הגורדוניסטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגורדוניסטים

הגורדוניסטים

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 252 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 37 דק'

עמוס טלשיר

עמוס טלשיר (נולד ב-5 בינואר 1950) הוא סופר, פרסומאי ושחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי. בשנת 1968 התגייס ללהקת הנח"ל והיה למפקד הלהקה. במסגרת שירותו הצבאי השתתף בתוכניות "קרנבל בנח"ל" (1969) ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני" (1970). את קולו הבולט ניתן היה לשמוע בשיר "אחות לנו קטנה", "סלח המפקד" ובשיר לשלום. לאחר שחרורו מהלהקה למד בימוי קולנוע וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ת"א. בשנת 1971 שיחק בסרטו של יואל זילברג "חסמבה ונערי ההפקר". באותה שנה שיחק בהצגה "אירמה לה דוס מיפו" בתיאטרון העממי של אברהם דשא. בשנת 1972 כיכב במופע "שוקולד מנטה מסטיק - קונגרס הצחוק הציוני". בשנת 1973 שיחק בסרטו של מנחם גולן "קזבלן" לצידו של יהורם גאון, ובסרט "מתנה משמיים" (1973) של גד בן ארצי. בשנת 1976 השתתף בהצגה "ילדי הירח".

בשנת 1977 יצא לאור את ספרו הראשון "כמו כלבים מחוברים". בשנת 1978 הוציא את ספרו השני "מאמין קטן". באותה שנה שיחק לצד גידי גוב ודליק ווליניץ בדרמת הטלוויזיה "חרבת חיזעה". בפברואר 2008 התפרסם ספרו השלישי, "אלוהים אוהבת אותי". בנובמבר 2008 יצא לאור ספרו הרביעי - "אריה פצוע״. בינואר 2011 הוציא את ספרו החמישי, "טרזן יופיע פתאום". באותה שנה הוציא את ספרו השישי, ״אחד מהפרובינציה״ ובצמוד לו הוציא את ספר שיריו הראשון ״שירים מהפרובינציה״. באפריל 2013 יצא לאור ספרו השביעי "האצטדיון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3dr7cy69

תקציר

ג'וני נולד בקיבוץ כיונתן, אחד מחמישה ילידי קיבוץ, אחרוני הלינה המשותפת והפך ליועץ אסטרטגי לעסקים בינלאומיים אחרי שעזב את הקיבוץ. השני, שעזב אחרי הצבא, הפך לסוחר נשק, השלישי למנתח עיניים בשווייץ והרביעי לפנטומימאי, כוכב סדרת ילדים בפריז. החמישי נהרג בצבא, הותיר בת זוג אהובה בכפר הערבי השכן ונקבר בבית הקברות של הקיבוץ. המפגש של ארבעה גברים ציניים בני ארבעים וחמש עם הקברן הקיבוצניק הצעיר באזכרה בבית הקברות של הקיבוץ מעורר חוויות מילדותם המאושרת בקיבוץ, בין הסלעים הטובלים ברקפות בר. הם מעלים זיכרונות, שרים, משתטים, ורוקמים את רעיון חזרתם לקיבוץ על כנפי מיזם תוכן שהופך לעסק בינלאומי של מופעי ראווה בבתי קברות.

את הציניות שלהם הם מצדיקים בחזונו של א.ד. גורדון, אביה הרוחני של התנועה הציונית הקטנה "גורדוניה", הטוען שהקולקטיב צריך לשרת את הפרט ולא להיפך. הם מבטיחים לבנות זוגם חיים חדשים בעלי משמעות. אחרי עשרים וחמש שנה הם יכפרו על עזיבת הקיבוץ, על הזנחת זיכרו של חברם המת ויאמצו את בת זוגו הערבייה מהכפר השכן. כדי להתחבר מחדש לקיבוץ הם יגזימו ברעיונות מקוריים ויעוותו ערכים מקובלים. הגורדוניסטים הוא רומן מרתק וחריג על המפגש בין גיבוריו השאפתנים לשברו של החלום הקיבוצי.

הגורדוניסטים הוא הרומן התשיעי של עמוס טלשיר. קדמו לו כמו כלבים מחוברים, מאמין קטן, אלוהים אוהבת אותי, אריה פצוע, טרזן יופיע פתאום, אחד מהפרובינציה, האצטדיון ורומן שחור לבן.

פרק ראשון

מדלן והצפרדע

זה יהיה הביקור הראשון של מדלן בישראל. הצפרדע הזמין אותה לאזכרה של סבתא של החבר הקיבוצניק שלו. מדלן נולדה בישראל להורים שעלו לארץ ממרוקו עם הוריהם בשנות השישים. הוריה הכירו כילדים במעברה של מעלה עם, וכשבגרו התחתנו והיגרו לפריז כדי לברוח הכי רחוק מהבית של ההורים במעברה ומבית הספר האזורי של קיבוץ פסגת יהודה ונווה גפן. מדלן זכרה היטב את הסיפורים שלהם, איך בארוחות ובתורנויות בחדר האוכל הם התביישו במבטא שלהם, ולכן לא דיברו עברית ולא למדו את השפה. כך קרה שמדלן, שנולדה בפריז, דיברה צרפתית בלבד, כי לא היה מי שילמד אותה עברית. פעמיים בשנה הגיעו סבתה וסבה לביקור, פעם כדי לחגוג את חג הפסח ופעם את ראש השנה, ותמיד איחלו למדלן "בשנה הבאה בפסגת יהודה". מבחינתם, לא היה הבדל בין פסגת יהודה לירושלים, שאינה רחוקה מהקיבוץ. בצעירותם עבדו השניים בגינון ובחדר האוכל של הקיבוץ, וכל חייהם קיוו שגם הנכדה שלהם תהיה קיבוצניקית. אבל מדלן גדלה בפריז. אביה עבד כקבלן גינון, פרקטיקה של פועל הנוי בקיבוץ, ואימה הייתה שפית במסעדה מרוקאית, משרה מקבילה לטבחית שכירה בחדר האוכל של הקיבוץ, וכל מה שעניין את מדלן היה לא למהר להתחתן ולא להיות כמוהם.

