הציור הגדול

נס (פרולוג)

בֶּרְטוֹלְדוּס פקח את עיניו לאפלת הלילה. חול לבן, בוהק, עשיר בקוורץ, כיסה את יצועו. נשימתו נעצרה למגען הקר והמתכתי של שתי חרבות, שהוצמדו לגרונו מימין ומשמאל. חום הקיץ היה קשה מנשוא, אך צינת הפחד גברה עליו. לא הייתה לו ברירה אלא לדקלם את המילים שהכתיבו לו שני הגברים החמושים. "החול," חזר אחריהם, "הוא השלג הפלאי של אוגוסט, כמו האות שבישר על הקמת כנסיית מריה הגדולה שברומא; טיפות הדם שנקוו בעיניי הן שתי יונים לבנות שנשלחו מהאדון. חיזיון קדוש, אני נשבע בזכות אבותיי ובשם המבורכים: את אדמתי זו אקדיש להקמת המנזר."

החרבות הורחקו מגרונו של בֶּרְטוֹלְדוּס. מבטו החרד ליווה את שני האבירים כשעזבו את החדר. הוא נאנח בחרדה ובהקלה.

אף שלא ראה את פניהם, זיהה את הסמל שנשאו, שהיה סמל אצולת צֶלֶּה. אשר יגור בא לו: אם המנזר שלחה אליו את חייליו של אביה. אילו רק נענה להצעותיה כאשר ביקשה לרכוש ממנו את הקרקע. אלא שכבר איחר את המועד: את התשלום לא יקבל, וגם הנחלה אבדה לו. הו, חלקת האדמה הפורייה, הנהדרת! הו, שמיים רחבים! הו, פכפוך המים באפיקיו של נהר האַלֵּר!

זרזיף דק של דם ניגר במורד גרונו, והוא קרא לפילגשו שתחבוש אותו.

כפי שחזה, אנשי הדת פשטו על נחלתו כעורבים על גווייה טרייה. בתחילה בנו בית תפילה זמני, צנוע, שישרת את הנזירות עד שתושלם בנייתו של מנזר הנשים היפה והגדול ביותר שהוקם מעולם על אדמת האימפריה הרומית הקדושה. לצד בית התפילה הקטן כבר הניחו יסודות למגורים חיצוניים עבור הכמרים והרועים הרוחניים שיפקחו על הנשים.

כמה רחבה נפשן של אלה כשראו לראשונה את חלקת האדמה הנפלאה, שהייתה למעונן החדש. רחבת ידיים, והאוויר מתוק. מה בין המקום הנהדר הזה לבין מעונן הקודם, שניצב על אדמת הָאדֶס בתּוּרִינְגְּיָה, קירותיו רקובים ואכולי תולעים, בארותיו שורצות יתושים, האוויר בו מורעל בקדחת והנזירות מוכות שיגעון.

חמישים שנה לאחר מכן הגיעה לשם מרגרט מהוֹיָה, בעלת החזיונות. גם היא מצאה כי טוב המקום מאוד.

היא עשתה את המנזר לשלה.

חלק ראשון:

מסעות

שתי אמהות 

פרק ראשון, ובו פוקד אבל כבד את החוג להיסטוריה, ואנו מתוודעים אל המזכירות ורדה ואדית, אשר מושלות בו ביד רמה | כיס הגבינה מאכזב, כדרכו | אלה, ראש החוג, מאבדת את עשתונותיה | והגר, תלמידתה האהובה לשעבר, גומרת אומר לנקום

שתי המזכירות במשרדיהן, כל אחת ספונה מאחורי מכתבה, החליפו מידע על דא ועל הא מבעד לדלת הפתוחה שבין החדרים. מדי פעם נאלצו לטפל בעצלתיים בענייני החוג. גם שיחות הטלפון הנכנסות הפריעו.

