אושר לאנשים לא מאושרים

במקום הקדמה

אז הנה אנחנו כאן, מדפיסים ספר על אושר זמן קצר אחרי ה־7 באוקטובר 2023.

הספר הזה נכתב כמובן לפני ה־7 באוקטובר — אותה שבת ארורה שבה כמו נעקר מישראל לבה הפועם, הוחלף בשסתום יגע ונדמה שאבד הסיכוי לחזור לשמחת־חיים פשוטה, שלא לדבר על המילה המפוצצת הזו, אושר.

הספר הזה נכתב לפני ומתפרסם אחרי. האם הוא עדיין רלוונטי? האם יש טעם בכלל לדבר על אושר — גם אם בעירבון מוגבל — בעידן ישראלי שבו, לא משנה כמה נתאמץ, הוא לכאורה לא בא בחשבון? היו מי שאמרו ש"דווקא עכשיו". אני לא בטוח; נדמה כאילו תקרת הזכוכית של האושר הישראלי ירדה למקום הנמוך בתולדותיה — חצי התורן לפחות — ולא חשוב כמה ננסה להרים ראש, די מהר ניחבט בה.

זה לא זמן טבעי להיות שמחים — שלא לומר מאושרים. אפילו כששואלים אותנו "מה העניינים" אנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שנענה. "סבבה" היא תשובה שהפכה פחות קבילה אחרי 7 באוקטובר. "בסדר גמור" עשויה להתקבל בהרמת גבה.

הנה מחשבה אחרת: הספר הזה רלוונטי עכשיו דווקא משום שמעולם לא התיימר להציע "אושר" אלא משהו שנכון יותר יהיה לקרוא לו "שביעות רצון עקרונית" ו"יכולת לנוע בסימביוזה שמחה בחלקה עם מציאות חייכם". לשם הספר הזה מכוון. הוא מתחשבן (לפחות בתחילתו) עם כל מי שהציעו לכם בשנים האחרונות ספרי עזרה עצמית שהבטיחו "אושר" ללא כחל וסרק, ומציע ליישם תהליכים מסוימים, יום־יומיים, בחלקם מחשבתיים ובחלקם מעשיים, שיוכלו להביא אתכם למקום שבו האומללות או העצבנות או הנוירוזה או מה־שזה־לא־יהיה שמעכיר את שמי חייכם, יפנו את מקומן לתחושות חדשות, להבנות חדשות, לאיזה יישור קו נפשי עם העולם ומעלליו, ומשם לאיזו שלווה, ומשם לשמחה יום־יומית שתהפוך לנוף הקבוע שבו יתקיימו חייכם.

התהליך הזה נוסה בהצלחה על בני אדם (אני, בפרט) ואני מאמין שדווקא משום שהוא מבוסס על ההנחה שלקוראיו יש איזו מוגבלות כרונית בתחום שמחת החיים, הוא עשוי להתאים גם לזמן הזה; הזמן שבו כמעט עבור כולנו הוגבלה עוצמת שמחת החיים ולא ברור אם, מתי ואיך יוסרו המגבלות. ובכל זאת, גם בזמן הזה אנחנו יכולים להיעזר ברעיונות ובטכניקות שמציע ספר שנכתב מלכתחילה בדיוק עבור מצב נפשי מוגבל שכזה. נדמה לי שיש בספר הזה כמה תרופות שגם אם אינן מצילות חיים, יוכלו להציל עבורנו לא מעט ימים, חודשים ושנים, בוודאי עכשיו. גם זה לא מעט — למעשה, זה המעט שממנו אפשר להתחיל להרגיש טוב יותר גם עכשיו.

נדמה לי. הייתי רוצה לקוות. הייתי רוצה שתנסו לקוות איתי.

תודה על שאתם כאן,

רענן

1.
האם כותבי ספרים על אושר מאושרים?

הנה משהו שאנשים לא יודעים עליי — כולל זוגתי דורית, ילדיי וחבריי הטובים: אני מתעורר בכל בוקר בציפייה שדברים טובים יקרו.

