בנות סוררות

מבוא

לכבוד האוניון היהודי האוסטרי

לפני שלוש­־עשרה שנים מת בעלי, ואני נותרתי לבדי עם שלושה ילדים, מהם בת אחת, לאה, שהייתה אז בת ארבע שנים. ניהלתי פונדק בטשיכוב (Czców) ועבדתי קשה לתת אוכל וחינוך לילדי. ילדי גדלו ובגרו ועשו חיל, ואני רוויתי מהם נחת; בהם היו אושרי, גאוותי ונחמתי. יותר מכולם הייתה קרובה ללבי בתי היחידה לאה, אשר בתום לימודיה בבית הספר היסודי עזרה בידי בפונדק ואצל הדלפק. כבר מלאו לה שבע־עשרה. היא הייתה מחונכת, חרוצה ואחראית. והנה בא האסון! ב-12 בנובמבר 1907, בשעה שבע בערב, נעלמה בתי מהבית. לשווא היו כל החיפושים. [...] הזעקתי את המשטרה, אך התשובה שקיבלו השוטרים במנזר כששאלו על בתי הייתה כי לאה גנגר אינה נמצאת שם. רק כאשר מפקח משטרה הופיע במנזר בעצמו, מצאו שם את בתי [...]

טשיכוב, 8 בדצמבר 1907

מירלה גנגר¹

ב-29 בינואר 1909 הגיש בֶּנו שטראוכר (1940-1854), הציר היהודי של בוקובינה לפרלמנט האוסטרי, שאילתה לשרי הפנים והמשפטים. בשאילתה סיפר על היעלמן של שלושים קטינות יהודיות גליצאיות; לאה גנגר מטשיכוב הייתה אחת מהן. לימים נמצאו הנערות במנזר של האחיות הפליציאניות בקרקוב, שם התכוננו להמיר את דתן, אך רובן סירבו לחזור לבית הוריהן. שטראוכר הגדיר את שאירע להן כ״חטיפות״, והאשים את המנזר ואת השלטונות המקומיים בזלזול בחזקת ההורים על הבנות, שלפי החוק עדיין לא עמדו ברשות עצמן.

ההאשמות שהציג שטראוכר בשאילתה לא חידשו דבר לחברי הפרלמנט האוסטרי ואף לא לציבור הרחב. בין השנים 1873 ו-1914 נעלמו מבתיהן מאות נערות יהודיות, שמצאו מקלט במנזר האחיות הפליציאניות בקרקוב והמירו את דתן לנצרות הרומית־קתולית. כתבות על נשים כאלה, שהיו ברובן קטינות לפי החוק האוסטרי, התפרסמו חדשים לבקרים בליווי כותרות סנסציוניות לא רק בעיתונות הווינאית, היהודית והלא־יהודית, אלא גם בעיתונים העבריים החשובים. העיתונות הליברלית האשימה את הכנסייה הקתולית כי היא מאפשרת לתופעה להימשך, והסבירה לקוראים שמקרים אלה קורים דווקא בגליציה ה״נחשלת״ שבה הקלריקליות מושלת בכיפה. בעיתונות הקתולית והשמרנית, מנגד, נטען שהנערות כלל לא נחטפו אלא נטשו את בית הוריהן והחליטו להיטבל לנצרות מרצונן החופשי. שתי הגרסאות נשענו על נימוקים משפטיים, ושתיהן הוסיפו שמן למדורת האנטישמיות שרחשה בקיסרות ההבסבורגית באותה תקופה. רבים מההורים גייסו לעזרתם את האוניון היהודי האוסטרי, ארגון יהודי שנוסד בווינה ב-1884 כדי להילחם באנטישמיות. אלא שצעדים משפטיים שנקטו ההורים בדרך כלל העלו חרס, שכן בתי המשפט צידדו במנזר ובנערות עצמן, שהצהירו כי הצטרפו למנזר מרצונן החופשי.