ורדה הוציאה מארנקה מראה קטנה ומרחה את האודם בתשומת לב. היא דמתה לבטי דייוויס, והקפידה לתחזק את הבלונד הצהבהב ואת גלגל השיער החיצוני, שתהליכי החמצון האגרסיביים כבר נתנו בו את אותותיהם. צווארה היה עטור תכשיטים. היא ניחנה בטעם טוב, וכל עדי שענדה היה נהדר, ובכל זאת נראתה כמו עץ אשוח. פולנייה גאה ולא חכמה גדולה, הייתה אומרת אלה מאחורי גבה. היא הרימה טלפון לפילהרמונית, כדי לבדוק אם עוד זוכרים אותה שם — אחרי הכול עבדה שנים בקופות, עמדת כוח לכל דבר — ואחרי שנענתה בשמחה, והציעה לרוחמה לשלוח אליה את בנה והיא כבר תסדיר לו הרשמה מאוחרת לאוניברסיטה, נקבע כי שני כרטיסי הזמנה לקונצרט האביב של זובין מהטה ימתינו לה בקופות. ככה זה עובד, כך עושות כולן. היא הייתה ילדה ניצולת שואה שגודלה כנוצרייה אצל משפחה אומנת. כששבו הוריה מהמחנות, סירבה ללכת עם היהודים הכהים, המפחידים, האיומים. אבל לא הייתה לה ברירה. כשבגרה ונעשתה דומה לגזע הארור, החלה מחמצנת את שערה. היו לה עיניים כחולות, ובסך הכול נחשבה יפה ומושכת. לימים מצאה לה גם חתן אריסטוקרטי להתפאר בו — מצאצאי המהר"ל מפראג — וקראה לו הגולם. הוא היה היהודון שלה.

אדית הייתה ההפך הגמור ממנה. ילדה הונגרייה מפונקת ופיקחית, שבילתה את נעוריה עם הוריה ב-Kurhaus בפארק העירוני בווינה, בתקווה ללכוד גביר. למרבה הצער נתפסו בחכתה בעיקר מאלאקופ־טורטה וקייזרשמארן, שעליהם מתנשאים הררי קצפת. ברבות הימים דמתה אדית לאותו סופלה שנודע בשם גבעות זלצבורג. אמה הייתה גאה במידותיה הנאות של ביתה — לכל הדעות אות לבריאות ולשפע, והבטחה לפוריות. כששמעה מפי הרופאה הצברית שבִּתה, פאר יצירתה, סובלת מעודף משקל חמור, התקוממה. אלא שהרופאה הפליאה לפרט את הסכנות הבריאותיות הכרוכות בכך, והמהגרת ההונגרייה נכנעה. היא ניסתה להצר את היקפיה של הבת, אך לשווא: הנערה הצעירה, שביכתה את ימי הקוּרְהָאוּס האבודים, נהגה להתדפק על דלתות ולהודיע שהיא רעבה וזקוקה לממתק. המבטא הגלותי שבפיה עורר בשכנים נטיות פיצוי שואתיים, ואדית המשיכה לתפוח. אבל שום דבר, עד היום, לא השתווה לדובושטורטה של אז.

שערה היה סמיך וערמוני, והשבוע היא גזרה אותו בקו האוזניים, מין תספורת סבנטיז מאוחרת. אף שאיבדה כל שליטה על מידותיה, ואחוריה היו כירכתי אונייה המחוברים היישר לגליף חרטום בארוקי שופע, עדיין הייתה יפה, ועיניה הענבריות היו חריפות. היא הייתה בת דודה בדרגה שביעית של נערת הזוהר ז'ה ז'ה גאבור, ותמיד התפארה שחלמה להיות housekeeper כמוה: לזרוק את הגבר ולשמור את הבית. אך במציאות לא יכלה לנשום ללא בעלה, אברהם. בשבוע שעבר עברה קורס מטעם האוניברסיטה על ההמצאה החדשה שקוראים לה אינטרנט, וצלילים חורקים וצפצופים של החיבור לרשת בקעו ללא הרף ממשרדה. היא ניסתה את מזלה במציאת חופשה בסקוטלנד.