הצפרדע נהג במכונית השכורה, ומדלן התרגשה כאשר הצביע על הפנייה למבשרת ואמר לה שכאן גרו סבה וסבתה. מדלן ביקשה ממנו להיכנס למעברה. לא נורא אם יאחרו מעט לאזכרה של החבר שלו, אמרה. כבר במטוס תיקן אותה שוב ושוב שזו לא האזכרה של החבר שלו, אלא של סבתו של החבר, אבל מדלן הנרגשת לא שמה לב לדקויות. ההתרגשות שאחזה בה בטיסה העצימה את סערת הרגשות שהייתה נתונה בה מאז הפכה לבת זוגו של הצפרדע, כוכב הטלוויזיה של ילדי צרפת. הוא הסכים להראות לה את המעברה, אם כי סבה וסבתה כבר עברו מזמן לדיור מוגן במבשרת החדשה.

הם עצרו ליד המעברה, ומדלן זינקה עליו, חיבקה את צווארו הארוך שצמח מתוך כתפיו השמוטות וצבטה את אוזניו הבולטות כמפרשים. הם אהבו לשחק כך. היא ידעה שנשים מחזרות אחרי הכוכב האהוב, במיוחד גרושות צעירות, אימותיהן של המעריצים הצעירים בפריז. הילדים היו רצים אליו ברחובות המארֶה, הרובע היהודי, ומבקשים ממנו חתימה, והאימהות היו פוסעות לאיטן מתוך אזורי המשחקים, מקפידות לסגור אחריהן באלגנטיות את שער הברזל של הגינה המגודרת, ונעמדות מולו, מחניפות לצפרדע ההופך לנסיך העומד ליד ילדיהן הנרגשים. מדלן ידעה שלא פעם נוצר קשר בין האימהות ובין הגבר המפורסם בכישרונותיו ובכיעורו בכל רחבי צרפת.

מדלן אהבה את הקשר איתו. הוא נמשך כבר כחצי שנה, יותר מכל קשר אחר שהיה לה. כל העניין התחיל כשחברה סיפרה לה שראתה אותו ליד מגרש המשחקים בפְּלאס דֶה ווֹז' ברובע היהודי שבו שיחקה עם הבן הקטן שלה. החברה סיפרה שהוא היה נחמד מאוד אל הילד שלה ואליה, צנוע ונינוח ובכלל לא מתנשא, קצת מכוער יותר בחיים מאשר בטלוויזיה, אבל מסקרן ומצחיק. מדלן לא התייחסה יותר מדי לסיפור, עד שאותה חברה סיפרה שממש בא לה על הצפרדע, וחבל שהוא מבוגר למרות שזה לא באמת צריך להפריע לה משום שהיא ממילא גרושה. היא ביקשה ממדלן לבוא איתה ועם הבן שלה לגינת המשחקים, כי הכוכב נוהג לעבור שם מדי יום בצהריים בדרכו מדירתו לבית הקפה שלו, והוסיפה שאם הוא גר במארה, סביר להניח שהוא "יהודי או הומו או שניהם". מדלן חשבה שהחברה שלה כנראה מסוחררת מהצפרדע אם זו המסקנה שהגיעה אליה, הרי, לפני הכול, הוא אמן, והמון אמנים גרים במארה. כך יצא שהיא נענתה, אבל מסיבה שונה משל חברתה: היא קראה בעיתון שהוא ישראלי לשעבר ובן קיבוץ פסגת יהודה, וסיפורו הצית את דמיונה והתערבב עם זיכרונות הנעורים של אביה ואימה, שלמדו ועבדו באותו קיבוץ.

מדלן, למרות פיקחותה וערמומיותה, לא האמינה שיש לה סיכוי גדול לצוד את תשומת הלב של הצפרדע. כלומר, היא לא נראתה רע, והיו לה גוף ארוך ופנים נאות. היא הייתה גבוהה מהחברות הפריזאיות היפות ממנה וכהה מהן. הפריזאים ידעו לזהות את המוצא הצפון־אפריקאי שלה, אבל הגובה שלה הפך אותה למיוחדת בעיניהם ובעיני עצמה. בסופו של דבר, הרגיעה את עצמה וחשבה שאם מעניין אותה לפגוש את ההוא מהקיבוץ של ההורים שלה, אז למרות שהוא מכוער כמו צפרדע וזקן בן ארבעים וחמש, בכל זאת תנסה להכיר אותו.

עכשיו הביטה בו בעודו נוהג בכביש הגישה למעברה במבשרת, עיירת ילדותם של הוריה, ותהתה מה יש ביניהם מלבד הסקרנות שניעורה בה כלפי כוכב הטלוויזיה הנודע. על מסך הטלוויזיה בתוכניות הילדים באמת היה בו משהו מיוחד, כך חשבה לפני שבאה לפגוש אותו בגינת הילדים. הייתה לו כריזמה מוזרה של איש מכוער, אך מקסים. לא היה קשה להתחיל איתו. היא ניגשה אליו כדי לנתק מעליו את הבן של חברתה, שנדבק אליו עם עדת הילדים המעריצים, והצפרדע אמר לה שהיא נראית צעירה מכדי להיות אמא לילד בן שלוש. היא חייכה אליו, והוא השיב לה בחיוך, ואז ראתה את הדבר הזה שמשתנה לו בפנים. בהתחלה לא כל כך הבינה מה קורה, וגם הופתעה מחביבותו של מי שמדורי הרכילות בפריז ייחסו לו רומנים רבים. הוא היה ממותג כצפרדע, וכולם אהבו לעסוק בהקבלה בין חייו לאגדת הנסיכה והצפרדע. החמיא לה שהוא מתעניין בה, האנונימית, אף שהיה כוכב. הוא הציע שישבו על ספסל בגינה, ואחרי שהחברה שלה הלכה עם בנה הביתה וקרצה לה, הוא הזמין אותה לקפה בקונדיטוריה שברחוב לֵז פראנקס בּוֹרְז'וּאָה. אחר הצהריים הם כבר שכבו בדירה שלו מעל לקונדיטוריה.

