החיים הם כמו פיצה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים הם כמו פיצה

החיים הם כמו פיצה

4.9 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

בועז וייס

מאז ומתמיד אהב לכתוב. בין אם סיפורים, שירים, ברכות... תנו לו עפרון ודף והוא מסודר 😊
 עבד 17 שנים במשרד החינוך (חינוך מיוחד) והחליט לשנות כיוון ולחזור אל האהבה הראשונה שלו - הכתיבה.

נושאים

תקציר

ניסים סובל מדיכאון. מפגש מקרי עם שליח פיצה מעשיר אותו בתובנות על החיים. סיפור קצר על הצד האופטימי של הדיכאון, אך גם על הצד הפסימי שלו.

פרק ראשון

זה היה היום הכי גשום בשנה.
היום הכי גשום בעשור האחרון.
הגשם דלף ודלף, הברד היכה בחלונות ולבי הלם בחוזקה.
הלב, שמחפש משמעות ולא מוצא.
סיבה לחיות בעולם הזה.
אם הייתי מחליט שזה היום האחרון בחיי, האם זה היה יום הולם? להיות האחרון? יום גשום שכזה?
ואולי דווקא יום שמשי היה יאה יותר? מכובד יותר?
שמיים מתייפחים או שמש צוחקת?
ומה אשאיר אחריי? מכתב? אי-מייל? סרטון? הודעת ווטסאפ?
ומה אכתוב? איזו מזכרת אוכל להשאיר?
איזו מורשת תישאר ממני?
ואם אחליט לסיים את חיי? הכיצד? בצורה שקטה ומכובדת? באלימות חסרת רסן?
האם פנים שקטות ואצילות או האם פנים מלאות יגון ואימה?

דפיקה בדלת.
שליח פיצה עומד בפתח עם מגש אחד של פיצה זיתים ותחושת יאוש מהחיים.
"50 ₪" – הוא אומר מבקש.
אני מגיש לו את השטר ובא לסגור את הדלת.
"אין טיפ?" – הוא שואל אותי כאילו אני חייב לו משהו.
"טיפ?" – אני שואל אותו.
"כן, טיפ. מה כבר ביקשתי? טיפ. טיפ טיפה רגישות. אני עובר מבית לבית, מדלת לדלת, ספוג כולי ואפילו טיפים להערכה לא נותנים לי". – אמר השליח.

המשך העלילה בסיפור המלא

בועז וייס

מאז ומתמיד אהב לכתוב. בין אם סיפורים, שירים, ברכות... תנו לו עפרון ודף והוא מסודר 😊
 עבד 17 שנים במשרד החינוך (חינוך מיוחד) והחליט לשנות כיוון ולחזור אל האהבה הראשונה שלו - הכתיבה.

עוד על הספר

נושאים

החיים הם כמו פיצה בועז וייס

זה היה היום הכי גשום בשנה.
היום הכי גשום בעשור האחרון.
הגשם דלף ודלף, הברד היכה בחלונות ולבי הלם בחוזקה.
הלב, שמחפש משמעות ולא מוצא.
סיבה לחיות בעולם הזה.
אם הייתי מחליט שזה היום האחרון בחיי, האם זה היה יום הולם? להיות האחרון? יום גשום שכזה?
ואולי דווקא יום שמשי היה יאה יותר? מכובד יותר?
שמיים מתייפחים או שמש צוחקת?
ומה אשאיר אחריי? מכתב? אי-מייל? סרטון? הודעת ווטסאפ?
ומה אכתוב? איזו מזכרת אוכל להשאיר?
איזו מורשת תישאר ממני?
ואם אחליט לסיים את חיי? הכיצד? בצורה שקטה ומכובדת? באלימות חסרת רסן?
האם פנים שקטות ואצילות או האם פנים מלאות יגון ואימה?

דפיקה בדלת.
שליח פיצה עומד בפתח עם מגש אחד של פיצה זיתים ותחושת יאוש מהחיים.
"50 ₪" – הוא אומר מבקש.
אני מגיש לו את השטר ובא לסגור את הדלת.
"אין טיפ?" – הוא שואל אותי כאילו אני חייב לו משהו.
"טיפ?" – אני שואל אותו.
"כן, טיפ. מה כבר ביקשתי? טיפ. טיפ טיפה רגישות. אני עובר מבית לבית, מדלת לדלת, ספוג כולי ואפילו טיפים להערכה לא נותנים לי". – אמר השליח.

המשך העלילה בסיפור המלא