או באחד האירגונים הצבאיים של היישוב, עוד קודם למלחמה. בנוסף, המלחמה הייתה ארוכה דייה כדי לבנות חלקים ניכרים מן המנגנון להפעלת כל התהליך.
התופעה יוצאת דופן מבחינה נוספת. קו בולט באופייה של הציונות במערב, היה העדפתה לפעול בערוצים פנימיים. אופייה של אותה ציונות נבע, בעיקרו של דבר, מעצם פעולתה בקרב ציבור שהיה מעוניין קודם כל להתערות טוב ככל האפשר בסביבתו. ציבור זה, ברובו, לא היה ציוני במובן של הגשמה אישית. בהתאם, מספרי העולים מאותן ארצות היו מינוריים לאורך כל תקופת המנדט, הן בהשוואה לגודל הקהילות, הן בהשוואה להיקף העלייה.5 את עיקר פעולתה ראתה ציונות המערב בתמיכה פיננסית ההקמת הבית הלאומי בא״י, בזה הגיעה להישגים מרשימים,6 והיה מי שכינה זאת בשמץ סרקזם 'תרבות האמרגן'. בנוסף, התגייסו ציוני ארצות המערב, בעיקר ארה״ב, גם לסיוע פוליטי.
כיצד, אם כן, נוצלו בסופו של דבר המתנדבים ועד כמה תרמו? דבר זה ייבחן תוך הבאה בחשבון של מספר המתנדבים, הידע שהביאו איתם, משך הזמן בו שירתו, מועד שירותם, המאמץ שבגיוסם, הבאתם והחזקתם, התפקידים אותם מלאו והאופן בו מלאו אותם. בשל גיוון הגורמים הייחודיים ביחידות השונות בהן שירתו המתנדבים, המקשה על מענה קולקטיבי לשאלה, השיטה לכך תהיה מספר מקרי בוחן (case studies) וסיכום שינסה להשליך מהם על הכלל.
עבודה זו תתמקד במתנדבים מצפון אמריקה. חלק נכבד מן המתנדבים האחרים לא היו מעצמה ובשרה של קהילת המוצא, בעת התנדבותם. כך למשל, מתנדבי סקנדינביה, צרפת ובריטניה כללו אחוז גבוה של פליטים ממזרח וממרכז אירופה, ומתנדבי צרפת, גם יהודים מצפון אפריקה. במקרה של דרום אפריקה, המדובר הוא בשדה חרוש, שכן מתנדבי אותה ארץ נידונו כבר בפירוט רב, כמעט עד המתנדב הבודד.7 לאחרים לא הייתה, חוץ מיוצאי דופן, משמעות רבה מעבר למשלחת הזדהות, או של קבוצות עולים (אמריקה הלטינית), וכל האחרים היו מעטים מדי (שווייץ, איטליה וכיוצא באלה) מכדי להטביע חותם, כך שסיפורם - כקבוצה — ה'מעניין' ביותר מחקרית, היה זה של צפון אמריקה. בכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ולהשלמת התמונה ראוי להביא, אם כי בקיצור מה, את סיפורם של מתנדבי יתר ארצות 'המערב', עמם מתנדבי צפון אמריקה חלקו לעיתים חלק מן הדרך לא״י, את מחנות המעבר, מחנות הקלט, וכן שירתו אתם באותן יחידות, כך שהתנסותם הייתה דומה, בדרך כלל.
באופן יחסי, המתנדבים הרבו לתעד את חוויותיהם מאותם ימים. חלקם כתבו ספרים, מהם אוטוביוגרפיים, ומהם אוטוביוגרפיים־למחצה, שאף להם נודעת חשיבות, באשר לתיאור האווירה והלך הרוח. אחרים כתבו את זיכרונותיהם, וכן היו שכתבו יומנים, סוגה (ז'אנר) אשר הייתה נפוצה אז יותר מאשר בימינו. כמה מן הכותבים ניחנו בזיכרון טוב, במבט חודר ובכשרון כתיבה ניכר. כל אלה נוספו על החומר הפורמלי יותר שבארכיונים, ומהווים תיעוד היסטורי רב ערך ומכליח ראשון. ואחרון, תיעוד זה, מעבר לתיאור קורותיהם של המתנדבים עצמם, שופך אור, מזווית בלתי מוכרת, על דמותנו (כישראלים) באותה תקופה.