"דברים טובים" יכולים להיות כמעט כל דבר: הודעות משמחות, הצעות חדשות, אפשרויות מפתיעות, הזמנות, רעיונות, בשורות, סיכויים, פגישות עם אנשים מעניינים. המשכים לדברים שהתחלתי, התחלות לדברים שאולי אוכל להמשיך. אפילו כוס קפה, אולי בליווי מאפה מוצלח (אם כי, אני מודה, אני לא באמת אראה בזה "אירוע חיובי" למשך יותר מחצי שעה). אימון כושר. אה, ואהבה.

הנטייה הזאת לא מאוד מזוהה איתי. למעשה, אני חושב שרוב האנשים שמכירים אותי לא היו מאפיינים אותי כאחד שמקווה לטוב. אני חושש שרוב מכריי יעידו עליי שאני הטיפוס הזועף שמצפה תמיד לגרוע מכול, או לפחות לגרוע למדי. הם יגידו שאני נערך לקראת הגרוע באמצעות שריון ציניות נצחי, ושבאופן כללי אני טיפוס מריר משהו, מיזנתרופ, מאמין גדול בכוחה של חשיבה שלילית, ובקיצור: טעם נרכש. לא משהו להתחתן איתו אם לא מוכרחים.

עשיתי מזה קריירה, כתבתי מאות טורים מרירים בעיתונות, זעמתי (בצדק!) בעשרות פוסטים ויראליים במידה ברשתות חברתיות, ומיתגתי את עצמי — ככל שאדם חסר כל חוש מסחרי כמוני מסוגל למתג — ככותב הנרגן שיש לו בעיקר בעיות, טענות ותלונות. זה שכל דבר — באמת, אפילו הדברים שאין לאף אחד שום טענה מיוחדת ביחס אליהם — יכול להרגיז אותו.

אבל אנשים טועים בי (וגם זה מרגיז אותי, כמובן).

יש לי אולי דרכים משונות להראות את זה, אבל אני אופטימיסט. אני מחייך מבפנים (לכן לא תמיד רואים). אני באמת מחכה שדברים טובים יקרו. אני מסוגל להמשיך עם האופטימיות הזאת שעות ארוכות, לפעמים ממש עד אמצע היום. שעות הבוקר הן באופן מסורתי השעות השמחות שלי, ולפחות עד הצהריים בממוצע אני עדיין מחזיק בציפייה שמשהו משמח — מינימלי או משמעותי יותר — יפציע בשמי חיי. הי, זה יכול לקרות! דברים כאלה קרו בעבר! אולי לא לאחרונה, אבל אני עדיין מסוגל לזכור כמה מקרים שבהם הפתעות משמחות אירעו במהלך שעות היום, לפעמים ממש משום מקום — שיחת טלפון או אימייל או מפגש חזיתי ברחוב, שבישרו על דברים טובים.

ואז היום סובב על צירו. ולרוב, מתישהו סביב ארוחת הצהריים — שמסמנת, כמובן, את תחילת השקיעה, משהו ברמת הדריכות שלי לקראת הדברים הטובים שעוד יבואו מתחיל לדעוך. אחר הצהריים ולפנות ערב התקווה כבר מפנה את מקומה להבנה שחלקיו האופטימיים של היום הזה מאחוריו, ושמעכשיו ועד שעת השינה אולי עדיין עשויים לקרות כמה דברים נעימים — בקבוק יין לבן יהיה מעורב בהם במידה גדולה של ודאות — אבל חיי כבר לא ישתנו לטובה. שום בשורה טובה ממשית לא תגיע.

בשעות הערב המאוחרות — מול הבלגן הביתי, הילדים המסרבים להתפנות למיטותיהם או למצוא נושאי שיחה משותפים שיהיו מבחינתם אטרקטיביים יותר ממסך הטלפון הנייד, מחשבות מדכאות על חשבונות בנק מידלדלים וכל עשרות הפרוצדורות התחזוקתיות, המנהלתיות, הבריאותיות והחברתיות שגם היום לא השלמתי — האנרגיה של הבוקר מתאדה סופית. לא נותר לה זכר.

