EB10 - אליניב ברדה - נסיך לב אדום

יוצא למסע בעקבות אליניב

אופיר בן שיטרית

כאוהד הפועל באר שבע מאז ילדותי, צברתי במשך השנים המון זיכרונות וחוויות מהיציע. בכל שבת בימי וסרמיל הרחוקים היה דודי משה מאמץ אותי אליו ויחד הלכנו למשחקים, כשאני בונה את אהבתי לקבוצה דווקא מכישלונות ומאכזבות. כשהייתי בן 17 התחלתי לעבוד ברדיו דרום כטכנאי וכשדר, וכך נפגשתי לא פעם – פנים מול פנים – עם גיבורי ילדותי. במפגשים האלה זכיתי לפעמים לשיחות קטנות ומרגשות עם שחקני הקבוצה, ולא היה אז מאושר ממני.

ב־2015, עם פתיחתו החגיגית של אצטדיון "טוטו טרנר" החדש, נכנסתי לתפקיד הכרוז הרשמי של הפועל באר שבע במשחקי הבית. מאז, כמובן, גדל מספר המפגשים שלי עם שחקני הקבוצה, וזכיתי להרבה חוויות ורגעים היסטוריים במחיצתם, שגם עליהם אפשר לספר פעם, אבל לא בספר הזה...

אליניב ברדה תמיד היה שם. לפעמים בפרונט, לפעמים מאחורי הקלעים.

אני זוכר אותו עוד מהימים שהיה ילד במחלקת הנוער, כשהגיע להקליט תשדיר רדיו שקרא לילדי הדרום להגשים את חלומותיהם בעולם הכדורגל. אני זוכר אותו באימוני הקבוצה שהיו מדי פעם אימונים פתוחים – לא מפסיק לרוץ, תמיד נלחם על כדורים אבודים, שקט וקשוב לצוותי האימון. אני זוכר אותו מגיע לימי הולדת של ילדים, לאירועי בר מצווה, לאירועי תרומה לקהילה.

גם כשעזב את באר שבע למכבי חיפה, להפועל תל אביב, ואחר כך לגנק שבבלגיה – הרגיש לי, ומן הסתם גם לאוהדים הרבים, שהוא שלנו, שהסיפור שלו לא נגמר בינואר 2003, אלא רק התחיל.

סיפור החזרה שלו לבאר שבע היה מרגש מאוד באותם ימים ומילא את כולנו תקוות גדולות, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו אז עד כמה זה הולך להיות עוצמתי וטעון.

גם לא אליניב...

וזה אכן היה מרגש.

***

באמצע עונת האליפות ההיסטורית של 2015 צץ אצלי הרעיון לכתוב ספר על מהלך הקריירה של אליניב. זה התבשל כבר אז אבל נגנז בינתיים מכל מיני סיבות, וביניהן מעבר שלי לתפקיד חדש כמדריך ב"אשל הנשיא", הפנימייה שבה גדלתי, ועונת כדורגל עמוסה ברגשות ובחששות כולל הצפה פנימית של אמונות טפלות שהפכו לחלק מחיי היום־יום שלי ושל כל אוהד באר שבעי ("עמה יעמיק").

שש שנים אחר כך קיבלתי את ההחלטה לקחת על עצמי את הפרויקט – בכל הכוח.

מזל, כי הסיפור לא נגמר באליפות המרגשת אחרי 40 שנה, והעלילה קיבלה טוויסטים לא צפויים ומרגשים.

כשבדקתי מתי יצאתי "רשמית" למסע הזה, מצאתי את ההודעה הראשונה ששלחתי לאליניב. התאריך היה עם קארמה מושלמת: 10.10.21.

המסע היה ארוך וקשה. נעזרתי במיטב עיתונאי הספורט בישראל, ראיינתי עשרות אנשי מקצוע שהיו חלק מתחנות חייו של אליניב ושחקנים ששיחקו איתו, וכמובן – בני משפחה וחברים. הקדשתי שעות לתחקירים ולאיסוף מידע ממקורות שונים כמו עיתונים וחומרי ארכיון, והשתדלתי לדייק בפרטים ככל שניתן, בעיקר כשעסקתי בפיסות מידע מתקופות שבהן האינטרנט עדיין היה בחיתוליו.