זה היה נחמד, כמו פעם ראשונה. היא חשבה שהסקס יהיה יותר מסעיר, הרי כתוב בעיתון שיש לו המון ניסיון, אבל נראה שהפעם הראשונה תמיד קצת מאכזבת. הוא כן היה מצחיק מאוד, וזה היה יותר ממה שחוותה עם גברים אחרים שהתייחסו לעצמם ברצינות יתרה. כששאלה אותו למה הוא גר במארה, רחוק כל כך, הוא אמר שהוא גם הומו וגם יהודי. היא צחקה ואמרה לו שהיא יודעת שהוא מקיבוץ בישראל שהוריה עבדו בו. הוא נדהם והתלהב, ומאז הם יחד. ואז הציע לה לבוא איתו לאזכרה הזאת בישראל. הוא סיפר לה הרבה על הקיבוץ שלו ועל כך שההורים שלו נטשו אותו בבית הילדים, והיא לא ממש הבינה את העניין של הלינה המשותפת וחשבה שהוא צוחק. הוא סיפר לה שההורים שלו עזבו את הקיבוץ, ושהוא נשאר שם, ילד לבדו, והיא הייתה בטוחה שהוא ממשיך להצחיק אותה, ומצאה את עצמה חושבת על הצפרדע והנסיכה כשדיבר, ולא כל כך הבינה מה הוא אומר. היא לא ממש הצליחה להבין איך אמא שולחת את התינוק שלה לישון בבית אחר ונותנת לאישה זרה לטפל בו, ועוד יותר לא הבינה למה הוא עושה עניין מכך שעזב את הקיבוץ. את אי־ההבנה ייחסה לצרפתית שלו, שלא הייתה שפת אימו. על עניין ההומו לא דיברו.

מדלן סיפרה לו שההורים שלה עזבו את הקיבוץ אף שאהבו אותו מאוד וחלמו עליו בפריז. היא לא זכרה הרבה מסיפוריהם. מה שכן זכרה היה התיאורים של הקיבוץ היפה עם הרקפות וחדר האוכל שכל הקיבוצניקים מגיעים לאכול בו בדיוק בשתים־עשרה בצהריים. תיאוריה הצליחו להצחיק אותו. הוא ניסה להסביר לה שלעזוב קיבוץ זו טרגדיה ולעזוב את ישראל זאת אפשרות לא טבעית. היא ביקשה שיסביר לה יותר, והוא ניסה עוד ועוד לספר לה על חברים שלו, בני משק שעזבו את הקיבוץ, ובכל סיפור היו שבר, מוות, אכזבה וכאב. הוא סיפר, והיא חשבה שהוא מנסה להצחיק אותה, והיא צחקה, והוא היה חמוד ולא היה אכפת לו שהיא צוחקת, אבל בסתר ליבה הרגישה שהוא בעצם מתאר אסון, וצחוקה נבע ממבוכה ומחוסר הבנה. איכשהו זה היה נושא שדיברו בו הרבה כשהמשיכו להיפגש בדירה המפוארת שלו במארה עד שהפסיקו לשכב ורק דיברו על הקיבוץ. העניין הזה בלבל אותה והקסים אותה. הוא סיפר לה שהוריו עזבו אותו כי הוא היה תינוק נורא מכוער, והם פחדו שהוא גם מפגר וסמכו על הקיבוץ שידאג לו. היא שאלה אם הם עזבו גם את הקיבוץ כי חשבו שהקיבוץ מכוער, והוא צחק ואמר לה שאף פעם לא אמרו לו משהו מצחיק כל כך.

הוריה סיפרו תמיד שהקיבוץ שלהם היה המקום הכי יפה בעולם, יותר יפה מגני טווילֵרי. עוד סיפרו על הרקפות הטבעיות שצמחו מתחת לכל סלע מסביב לדירות של חברי המשק. אבא שלה היה מספר ומדגים איך היה צריך להיזהר כדי לא לדרוך בטעות על המוני הרקפות שפרחו בכל פינה. זה היה הדבר היפה היחיד שההורים שלה סיפרו על ישראל. מדלן חלמה בשנתה על הרקפות בקיבוץ, על אבא שלה המדדה בזהירות בין הסלעים ועל אמא שלה המסבירה שאף פעם לא קטפו רקפות. מי צריך לקטוף ולהביא הביתה רקפות, אם כל הזמן ובכל מקום אתה מוקף בהן?! מדלן חלמה לבקר בקיבוץ הזה, לכן נעתרה בשמחה להצעה של הצפרדע לנסוע איתו לאזכרה של סבתא של ג'וני, החבר שלו מהקיבוץ של הרקפות.

מבשרת

הצפרדע עצר את המכונית בקצה היישוב והסתכל סביב במבט משתומם. מדלן ראתה בתים פרטיים גדולים הבנויים בצפיפות. המון נערים שיחקו בכדור על הכביש, ואחרים גלשו על סקייטבורד סביב המכונית, מתגרים במזלם ומנסים לא להתנגש. כמה מהם ניגשו לחלון הרכב ושאלו מה הם מחפשים. הצפרדע חייך אליהם, והם צחקו. הוא שאל אותם איפה בדיוק שכנה המעברה שהייתה פה פעם. הם שבו וצחקו ושאלו אותו אם הוא הצפרדע מסדרת הטלוויזיה בערוץ הילדים. הם נופפו לחברים שלהם וקראו להם לבוא לראות את הכוכב מהטלוויזיה הצרפתית שהופך בכל תוכנית לנסיך, אחרי שבכל פרק נסיכה אחרת מנשקת אותו. אחר כך שאלו את מדלן בעברית אם היא נסיכה ומתי היא תנשק את הצפרדע כדי שיהפוך לנסיך. מדלן לא הבינה עברית, לכן רק חייכה אליהם. הנערים מצאו חן בעיניה. הם היו חצופים ואמיצים ולא היססו להתגרות בצפרדע. אבל הצפרדע התחיל לכעוס עליהם, והמתח ריגש אותה. היא אהבה את מבטי הזימה שהם נעצו ברגליה החשופות המציצות מתחת לחצאית הפרחונית שלה. הם המשיכו להציק לו ולשאול למה היא לא מנשקת אותו, הרי הוא נורא מכוער וכדאי שיהפוך כבר לנסיך. הוא ניסה עוד כמה פעמים לשאול אותם איפה הייתה כאן פעם המעברה, אבל הם רק המשיכו לומר שמדלן נסיכה ואחר כך אמרו שהיא כוסית ואחר כך שאלו מה היא עושה עם המכוער הזה ואם היא בכלל מזדיינת איתו או רק מתנשקת, ולא ידעו לומר דבר על המעברה. מדלן לא הבינה מה הם אומרים, אבל הייתה מרוגשת מקריצות הזימה של הנערים.