לפעמים האומללות מזדחלת פנימה, לפעמים היא לא מזדחלת, אלא נכנסת בצעד בוטח ומתיישבת, עם התחת השמן שלה, במרכז הסרעפת שלי. אני עשוי לסיים את היום זועף או מדוכא. או זועף ומדוכא.

ובאופן שאני לא יודע להסביר, אני אקום למחרת בבוקר ואתמלא מחדש באנרגיה אופטימית. הי, דברים טובים עשויים לקרות היום! הטלפון הנייד ניעור לחיים, אנשים משאירים לי הודעות — חלקן מיותרות, חלקן עשויות לדרוש ממני לבצע עבודה או מטלות מעיקות, אבל הודעות אחרות עשויות לבשר על התפתחות חיובית. על משהו טוב. על העתיד. אולי עבודה מרגשת או נסיעה. אני לא מאבד תקווה. למעשה, התקווה די נוכחת שם ברקע לאורך רוב שעות הבוקר. יש לי איזה מפלס בסיסי של סיפוק והנאה רק מעצם היותי חלק מהיום הזה בעולם.

העובדה שאני מתגורר במדינה שהשמש זורחת בה ברוב ימות השנה עוזרת לזה, כמובן, אבל גם ימים חורפיים וגשומים עשויים להדהד, באופן מלנכולי יותר, את מתיקותה של התקווה העקרונית. של שמחת ההיות בחיים. ואז מגיעה ארוחת צהריים. ואחריה איזו עייפות צפויה. ושוב, עד הלילה אני עשוי להתייאש סופית מהיום הזה. אולי "להתייאש" היא מילה קשה מדי; אבל בהחלט לשמוח שהוא מתקרב לקצו, והולך ונמוג, ובקרוב אוכל להתכנס מול הטלוויזיה או מתחת לשמיכה ולחשוב כמה שפחות.

זו מחזוריות שיש בה אולי משהו ביולוגי פרטי שלי, אבל אני חי איתה בשלום. אני לא באמת אדם שמח מטבעי — ומנגד יש אנשים שהם כן. ישנם אנשים שמחים בבסיסם. הכרתי לא מעט כאלה. כולנו הכרנו. הם אנרגטיים, להוטים, דברנים; הם, מה שנקרא, חיים בעוצמה. נדמה שתקרת הזכוכית שבה נחבט שוב ושוב ראשו של האושר הפרטי המוגבל שלי ושלכם — פשוט לא קיימת בשבילם. הם אנשים שמצבם הטבעי שמח ועולץ ושש לקראת העולם כמו כלבלב היפראקטיבי. כשאנו פוגשים אנשים כאלה, אנחנו מתרוממים לזמן קצר לאטמוספירה שבה הם חיים רוב הזמן; למקום טוב יותר, שמח יותר, שלם יותר, נטול פקפוקים דרמטיים. פשוט קצת מאושר יותר.

אנחנו לא יכולים לדעת איך אנשים כאלה מתנהגים ברגעיהם הקשים יותר, איך הם בפרטיותם, בביתם, בתוך המשפחה הגרעינית שלהם, אבל אנחנו נוטים לחשוד שבסך הכול מצבם הבסיסי טוב משלנו; משהו בסקאלה הפנימית שלהם מכויל לתדר מסופק ושלם יותר עם מציאות חייהם והמציאות עצמה. אין בכלל ספק.