תוך כדי הכתיבה ויום אחרי הזכייה של אליניב בגביע המדינה כמאמן ראשי, יצאתי למסע גיוס המונים – הדסטארט – שבו הצלחתי לגייס מראש את כל העלויות של תהליך ההפקה (סכום של עשרות אלפי שקלים עוד לפני שפורסמה מילה מתוך הספר!) תוך הבעת אמון מרגש ומדהים של אוהדי הפועל באר שבע, חברים, משפחה ואנשי עסקים שנרתמו לפרויקט.

לא הסתפקתי בחומר שאספתי בארץ, והיה ברור לי שאני חייב להגיע לסיפורים ולעדויות מבלגיה, שם רשם אליניב פרק מפואר ובלתי נשכח של כדורגל מקצועני. אז טסתי לבלגיה! לארבעה ימים מטורפים של פגישות עם אנשים מקסימים, שהיו חלק מהמסע של אליניב בגנק. נשמתי את האווירה בעיירה הציורית הקטנה שלקחה אליפות, גביע, סופרקאפ ועשתה עונת בתים בצ'מפיונס בתקופה שאליניב שיחק שם. חוויתי אפילו משחק ב־Cegeka Arena (מה שפעם נקרא Luminus Arena/Cristal Arena).

אבל החלק הכי מרגש היה כמובן המפגשים עם אליה, ישיבות תקופתיות של בין שעה לשעתיים – לפעמים במרפסת על בירה ולפעמים עם תה חם בסלון ביתו של אליניב. היו גם כאלה על ספה ב"חדר העבודה" הפרטי שלו בבית, מוקפים בגביעים ובמדליות, בנעליים מיוחדות ובשלל מזכרות סנטימנטליות מקריירה עמוסה ומפוארת. זו הייתה התרגשות אמיתית ומיוחדת עבורי, בכל פעם מחדש, לשמוע ולחוות מחדש יחד עם אליניב את הסיפורים המרתקים שהביאו אותו לכל נקודה במהלך הקריירה שלו, ואת זווית הראייה הפרטית שלו מתוך חייו האישיים.

מצאתי את עצמי שוקע ונשאב למסע שקשה לתאר במילים – בלילות ארוכים בסלון עם המחשב הנייד כשכולם סביבי ישנים, בשבת בבוקר בגינה, בין משמרת למשמרת בעבודה... יושב וכותב, ומוחק, ועורך, קורא, ושוב... ושוב... מצאתי את עצמי מביא את הילד שלי לאימון כדורגל, ובזמן ההמתנה מנצל עוד שעה לקדם את תהליך הכתיבה. כל מילה, כל שורה, כל פסקה או מקבץ של עמודים הרגישו לי כמו טיפה בים, חלקי פאזל של מיליוני חלקים שעליי לחבר לסיפור רציף עם חשיבות היסטורית מבחינתי.

להבדיל מפרויקטים של שירי האוהדים שעשיתי עם השנים, שהתרחשו ב"פיק" אחד של חודש ודרשו ממני להתעסק בהם באופן רציף ומסודר, כתיבת הספר עבורי הייתה מעין ריצת מרתון שרוב הזמן לא ראיתי את סופה, כאשר כל רגע פנוי שלי הוקדש למטרה הגדולה וליעד החדש שהניע אותי יום־יום במשך כשנתיים וחצי.

התהליך התחלק מבחינתי לשלושה חלקים.

החלק הראשון, הנוסטלגי, בנוי על פיסות מידע משיחות עם אליניב, בני משפחה, חברים, שחקנים ומאמנים שהיו סביבו, וכמובן עיתונאים שסיקרו את הספורט באותה תקופה בכלל, ואת הקבוצות שבהן שיחק אליניב בפרט.

החלק השני התבסס על ראיונות, תחקירים והשוואות של מידע ונתונים שאספתי ממקורות אינטרנטיים ומספרים כמו ספרו של אייל חטב, "הפועל באר שבע – כל המשחקים". קראתי לספר הזה "התנ"ך שלי", והוא היה צמוד אליי והלך איתי לכל מקום בתוך התיק של המחשב.