לימים, כשתצא לפנסיה, תסתגר בביתה עם אופרטות הונגריות וספרים, ולא תצא עוד לרחוב. עולם הזיכרונות שלה יהיה עשיר ונהדר, והיא לא תשתעמם אף פעם.

זה היה יום אביבי מוקדם של תחילת חודש אפריל, אמצע היום, והסטודנטים בדיוק יצאו להפסקה.

אדית הייתה היועצת המנהלתית של החוג, ולמעשה ניהלה אותו בעצמה ובנתה את תוכנית הלימודים שלו. למרצות שהיו אמורות להוביל אותו לא היה מושג מימינן ומשמאלן, וחוץ מזה, ברוח הזמנים ההם היו עסוקות בעיקר בלתפוס גברים צעירים מהצד. הרבה הן לא פרסמו. העבודה נפלה על אדית, שלא הייתה חרוצה במיוחד. דווקא משום כך סמכו עליה בעיניים עצומות: ככל שנפלו יותר טעויות במערכת השעות, כך התבטלו יותר ימי הוראה. ורדה, שהייתה מזכירת הסטודנטים, טיפלה בערעורים על עבודות וציונים ובכל הבעיות המנהליות שהתוכנית הרעועה של אדית יצרה עבור הסטודנטים.

ההפסקה, כאמור, החלה. הסטודנטים נהרו לקפטריה, אבל למודי הניסיון שבהם רצו קודם כול למזכירות, בתקווה לקדם את ענייניהם. זו הייתה שעת השיא, אך אדית החוותה מבעוד מועד, וורדה קמה ממקומה ונעלה היטב את הדלת. לא סתם זכתה לכינוי קֶרְבֵּרוֹס. הן החרישו כאשר הסטודנטים התדפקו על הדלתות, ופסקו מחילופי הלצות. שלושים הדקות עברו במתח ובדומייה. כשנגמרה ההפסקה והסטודנטים חזרו סוף־סוף לכיתות, ניגשה ורדה לדלת ופתחה אותה לרווחה.

מול המשרדים ניצבו שורות ארוכות של תיבות דואר לבנות, שעליהן התנוססו שמות חברי הסגל. המזכירות התעצלו לסדר אותן לפי הא"ב. זה היה כאוטי, אך הן ניגשו לתיבות בעיניים עצומות. באותו בוקר נתלתה על כל תא מודעת אבל כעורה במיוחד. אלה, ראשת החוג, הודיעה להן שבשום פנים ואופן אין לפנות לגרפיקאית של האוניברסיטה לעיצוב המודעה — ושהתשלום המופקע שתדרוש מעצבת פרטית אינו בא בחשבון. זה לא היה נעים, כי במצבים כאלו האוניברסיטה מוציאה בדרך כלל הודעת אבל מכובדת, אפילו בעיתון, אבל אלה נכנסה לאחד מהתקפי האמוק שלה ולא ניתן היה להניא אותה מהחלטתה. התקמצנה. זה גם היה תירוץ מעולה לנעול את הדלתות בפני הסטודנטים: "החוג מרכין ראש בצער ומשתתף באבלה של חברתנו..." וכן הלאה. לא היה אפשר לפספס את מודעות האבל גם כי הכיעור שלהן תפס מייד את תשומת הלב, גם כי ורדה לא תלתה אותן בקו ישר, וגם כי מתוך ייסורי המצפון על המודעה העלובה שאילצו אותן לעצב בכוחות עצמן, הן תלו אותן כמעט על כל דלת.

הצעדים הכבדים שנשמעו במסדרון בישרו על בואה של דרורית. היא נכנסה למשרדה של אדית ושאלה בניגון עולה, "יש לך רגע זמן בשבילי?"