באופן מרגיז, המציאות נוטה לתגמל דווקא את האנשים האלה. היא מקילה עליהם, מרעיפה עליהם ניצחונות (וגם אם לא, הם חווים את מה שהיא מרעיפה עליהם כניצחונות), ולא מקשה עליהם יותר מדי. הם זוכים בעבודות, בקידום, בנסיעות, בפרסים, וגם כשלא, נדמה שהם פשוט מרוצים מעצמם ומקיומם כאילו זכו בכאלה. נראה שבמשך ימים שלמים הם פשוט חותכים דרך המציאות כמו סכין דרך חמאה רכה. הם משיגים הישגים, אנשים אוהבים אותם — כל זה בזמן שאתם פשוט נאבקים!

זה לא הוגן, כמובן. ואם נדמה לכם לפעמים שאין דבר בחייכם שלא הושג במאבק, מתוך קושי, דרך איזו התנגדות חיצונית שהייתם מוכרחים לגבור עליה או להיכנע לה רק כדי להגיע לצדה השני — ברוכים הבאים לחיים שלי.

החיים הלא־הוגנים. החיים של מי שמוכן להשתכנע בקלות (בעיקר החל מאמצע היום) שהקוסמוס פועל נגדו באופן אישי. אני זוכר את עצמי אומר לפסיכולוג הקודם שלי משהו כמו, "לפעמים נדמה לי שאני מקולל," בעודי מתרווח בכורסתו הנוחה, לוגם אספרסו שהוא הכין לי ומתכונן נפשית לפרידה קשה מעוד 500 שקל שכבר התרגלתי לראות בהם משפחה.

כשהוא התעניין מה גורם לי לחשוב שאני מקולל או שהקוסמוס מתנהג דווקא כלפיי בחוסר הוגנות, פרשתי בפניו את מלוא תלאותיי באותו שבוע בלבד, שכללו קריסה של המזגן הביתי בשיא החום, הגעת טכנאי, תיקון, קריסה נוספת של המזגן כעבור יומיים, צרחות בטלפון על מוקד השירות וכו' וכו'. "אם משהו רע יכול לקרות — הוא יקרה לי," המשכתי. הנה, אמרתי לו, נסיעות שלמות ברחבי העיר יכולות לעבור עליי כששום רמזור לא מוותר על זכותו להפוך לאדום בשנייה שאני מתקרב אליו. מכשירי כספומט שעבדו ללא תקלות מול מי שעמד לפניי בתור מתקלקלים וננעלים ברגע שתורי מגיע. ואין סיכוי שאני אפתח את המקרר בבוקר, ולא ייפול לי על הראש הפריט הנוזלי, הגבינתי, הדוחה ופג התוקף מכולם. "אני יודע שאלה צרות שנראות מטופשות," הבהרתי (גם לעצמי), "אבל זה מין הרגשה שכל דבר אצלי בחיים הולך קשה. שדברים שלאחרים באים בקלות, בלי מאמץ מיוחד, בלי מחשבה בכלל, גורמים דווקא לי סבל. ושום מעשה טוב, או סתם טריוויאלי, לא עובר בלי שאיענש עליו."

הפסיכולוג הסתכל עליי במבט מפקפק. "אתה מבין שזו חשיבה מאגית," אמר לי. "אתה מבין שכל מה שאתה מתאר קורה גם לכל השאר. הנה, גם אצלי קרס השבוע המזגן בדיוק כמו שאתה מספר," והוא המשיך וגולל את תלאותיו שלו עם המזגן.

זה קצת הרגיז אותי, כי בכל זאת, מה הבן אדם נדחף עם האומללות חסרת החשיבות שלו לתוך האומללות הטרגית ומלאת המשמעות שלי? המחשבה שאני לא עד כדי כך מיוחד ביחסיי עם הקוסמוס, ושהחיים בעצם מעמידים את כולנו עם הפנים לקיר באותו אופן בדיוק, נראתה לי לא סבירה באותו הרגע. אבל בשבוע שאחר כך, בעצת הפסיכולוג, התחלתי להבחין בדרמות ממשיות יותר של אנשים, שבאמת יכלו להאשים את הקוסמוס בהתנכלות אישית.