להלן סיפורם של שני מתנדבים כאלה, בעיקר מנקודת ראותם שלהם:
סיפורו של מתנדב — 1: ג'ק כהן
ג'ק כהן נולד ב-3 בפברואר 1919 בעיירה לזלי (Leslie), כ-130 ק״מ מזרחה מיוהנסבורג, להורים יוצאי ליטא. בהיותו כבן שנה, הוריו עקרו לעיר הסמוכה, בעלת השם התנכ״י, בן אוני (Benoni). ג'ק, אשר היו לו שני אחים ואחות, חווה חיים מאושרים בילדותו ובנעוריו באותה עיר, בה היה למשפחתו בית גדול, מוקף חלקת אדמה. הוא סיים את לימודי התיכון, שכללו עיסוק רב ומגוון בספורט, ובנוסף למד בבית ספר יהודי שעתיים ביום. כבר בילדותו ג'ק חלם להיות טייס. בשנת 1936, בהיותו כבן 17, עברה אהבת הטייס של ג'ק לפסים מעשיים יותר, עת החל, בלא ידיעת הוריו, לקחת שיעורי טייס במועדון התעופה המקומי, אותם מימן באמצעות עבודות מזדמנות, איסוף בקבוקים וכדומה. המדריכה בשיעורי הטייס הייתה דורין הופר (Hooper), טייסת מפורסמת באותן שנים, מדריכת הטייס והטייסת המסחרית הראשונה בדרום אפריקה. לאחר ארבע וחצי שעות טיסה, ג'ק ערך טיסת סולו, וקיבל רישיון טייס אזרחי. רק לאחר קבלת הרישיון הוא סיפר על כך להוריו. אימו שמחה בשמחתו, ואילו אביו הסתייג. כדי להיות מורשה להטיס נוסעים, היה על ג'ק כהן לצבור 30 שעות טיסת סולו. כאשר שעות אלה נצברו, הנוסעת הראשונה אותה הטיס הייתה אימו. אביו, לעומת זאת, אמר שהוא מעדיף תמיד להשאיר רגל אחת על הקרקע... אלא שדווקא על הקרקע ג'ק כמעט קיפח את חייו, כאשר נהג שיכור פצע אותו קשות. עם זאת, החלמתו הייתה מהירה.
ב-1938, כשהחלו להיראות סימנים של מלחמה קרבה, ג'ק פנה בבקשה להצטרף לחיל האוויר הדרום אפריקני (South African Air Force - SAAF), ונענה שבמקרה הצורך ייצרו עימו קשר. בינתיים הסתפק בהשתייכות לאירגון הדומה לגדנ״ע, אליו חויבו להצטרף כל בני ה-16 ומעלה באותה העת. מלחה״ע השנייה פרצה, ג'ק התנדב לרגימנט חיל הרגלים הקל של הראנד (Rand Light Infantry), לאחר שהשליש הבטיח לו שאם וכאשר ה- SAAF ירצה בו, יקבל העברה. זו בוששה לבוא, כהן הפך לחייל מרדני וממורמר, דבר שעלה לו בשתי תקופות מעצר של 30 ו-45 יום, ורק הגביר את רצונו שלא להישאר ביחידתו. הזדמנות לעזוב, ולו לזמן מה, נקרתה לו במהרה: כיוון שצוללות גרמניות ארבו לטרף מול חופי אפריקה, התבקשה יחידתו של ג'ק לשלוח 32 מתנדבים לליווי שיירת משאיות שתיסע מפרטוריה לקהיר, כדי לבדוק את היתכנותה של דרך יבשתית, וג'ק היה בין המתנדבים. המסע שהתברר כאודיסיאה, עבר דרך רודזיה, רודזיה הצפונית (זמביה), קונגו, טנגנייקה (טנזניה), קניה, סומליה, חבש (אתיופיה), סודן ומצרים. בתום המסע החיילים אמורים היו להישלח חזרה ליחידתם, אך לעת עתה הם נותרו ביחידת תובלה, שפעלה באזור צפון ומזרח אפריקה, כולל במדבר המערבי, שהיווה אז זירת קרבות. פעם אחת ג'ק יצא ללא פגע משדה מוקשים, ובפעם אחרת, מהתקלות בגרמנים, בה נהרג מפקד מחלקתו. כל אותה עת