החלק השלישי, שמספר את סיפורן של השנים האחרונות, משלב בתוכו את כל מרכיבי החבילה: סיפורים וחוויות של אליניב ושל המרואיינים השונים מהתחנות שבדרך, עם חוויותיי האישיות ככרוז הקבוצה מהיום שבו נחנך טוטו טרנר.

רציתי לחשוף את הצדדים המרתקים באישיותו המיוחדת של אליניב, שאליה נחשפתי באמצעות השיחות איתו ודרך סיפוריהם של האנשים שהיו שם איתו ברגעים החשובים ביותר בקריירה המרתקת שלו. ואכן, לאורך כל הספר מצטייר אליניב כאדם מיוחד, צנוע, בעל אופי חזק ותשוקה אדירה לכדורגל.

מעולם לא כתבתי ספר, בטח לא סוג של ביוגרפיה... אין דרך להכין את עצמך למסע כזה אלא רק להישמע לקול שמגיע מבפנים ואומר לך: "פשוט תתחיל, וזה כבר יבוא מעצמו".

רציתי לספר את הסיפור כפי שהוא, אבל בדרך מיוחדת ושונה, לא קרה ולא טכנית מדי, לא קיטשית ולא פלספנית. רציתי לספר את השתלשלות האירועים שבנו את אליניב והביאו אותו להיות השחקן והאדם שאנחנו מכירים, ועם זאת גם לחשוף צדדים שלא הכרנו.

בדיוק כמו הסיפור של גיבור הספר.

בכל פעם שהתחלתי להריץ בראש את השורות הראשונות, הן ריגשו אותי. כי ברגע שהחלטתי שאני רוצה לספר את הסיפור של אליניב ברדה, נפל לי האסימון: אין דרך לא מרגשת לכתוב אותו.

זהו סיפור שיש בו הכול. זהו סיפור שנוגע בעיר שלמה, במועדון כדורגל, בילדים שמשחקים כדורגל בשכונה, בתלמיד המתקשה בלימודים. הוא סיפור עבור הדור שגדל עם פלאפון בכיס, וגם עבור הדור ששמר גזרי עיתונים על אברהם נומה, שלום אביטן ומאיר ברד...

אבל בעיקר זהו סיפורו של ילד אחד, כדורגלן אחד, אדם אחד. ולמרות שהוא רק אחד – דמותו מתגבשת מתוך המון מרכיבים: אמונה שעוברת דרך כאב, תקווה שמנצחת את הייאוש, הצלחה שנבנית מתוך הכישלון.

זה הסיפור על נסיך לב אדום – אליניב ברדה.

צילום: אושר בן שיטרית

חזר כמו משיח

נדב יעקבי

צילום: פרט

בבוקרו של 24 במאי 2022 לא התאפקתי ושלחתי לאליניב ברדה הודעה בווטסאפ. הזכרתי לו את הזכייה שלו בגביע הבלגי במדי גנק ב־23 במאי 2009, כלומר 13 שנה ויום לפני גמר הגביע בטדי, כשהפועל באר שבע התמודדה מול מכבי חיפה.

"אני מתנצל שאני מפריע לך בהכנות", כתבתי.

והוא, בנינוחות שכה מאפיינת אותו, כתב: "לא מפריע. כיף לשחזר!"

"תמיד כיף. ניפגש אחרי המשחק. מחזיק אצבעות", כתבתי, והתגובה הייתה קצרה וממצה: "אמן".

הגעתי לטדי כמה שעות טובות לפני המשחק, עם הרבה תקוות, אבל גם עם לא מעט חששות. בסופו של דבר, מכבי חיפה היא קבוצה איכותית יותר מהפועל באר שבע. והיא רוצה דאבל.

מה שהרשים אותי לאורך כל המשחק וגם אחריו, היה עד כמה אליניב רגוע. בניגוד לברק בכר שלא הפסיק להשתולל על הקווים, ברדה שידר לשחקנים שלו רוגע.

וזה מפתיע. שהרי בכר הוא גדול מאמני ישראל בדור הנוכחי. אף אחד לא מתקרב אליו. הוא כבר זכה בחמש אליפויות וגם בגביע (עם קריית שמונה). היה קצת לא ברור מדוע הוא כל כך עצבני ולא רגוע.