הצפרדע יצא מהמכונית וניסה להרחיק אותם כדי להסתובב ולנסוע משם, אבל הם דחפו אותו. אולי חשבו שיָצא להרביץ להם, וכל העניין התחיל להסתבך, עד שלפתע הופיע איש מבוגר חובש כיפה, על כתפיו טלית ובידו תיק עם ספר תפילה, והתערב ביניהם והרגיע את הרוחות. הילדים קראו לו "המורה" וסיפרו על המפגש עם השניים תוך שהם מייחסים להם כוונות זדון בגלל השאלות על המעברה. המורה נזף בהם על שהם משחקים בכדור ובסקייטבורד בשבת ושילח אותם לדרכם.

הגבר המבוגר נשאר במקום, עמד בשקט והביט בצפרדע. פתאום זיהה אותו והחל לחבק אותו בשמחה, מנסה להחניק דמעות התרגשות. הצפרדע היטלטל המום בין זרועותיו וציציות טליתו המתנופפות סביבו.

"עומר, עומר," האיש עם הטלית מלמל והמשיך לחבק ולטלטל את הצפרדע.

מדלן יצאה מהמכונית והקיפה אותה ונצמדה אל הצפרדע, שנראה כעומד לקרוס מרוב התרגשות. היא הבחינה במבטא השונה של האיש עם הטלית. המבטא היה דומה לזה של סבה וסבתה ושל הוריה, אף שדיבר עברית. היא הבינה שהוא ממוצא מרוקאי ואמרה כמה מילים בצרפתית. האיש ענה לה בצרפתית, והיא חיבקה אותו, והוא חיבק אותה, והיא חיבקה את הצפרדע, והצפרדע חיבק את האיש, וזה התחיל לפתע פתאום לדבר בצרפתית שוטפת, והשלושה נותרו חבוקים והקשיבו לסיפורו.

"אני הייתי עם עומר ועם כל בני המשקים בבית הספר האזורי 'בית נקופה'. צירפו אותנו אליהם מהמעברה, אבל החזקתי מעמד רק עד כיתה ז'. אחר כך זרקו אותי, כי לא הצלחתי ללמוד לקרוא ולכתוב."

דמעות גדולות שטפו את פניו המחייכות.

"אתה זוכר אותי, עומר? היום אני מורה, אני סגן המנהל בבית הספר של מבשרת. אני זוכר אותך היטב. את יודעת שהוא היה היחיד שסבל יותר ממני בכיתה? יותר מכל מי שבא מהמעברה. והוא היה בן קיבוץ. אבל אכלו אותו חי והיו צוחקים עליו ומשפילים אותו יותר מאשר אותנו. את מבינה אותי, כן? את מדברת צרפתית? גם עומר מדבר צרפתית. אני שמעתי שהמסכן ברח לצרפת והפך לכוכב גדול בטלוויזיה. אני לא ראיתי אותו, אבל החברים מהכיתה מספרים שהצליח מאוד. עומר, אתה זוכר אותי, בר אביב? אולי אתה זוכר אותי — קראו לי אז אלברט ארביב?"

האיש המשיך לחבק את הצפרדע ולטלטל אותו בניסיון לעורר את זיכרונו.

"אני מצטער שאני לא זוכר אותך, בר," ענה הצפרדע. "אני משתדל לא לזכור דבר מבית הספר ומהקיבוץ. אתה מבין, אני מעדיף לשכוח את מה שעבר עליי כאן. אבל אני שמח שאתה זוכר אותי."

"בטח שאני זוכר אותך. מי יכול לשכוח מכוער כמוך," אמר בר ואימץ אותו אל ליבו בחום.

מדלן צחקה וחיבקה את השניים, ובר ניסה להתנצל על מה שאמר, אבל לא היה בכך צורך כי הצפרדע היה רגיל מאז ילדותו שמראהו מעורר תגובות לעגניות, ובר אמר שטוב שהעולם נותן לו פרנסה, וזאת דרכו של האלוהים לפצות אותו על כל הסבל שגרם ליציר כפיו.

השלושה נרגעו מהצחוק ומהדמעות והרפו את אחיזתם זה בזה, ובר סידר את טליתו ושאל את עומר למה זעם על הנערים. מדלן סיפרה שביקשה מהצפרדע לקחת אותה למעברה של ההורים שלה במבשרת בדרך לאזכרה בפסגת יהודה, ואמרה שהילדים לא התנהגו יפה, אבל היא לא הבינה מה הם אמרו ולמה זה כל כך הרגיז את עומר. בר הסביר לה שכולם כאן שונאים את המעברה, שאיננה עוד, ולא רוצים לזכור אותה. כמו שעומר לא רוצה לזכור את ההתעללות בבית הספר, ככה ההורים מחקו לילדים את זיכרון המעברה. היה פרויקט פינוי בינוי, וכולם קיבלו בתים יפים במבשרת, שהפכה לפרוור הווילות של ירושלים. כך הסביר בר ונראה שהכול בא על מקומו בשלום.

הם עמדו להיפרד, ובר ביקש לדעת מי הם ההורים שלה. מדלן סיפרה לו, והוא זכר אותם. הוא סיפר שהוא זוכר שהם עזבו לפריז והשאירו את ההורים שלהם במעברה ואחר כך העבירו אותם לבית הדיור המוגן המפואר. הוא אמר שהוא זוכר כל אחד ואחד מהמעברה. רק מהילדים מנסים להשכיח את העבר.

הצפרדע נפרד מבר ואמר לו שגם הוא עצמו לא באמת רוצה לשכוח את הקיבוץ. הוא רק רוצה לתקן את הזיכרון, ולא ממש מצליח.

"אז למה התרגזת על הילדים שלא ידעו איפה המעברה?"

"לא התרגזתי בגלל המעברה. התרגזתי על מה שהם אמרו למדלן."