"בטח," ענתה אדית באדישות והשלימה בצער עם כך שדקות ארוכות של גלישה באינטרנט אבדו לה.

"אוי, אני כל כך אוהבת אותך," זמררה דרורית לאדית ונשקה על לחייה. הדלת בין המשרדים עדיין הייתה פתוחה, והיא פנתה לוורדה:

"את יודעת כמה היא אוהבת אותי? כמה אנחנו אוהבות האחת את רעותה? אויש, כל כך כיף לנו שאנחנו ביחד. אנחנו כל כך שמחות. בואו ניקח רגע הפסקה מהעבודה. למה לא? מגיע לנו אחרי הכול! כמה פעמים כבר עוצרים לרגע ונהנים? מגיע לנו גם לבלות קצת!"

שתי המזכירות לא יכלו אלא לאשר את דבריה במנוד ראש. אדית תמהה מתי אותה דרורית בכלל חוקרת ואיך היא מצפה להתקדם בסולם הדרגות האקדמי. כבר עשר שנים שהיא מרצה ללא קביעות. בכל מקום אחר היו מעיפים אותה, אבל אם אלה גושן בחרה לקחת אותך תחת פטרונותה, אז את מוגנת. לדרורית לא בער כלום. מה יעשו לה? יפטרו אותה? אף אחד לא יעז. היא הייתה ממזרה לא קטנה. את הדוקטורט סיימה בהנחייתם המשותפת של פרופסור אלה גושן ושל פרופסור שמחה נבון. מי בכלל יעז לגעת בשועלי האקדמיה האלו? תעז להגיד משהו — ולא רק שאתה מפוטר, אלא ששום מוסד אקדמי אחר בארץ לא יעז להעסיק אותך. מ-young promising scholar אתה הופך ל-persona non grata. השניים ישבו בכל ועדת קידום אפשרית. לדרורית הייתה חומת בצורה ובלתי חדירה.

"אז מה חדש?" שאלה אדית.

"כל כך הרבה," השיבה דרורית. "שמעת על מארק אוֹרֶל? אוי, הוא כל כך אוהב אותי, שהוא הזמין אותי לכל הקיץ לשבת בפואטייה. במרכז של לימודי ימי הביניים. הוא אומר שהמחקר שלי אדיר."

"נהדר," הפטירה אדית, שתהתה איך לאנשים שלא עושים כלום יש תמיד כל כך הרבה סיפורים.

"ומה גדי אומר על זה? אוֹרֶל הרי חבר שלו, לא? לא היית מכירה אותו בלי אלה וגדי. קיבלת אישור מגדי?" הקניטה. "את הרי יודעת איך זה פה, בחצר."

"איזה גדי?" היתממה דרורית. "גדי של אלה?"

"בדיוק."

"אויש... אני לא כמו אלה. לא צריכה את האישור של גדי. את מכירה את אלה: כוחנית ומרדנית בחוץ, ובבית אישה קטנה מהדור הישן. מעריצה את גדי כמו אל. פרופסור גדעון צין המהולל! מאז שנהייתה אלה גושן־צין, היא זקוקה לאישור שלו כמו סטודנטית שנה א'. את יודעת מה הסטודנטים מספרים, כל הרצאה היא אומרת גדי אמר כך וגדי אמר אחרת, עד שכולם משוכנעים ששם משפחתו הוא אמר, כמו ערבי." דרורית פלטה רעשים, שאותם החשיבה כצחוק. היא הייתה נטולת חוש הומור. "סיפרתי לך כמה אשתו ואני חברות טובות? הם ממש רוצים לתת לי את הדירה שלהם חינם. הצעתי להם תשלום, אבל הם אמרו שזה מעליב, אוך, כמה כיף יהיה לי. תגידי, מה שמעת שם בטייפ? איזו קלטת?"

"האלמנה העליזה," ענתה אדית.