אם תופעת הנערות הבורחות ראויה למבט מקרוב, הרי זה משום שהייתה ייחודית לגליציה — החלק הדרום־מזרחי של מלכות פולין־ליטא, שסופח לקיסרות ההבסבורגית בחלוקה הראשונה ובחלוקה השלישית של פולין, בשנים 1772 ו-1795. בניגוד ליהודים במדינות הכתר האחרות של בית הבסבורג, רוב תושבי גליציה היהודים היו אורתודוקסים, רבים מהם חסידים.² ואמנם, רוב הנערות הבורחות באו מבתים אורתודוקסיים. יהודים ויהודיות מומרים לא נעדרו ממחוזות אחרים של הקיסרות ההבסבורגית, לרבות וינה, שם מספר המומרים היה גבוה במיוחד; אבל למאפיין המהותי של המקרה הגליציאני — מגמה רחבת־היקף של היעלמות קטינות מבתים אורתודוקסיים — לא היה אח ורע במקומות אחרים בקיסרות.

החוקרות והחוקרים המעטים שנתנו את דעתם לשיעור הגבוה של נשים בקרב היהודים המומרים בקרקוב נטו להתבונן במומרות אלה באספקלריה של תופעת ההתנצרות היהודית ״במזרח אירופה״, כלומר בעיקר באימפריה הרוסית, בלי לעמוד על התנאים הייחודיים של גליציה ההבסבורגית.³ אכן, אפשר למצוא צדדים משותפים בסיפורי ההמרה של נשים באימפריה הרוסית ובקרקוב, כגון נרטיב החטיפה.⁴ המרה של נערות קטינות אף היא התרחשה באימפריה הרוסית, שם גיל הבגירות לעניין המרת דת של יהודים עמד על ארבע־עשרה.⁵

ברם, חרף קווי הדמיון, סיפורי הבריחה של הנערות הגליצאיות ואחר כך ההמרה של רבות מהן לנצרות תובעים הסבר היסטורי מיוחד, שכן ההקשר הגליצאי היה שונה מאוד מההקשר הרוסי. כך למשל בגליציה, ובכל סיסליתניה (המחצית האוסטרית של הממלכה הדואלית), חייב החוק את כל הילדים ללמוד בבתי ספר, בעוד שבאימפריה הרוסית לא היה חוק דומה.⁶ הנערות היהודיות בגליציה לא עזבו את הבית כדי להינשא לאיכר לא־יהודי או לחייל מזדמן, דפוס טיפוסי ברבים מהמקרים הרוסיים. נערות יהודיות גליצאיות, כמעט מכל המעמדות הכלכליים, התמודדו עם פער הולך ומעמיק בין החלומות שחלמו והשאיפות שטיפחו כצעירות שהתחנכו בבתי ספר, ובין הציפיות והנורמות המסורתיות של הוריהן. כשהיו ההורים מארגנים לבתם המשכילה שידוך עם חסיד נטול השכלה מודרנית, פרץ לא פעם משבר משפחתי. נערות דעתניות נטו להתמרד, ומקצתן ברחו למקום שסיפק להן קורת גג לכמה חודשים. כזה היה מנזר האחיות הפליציאניות בקרקוב, ששמו הלך לפניו כמקלט לנערות יהודיות בורחות.

אילו תנאים איפשרו לתופעה הזו להתרחש בגליציה ההבסבורגית? יהודי גליציה, שמאז דצמבר 1867 היו אזרחים של מדינה חוקתית (Rechtsstaat), נהנו משוויון בפני החוק, מחופש תנועה, התכנסות, התאגדות, דת וביטוי, מהחופש לבחור עיסוק ומקום מגורים, וכן מגישה למשרות ציבוריות. גם אם מבחינת היהודים הייתה לא פעם לזכויות האלה משמעות מעשית מוגבלת, הרי היהודים באימפריה הרוסית השכנה יכלו רק לחלום על זכויות דומות. התשובה, כפי שנראה להלן, טמונה במצב המשפטי המיוחד במינו ששרר בקיסרות ההבסבורגית, מצב שאיפשר לקטינים להמיר את דתם לפני שיצאו מרשות הוריהם. זה אחד הטעמים שמחייבים אותנו לחקור את סוגיית הנערות המומרות בגליציה בהקשרה הגליצאי וההבסבורגי, ולא בהקשר הרחב של ״מזרח אירופה״ (ביטוי עמום לפעמים).