באותם ימים, למשל, פורסם בעיתונות סיפורו של השחקן־זמר־כוריאוגרף הישראלי אמיר פרישר־גוטמן, שאובחן באפריל 2016 כחולה בסרטן מסוג לימפומה של תאי T, ורק לאחר שעבר סדרת טיפולי כימו אינטנסיביים, התברר שניתנה לו אבחנה שגויה ושהוא סובל למעשה מ"מחלת קיקוצ'י" — תסמונת דלקתית חמורה הרבה פחות, אבל בעלת מאפיינים דומים לאלה של הסרטן. חתיכת טעות באבחון.

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

כי ב־22 ביולי 2017 האיש חגג בחוף ים לא מוכרז עם משפחתו וחבריו שנה ליום שבו גילה כי אבחנת הסרטן שלו היתה שגויה. במהלך אותה שבת משפחתית חגיגית, לאחר שאחייניתו היתה בסכנת טביעה בים, הוא נכנס למים בניסיון להציל אותה וטבע בעצמו. למוות.

זה סיפור בלתי נתפס, בעיקר לנוכח תהפוכות הגורל הכמעט מלודרמטיות שבו. אובחן כחולה, התברר כבריא, הלך לחגוג את זכייתו בחיים שמעולם לא נלקחו ממנו, וטבע.

ומה בעצם המשמעות של סיפור כזה? שהגורל — או אלוהים, או המחליף הזמני וחסר הכישרון שלו — שיחקו משחק חולני דווקא עם אמיר פרישר־גוטמן? שהשטן קפץ ללשכתו של אלוהים ואמר לו, "שמע, משעמם לי. קיץ, כולם בחופשה, ורק אנחנו תקועים פה. בא לך אולי איזו התערבות קטנה? מאז איוב לא נהנינו קצת רק אנחנו שנינו."

לא; בואו ננסה להישאר ריאליסטיים ורציונליים ולוותר על האגדות התנ"כיות והפולקלור. כי החיים, אתם יודעים, לא מוכתבים על ידי הכרעות שמימיות או תסריטאים של ערוץ טלנובלות. החיים הם בדיוק מה שתמיד חשדנו: רצף שרירותי, אקראי, לא מפוקח אישית (גם אם יש אלוהים, לא סביר שהוא עוקב אחר כל תנועה יום־יומית שלכם), ובעצם כאוטי למדי.

אין שום "גורל" שהחליט להתעמר דווקא באמיר פרישר־גוטמן. ישנם צירופי מקרים — אין־ספור צירופי מקרים — כשמיליארדי הגורמים בעולם נחבטים זה בזה בנסיבות שמשתנות בכל רגע ורגע, וכל דבר עלול לקרות לכל אחד, בכל זמן שהוא.

צירופי מקרים עשויים להיות נפלאים, מדהימים ומעוררי השתאות, ובאותה מידה הם עלולים להיות טרגיים, אירוניים ואכזריים. הם עשויים לאכלס את ספריו היותר טובים של פול אוסטר או לגזור את גורלו של אמיר פרישר־גוטמן. אבל בכל מקרה הם נשארים בדיוק מה שהם: צירופי מקרים. ללא תכנון, ללא כוונת מכוון, רק עם תוצאות.

"מה הסיכוי?" אנחנו אומרים לעצמנו בניסיוננו האנושי והבלתי נמנע לאתר משמעות, תכנון, היגיון או מסר במציאות שכולה מקרה. ובכן, הסיכוי הוא תמיד אפסי ובה במידה עצום. הרמזור עשוי להתחלף לאדום בדיוק כשתגיעו אליו, או להישאר ירוק. אחח, המסתורין של הקיום!

אף אחד מאיתנו איננו מקולל. אף אחד איננו קורבן למשחקים עלומים של "גורל" בעל תודעה או כוונה. כולנו כאן באופן זמני, מגיעים לרמזור בתזמון שנקבע אקראית על ידי מאות גורמים קטנים שפקדו אותנו מהרגע שבו יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית. "גזרת גורל" היא המצאה אנושית. המצאה של כוח הסיפור האנושי.