ג'ק לא וויתר על רצונו לעבור ל-SAAF. באחד המקרים הזדמן לו, באסמרה שבאריתריאה, לעמוד במסקר בפני לא אחר מאשר יאן סמאטס (Smuts), ראש הממשלה. יתרה מזו, סמאטס אף עצר לידו לשיחה. ג'ק ניצל את ההזדמנות ושטח לפניו את צרותיו, אך לא יצא מכך דבר. לאחר זמן מה ביחידת התובלה, החיילים קיבלו הודעה שבקרוב הם יועברו ליחידות שונות בחיל הרגלים. ששה חיילים, וביניהם כהן, סירבו בתוקף והוכנסו למעצר. גם לאחר שבוע של מעצר הם נותרו בסרבנותם, ולכן הועמדו למשפט צבאי. כהן, שנחשב למנהיג הסרבנים, נשפט ל-90 יום במעצר, שהיה ממוקם בחלואן, מעט דרומה מקהיר. עם התקרב מועד השחרור, כהן ביים התקף אפנדיציט, והועבר לבית חולים ליד קהיר, ואחר כך, ללא תוספתן, לבית החלמה ליד אלכסנדריה. מפקד בית החולים, עמו הוא התיידד, פעל בינתיים למען העברתו ל-SAAF, ובהצלחה.
ואכן, לאחר שירות של כשנתיים, ג'ק החל להגשים את חלומו. לאחר שעבר בהצלחה ריאיון ובדיקה רפואית, נשלח חזרה לדרום אפריקה ללימודי טייס, אשר שלבם הראשון נערך בליטלטון שליד פרטוריה. זה כלל תרגילי סדר, אימון גופני, אימונים צבאיים, וכן לימודים עיוניים כמו מתמטיקה, מטאורולוגיה ותיאוריה של טייס. בתום שלב זה, כהן, תוך אכזבת מה, נבחר להמשיך בקורס לטייסי קרב, בעוד שהוא העדיף להטיס מטוסים רב מנועיים, וכך להמשיך יחד עם ידיד מהקורס. בסופו של דבר הוא שמח בחלקו, מה גם שחברו לקורס נהרג זמן קצר אחר כך. לימודי הטיסה האלמנטאריים נערכו בפוצ'פסטרום (Potchefsroom) שבטראנסוואל (צפון מזרח דרום אפריקה דאז) על מטוסי 'טייגר מות' (Tiger Moth), אותם ג'ק הכיר עוד מלימודי הטייס האזרחיים. ג'ק, שלא אמר דבר על רישיון הטייס האזרחי שכבר רכש, עשה חייל, הרשים מאוד את מדריך הטיסה, וזה נתן לו לערוך טיסת סולו לאחר ארבע שעות בלבד. לאחר סיום לימודי הטיסה האלמנטאריים עברו החניכים לשלב מתקדם יותר, אשר נערך בפרייניחינג (Vereeniging) שבטראנסוואל. זו הפעם על מטוסי 'הרוורד' AT6. בשלב הבא, שלב האימון המבצעי, ג'ק הוצב באיסיפינגו (Isipingo) הסמוכה לדרבן שבנטאל (מזרח דרום אפריקה דאז), והמטוסים עליהם טס היו 'קיטיהוק' (Kittyhawk). באותו מקום נלמדו טקטיקות של קרב אוויר, ירי אוויר- אוויר, אוויר־קרקע וכיוצא באלה. כעשרה ימים לפני סיום הקורס ניתנו הצבות לחניכים. שלושה, ביניהם ג'ק כהן, נבחרו, למורת רוחם, להישאר כמדריכי טיסה. הם עשו כל שביכולתם כדי למחות על ההחלטה ולנסות לשנותה. תחילה טסו בגובה נמוך מאוד מעל שדות קנה הסוכר שמקיפים את העיר, כך שמקרן השמן נסתם בצמחיה והמנוע התחמם. לאחר הנחיתה המטוסים לא יכלו לנסוע למקום חנייתם, עד שהמכונאים — שקיבלו מידע מוקדם — ניקו את כניסת האוויר. כיוון שצעד זה לא עזר, טסו הסרבנים מתחת לאחד הגשרים הסמוכים. או אז מפקדם הודיעם שאם הם כה נחושים להרוג את עצמם, מוטב שיעשו זאת צפונה משם, בשדות הקרב.