בשנים האחרונות הופיעו באנגלית כמה מחקרים חשובים על יהדות גליציה, אך כמעט כולם התמקדו בחוויות החיים של גברים, אם בזירה הפוליטית⁷ ואם בפרעות שפרצו נגד יהודים במערב גליציה ב-1898.‏⁸ המתח הגובר בין יהודים ונוצרים בימי הפרעות ואחריהן לא מנע מצעירות יהודיות שהתגוררו במערב גליציה לברוח מהבית ולהכשיר את עצמן להטבלה לנצרות. העובדה שנשים גליצאיות צעירות שיצאו מבתים יהודיים־אורתודוקסיים מצאו מקלט במנזרים אומרת דרשני, והמחקר הנוכחי מבקש להציע לה הסבר. באופן כללי יותר, המחקר מבקש לפתוח צוהר לחוויות החיים של מי שכונו ״הדור האבוד״ של נשים יהודיות בגליציה.⁹ עם זאת, אין בספר דיון בתופעת הזנות או הסחר בנשים (״עבדות לבנה״), שעל פי רוב נגעה לצעירות ממשפחות עניות מאוד ומחייבת אפוא ניתוח מסוג אחר.¹⁰

ספר זה מתמקד במערב גליציה, ובפרט בקרקוב, שכן זו הייתה זירת ההתרחשות במרבית סיפורי הנערות הבורחות. העובדה שרוב המומרות היהודיות הגיעו מכפרים ומעיירות קטנות במערב גליציה אינה צריכה להפתיע אותנו. בראש וראשונה, פולנים קתולים נהנו מרוב מכריע באוכלוסיית האזורים הכפריים והעירוניים במערב גליציה, לרבות בקרקוב, העיר החשובה באזור.¹¹ קרקוב הייתה מרכז החיים הדתיים, האינטלקטואליים והתרבותיים במערב גליציה, ועל העילית העירונית שלה נמנו אנשי אקדמיה שמרנים, בכירים בכנסייה ובשירות המדינה, סופרים ואמנים. במזרח גליציה, לעומת זאת, שבּירתה הייתה לבוב (למברג, לביב), רוב התושבים היו רותנים (אוקראינים גליצאים) ולצדם ישבו מיעוטים פולניים, יהודיים וארמניים. לבד מהגיוון האתני שרר במזרח גליציה גם גיוון דתי: יהודים ונוצרים בני זרמים שונים חיו בסמיכות רבה אלה לאלה.¹² בניגוד לצביון הפולני־קתולי המובהק של קרקוב, התאפיינה לבוב — מושב המרכז המנהלי של השלטון האוסטרי בגליציה — במסורת ארוכה של תרבות גרמנית ובאווירה סובלנית וקוסמופוליטית יותר.¹³ בתי הספר במערב גליציה הצטיינו בדגש על הלשון וההיסטוריה הפולנית ובחיזוק הזהות הפולנית, שהדת הקתולית הייתה חלק בלתי נפרד ממנה.

מטבע הדברים, רוב הצעירות היהודיות במערב גליציה לא נעלמו מביתן והצטרפו למנזרים. ואולם העובדה שיותר מ-300 נשים כאלה (כך לפי התיעוד שמצאתי; סביר להניח שהיו יותר) הצהירו על כוונה מפורשת להתנצר התנוססה כדגל שחור מעל הקהילה היהודית ועוררה ויכוח בדבר שורשי הבעיה. פובליציסטים יהודים טענו שגם לצעירות ששמרו על יהדותן צריכות להימצא דרכים לשלב בין שאיפתן־הן, כצעירות מודרניות ומשכילות, לבין ציפיות ההורים, אשר רובם דבקו באורח החיים האורתודוקסי. הספר בנות סוררות מתבונן באתגרים שעמדו בפני יהודיות גליצאיות צעירות באותה תקופה, ומפנה זרקור אל העימותים שהתגלעו בתוך המשפחה לנוכח מציאות חדשה שהייתה זרה לדור ההורים: חינוך חובה, התערות בתרבות הפולנית ועליית הפמיניזם. הוא מתבסס על תיקים מחקירות משטרה ומבתי משפט, תכתובות ממשלתיות, דיווחים בעיתונות הפולנית, הגרמנית, העברית והיידית, פרוטוקולים של דיוני פרלמנט, קובצי חוקים, וכן על הספרות המחקרית.