ומהעבר השני ניצב ברדה, שקריירת האימון שלו היא עניין של כמה חודשים בודדים. תאורטית, דווקא הוא אמור להיות המאמן הלחוץ יותר, העצבני יותר.

חשבתי על זה תוך כדי המשחק, ואז נזכרתי בהתכתבות הקצרה שלנו מהבוקר. כי זה אליניב ברדה. כך התנהל כשחקן, וכך הוא כמאמן. לעולם לא תראו אותו מתלהם, הוא תמיד יודע לשמור על קור רוח, על שקט נפשי ורוגע, גם כשכולם מסביבו בטירוף. תמיד עם רגליים על הקרקע, תמיד עם סבלנות וכבוד לאחר.

למרות שעשרים שנה מפרידות בינינו, תמיד הרגשתי שבמובן מסוים דרכינו הצטלבו ממש בתחילת הקריירות של כל אחד מאיתנו.

בקיץ 1999 ערוץ הספורט החל לשדר את משחקי הליגה הלאומית. באחת השבתות של חודש אוגוסט נשלחתי לשדר את המשחק בין הפועל באר שבע להפועל אשקלון, במחזור הפתיחה. עד אז שידרתי רק מהאולפנים בהרצליה, ורק משחקים מהליגות באירופה. זו הייתה הפעם הראשונה ששידרתי משחק מהאצטדיון, ומהליגה הישראלית. התרגשתי מאוד לקראת שידור הבכורה שלי, אבל כשהגעתי לווסרמיל הבנתי שהמציאות רחוקה מלהיות זוהרת. וסרמיל עמד אז בשיא עליבותו: מתקן מוזנח שסביבו ערמות עפר, פסולת בניין וקוצים שמתעופפים ברוח השרבית. ביציעים היו אלף צופים, אולי פחות.

זו הייתה העונה השנייה של הפועל באר שבע בליגה הלאומית, אחרי הירידה ב־1998, שנה אחרי הזכייה בגביע. אליהו עופר מונה למאמן החדש, בפעם המי יודע כמה, אבל למרות ההצהרות הלוחמניות של "לילו", הקבוצה נראתה איום ונורא. את המשחק מול אשקלון היא הפסידה בתוצאה 2:0.

עופר פוטר אחרי שישה מחזורים. מוטי איווניר שהגיע במקומו פוטר אחרי עשרה מחזורים נוספים, ואייל לחמן הגיע כדי לסיים את העונה במקום הרביעי בלבד, בלי הכרטיס לליגת העל.

אליניב ברדה היה אז בתחילת דרכו בקבוצה. את הבכורה שלו בבוגרים הוא עשה עונה קודם לכן, כשגילי לנדאו אימן את הקבוצה. זה היה בדרבי העירוני מול בית"ר באר שבע, ב־12 במרץ 1999, כשנכנס כמה דקות לסיום במקום יוסי גורדנה. הוא היה אז עדיין תלמיד בית ספר.

אבל עונת הפריצה שלו הייתה 2000/1999. מבחינת הקבוצה זו הייתה אחת הגרועות בהיסטוריה, אם לא הגרועה מכולן. הפועל באר שבע סיימה אז במקום השביעי, ואוי לבושה – בית"ר באר שבע הקדימה אותה בדירוג הסופי.

כן, זו הייתה העונה שבה אני התחלתי באופן מעשי את דרכי כשדר כדורגל בטלוויזיה, והעונה שבה אליניב ברדה החל את דרכו ככוכב כדורגל ישראלי. ושנינו עשינו זאת במגרשי הליגה הלאומית: בבית שאן, בקריית גת, ברייסר – המגרש הקטן של בית"ר באר שבע, שעל חורבותיו נבנה אצטדיון טרנר.

אליניב הבקיע שלושה שערי ליגה בעונה הזו, ואחד – דרמטי – במשחק הגביע מול קריית גת.

עונת 2001/2000 הייתה אמורה להיות עונת העלייה לליגת העל. זה קרה לבסוף, אבל הדרך הייתה רצופת מהמורות. אחרי פתיחה גרועה של העונה, לחמן פוטר. במקומו הגיע שלמה שרף, שעזב אחרי שבוע אחד בלבד. ומי שנחת בוסרמיל היה לופא קדוש.