"מה הם אמרו?" שאל בר.

"לא יפה לדבר על זה בשבת," אמר הצפרדע, "הם אמרו משהו על הנסיכה והנשיקות והצפרדע."

"איזו נסיכה ואיזה צפרדע? אה, נכון," נזכר לפתע בר, "אתה, אמרו עליך בבית הספר שאתה דומה לצפרדע ושעשית מזה קריירה בצרפת. למה זה מרגיז אותך?"

"כל אחד מספר לעצמו סיפור," אמר הצפרדע. "לפעמים הסיפור פוגע, ולפעמים הסיפור לא נכון."

בר התבונן בצפרדע והנהן בהבנה.

"עומר, כאן בדיוק, במקום שאנחנו עומדים בו, הייתה המעברה," אמר בר.

"טוב לדעת. נתראה בקרוב," אמר הצפרדע. "אנחנו נאחר לאזכרה של סבתא של ג'וני."

"מי זה ג'וני?" שאל אלברט בר ארביב אביב.

"יונתן, מהכיתה שלנו."

"זוכר אותו, יונתן הפיקח."

עמוס טלשיר

עמוס טלשיר (נולד ב-5 בינואר 1950) הוא סופר, פרסומאי ושחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי. בשנת 1968 התגייס ללהקת הנח"ל והיה למפקד הלהקה. במסגרת שירותו הצבאי השתתף בתוכניות "קרנבל בנח"ל" (1969) ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני" (1970). את קולו הבולט ניתן היה לשמוע בשיר "אחות לנו קטנה", "סלח המפקד" ובשיר לשלום. לאחר שחרורו מהלהקה למד בימוי קולנוע וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ת"א. בשנת 1971 שיחק בסרטו של יואל זילברג "חסמבה ונערי ההפקר". באותה שנה שיחק בהצגה "אירמה לה דוס מיפו" בתיאטרון העממי של אברהם דשא. בשנת 1972 כיכב במופע "שוקולד מנטה מסטיק - קונגרס הצחוק הציוני". בשנת 1973 שיחק בסרטו של מנחם גולן "קזבלן" לצידו של יהורם גאון, ובסרט "מתנה משמיים" (1973) של גד בן ארצי. בשנת 1976 השתתף בהצגה "ילדי הירח".

בשנת 1977 יצא לאור את ספרו הראשון "כמו כלבים מחוברים". בשנת 1978 הוציא את ספרו השני "מאמין קטן". באותה שנה שיחק לצד גידי גוב ודליק ווליניץ בדרמת הטלוויזיה "חרבת חיזעה". בפברואר 2008 התפרסם ספרו השלישי, "אלוהים אוהבת אותי". בנובמבר 2008 יצא לאור ספרו הרביעי - "אריה פצוע״. בינואר 2011 הוציא את ספרו החמישי, "טרזן יופיע פתאום". באותה שנה הוציא את ספרו השישי, ״אחד מהפרובינציה״ ובצמוד לו הוציא את ספר שיריו הראשון ״שירים מהפרובינציה״. באפריל 2013 יצא לאור ספרו השביעי "האצטדיון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3dr7cy69

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 252 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 37 דק'
הגורדוניסטים עמוס טלשיר

מדלן והצפרדע

זה יהיה הביקור הראשון של מדלן בישראל. הצפרדע הזמין אותה לאזכרה של סבתא של החבר הקיבוצניק שלו. מדלן נולדה בישראל להורים שעלו לארץ ממרוקו עם הוריהם בשנות השישים. הוריה הכירו כילדים במעברה של מעלה עם, וכשבגרו התחתנו והיגרו לפריז כדי לברוח הכי רחוק מהבית של ההורים במעברה ומבית הספר האזורי של קיבוץ פסגת יהודה ונווה גפן. מדלן זכרה היטב את הסיפורים שלהם, איך בארוחות ובתורנויות בחדר האוכל הם התביישו במבטא שלהם, ולכן לא דיברו עברית ולא למדו את השפה. כך קרה שמדלן, שנולדה בפריז, דיברה צרפתית בלבד, כי לא היה מי שילמד אותה עברית. פעמיים בשנה הגיעו סבתה וסבה לביקור, פעם כדי לחגוג את חג הפסח ופעם את ראש השנה, ותמיד איחלו למדלן "בשנה הבאה בפסגת יהודה". מבחינתם, לא היה הבדל בין פסגת יהודה לירושלים, שאינה רחוקה מהקיבוץ. בצעירותם עבדו השניים בגינון ובחדר האוכל של הקיבוץ, וכל חייהם קיוו שגם הנכדה שלהם תהיה קיבוצניקית. אבל מדלן גדלה בפריז. אביה עבד כקבלן גינון, פרקטיקה של פועל הנוי בקיבוץ, ואימה הייתה שפית במסעדה מרוקאית, משרה מקבילה לטבחית שכירה בחדר האוכל של הקיבוץ, וכל מה שעניין את מדלן היה לא למהר להתחתן ולא להיות כמוהם.

הצפרדע נהג במכונית השכורה, ומדלן התרגשה כאשר הצביע על הפנייה למבשרת ואמר לה שכאן גרו סבה וסבתה. מדלן ביקשה ממנו להיכנס למעברה. לא נורא אם יאחרו מעט לאזכרה של החבר שלו, אמרה. כבר במטוס תיקן אותה שוב ושוב שזו לא האזכרה של החבר שלו, אלא של סבתו של החבר, אבל מדלן הנרגשת לא שמה לב לדקויות. ההתרגשות שאחזה בה בטיסה העצימה את סערת הרגשות שהייתה נתונה בה מאז הפכה לבת זוגו של הצפרדע, כוכב הטלוויזיה של ילדי צרפת. הוא הסכים להראות לה את המעברה, אם כי סבה וסבתה כבר עברו מזמן לדיור מוגן במבשרת החדשה.