אין דרך להבין את העולם שבו חיו הנערות הבורחות בלי לשרטט מפה של ההזדמנויות והאתגרים שיצרו החוקים החדשים שהנהיג השלטון האוסטרי, ואשר נאכפו בידי הרשויות בגליציה. פרק א יתווה את המצב החוקי בתחומי הקיסרות באשר לחובת הלימוד ובאשר להמרת דת, ואת האכיפה הסלקטיבית של החוקים בגליציה. הוא יפרוס רקע חיוני לסיפורי הנערות הבורחות שיסופרו בפרקים הבאים. נוסף לכך ידון הפרק בהזדמנויות החדשות, התרבותיות והאינטלקטואליות, שעמדו אז בפני נשים בקרקוב, ובהתפשטותם של רעיונות פמיניסטיים שנערות אורתודוקסיות משכילות התוודעו אליהם. ניתוח רשומות ארכיוניות על המרת דת בקרב יהודים יספק לנו נתונים כגון גילן ומוצאן הגיאוגרפי של היהודיות המומרות, וילמד אותנו על פרק הזמן שבו נטבלו לנצרות. החלק האחרון בפרק הזה יעסוק במחדל מצד ההנהגה הרבנית להגיב לתופעה המתרחבת של הנערות הבורחות.

שלושת הפרקים הבאים יוקדשו לשחזור היסטורי של שלושה סיפורי בורחות: מיכלינה אראטין, דבורה לבקוביץ' ואנה (חיה) קלוגר. אראטין נולדה למשפחה חסידית אמידה וזכתה לחינוך יסודי בבית ספר פרטי יוקרתי בקרקוב. בבית הספר היא נמשכה אל הדת הקתולית, וקשרה ביוזמתה קשרים עם קצין צבא שהתגורר מול בית הוריה. ההיכרות הייתה אמנם קצרת ימים, אך כשנודע לה מאביה שהיא עתידה להתארס לאדם שהוא בחר בעבורה, מיכלינה ברחה מהבית, מצאה מקלט במנזר האחיות הפליציאניות, ואחר כך נעלמו עקבותיה. פרשת אראטין דווחה בהרחבה בעיתונות ההבסבורגית וכן בעיתונים חשובים מחוץ לאוסטריה. הצעירה השנייה, דבורה לבקוביץ', בתו של יהודי כפרי בעל בית מרזח, הייתה בוגרת בית ספר יסודי בעיר ויליצ'קה במערב גליציה. היא ניהלה מערכת יחסים קרובה עם פולני צעיר, שבעקבותיה הזדרז אביה למצוא עבורה חתן יהודי. דבורה ברחה מהבית ערב חתונתה, מצאה מקלט במנזר האחיות הפליציאניות ושהתה בו חודשים אחדים. בהמשך נטבלה שם לנצרות והוכשרה לעבוד כאומנת. הצעירה האחרונה, אנה קלוגר, בת למשפחה עתירת נכסים בפּוֹדְגוּזָ'ה ונצר ישיר לר' חיים הלברשטאם, מייסד חסידות צאנז, נשלחה ללמוד באחד מטובי בתי הספר הפרטיים לבנות בקרקוב. הייתה בה תאווה גדולה להשכלה, ואת תעודת הגמר מהגימנסיה היא קיבלה כתלמידה אקסטרנית, שכן הוריה ציפו ממנה להינשא ולנטוש את הלימודים בתום בית הספר היסודי. אחרי נישואיה הוסיפה קלוגר ללמוד בחשאי באוניברסיטה, ובסופו של דבר ברחה מהבית כדי להגשים את חלומה. היא לא התנצרה אלא הסתתרה במנזר בשעה שעשתה מאמצים לצאת מרשות אביה (נישואיה הדתיים לא היו מוכרים כחוק). שלושת המקרים הללו הובאו לפתחו של בית המשפט, וההורים תבעו מהרשויות לסייע להם בהשבת הבנות הקטינות הביתה.

פרק ה יקטע את התיאור ההיסטורי לטובת אתנחתה ספרותית קצרה, שבה נזהה וננתח יצירות ספרות בנות הזמן בגרמנית, בפולנית, ביידיש ובעברית אשר שאבו השראה מדיווחים עיתונאיים על הנערות היהודיות מגליציה שברחו מביתן. הפרק יראה כיצד סופרים שונים — גברים ונשים, יהודים ולא־יהודים — פירשו את המלכוד שנקלעו אליו היהודיות הגליצאיות הצעירות.