עם גמר הקורס, ג'ק נשלח בטיסה לקהיר דרך חרטום. הוא עבר קורס על מטוסי ה'הריקיין' (Hurricane) וה'ספיטפייר' (Spitfire) ואז הוצב בטייסת אותה הוא תיאר כ״משפחה אחת גדולה״, בה ג'ק היה לרוב היהודי היחיד. שלב זה של הלחימה היה לאחר ניצחון בעלות הברית באל עלמיין, והטייסת אליה ג'ק כהן הוצב, עסקה מאז ועד לסוף המלחמה, בעיקר בסיוע לכוחות הקרקע המתקדמים. חיל האוויר הגרמני כמעט שלא התערב, ועיקר הסכנה הייתה אש הנ״מ, שלעיתים הייתה כבדה. הטייסת הוצבה בבארי שבדרום מזרח איטליה, ועם מטוסי ה'ספיטפייר' בהם צוידה, העניקה סיוע אווירי לצבא האמריקני שהתקדם על החוף האדריאטי (המזרחי) של איטליה. לשם כך אף הותקנו מנשאי פצצות על המטוסים, שהפכו למעשה למפציצי צלילה, ומשימות היירוט להן נועדו הפכו למשניות. עם הזמן והניסיון שופרו הטכניקות והציוד, ובין היתר, כאמצעי מלחמה פסיכולוגית, רותכו לשלדה צינורות פתוחים משני הצדדים, שבעת צלילה הקימו רעש מקפיא דם. בהמשך נוספה שיטה אחרת להטרדת חיילי 'הציר', אשר נקראה 'סיבוב החלבן' (milk run). עם שחר, או באור אחרון, המטוסים יצאו לטיסה בגובה נמוך, ובחרו לעצמם את מטרתם: רכבת, שיירה, עמדה גרמנית וכדומה.
עם התקדמות בעלות הברית במעלה חצי האי האיטלקי, דילגה הטייסת כמאה ק״מ צפונה, לפוג'ה, ואחר כך עוד כ-200 ק״מ לפסקרה. חלק מן הטיסות אותן הן עשו היו כעת מזרחה, ליוגוסלביה, כסיוע לפרטיזנים. מפסקרה הם המשיכו ועלו עוד כ-150 ק״מ לאנקונה, משם הם המשיכו כ-150 ק״מ, הפעם מערבה, לפרוג'ה, ושוב צפונה, כ-100 ק״מ, לרימיני. שני האחרונים היו שדות מאולתרים, שמסלוליהם היו לוחות פלדה שחוברו זה לזה. באחת הפעמים ג'ק כהן חזר מגיחה, וכיוון שהמערכת ההידראולית לא עבדה, לא יכול היה להוריד את הגלגלים ונאלץ לבצע נחיתת גחון. כדי לא לגרום נזק למסלול הפלדה, הוא בחר לנחות על החוף הסמוך. בעת הנחיתה הוטחה לסתו כלפי כוונת התותח, ג'ק איבד ארבע שיניים, ולמטוס נגרם נזק קל. בפעם אחרת כהן הוביל מבנה בן ששה מטוסים לתקיפה בצפון איטליה. התקיפה הייתה מוצלחת, והמטוסים פגעו ברכבת, בשיירה, במאגר תחמושת ובכלי רכב, ולא סבלו אבדות, אף כי ״חוץ מתנור המטבח״, הוטח לעברם מהקרקע כל דבר אפשרי. בדרכו חזרה דיווח לו אחד המטוסים האחרים שבמבנה שעשן לבן נראה יוצא מהרדיאטור שלו. ג'ק הבין כי ככל הנראה ספג פגיעה ברדיאטור, שמקור העשן הלבן בגלייקול, נוזל הקירור, ושהמנוע לא יוכל לפעול עוד זמן רב. הוא הדרים ככל שמטוסו אפשר, בעוד חום המנוע עולה בהתמדה, וביקש מאחד הטייסים ללוותו, ומיתר המטוסים לחזור לבסיס. לבסוף, ג'ק נטש את המטוס לא הרחק מבסיסו, ליד יחידה דרום אפריקנית אחרת.