"איזה ביצוע?"

אדית שלפה את הקלטת. לא היה לה מושג, היא הרכיבה את משקפי הקריאה.

"שוורצקופף."

"אני לא אוהבת אותה," עיוותה דרורית את פניה. "יש לה קול המוני. תנסי את הגרסה עם סאתרלנד."

"כן, בטח," אמרה אדית בחוסר כנות. היא הייתה קמצנית כרונית ולא תוציא גרוש נוסף על קלטת שכבר יש לה, בעיקר כשכל המטרה היא רק לגרום לה לזמזם קצת.

"יש גם ביצוע נהדר עם הזמר הזה, נו, הנאה. פלאסידו דומינגו."

"הממם..." קבעה אדית. "שמעת את החדשות?"

"לא, מה קרה?" היתממה דרורית. "רגע, חכי. יש לך את מפתח־הכול של תיבות־הדואר? שכחתי את צרור המפתחות שלי בכיתה ואין לי כוח לעלות למעלה." דרורית הקפידה על העברית וטרחה שכולם ידעו זאת. היא התנגדה לכל מילת סלנג ולכל שיבוש, ולא הייתן תופסות אותה ב"המפתח־כול של התיבות־דואר." אדית נתנה לה את הצרור שלה, ומחיית השפה העברית קמה בכבדות ופלטה אנחות גרוניות על כל צעד. העולם ידע שקשה לה. היא הייתה עצומה. אדית, שנראתה לידה כפטיפור אלגנטי, לא גילתה לה שהיא טרם עלתה לקומה השנייה כדי להביא את הדואר, ושתיבות הדואר ריקות וחבל על המאמצים שלה. לא היה לה כוח לפתוח את הנושא.

"נו, ראית. אז את באה?" שאלה אדית.

"לאן?" התחמקה דרורית.

"ללוויה."

"איזו?"

אדית התבוננה בדרורית. הלוואי שהייתה לי מחצית מיכולת ההכחשה שיש לאישה הזו, חשבה. זו יודעת גם להדחיק וגם להכחיש. הדחשה. זה מסדר לך את החיים.

"זה תלוי על כל הדלתות וכל הקירות. היום בעוד שעתיים, בשיא החום."

"אין לי מושג על מה את מדברת," השיבה דרורית. "בכל מקרה, אל תספרי לי אפילו מי מת. אני לא רוצה לדעת, כי אני ממהרת לכירופרקט ולא הייתי רוצה שנקיפות מצפון יקלקלו לי. הוא כל כך חתיך, דניאל שלי, ואני לא אפספס את התור אצלו. רציתי להספיק לתפוס איתך עוד איזו כוס קפה, אבל אני מבינה שאת עסוקה עם הגופה החמה הזו, מה? אז נתראה מחר, כן יקירתי? נישוקים." דרורית מיהרה לצאת מהמשרד, כדי שחלילה לא יעשו לה אמבוש. במסדרון עבר מרצה צעיר ומבוהל. היא התנפלה עליו בחיבוקים ובהצהרות אהבה ולא נותרה לו ברירה אלא להצטרף אליה לקפה. שיכייפו קצת בזוג, למה לא? כמה פעמים כבר יוצא לעצור רגע את המירוץ וליהנות קצת?

אדית ניצלה את ההזדמנות ויצאה להפסקת שירותים. בכול הייתה איטית, אך בהיעלמות מהמשרד לא הייתה שנייה לה בזריזותה. כל כך מהר התנדפה, שהסטודנטים כינו אותה הודיני.