קדוש היה המאמן הראשון שהבין, שאליניב ברדה הוא השחקן הכי חשוב של הקבוצה. הוא נתן לו את המפתחות. וברדה, שפיתח הבנה עיוורת עם אופיר חיים, פשוט התפוצץ.

אליניב הבקיע עשרה שערים בעונה הזו, ואני זכיתי לשדר חלק לא מבוטל מהשערים שלו.

ביום שישי, 25 במאי 2001, הייתי בעמדת השידור באצטדיון רמת גן ושידרתי את הניצחון 0:5 על הפועל רמת גן, שהבטיח להפועל באר שבע את החזרה לליגת העל. אליניב לא שיחק. הוא היה מורחק אז בגלל צבירת כרטיסים צהובים. אבל זה לא מנע ממנו לחגוג על כר הדשא. באותו רגע, השחקן בן ה־19 חשב שזה הרגע הכי גדול בקריירה שלו. כמה שהוא טעה...

הוא הספיק לשחק שנה וחצי במדי הפועל באר שבע בליגת העל, לפני שעבר למכבי חיפה ובהמשך להפועל תל אביב. עם האדומים מתל אביב הוא הבקיע בפארק דה פראנס בפריז, בניצחון 2:4 על פ.ס.ז'.

מתברר שבזכות המשחק הזה הוא הגיע לבלגיה, כפי שהוא עצמו סיפר לי בפודקאסט שהקלטתי איתו בעבר:

"גנק שלחו למשחק הזה סקאוט כדי לעקוב אחרי זיטו אוגבונה. המאמן יצחק שום החליט להציב הפעם את אוגבונה כחלוץ ואותי בכנף ימין. היה לי משחק טוב, ובגנק חיפשו שחקן כנף ימין, כי הקפטן שלהם קרע את הרצועות והיה ברור שהוא ייעדר תקופה ארוכה. וזה מצחיק, כי זה בכלל לא התפקיד שלי. תמיד שיחקתי כחלוץ או מתחת לחלוץ. ואז הגיעה ההצעה בקיץ".

לאליניב הייתה אז הצעה מפתה מאפואל ניקוסיה, אלופת קפריסין, שבאותה תקופה הצליחה בליגת האלופות. אבל בסופו של דבר הוא נחת בגנק – מועדון שעד אז הוא לא ידע עליו שום דבר. שש שנים שיחק ברדה בגנק, ועד היום הוא נחשב לאחד השחקנים הגדולים בתולדות המועדון. הוא זכה עם הקבוצה באליפות בלגיה ובשני גביעים, כולל הראשון ב־2009 מול מכלן. כן, הגביע ההוא שאותו הזכרתי לאליניב בבוקר של גמר הגביע בטדי.

בגנק זכה ברדה לשתף פעולה עם שניים מהשחקנים הטובים בעולם היום – קווין דה בריינה וטיבו קורטואה.

"בעונה השנייה שלי בגנק נפצעתי וישבתי לא מעט בחוץ. לא חזרתי מייד להרכב אלא שיחקתי תחילה בקבוצת המילואים. אני זוכר שניצחנו 0:5 ואני הבקעתי שלושה שערים. קווין בישל את שלושתם. בבוגרים לא קיבלתי כאלה מסירות כשהייתי עושה תנועה לעומק. הוא היה בן 16 וחצי, וכבר אז אפשר היה לראות שמדובר במשהו מיוחד במינו.

"אחר כך הוא עלה לבוגרים והיה בינינו שיתוף פעולה מצוין. וזה בלט. היום הוא משחק כקשר אמצע במנצ'סטר סיטי ובנבחרת בלגיה, אבל אז הוא היה משחק בכנף שמאל. אני זוכר את המשחק שלנו אז מול שרלרואה. איתן טיבי שיחק כמגן ימני בשרלרואה, ולצערו הוא פגש את קווין ביום שהכול הלך לו. הוא הבקיע צמד ובישל עוד אחד במחצית הראשונה. זה לא היה פשוט לאיתן. ניצחנו 0:5. גם אני כבשתי צמד. אז כן, הייתה לי הזכות לעזור לקווין, לכוון אותו ולתת לו עצות, ואנחנו בקשר עד היום.