מרימיני הטייסת התקדמה עוד כ-70 ק״מ צפונה לבסיס בסביבות פורלי ורוונה. משם המטוסים כבר יכולים היו לפעול גם בדרום מזרח צרפת ובדרומה של אוסטריה. עם הזמן התגבשה רעות עמוקה בין אנשי הטייסת. לרוב הם שוחררו מתפקידם בערב, ועשו דרכם לפאב. כהן הצליח להשיג באחד הימים פסנתר, ובהזדמנויות אחרות הפליא לעשות במלאכת הכנת האוכל. אנשי הטייסת אף נהנו מחופשות לא מעטות בארץ שבימים כתיקונם מלאה אטרקציה תיירותית ידועות. מרוונה הטייסת עקרה עוד כ-200 ק״מ לאודינה, לא הרחק כבר מן הגבול האוסטרי. בשלב זה ההתנגדות הגרמנית דעכה והעומס על הטייסת ירד. הסביבה שפעה עצי תות וג'ק נהג להכין מפירותיהם יין שהפך לפופולארי בין חבריו. אודינה הייתה התחנה האחרונה של ג'ק וחבריו במערכה בחזית איטליה, שהסתיימה מספר ימים טרם כניעת גרמניה. עם תום הקרבות הטייסים עברו הסבה למטוס ה'מוסטנג' P51, בעל הטווח הגדול בהרבה. הם יועדו לעבור לזירת המלחמה, שעדיין נמשכה, כנגד יפן, ולשם כך הפליגו לקולומבו, בירת ציילון (כיום סרי לנקה). בהגיעם, התברר שגם המלחמה כנגד יפן נסתיימה והם הופנו הביתה.
ג'ק השתחרר, מצא עבודה אצל סוכן יבוא ויצוא בקייפטאון, ולאחר מכן עזר לאחיו של אותו סוכן בניהול מלון בקאלדון (Caledon), כ-115 ק״מ מזרחה לקייפטאון. היה זה מקום עבודה נפלא, וג'ק היה מאושר מאוד בעבודתו, אלא שלילה אחד כילתה שריפה את המלון, שכל אורחיו פונו בשלום, וג'ק חזר לקייפטאון למקום עבודתו הקודם. בינתיים פרצה בא״י מלחמת העצמאות, דבר שעורר גל של הזדהות והתנדבות בקרב הקהילה היהודית המקומית. ג'ק כהן, אשר רגש האחווה ליישוב התעורר גם בו, פנה בקייפטאון אל סמואל לוין, ראש מחלקת הנוער בפדרציה הציונית בדרום אפריקה, שעבר 'הסבה' והפך לאחד מפעילי הגיוס. זה ענה לו שהפדרציה מעוניינת לגייס רק בעלי ניסיון צבאי, וכשג'ק כהן תיאר בפניו את ניסיונו, הן כחייל רגלי, הן כטייס, כל שרצה סמואל לוין לדעת, היה עד כמה מוקדם יוכל כהן לצאת לארץ. שבועיים אחר כך, ב-16 באוגוסט 1948, לאחר שטס מיוהנסבורג לרומא ומשם לארץ, הוא נחת בהרצליה, בסיסה של טייסת הקרב 101. להפתעתו, ג'ק מצא שם שני מכרים ותיקים מעת שירותו ב-SAAF: ארנולד רוך וסיד כהן. עם מקבלי פנים אלה, הוא הרגיש ממש בבית. בהמשך פגש גם שני טייסים ישראלים, תחילה את עזר וייצמן, ואחר כך את מודי אלון, מפקד הטייסת, טייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי (RAF — Royal Air Force), שכמנהיג מלידה זכה להערכת כולם. עם זאת, הישראלים היו מעטים ביותר, וכמעט כל הטייסים, שמספרם היה בערך 20 באותו שלב, היו אמריקנים, בריטים, דרום אפריקנים ואחר כך גם קנדים.