הדבר היחיד שכן נתון בידינו הוא האפשרות לתת לטוב שבחיינו, למה שמסתדר — לרמזורים ירוקים, לכספומטים מהירים, לריצת בוקר, לשעה בקפה, לנסיעה, לארוחה, לשנת צהריים, לרכיבת אופניים, לרכישה חדשה, לפרויקט שהושלם — להיספר. להירשם. לצקת נוכחות אל מול הרע הבלתי נמנע. להניח לטוב לפעפע לתוך גופו האטום לכאורה של הרע ולמוסס אותו עד כמה שניתן.

וסליחה אם הדברים האלה נשמעים לכם כמו "בולשיט היפי. אבל זה נכון", אם לצטט את ג'יימס סמית מלהקת "יארד אקט".

אלא שספירתם של הדברים הטובים לא תמיד אפשרית. לא כשאתם כמוני, לא בכל יום, לא כשהמפלס הבסיסי הנמוך של האושר שלכם מקשה עליכם להרים ראש ולראות את כל מה שעדיין קיים שם מעליו. הם באמת שם, הדברים הטובים, אין ספק, רק שאתם אישית לא מצליחים בכלל לגעת בהם או להפיק מהם תועלת.

אז אתם מנסים לזכור לספור אותם. אתם מנסים לציין לעצמכם שלושה או חמישה דברים שאתם אסירי תודה עליהם בבוקר או לפני השינה. ואתם עשויים לעשות עוד המון פעולות שהומלצו על ידי מומחי חשיבה חיובית, פסיכולוגים של אושר, מורים רוחניים, מנטורים, מדריכי יוגה, מחברי רבי־מכר בתחומי הוולנס, ובאופן כללי — כל מי שגילו כי ענף הפסיכולוגיה החיובית הוא מִכרה אין־סופי לכסף שיכול להיות שלהם.

אתם עשויים להאמין לפרופסור האמריקאי מרטין סליגמן, הפסיכולוג שנחשב לאבי הפסיכולוגיה החיובית ומתנגד קולני להנחה הפרוידיאנית שלפיה גורלו של אדם מושפע מעברו, וכבר ניסח למענכם — כמה קל — את חמשת מרכיבי האושר האנושי: רגשות חיוביים (Positive Emotions), מעורבות (Engagement), מערכות יחסים (Relationships), משמעות (Meaning) והישגים (Accomplishments). יש אפילו ראשי תיבות נוחים בהתאם: PERMA.¹

או שאתם עשויים להעדיף מומחה אושר בין־לאומי כמו ד"ר טל בן־שחר, שהתפרסם לאחר שהקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית הפך למבוקש ביותר בהרווארד, וספריו בנושא — וביניהם "באושר ובאושר", "לבחור באושר" ו"אושר אפשרי" — פירקו את המילה אושר ממשמעותה בתודעתי והפכו אותה לבליל חסר משמעות.

אני לא מנסה, חלילה, לבטל או לזלזל; אני מצליח בזה. אני מדפדף ב"לבחור באושר" של בן־שחר, שכותרת המשנה שלו היא "101 דרכים להשיג את החיים שאנחנו רוצים", ושולף מתוכו המלצות מעשיות שנשמעות לגמרי סבירות, אפילו טובות:

•  לבחור באפשרות לבחור.
•  להתענג על החיים.
•  לחתור לרווח לכול.
•  לתפוס את הקושי כזמני.
•  להיעשות מה שאנחנו רוצים להיות.
•  להשקיף על הסערה.
•  להביא בחשבון את ההקשר הרחב.
•  להשתדל שיכירו אותנו.
•  למצוא את הבלתי רגיל ברגיל.
•  לראות את זרע הגדולה בכל אדם.
•  להיות נוקשים כלפי הבעיה.
•  להוביל!

המשך הפרק בספר המלא

1. Martin Seligman, "Flourish", Publisher: Simon & Schuster, 2011