ורדה ישבה במשרדה ושייפה את ציפורניה שנמשחו בלק אדום, תואם לאודם שעל שפתיה. אחרי הכול, יש היום אירוע. כל החצר תיפגש, צריך לכבד את המעמד ואת המתים. היא לגמה מעט מהוויסקי שהחזיקה בתיק שלה, ומצב רוחה המרומם השתפר עוד יותר כאשר שמעה את רשרוש שמלותיה של אלה מן המסדרון. היא ידעה שאילולא אלה לא היה לה המשרד הזה; לא הייתה לה הכשרה מתאימה לתפקיד, והנהלת האוניברסיטה התנגדה למינויה, אבל אלה רצתה אותה צמודה אליה, והתעקשה.

קול רשרוש השמלות הלך וקרב, ואיתו הקולות הרגילים. "היי, רוח'לה, מה העניינים? מה שלומך, מדלן יקירתי? טוב לראות אותך; היי, אסתר... כבר עולה אלייך לסגור את ענייני המלגות. אהלן, הדה, תציתי סיגריה, אני כבר מגיעה לגנוב שכטה. היי, יאיר, מה נשמע? מה זה הכובע המגוחך הזה שחבשת היום? ממש סְקוֹלָר אירופי..." יאיר גמגם משהו על זה שכבר יש לו גידולים על הקרחת והוא צריך להתגונן מהשמש הקופחת, אבל אלה המשיכה בשלה. "רק חסרה לו נוצה," לעגה, "והייתי ממליצה לך גם על Lederhose, אבל אל תפריע לעצמך."

מן המשרד שמעה ורדה שנשימתה של אלה קצרה; כנראה שנושאת כליה לא הגיעה היום, והיא נאלצה לסחוב כמה ספרים בכוחות עצמה. ורדה ידעה שפירוש הדבר רוח קרב. ואכן, בתום הצעדה הקצרה התייצבה הפרופסורית בפתח המשרד, שמטה את סלסילת הקש על הכיסא, הניחה את שני אגרופיה על מותניה ופנתה לוורדה, רושפת גיצים.

"איפה השמנה?"

אלה הייתה אובססיבית לענייני גזרה. היא הייתה מעבירה באוניברסיטה ימים שלמים על אשכולית יחידה. זה לא מילא את לבה מחשבות טובות, אבל שמר על טליה מושלמת.

"למי את מתכוונת? דרורית? היא כבר הלכה לפני כמה דקות עם איזה 'בן־זוג' חדש," השיבה ורדה ולבשה ארשת מחויכת. אלה נרגעה מעט והתיישבה. היא לא יכלה לסבול את דרורית, שהקלידה למענה את כל הרצאותיה והניחה בשל כך שמעמדה בלתי ניתן לערעור, אך למעשה שיעממה והגעילה את אלה, שלעגה לה בכל הזדמנות ובפני מי שרק היה מוכן לשמוע, אבל טרחה להחזיק אותה ככלב שמירה נאמן וגם כקלדנית, עורכת ומתרגמת חינם־אין־כסף. היא התרווחה במושבה, ואז אמרה בטון שקט, כמעט מתחנחן, "אני חייבת לבוא היום ללוויה, ורדה'לה? מה את אומרת?"

החשש ניכר בקולה.

"מה זאת אומרת?" הזדקפה ורדה במושבה וניערה את ראשה. "בטח שאת חייבת."

"ואיי... גדי אמר שלא. אני ממש לא מוכנה לזה. בואי נגיד את האמת..."

"אז גדי אמר. לפעמים אפילו הוא טועה. אלה, ברצינות, את חייבת. זו הרי אמה של בכירת תלמידותייך!"

"בואי נגיד את האמת... אני לא חייבת כלום. תקשיבי מה אלה אומרת. לא חייבת."

"חייבת. הפעם אין ויכוח."