"גם לגבי קווין דה בריינה וגם לגבי טיבו קורטואה, אני יכול להגיד שההצלחה לא סחררה אותם. הם נשארו צנועים וחמודים, ולא איבדו את הצניעות".

דניר, כיום מנהל הקבוצה של גנק ומי שאימן אותה בזכייה בגביע ב־2009, אמר פעם: "בעונה הראשונה של קווין בגנק הוא בא ואמר לי: 'ברדה אומר לי שאני צריך לרוץ יותר, מה דעתך?' אמרתי לו: 'מה שברדה אומר לך, תעשה. הוא יכול לאמן את הקבוצה במקום פרנקי ורקאוטרן או במקומי".

אז כן, כבר לפני הרבה שנים היו אנשי מקצוע באירופה שחזו את העתיד של אליניב ברדה!

זה הזכיר לאליניב נשכחות, והוא סיפר לי: "באחד האימונים אמרתי לקווין, אתה צריך לרוץ יותר ולהשקיע יותר, כי אתה צריך להיות שחקן הרכב, למרות שאתה צעיר. אז קווין העביר את הדברים למאמן. באותו שבוע הוא כבר שיחק ונבחר לשחקן המחזור, וכל השאר היסטוריה".

למעלה מעשור לאחר הימים היפים הללו בגנק, כולם כבר נמצאים במקומות אחרים. צירוף מקרים מדהים הביא לכך שבתוך שבוע אחד בשלהי חודש מאי 2022, דה בריינה זכה עם מנצ'סטר סיטי באליפות אנגליה ובתואר שחקן העונה של הפרמייר ליג, קורטואה זכה עם ריאל מדריד בליגת האלופות ונבחר לשחקן המצטיין במשחק הגמר מול ליברפול, ואליניב זכה כמאמן בגביע בישראל.

את גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד לליברפול שידרתי מהסטאד דה פראנס בפריז. זה היה גמר האלופות השמיני שאני משדר ברציפות, ובכל פעם שאני מגיע לעמדת השידור באחד האצטדיונים המפוארים בעולם, אני תמיד נזכר בשידור ההוא, מווסרמיל, כשהפועל אשקלון ניצחה את הפועל באר שבע בליגה הלאומית.

אלו היו ימים שלעד נחרתו בזיכרוני. זו הייתה תחילתו של מסע שאף אחד, בטח לא אני, לא יכול היה לשער אז לאן הוא יגיע.

ואלה היו הימים שבהם שחקן צעיר ואלמוני, עם רעמת שיער קופצנית, ששיחק בקבוצה אבודה שכמעט נשכחה, התחיל מסע מופלא שלקח אותו אל התהילה האירופית.

וגם כשנמצא בשיא תהילתו באירופה, תמיד נשארה בליבו הקבוצה שבה גדל ואהב, קבוצה שאליה חזר כמו משיח והוליך אותה אל הימים היפים ביותר שידעה מעודה.

הכותב הוא עיתונאי, שדר כדורגל ובאר שבעי בנשמה

“ממחר אתה המאמן של הקבוצה”

מאור מליקסון

צילום: פרט

כשמעלים בפניי את השם אליניב ברדה, שני דברים עיקריים עולים לי לראש באותה שנייה. הראשון זה טוּב לב. השני זה "וואו, איזה שיער".

על טוּב הלב עוד אכתוב בהמשך, אבל בואו נתעכב רגע על השיער. אליה הוא היחידי שאני מכיר שיכול בבוקר לגלח את הראש על האפס, לישון צהריים ולקום עם קארה. אני חושב שהעבודה הקלה ביותר בעולם – אחרי עוזר מאמן כמובן – היא להיות הסַפָּר של אליניב.

אוקיי, הגענו לקטע של הטוב לב. בטח כבר שמעתם הכול, אז אנסה לחדש לכם בעניין הזה דרך סיפור שאף אחד לא מכיר.

בתחילת עונת 2024/2023 החלטתי שהגיע הזמן שלי לעזוב את תפקידי כעוזר המאמן שלו ולהתקדם לכיוון החלום האמיתי שלי – לפתוח בר נרגילות.

לא, סתם, אבל באמת החלטתי לעזוב וכבר הודעתי על כך למי שצריך. מיכאל ברוש היה היחידי שידע על זה ופנה לאליניב, ושניהם התקשרו אליי בשיחת ועידה כדי לשכנע אותי שזה לא הזמן.

