הזכות לשכוח

פתח דבר

האם אי פעם נוכל לשכוח את הטבח הנורא שהתרחש בשבת, בשבעה באוקטובר 2023? את פתח הדבר המקורי של ספר זה מחקתי בלחיצת כפתור קלה. הוא לא היה רלוונטי עוד. כיצד ניתן בכלל לדבר על שכחה, ועל כוחה המשחרר של השכחה, כשמאות אנשים נרצחו, עשרות חטופים עדיין נמצאים בשבי בעזה וחיילים רבים נפצעים ומתים במלחמה שפרצה מיד לאחר מכן?

את העבודה על הספר חתמתי עם שובי הביתה מטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבאר שבע בשנת 2023, כמה חודשים לפני שבעה באוקטובר. איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי, הגיע לטקס כנציג ממשלת ישראל וצפה בהנאה מסוימת בריבים ובוויכוחים בין משפחות שכולות שקיללו זו את זו. הימים ימי שיא המאבק כנגד השינויים המשטריים שהובילה ממשלת ישראל בשנה זו והקרע הישראלי הלך והעמיק. המום מהמראות שראיתי אז בבית העלמין כתבתי הקדמה שעסקה בשבר הגדול שבו נמצאת החברה הישראלית. תהיתי שמא הזיכרון וקדושת הזיכרון, מהאלמנטים החשובים ביותר בישראליות המודרנית, איבדו את כוחם המאחד. אולם מאז אותה שבת בשבעה באוקטובר, בוקר שמחת תורה, דווקא זיכרון הקרע הפנים־ישראלי הפך דהוי ומעומם, אל מול זוועות הטבח בעוטף עזה ואימת המלחמה ששוטפת אותנו בצחנתה הארורה מאז.

נכון, החברה הישראלית היא חברה משוסעת, וגם הדי האזעקות, ההפצצות וצרחות האימה לא באמת גוברים על רעשי הפירוד. אך נדמה שיש בכוחו של זיכרון הטבח לאחד מחדש את הקרע. שוב אנו חווים פשע נגד האנושות שבוצע בגופם של יהודים, שוב עלינו להתמודד עם אירוע שייכנס מיד לספר הדברים של האומה הישראלית ויהפוך בתהליך ארוך ועצוב לאירוע שאותו יש לזכור, "לזכור ולעולם לא לשכוח". שוב אסון קולקטיבי גדול ישוב ויחבר בין חלקי הישראליות המפורדת. הזיכרון הישראלי תמיד הורכב מתמהיל של שואה ותקומה, גלות וקוממיות. והנה, אחרי שבעים שנות קוממיות המעגל נפתח מחדש. שואה גדולה שוב התרגשה עלינו. האם נדע גם הפעם לעמוד מולה?

פעם נדמה היה שזיכרון העבר הוא הדבק היחיד שעוד מצליח לחבר בין חלקי האומה הרופפים. בהמשך חשבנו שאפילו העבר כבר לא עומד לשירותנו בעוד האומה נקרעת בין קבוצות שונות שהחוט המקשר ביניהן ניתק. והנה פרץ ההווה המדמם להצלתנו. החוט שנפרם התאחה מחדש ושוב נוכל לשבת יחד מול מדורת הסבל, השכול והעצב. אז דווקא בזמן כזה לדבר על חשיבותה של שכחה?

שלא כמו בעבר, רגעי האימה של שבעה באוקטובר צולמו והוקלטו על ידי מבצעי הזוועות. חלקם אף שודרו בשידור חי ברשתות חברתיות שונות. אם פעם רוצחים ניסו לטשטש את עקבותיהם, מחבלי החמאס שטבחו ללא אבחנה ביקשו להשאיר בעולם זכר למעשיהם. אולי הם ידעו שבעידן הדיגיטלי סרטוני הזוועות שצילמו יוכלו להישאר זמינים לנצח. רגעי האימה ימשיכו להתקיים במרחק לחיצת כפתור אחת מאיתנו. וכך זיכרון הטבח של שבעה באוקטובר עשוי ללוות את חיינו לעד. התיעוד האובססיבי של מחול הרצח שביצעו מחבלי החמאס עשוי לשוב ולהרעיד את נימי נפשנו העדינים ביותר ללא כל הכנה. חלקים מאותו סרט מדובר שהופץ על ידי מדינת ישראל לעיתונאים ואישי ציבור בארץ ובעולם עלולים פתאום לצוץ במסכי הטלפון המרצדים של ילדינו וילדי ילדינו. העבר המדמם עשוי לנצח לחזור ולאחד אותנו מחד, אך להמשיך ולהטריד את מנוחתנו מאידך.

כל זה מדגיש עוד יותר את חשיבותה של השאלה שאיתה מתמודד ספר זה: מה תרומתה של השכחה בעולם דיגיטלי שבו כמעט בלתי אפשרי לשכוח. על שאלה זו אנסה לענות באמצעות כתיבתו של פרנץ קפקא, חסיד הזיכרון ומבשר השכחה המשחררת.