הם עצרו ליד המעברה, ומדלן זינקה עליו, חיבקה את צווארו הארוך שצמח מתוך כתפיו השמוטות וצבטה את אוזניו הבולטות כמפרשים. הם אהבו לשחק כך. היא ידעה שנשים מחזרות אחרי הכוכב האהוב, במיוחד גרושות צעירות, אימותיהן של המעריצים הצעירים בפריז. הילדים היו רצים אליו ברחובות המארֶה, הרובע היהודי, ומבקשים ממנו חתימה, והאימהות היו פוסעות לאיטן מתוך אזורי המשחקים, מקפידות לסגור אחריהן באלגנטיות את שער הברזל של הגינה המגודרת, ונעמדות מולו, מחניפות לצפרדע ההופך לנסיך העומד ליד ילדיהן הנרגשים. מדלן ידעה שלא פעם נוצר קשר בין האימהות ובין הגבר המפורסם בכישרונותיו ובכיעורו בכל רחבי צרפת.

מדלן אהבה את הקשר איתו. הוא נמשך כבר כחצי שנה, יותר מכל קשר אחר שהיה לה. כל העניין התחיל כשחברה סיפרה לה שראתה אותו ליד מגרש המשחקים בפְּלאס דֶה ווֹז' ברובע היהודי שבו שיחקה עם הבן הקטן שלה. החברה סיפרה שהוא היה נחמד מאוד אל הילד שלה ואליה, צנוע ונינוח ובכלל לא מתנשא, קצת מכוער יותר בחיים מאשר בטלוויזיה, אבל מסקרן ומצחיק. מדלן לא התייחסה יותר מדי לסיפור, עד שאותה חברה סיפרה שממש בא לה על הצפרדע, וחבל שהוא מבוגר למרות שזה לא באמת צריך להפריע לה משום שהיא ממילא גרושה. היא ביקשה ממדלן לבוא איתה ועם הבן שלה לגינת המשחקים, כי הכוכב נוהג לעבור שם מדי יום בצהריים בדרכו מדירתו לבית הקפה שלו, והוסיפה שאם הוא גר במארה, סביר להניח שהוא "יהודי או הומו או שניהם". מדלן חשבה שהחברה שלה כנראה מסוחררת מהצפרדע אם זו המסקנה שהגיעה אליה, הרי, לפני הכול, הוא אמן, והמון אמנים גרים במארה. כך יצא שהיא נענתה, אבל מסיבה שונה משל חברתה: היא קראה בעיתון שהוא ישראלי לשעבר ובן קיבוץ פסגת יהודה, וסיפורו הצית את דמיונה והתערבב עם זיכרונות הנעורים של אביה ואימה, שלמדו ועבדו באותו קיבוץ.

מדלן, למרות פיקחותה וערמומיותה, לא האמינה שיש לה סיכוי גדול לצוד את תשומת הלב של הצפרדע. כלומר, היא לא נראתה רע, והיו לה גוף ארוך ופנים נאות. היא הייתה גבוהה מהחברות הפריזאיות היפות ממנה וכהה מהן. הפריזאים ידעו לזהות את המוצא הצפון־אפריקאי שלה, אבל הגובה שלה הפך אותה למיוחדת בעיניהם ובעיני עצמה. בסופו של דבר, הרגיעה את עצמה וחשבה שאם מעניין אותה לפגוש את ההוא מהקיבוץ של ההורים שלה, אז למרות שהוא מכוער כמו צפרדע וזקן בן ארבעים וחמש, בכל זאת תנסה להכיר אותו.

עכשיו הביטה בו בעודו נוהג בכביש הגישה למעברה במבשרת, עיירת ילדותם של הוריה, ותהתה מה יש ביניהם מלבד הסקרנות שניעורה בה כלפי כוכב הטלוויזיה הנודע. על מסך הטלוויזיה בתוכניות הילדים באמת היה בו משהו מיוחד, כך חשבה לפני שבאה לפגוש אותו בגינת הילדים. הייתה לו כריזמה מוזרה של איש מכוער, אך מקסים. לא היה קשה להתחיל איתו. היא ניגשה אליו כדי לנתק מעליו את הבן של חברתה, שנדבק אליו עם עדת הילדים המעריצים, והצפרדע אמר לה שהיא נראית צעירה מכדי להיות אמא לילד בן שלוש. היא חייכה אליו, והוא השיב לה בחיוך, ואז ראתה את הדבר הזה שמשתנה לו בפנים. בהתחלה לא כל כך הבינה מה קורה, וגם הופתעה מחביבותו של מי שמדורי הרכילות בפריז ייחסו לו רומנים רבים. הוא היה ממותג כצפרדע, וכולם אהבו לעסוק בהקבלה בין חייו לאגדת הנסיכה והצפרדע. החמיא לה שהוא מתעניין בה, האנונימית, אף שהיה כוכב. הוא הציע שישבו על ספסל בגינה, ואחרי שהחברה שלה הלכה עם בנה הביתה וקרצה לה, הוא הזמין אותה לקפה בקונדיטוריה שברחוב לֵז פראנקס בּוֹרְז'וּאָה. אחר הצהריים הם כבר שכבו בדירה שלו מעל לקונדיטוריה.

זה היה נחמד, כמו פעם ראשונה. היא חשבה שהסקס יהיה יותר מסעיר, הרי כתוב בעיתון שיש לו המון ניסיון, אבל נראה שהפעם הראשונה תמיד קצת מאכזבת. הוא כן היה מצחיק מאוד, וזה היה יותר ממה שחוותה עם גברים אחרים שהתייחסו לעצמם ברצינות יתרה. כששאלה אותו למה הוא גר במארה, רחוק כל כך, הוא אמר שהוא גם הומו וגם יהודי. היא צחקה ואמרה לו שהיא יודעת שהוא מקיבוץ בישראל שהוריה עבדו בו. הוא נדהם והתלהב, ומאז הם יחד. ואז הציע לה לבוא איתו לאזכרה הזאת בישראל. הוא סיפר לה הרבה על הקיבוץ שלו ועל כך שההורים שלו נטשו אותו בבית הילדים, והיא לא ממש הבינה את העניין של הלינה המשותפת וחשבה שהוא צוחק. הוא סיפר לה שההורים שלו עזבו את הקיבוץ, ושהוא נשאר שם, ילד לבדו, והיא הייתה בטוחה שהוא ממשיך להצחיק אותה, ומצאה את עצמה חושבת על הצפרדע והנסיכה כשדיבר, ולא כל כך הבינה מה הוא אומר. היא לא ממש הצליחה להבין איך אמא שולחת את התינוק שלה לישון בבית אחר ונותנת לאישה זרה לטפל בו, ועוד יותר לא הבינה למה הוא עושה עניין מכך שעזב את הקיבוץ. את אי־ההבנה ייחסה לצרפתית שלו, שלא הייתה שפת אימו. על עניין ההומו לא דיברו.