דווקא מתוך החורבן שהמיטה מלחמת העולם הראשונה נולדה היוזמה הראשונה לשינוי המתכונת המסורתית של חינוך הבנות. בזמן שישבה בווינה כפליטה הגתה שרה שנירר, אישה צעירה מקרקוב, תוכנית להקמת בית ספר משלים דתי. כשחזרה לעירה היא הוציאה את הרעיון אל הפועל. המפעל החלוצי סלל בהמשך את הדרך ליצירת רשת בתי הספר האורתודוקסיים לבנות ״בית יעקב״. כפי שנראה בספר, תנועת ״בית יעקב״ לא רק הנהיגה חינוך דתי פורמלי לבנות אורתודוקסיות, אלא הפעילה סינון ופיקוח על לימודי החול של נערות בוגרות יותר. בית הספר ובית ההורים נעשו למעשה שותפים במלחמת־מנע נגד פיתויי התרבות הכללית, ובאילוף הבנות לבל תיהפכנה לסוררות. הסעיף האחרון בפרק בוחן את דגם החינוך האורתודוקסי לבנות שפותח בקרקוב, ובו הסמינר למורות — ולא הגימנסיה — היה מוסד ההשכלה הגבוה ביותר הזמין לצעירות אורתודוקסיות.

דגש מיוחד יושם בספר הזה על קולות הנשים עצמן כפי שהם מתועדים במגוון מקורות. מאחר שתיעוד חי של קולות נשים, ובפרט נשים אורתודוקסיות, היה אז דבר נדיר, מקורות אלה מאפשרים לנו להציץ בחייהן של נשים צעירות כפי שהן עצמן חוו אותם באותה עת. בנספח לספר הזה הבאתי כמה מכתבים ותצהירים פרי עטן. ככל מקור אישי (ego-document), המסמכים המתעדים את הקולות האלה צריכים להיקרא ולהתפרש על רקע הנסיבות המסוימות שבהן נכתבו, נסיבות המתוארות בפרקים הרלבנטיים.

***

מילה אחרונה על הגרעין שממנו נבט הספר הזה. בשנת 2002, אגב מחקר בארכיון הלאומי בקרקוב בנושא אחר, התגלגלו לידי כמה תיקיות ובהן העתקים של מאות טפסים בנוגע ליהודים, רובם נשים יהודיות, שהתכוונו להתנצר. העתקים אלה נשלחו לרבנות של קרקוב מהלשכה שטיפלה ברישום יהודים במגיסטרט של קרקוב; המסמכים המקוריים הועברו לקונסיסטוריה של בישופות קרקוב. כיוון שהתנצרות של נשים היא תופעה שכמעט לא זכתה לתשומת לב במחקרים היסטוריים על יהדות קרקוב, התחלתי ללקט טיפין־טיפין, בנסיעות המחקר הבאות, תיעוד של סיפורי המרה כאלה. כמו כן התחלתי לחפש דיווחים חדשותיים רלבנטיים בעיתוני התקופה. עד מהרה התברר לי כי סיפורים על צעירות יהודיות שמצאו מקלט במנזר מסוים בקרקוב התגלגלו לעתים קרובות לחקירות משטרה, הליכים משפטיים, פניות של שרים בממשלה ודיונים בפרלמנט. ידיעות על ״חטיפות״ של צעירות יהודיות בקרקוב התפרסמו בתקשורת העולמית.

מוזר היה לגלות שתופעה כזאת התרחשה דווקא בגליציה ההבסבורגית, שבה נהנו היהודים, להלכה לפחות, משוויון זכויות מלא כאזרחים לכל דבר; ומוזר שבעתיים שהנערות הבורחות יצאו דווקא מבתים אורתודוקסיים. כשניגשתי לנתח את המקורות שאספתי התחוור לי בתוך זמן קצר כי תופעת הנערות הבורחות כרוכה בכמה היבטים פנימיים וחיצוניים של ההוויה היהודית שהיו ייחודיים לגליציה באותה תקופה, ואם ארצה להסביר את התופעה אצטרך להרחיב את המבט להקשריה החברתיים, הדתיים, הפוליטיים והמשפטיים. הואיל ומחקרים קודמים לא נדרשו להיבטים האלה, ערכתי ופרסמתי כמה מחקרים מקדימים שנגעו בתופעה הרחבה, ואשר הציגו בקווים כלליים את סיפורי החיים של צעירות אחדות.¹⁴