לאחר כחודש בטייסת ג'ק כהן נקרא להתייצב במטה חיל האוויר ביפו ובמהרה נשלח לפראג, להצטרף למשלחת חיל האוויר בצ'כוסלובקיה. משימתה, השלב הראשון של מבצע 'ולווטה', הייתה להביא לארץ, מוקדם ככל האפשר, חלק מ-50 מטוסי 'ספיטפייר' שישראל קנתה מצ'כוסלובקיה. בדרכו, ג'ק התוודע לאמריקני סם פומרנץ, מהנדס אווירונאוטיקה וטייס, בעל יכולות יוצאות מן הכלל בשני התחומים. בלילה הם לנו בפראג, ולמחרת בבוקר עשו דרכם לאוהרסקה הרדיסטה (Uherske Hradiste), סמוך לקונוביצה (kunovice), כ-80 ק״מ דרומה מזרחה לפראג, שם רוכזו המטוסים לפני צאתם לדרכם המיועדת לארץ. באותו מקום הם חברו, הן במובן 'התחברות', הן במובן 'חברות', לאמריקני נוסף, בוב דואון (Dawn), טכנאי מוכשר בצורה בלתי רגילה, מליטל רוק, ארקנסו, שבסופו של דבר נישא לאישה צ'כית. בעת שהותו של ג'ק בצ'כוסלובקיה הוא יצר קשרי חברות הדוקים גם עם סם ועם אשתו אלזי, אשר הצטרפה אליו בשליחותו. ג'ק, בוב וסם בדקו את המטוסים, אשר נראו במצב טוב, אם כי הייתה דרושה עבודת הכנה מסוימת כדי להפעילם. מעבר לכך דרוש היה להאריך את טווח טיסתם הרבה מעבר לטווח אליו הם תוכננו, מכ-700 ק״מ לכ-2,500 ק״מ. האפשרות האחרת, הובלתם בספינה, משמעה היה נטרול המטוסים מפעילות לכמה חודשים והוצאתם ממעגל הלחימה בעת בה היו דרושים ביותר, מה גם שהסדרת הפלגה אף היא לא הייתה פשוטה, שכן לצ'כוסלובקיה לא היה מוצא לים. הצעד הראשון באשר להארכת הטווח היה הסרת כל חלק אפשרי מהמטוסים, כדי להקל על משקלם. כך הורדו כיסויי השריון, כלי הירייה ומיכלי החמצן (למרות שהדבר הגביל את גובה הטיסה). כן חוברו למטוס מיכלי דלק נוספים במתלי הפצצות ומתחת לגחון. כל אלה, יחד עם סידורים להזרמת הדלק מן המיכלים המוספים, היו פרי תכנונו של פומרנץ. ג'ק התרכז בבחינת המטוסים לאחר שהשינויים הדרושים בוצעו, תוך שיתוף פעולה מלא של הטכנאים הצ'כים במקום. בכל זאת, עדיין המרחק לישראל היה מעט מעבר לטווח הטיסה של המטוסים. הפתרון נמצא בהסדר עם ממשלת יוגוסלביה ולפיו הותר למטוסים לנחות בניקשיץ' שבמונטנגרו, אחת הנקודות הדרומיות ביותר שבתחומיה, ולתדלק. החלקים שהוסרו ממטוסי הקרב הוטסו בנפרד לארץ.
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