מדלן סיפרה לו שההורים שלה עזבו את הקיבוץ אף שאהבו אותו מאוד וחלמו עליו בפריז. היא לא זכרה הרבה מסיפוריהם. מה שכן זכרה היה התיאורים של הקיבוץ היפה עם הרקפות וחדר האוכל שכל הקיבוצניקים מגיעים לאכול בו בדיוק בשתים־עשרה בצהריים. תיאוריה הצליחו להצחיק אותו. הוא ניסה להסביר לה שלעזוב קיבוץ זו טרגדיה ולעזוב את ישראל זאת אפשרות לא טבעית. היא ביקשה שיסביר לה יותר, והוא ניסה עוד ועוד לספר לה על חברים שלו, בני משק שעזבו את הקיבוץ, ובכל סיפור היו שבר, מוות, אכזבה וכאב. הוא סיפר, והיא חשבה שהוא מנסה להצחיק אותה, והיא צחקה, והוא היה חמוד ולא היה אכפת לו שהיא צוחקת, אבל בסתר ליבה הרגישה שהוא בעצם מתאר אסון, וצחוקה נבע ממבוכה ומחוסר הבנה. איכשהו זה היה נושא שדיברו בו הרבה כשהמשיכו להיפגש בדירה המפוארת שלו במארה עד שהפסיקו לשכב ורק דיברו על הקיבוץ. העניין הזה בלבל אותה והקסים אותה. הוא סיפר לה שהוריו עזבו אותו כי הוא היה תינוק נורא מכוער, והם פחדו שהוא גם מפגר וסמכו על הקיבוץ שידאג לו. היא שאלה אם הם עזבו גם את הקיבוץ כי חשבו שהקיבוץ מכוער, והוא צחק ואמר לה שאף פעם לא אמרו לו משהו מצחיק כל כך.

הוריה סיפרו תמיד שהקיבוץ שלהם היה המקום הכי יפה בעולם, יותר יפה מגני טווילֵרי. עוד סיפרו על הרקפות הטבעיות שצמחו מתחת לכל סלע מסביב לדירות של חברי המשק. אבא שלה היה מספר ומדגים איך היה צריך להיזהר כדי לא לדרוך בטעות על המוני הרקפות שפרחו בכל פינה. זה היה הדבר היפה היחיד שההורים שלה סיפרו על ישראל. מדלן חלמה בשנתה על הרקפות בקיבוץ, על אבא שלה המדדה בזהירות בין הסלעים ועל אמא שלה המסבירה שאף פעם לא קטפו רקפות. מי צריך לקטוף ולהביא הביתה רקפות, אם כל הזמן ובכל מקום אתה מוקף בהן?! מדלן חלמה לבקר בקיבוץ הזה, לכן נעתרה בשמחה להצעה של הצפרדע לנסוע איתו לאזכרה של סבתא של ג'וני, החבר שלו מהקיבוץ של הרקפות.

מבשרת

הצפרדע עצר את המכונית בקצה היישוב והסתכל סביב במבט משתומם. מדלן ראתה בתים פרטיים גדולים הבנויים בצפיפות. המון נערים שיחקו בכדור על הכביש, ואחרים גלשו על סקייטבורד סביב המכונית, מתגרים במזלם ומנסים לא להתנגש. כמה מהם ניגשו לחלון הרכב ושאלו מה הם מחפשים. הצפרדע חייך אליהם, והם צחקו. הוא שאל אותם איפה בדיוק שכנה המעברה שהייתה פה פעם. הם שבו וצחקו ושאלו אותו אם הוא הצפרדע מסדרת הטלוויזיה בערוץ הילדים. הם נופפו לחברים שלהם וקראו להם לבוא לראות את הכוכב מהטלוויזיה הצרפתית שהופך בכל תוכנית לנסיך, אחרי שבכל פרק נסיכה אחרת מנשקת אותו. אחר כך שאלו את מדלן בעברית אם היא נסיכה ומתי היא תנשק את הצפרדע כדי שיהפוך לנסיך. מדלן לא הבינה עברית, לכן רק חייכה אליהם. הנערים מצאו חן בעיניה. הם היו חצופים ואמיצים ולא היססו להתגרות בצפרדע. אבל הצפרדע התחיל לכעוס עליהם, והמתח ריגש אותה. היא אהבה את מבטי הזימה שהם נעצו ברגליה החשופות המציצות מתחת לחצאית הפרחונית שלה. הם המשיכו להציק לו ולשאול למה היא לא מנשקת אותו, הרי הוא נורא מכוער וכדאי שיהפוך כבר לנסיך. הוא ניסה עוד כמה פעמים לשאול אותם איפה הייתה כאן פעם המעברה, אבל הם רק המשיכו לומר שמדלן נסיכה ואחר כך אמרו שהיא כוסית ואחר כך שאלו מה היא עושה עם המכוער הזה ואם היא בכלל מזדיינת איתו או רק מתנשקת, ולא ידעו לומר דבר על המעברה. מדלן לא הבינה מה הם אומרים, אבל הייתה מרוגשת מקריצות הזימה של הנערים.

הצפרדע יצא מהמכונית וניסה להרחיק אותם כדי להסתובב ולנסוע משם, אבל הם דחפו אותו. אולי חשבו שיָצא להרביץ להם, וכל העניין התחיל להסתבך, עד שלפתע הופיע איש מבוגר חובש כיפה, על כתפיו טלית ובידו תיק עם ספר תפילה, והתערב ביניהם והרגיע את הרוחות. הילדים קראו לו "המורה" וסיפרו על המפגש עם השניים תוך שהם מייחסים להם כוונות זדון בגלל השאלות על המעברה. המורה נזף בהם על שהם משחקים בכדור ובסקייטבורד בשבת ושילח אותם לדרכם.