הבחירה לכלול בספר הזה תיאור של ראשית החינוך הפורמלי לבנות יהודיות אורתודוקסיות נובעת מהשקפתי כי אחת הסיבות העיקריות למרד הבנות הייתה הדיסוננס הקוגניטיבי שחוו כתוצאה מהתערותן בתרבות הפולנית מחד גיסא, והעדר חינוך יהודי פורמלי מאידך גיסא. אבל מעניינת לא פחות הייתה התגובה האורתודוקסית שבאה באיחור ניכר: הקמת רשת בתי הספר ״בית יעקב״. העובדה שבית הספר האורתודוקסי הראשון נוסד בידי אישה צעירה מקרקוב, שרה שנירר, והעובדה שהמוסד החינוכי שהיה לסמל התנועה נבנה אחר כך בקרקוב, הן נקודות ציון שבלעדיהן אין להבין את הדרך שעשה החינוך היהודי־אורתודוקסי לבנות בשנים הבאות.

הספרות של תנועת ״בית יעקב״ ציירה את שנירר כתופרת יהודייה צדקת שעמדה בראש תנועה חינוכית שביקשה להחזיר צעירות יהודיות מתבוללות אל חיק הקהילה האורתודוקסית. כך הצטייר דיוקנה בפי מורותי כשהייתי תלמידת הסמינר למורות ״בית יעקב״ בתל אביב. מחקרים אקדמיים חדשים, לעומת זאת, נוטים לצייר את שנירר כאישה משכילה ומלומדת בספרות יהודית דתית, אשר חרף התנגדות חריפה מצדדים שונים יזמה והוציאה אל הפועל תנועת חינוך לנערות אורתודוקסיות שחתרה למצוינות הן בלימוד תורה והן בלימודי חול, ואף השיגה מצוינות כזאת.¹⁵ אלה ואלה נוטים לנתח את דמותה של שנירר בראי דאגות ואינטרסים מתקופה מאוחרת יותר במקום לתאר אותה לאור המציאות ההיסטורית של זמנה. אלה ואלה אינם מתחשבים די הצורך בקשיים שמעלה ההסתמכות על מקורות פנימיים, שהם במקרים רבים המקורות היחידים שיש בידינו על חייה של שנירר ועל ראשית צמיחתה של רשת ״בית יעקב״.

כדי להתגבר על האופי האידיוסינקרטי והיחצ״ני שמערפל לא פעם את המקורות האלה, בחנתי היטב את ההקשר שבו התפרסמו, ניסיתי לזהות נרטיבים מתחרים והערכות סותרות (בייחוד בספרי זיכרונות), ושקלתי אותם כנגד מקורות חיצוניים, כשנמצאו כאלה, וכנגד מקורות פנימיים שלא נועדו לפרסום (כגון פרוטוקולים של ישיבות סגל). בדרך זו השתדלתי לצייר תמונה סבירה ככל האפשר של האירועים, בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות שהיו רלבנטיות לציבור היהודי־אורתודוקסי בגליציה ערב מלחמת העולם הראשונה ובפולין בין שתי המלחמות. הספר מציג אפוא את דיוקנה של שנירר לא כקדושה ולא כאינטלקטואלית, אלא כיהודייה דבקה בדת וכאשת עקרונות אורתודוקסית, שביקשה להציל את נפש הבנות של תקופתה בהציעה להן זיקה רגשית ורעיונית ליהדות האורתודוקסית, שלא יכלו למצוא אצל האימהות שלהן. במקום החומות הממשיות של מנזר האחיות הפליציאניות, שסיפקו מחסה למקצת הבנות הסוררות, ובמקום ההתקרבות לתרבות הפולנית שאפיינה בנות אחרות ששמרו על יהדותן, באו אפוא ערכים דתיים וחומרות דתיות שהנחילה להן תנועה ראשונה מסוגה לחינוך אורתודוקסי לבנות — תנועה שניסחה מודל מתחדש, ״נאו־אורתודוקסי״, של אדיקות נשית יהודית. האימהות והאבות האידאולוגיים של תנועת ״בית יעקב״ קיוו והאמינו שבזכות חינוך ואינדוקטרינציה, ובכלים שחלקם הושאלו מתנועות הנוער של העת ההיא, יוכלו לגרום לבנות ״הדור האבוד״ של הנשים היהודיות האורתודוקסיות לאמץ בגאווה ובהתלהבות את זהותן האורתודוקסית.