הגעתי לקפקא ולכתיבתו די במקרה ונשאבתי פנימה אל עולמו הספרותי. כמו רבים אחרים, גם אני נכוויתי מהאש היוקדת שמתפרצת בכל פעם שמישהו פותח טקסט של הסופר המיוחד הזה. טקסט שברוב המקרים כלל לא היה אמור להתפרסם. אינני "קפקולוג" מדופלם, ולמען האמת העיסוק שלי בקפקא תמיד מלווה בחשש עצום שמא אחטא לרבים וטובים ממני שהקדישו את חייהם להבנת החידה הקפקאית. חשש זה לרוב היה מוביל לגניזת הספר, אך למזלי אני מוקף באנשים שהפצירו בי להמשיך את המסע ולרתום את החשש המקורי שלי להתעמקות משמעותית יותר בכתיבתו של קפקא ובספרות שנכתבה על יצירתו. לכל אלו אני חייב חוב עצום שלעולם לא אוכל להחזיר.

לא אוכל להזכיר כאן את כל אלו שסייעו להשלמת הספר הנוכחי, אבל כן ארצה לציין שניים אשר להם אני חייב תודה מיוחדת. הראשון הוא פרופ' עמית שכטר, שהוא חבר, מנטור, מנחה ומודל לחיקוי. השני הוא פרופ' חיים וייס, שבנדיבותו האין סופית קרא לא מעט גרסאות של הספר הנוכחי והצליח להפוך את הטקסט הבוסרי ששלחתי לו לכדי יצירה יותר שלמה. לא פלא שגם את עמית וגם את חיים פגשתי תחת קורת הגג של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. בית שני שהוא גם חממה אינטלקטואלית וגם מקור תמיכה לא אכזב.

מרכז "אסתר וסידני ראאב לחקר השואה והתקומה" באוניברסיטת בן גוריון בנגב תמך בהוצאה לאור של הספר, ועל כך תודתי. הספר הוא פרי עבודה שנמשכת כבר כמה שנים, אולם את מרביתו כתבתי במסגרת המכון למדעי הרוח באוניברסיטת פן־סטייט בארצות הברית. זו הזדמנות חשובה להודות לאנשי המכון שיצרו עבורי את המרחב שאפשר את כתיבת הספר.

התודה האחרונה שמורה למשפחתי - ענת, זיו, שירה ושי, ולהוריי מיכל ודודו תירוש. הם אלו שמאפשרים לי לפרוח ולברוח לעולמות אחרים, בזכותם ובגללם אני תמיד חוזר.

1

בקשתו של קפקא להישכח

קפקא כ'גרקכוס הצייד'

גרקכוס הצייד שט בספינת המוות התועה והאבודה שלו מעיר לעיר. סביב ספינתו העלובה מתעופפות יונים רעות־מראה המבשרות על בואו ולכתו ומסמלות את נדודיו בעולם. בעיר הנמל אליה הגיע הפעם הצייד שולטת עזובה. אפילו על מדרגות מצבת הזיכרון המקומית של "הגיבור מניף החרב" זרוקות קליפות פרי ושולט הלכלוך. באנדרטה זו אין הוד ואין הדר. סתם זיכרון עלוב. כשדבר בואו של הצייד המפורסם נודע לראש העיר הוא מזדרז לקבל את פני האורח המכובד. ברגע הפגישה תוהה ראש העיר ושואל את הצייד האם אכן אדם מת הוא, או שמא יצור חי?

כן אמר הצייד, "עיניך הרואות. לפני שנים רבות, רבות מאוד מאוד, מעדתי ונפלתי מצוק סלע בשווארצוועלד שבגרמניה, ברודפי אחר יעל. מאותו יום הריני מת".

"אך הלא אתה גם חי", אמר ראש העיר.

"במידת מה", אמר הצייד, "במידת מה הריני גם חי. ספינת המוות שלי תעתה בדרכה, סיבוב מוטעה של ההגה, רגע של פיזור דעת מצד הקברניט, היסח הדעת למראה ארץ מולדתי היפה להלל, איני יודע מה היה, רק זאת אדע: נשארתי על אדמות, וספינתי שטה מאז על מימי האדמה. אני שלא ביקשתי לחיות אלא על הָרִי, נוסע לאחר מותי, בכל מחוזות האדמה".

"ובעולם הבא אין לך חלק?", שאל ראש העיר וקמט מצחו.

"לעולם", השיב הצייד, "שרוי אני על גרם המעלות הגדולות המוליך לשם. על גרם המעלות הזה הרחב עד אין סוף אני מתרוצץ, רגע מעלה, רגע מטה, רגע ימינה, רגע שמאלה, לא נח ולא שוקט".^[1]

המשך הפרק בספר המלא