"אני ממש לא מוכנה לזה, את שומעת אותי? למי יש כוח למסריחה הזו!" הרימה אלה את קולה. "בואי נגיד את האמת, מי היא? אלמלא אני היא הייתה נזרקת מזמן לאשפתות. היא לחלוטין מופרעת. שמעת שהבן שלה נורה באזור החלציים? לא מספיק שאמא שלו הזניחה אותו עד שהחליט ללמוד ליצנות — כאילו לא היה ליצן כבר קודם — עכשיו הוא הפך לגנב. ואיי..." צחוקה של אלה התחלף בשיעול ספוג בניקוטין. ורדה הגישה לה מים. "ואיי... אפילו כקרימינל הוא כישלון. לא רק שנולד לאמא הלא־נכונה, עכשיו גם פרץ לבית הלא־נכון. הוא התגנב לאיזו וילה מגונדרת בטעם רע בבאר שבע, ולרוע גורלו בעל הבית היה שומר ובמקצוע וירה לו היישר באשכים. ואיי ואיי... היה צריך ללמוד מהגר איך לעשות תחקיר קצר לפני שהוא מתנפל על הקורבן, אבל אמא שלו ותחקירים, את יו..." עיניה של אלה דמעו מצחוק.

"על מה את מדברת?!" הזדעקה ורדה. "איך את יכולה להגיד דברים כאלו — ועוד היום! אמא של הגר מתה. אחרי כל מה שעברתן יחד, אחרי כל מה שאת הפכת להיות עבורה ואחרי כל מה שהיא עשתה בשבילך..."

"מה שהיא עשתה בשבילי? מי היא?! בואי נגיד את האמת: היא נבלה. וגם מופרעת. חייבת לי הכול." אלה נחנקה משיעול פתאומי. "אני חייבת לה?" היא התנשפה, וכשהתאוששה חזרה לטון הנחרץ. "מה היא הייתה בלעדיי? נימפומנית מנס ציונה!"

"את זה כולנו יודעות, אלה, אבל עובדות לחוד ומעשים לחוד. את חייבת," התעקשה ורדה. "אין פה בכלל שאלה. אמא של הגר מתה, ואת חייבת ללכת ללוויה. זה מובן מאליו. ואם לא לפי רחשי הלב, אז לפי כל כללי הנימוס והמוסר. ואני כבר לא מדברת אפילו על מה שיגידו בפקולטה אם לא תגיעי. הגבול הזה כבר מזמן נחצה. את יודעת שכולם רק מחכים לראות כמה רע תתנהגי" — עיניה של אלה נצצו, היא ראתה בכך מחמאה, וורדה ידעה זאת — "אני מדברת על... האופן שבו היא התמסרה לך. היא הייתה הצמיתה שלך. זה המינימום שאת צריכה לעשות למענה. איך בכלל אפשר לחשוב אחרת?"

"נמאס לי מספרי החשבונות שלך," קבעה אלה בזלזול. "אני לא יכולה לסבול את החוקים הבורגניים המסריחים שלך. כל היום מכינה רשומות של מי עשה מה, איך וכמה. מי יכול לסבול את הפולניות הזו. מי את שתאמרי לי מה כן ומה לא? sic et non. ממש פטר אבלאר. שמא עליי לפנות אלייך כעת בתואר מגיסטר דיאלקטיקוס? בואי נשאיר את פולניה בוורשה."

"אלה," אמרה ורדה בקול שקט ופגוע, "את יכולה לצעוק וללעוג כמה שתרצי, אבל את חייבת לבוא. כך יש לנהוג."

אלה הרימה יד מבטלת. ורדה נשענה לאחור וידעה שזה אבוד. ההוריקן בפתח.

"זה שניצלת מאושוויץ עוד לא הופך אותך לבת סמכא בענייני מתים, את מבינה? מה היית אם לא אני? מי את? מִי שָׂמך? מה היית בלעדי? הקשיבי לי היטב, גברת סגול, פולנייה נכבדה: אם אני לא שוכבת על הגדרות כדי להשיג לך עבודה, אז את היית כלום. אפס. כלום עם כלום. Granix mit Garnix. מי היה לוקח אותך לעבודה? מה היית בכלל לפני שדאגתי לך? קופאית!"

המשך העלילה בספר מלא