למרות שלעזיבתי לא היה שום קשר לנושא האימון, אליניב אמר משפט שנחקק לי בראש: "מלי, אם זה יפתור את הבעיה, מצידי ממחר אתה המאמן של הקבוצה".

תחשבו על זה רגע: מאמן, שהוא כרגע אולי המאמן המצליח ביותר בישראל, מוכן לוותר על המשרה שלו כדי שחבר שלו יהיה מרוצה, גם אם זה על חשבונו.

בסוף החלטתי להישאר, מכיוון שהבנתי שנרגילות זה דבר יקר. אבל תחשבו כמה חסר אגו אתה צריך להיות, כדי להוציא מהפה משפט כזה.

זה סיפור קצר על האדם שהוא אליניב ברדה. באמת שמתהלך בינינו מלאך. אם הוא ישמע שנתקעת עם הרכב בלי דלק, הוא ייסע אליך, יחליף איתך רכבים, ואז יתקשר לחבר אחר ויגיד לו שהוא נתקע בלי דלק.

באמת, לפעמים הוא מוציא אותי מדעתי. כל כך חשוב לו שאחרים יהיו מרוצים ומאושרים, גם אם זה אומר שהוא יסבול בשבילם. אני מאחל לעצמי להיות כל כך מקבל ומכיל כמו אליניב. הוא תמיד יעדיף את טובת האחר על טובתו שלו. היו פעמים שבהן הזיז אימונים רק כדי ששחקנים או אנשי צוות יוכלו להגיע לרופא שיניים, כי הוא יכול לקבל רק בשעה 17:30. אה, זה רק אני?

שלא לדבר על איזה שחקן הוא היה.

בשיאו בבלגיה הוא היה אגדה. קווין דה בריינה אסף קלפים שלו בסופרגול, טיבו קורטואה היה מבקש ממנו ברכות לבר מצווה, ולוקאקו היה מצלצל לו באינטרקום וצועק: "אליניב, אתה המלך!" ובורח.

אה, והוא גם צנוע בכזאת הגזמה, עד שנמאס לי ממנו. הבן אדם הוא הסמל הכי גדול בהיסטוריה של המועדון, אבל כשמגיעים למשחקי חוץ הוא מתעקש להרים את התיק של הנעליים של השחקנים כאילו הוא אחד המתנדבים. זה כמו שרוביק דנילוביץ' יקום בארבע בבוקר לעזור לעובדי מחלקת התברואה לאסוף את פחי הזבל מהרחוב. יום אחד אני אעשה לו קטע ואמלא אותו בחצץ. לא לרוביק. לאליניב.

עכשיו, ברצינות, אני כל כך שמח שזכיתי לשחק עם אליניב וגם לעבוד איתו. הוא כמו אח בשבילי ואני אתן הכול עבורו. חוץ מכסף.

אנחנו כל כך שונים באופי, אבל כל כך מחוברים. אני יודע מה הוא חושב מבלי שהוא יאמר לי מילה, וההפך.

תמיד היינו חברים טובים, אבל אחרי שני האירועים הרפואיים שלנו אני מרגיש שהחיבור אפילו חזק יותר. שנינו כבר היינו בעולם הבא וזכינו לקבל עוד הזדמנות. דרך אגב, היינו הצוות המקצועי היחידי בעולם עם 200 אחוזי נכות יחד. אלונה והביטוח הלאומי התחלקו בשכר שלנו.

אני מאחל לעצמי להיות קרוב לאליניב עוד המון שנים ולהמשיך ללמוד ממנו. גם על כדורגל, אבל לא פחות חשוב – על סבלנות, הכלה, טיפוח שיער, ועל האדם המדהים שהוא.

נ.ב: אליה, תפסיק להביא לאימונים עוגות של אדווה, יצאו לי כבר צדדים.

הכותב הוא כוכב עבר בהפועל באר שבע, עוזר מאמן לשעבר של אליניב ברדה, סופר

"...ואם יום אחד מישהו יכתוב ספר על חייך, הוא יגלה שיש לו את כל החומרים שמהם אפשר לעשות סיפור טוב..."