הגבר המבוגר נשאר במקום, עמד בשקט והביט בצפרדע. פתאום זיהה אותו והחל לחבק אותו בשמחה, מנסה להחניק דמעות התרגשות. הצפרדע היטלטל המום בין זרועותיו וציציות טליתו המתנופפות סביבו.

"עומר, עומר," האיש עם הטלית מלמל והמשיך לחבק ולטלטל את הצפרדע.

מדלן יצאה מהמכונית והקיפה אותה ונצמדה אל הצפרדע, שנראה כעומד לקרוס מרוב התרגשות. היא הבחינה במבטא השונה של האיש עם הטלית. המבטא היה דומה לזה של סבה וסבתה ושל הוריה, אף שדיבר עברית. היא הבינה שהוא ממוצא מרוקאי ואמרה כמה מילים בצרפתית. האיש ענה לה בצרפתית, והיא חיבקה אותו, והוא חיבק אותה, והיא חיבקה את הצפרדע, והצפרדע חיבק את האיש, וזה התחיל לפתע פתאום לדבר בצרפתית שוטפת, והשלושה נותרו חבוקים והקשיבו לסיפורו.

"אני הייתי עם עומר ועם כל בני המשקים בבית הספר האזורי 'בית נקופה'. צירפו אותנו אליהם מהמעברה, אבל החזקתי מעמד רק עד כיתה ז'. אחר כך זרקו אותי, כי לא הצלחתי ללמוד לקרוא ולכתוב."

דמעות גדולות שטפו את פניו המחייכות.

"אתה זוכר אותי, עומר? היום אני מורה, אני סגן המנהל בבית הספר של מבשרת. אני זוכר אותך היטב. את יודעת שהוא היה היחיד שסבל יותר ממני בכיתה? יותר מכל מי שבא מהמעברה. והוא היה בן קיבוץ. אבל אכלו אותו חי והיו צוחקים עליו ומשפילים אותו יותר מאשר אותנו. את מבינה אותי, כן? את מדברת צרפתית? גם עומר מדבר צרפתית. אני שמעתי שהמסכן ברח לצרפת והפך לכוכב גדול בטלוויזיה. אני לא ראיתי אותו, אבל החברים מהכיתה מספרים שהצליח מאוד. עומר, אתה זוכר אותי, בר אביב? אולי אתה זוכר אותי — קראו לי אז אלברט ארביב?"

האיש המשיך לחבק את הצפרדע ולטלטל אותו בניסיון לעורר את זיכרונו.

"אני מצטער שאני לא זוכר אותך, בר," ענה הצפרדע. "אני משתדל לא לזכור דבר מבית הספר ומהקיבוץ. אתה מבין, אני מעדיף לשכוח את מה שעבר עליי כאן. אבל אני שמח שאתה זוכר אותי."

"בטח שאני זוכר אותך. מי יכול לשכוח מכוער כמוך," אמר בר ואימץ אותו אל ליבו בחום.

מדלן צחקה וחיבקה את השניים, ובר ניסה להתנצל על מה שאמר, אבל לא היה בכך צורך כי הצפרדע היה רגיל מאז ילדותו שמראהו מעורר תגובות לעגניות, ובר אמר שטוב שהעולם נותן לו פרנסה, וזאת דרכו של האלוהים לפצות אותו על כל הסבל שגרם ליציר כפיו.

השלושה נרגעו מהצחוק ומהדמעות והרפו את אחיזתם זה בזה, ובר סידר את טליתו ושאל את עומר למה זעם על הנערים. מדלן סיפרה שביקשה מהצפרדע לקחת אותה למעברה של ההורים שלה במבשרת בדרך לאזכרה בפסגת יהודה, ואמרה שהילדים לא התנהגו יפה, אבל היא לא הבינה מה הם אמרו ולמה זה כל כך הרגיז את עומר. בר הסביר לה שכולם כאן שונאים את המעברה, שאיננה עוד, ולא רוצים לזכור אותה. כמו שעומר לא רוצה לזכור את ההתעללות בבית הספר, ככה ההורים מחקו לילדים את זיכרון המעברה. היה פרויקט פינוי בינוי, וכולם קיבלו בתים יפים במבשרת, שהפכה לפרוור הווילות של ירושלים. כך הסביר בר ונראה שהכול בא על מקומו בשלום.

הם עמדו להיפרד, ובר ביקש לדעת מי הם ההורים שלה. מדלן סיפרה לו, והוא זכר אותם. הוא סיפר שהוא זוכר שהם עזבו לפריז והשאירו את ההורים שלהם במעברה ואחר כך העבירו אותם לבית הדיור המוגן המפואר. הוא אמר שהוא זוכר כל אחד ואחד מהמעברה. רק מהילדים מנסים להשכיח את העבר.

הצפרדע נפרד מבר ואמר לו שגם הוא עצמו לא באמת רוצה לשכוח את הקיבוץ. הוא רק רוצה לתקן את הזיכרון, ולא ממש מצליח.

"אז למה התרגזת על הילדים שלא ידעו איפה המעברה?"

"לא התרגזתי בגלל המעברה. התרגזתי על מה שהם אמרו למדלן."

"מה הם אמרו?" שאל בר.

"לא יפה לדבר על זה בשבת," אמר הצפרדע, "הם אמרו משהו על הנסיכה והנשיקות והצפרדע."

"איזו נסיכה ואיזה צפרדע? אה, נכון," נזכר לפתע בר, "אתה, אמרו עליך בבית הספר שאתה דומה לצפרדע ושעשית מזה קריירה בצרפת. למה זה מרגיז אותך?"

"כל אחד מספר לעצמו סיפור," אמר הצפרדע. "לפעמים הסיפור פוגע, ולפעמים הסיפור לא נכון."

בר התבונן בצפרדע והנהן בהבנה.

"עומר, כאן בדיוק, במקום שאנחנו עומדים בו, הייתה המעברה," אמר בר.

"טוב לדעת. נתראה בקרוב," אמר הצפרדע. "אנחנו נאחר לאזכרה של סבתא של ג'וני."

"מי זה ג'וני?" שאל אלברט בר ארביב אביב.

"יונתן, מהכיתה שלנו."

"זוכר אותו, יונתן הפיקח."